יום ראשון, 27 ביוני 2010

המוסר של היונקים

בעקבות שיחה במקום אחר: להלן הרצאה של פטרישיה צ'רצ'לנד (Patricia Churchland) על המוסר ביונקים - באנגלית, למרבה הצער. פטרישיה צ'רצרלנד היא מהפילוסופים העכשווים הנחשבים ביותר בתחום הפילוסופיה של ההכרה (mind). היא תומכת בעמדה הנקראת "מטריאליזם אלימינטיבי", שאני סבור שאינה נכונה, אבל זה סיפור לרשומה אחרת. היא גם מומחית לא קטנה במדעי המוח, וזה יותר לעניין - כיוון שההרצאה היא בעיקר על המוסר מבחינת מדעי המוח ולאור האבולוציה.




אציין שמה שהיא אומרת מסתדר טוב עם ההקדמה לתורת המוסר שכתבתי. עיקר ההקדמה הוא שהמוסר נובע מהטבע האנושי, וצ'רצ'לנד בעצם מתחילה להעמיק במהו טבע זה - לאור האבולוציה, כמובן, שכן כל דבר בביולוגיה (ולכן בפסיכולוגיה) מובן רק לאור האבולוציה.

יום שישי, 25 ביוני 2010

קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: חלק 0



דוקינס כתב את הספר שלו כדי לעורר מודעות. לעורר מודעות לארבע דברים:

  1. דוקינס רוצה לעורר מודעות לכך ש "יש ביכולתך להיות אתאיסט שהוא בה-בעת גם אדם מאושר, מאוזן, מוסרי ונהנה מסיפוק אינטלקטואלי". כלומר, דוקינס רוצה לפנות לאנשים דתיים (או על הגדר), הנמשכים לאתאיזם אבל מנועים מלהגיע אליו בשל שטויות שהחדירה בהם החברה הדתית שסביבם, ולומר להם - אתאיזם הוא דבר טוב, הוא האמת שאתם מחפשים. הוא לא רדוד אינטלקטואלית, אלא מציע דווקא סיפוק ועומק אינטלקטואלי. הוא לא יגרום לכם להיות לא-מאושרים, ולא יביא לשחיתות מוסרית, לסמים, לאלימות, ושאר רעות חולות. כל הדברים האלו ששמעתם על ה"חילונים" המשוקצים אינם אלא תעמולה זולה שאין בה כלום. לכן, אין לכם מה לפחד מאימוץ האתאיזם - העזו ובחנו אותו, והחליטו לבד. וכשתבחנו אותו ברצינות - תראו שהוא האמת. שכן דוקינס חושב שהוא מצדיק את האתאיזם כל-כך טוב ש"קוראים שהם דתיים בתחילת הקריאה יהיו אתאיסטיים לאחר שיניחו [את הספר] מידיהם". דוקינס עצמו מודה שזה די אופטימי, אך גורס כי "נשמות חופשיות" ששטיפת המוח הדתית לא "תפסה" עליהם מסיבה כלשהי זקוקים רק לעידוד קל כדי לפרוץ את חומות הדת. בוודאי שיש כאלו, אך הם נדירים - הם לא כל קורא דתי.
      
  2. דוקינס רוצה לעורר מודעות לאיכות האינטלקטואלית העדיפה של העמדה האתאיסטית, ולסיפוק האינטלקטואלי שמספקת הבנה נטורליסטית של העולם. בכך הוא מתכוון בראש ובראשונה לסיפוק שמספקת הפנמה של תורת האבולוציה, אבל גם לטיעונים פילוסופיים נגד קיום האל והפרכת הטיעונים בעד קיומו.
  3. דוקינס רוצה לעורר מודעות לכך שאין דבר כזה ילד חרדי, או נוצרי, או מוסלמי - ילדים קטנים הם עדיין חסרי דת, אין להם את היכולת אפילו להבין מה זה באמת "אסלאם", והתייחסות אל ילד כילד "אסלאמי" היא חוסר התחשבות בזכותו וכבודו כאדם להחליט לבד מהי דתו לכשיגדל.
  4. אבל בעיקר ומעל הכל, דוקינס רוצה לעורר את הגאווה האתאיסטית. הוא משתמש במודע במילה שמשתמשים בה ההומוסקסואלים, כי מטרתו דומה - הוא רוצה לעורר מודעות בקרב האתאיסטים שהאתאיזם אינו משהו שיש להתבייש בו, ובקרב החברה שיש לקבל את האתאיסטים. חלק מזה הוא שהדיון באתאיזם יהיה מקובל בחברה, כלומר ש"פגיעה ברגשות הדתיים" ושאר ההגנות שהדת מערימה כדי למנוע דיון פומבי ורציני בה יוסרו מהבימה הציבורית. דוקינס רוצה לראות קהילה אתאיסטית מגובשת, הפועלת בתוך החברה הדתית באופן מתואם כדי לקבל שוויון והכרה וכדי לקדם את אמונותיה.

הצלחתו של דוקינס ניכרת במיוחד במטרה הרביעית שלו - הוא אכן הצליח לעורר מספר רב של אתאיסטים ממרבצם, ולהמריצם להשתתפות פעילה במסגרות חברתיות אתאיסטיות כגון תנועת הבהירות (Brights). כתוצאה מכך, ומהשינויים הדמוגרפיים באמונה בכלל, החברה נעשתה יותר מודעת לאתאיזם, גם אם לא יותר סובלנית כלפיו (בינתיים - שלטי פרסום אתאיסטיים עדיין נעקרים ברחבי אמריקה).

הצלחתו בשאר הסעיפים חלקית יותר. דוקינס אכן מצליח לפנות לדתיים אחדים ולגרום להם לזנוח את דתם, אבל זו נראית לי תופעה שולית. ובצדק - אני מקדים את המאוחר, אבל ה"סיפוק האינטלקטואלי" שדוקינס מספק אינו עמוק ואינו משקף את העצמה האינטלקטואלית האמתית של האתאיזם. גם הטון המזלזל של דוקינס מרחיק מאמינים רבים מלחשוב לעומק על דבריו, והאנלוגיות הרבות והדיבור העממי שהם סגננו מאפשרות לקורא הדתי לפרש את דבריו באופן מעוות וכך לשכנע את עצמו שאין בהם ממש. 

אני סבור שעדיף בהחלט להבין את ספרו של דוקינס בעיקר לאור המטרה הרביעית, כמניפסט אתאיסטי הקורא לגאווה וכינון קהילה אתאיסטית. תוכן הספר וצורתו כאחד נובעים ממטרה זו. כך, הוכחה ניצחת של העליונות האינטלקטואלית בשפה מתנשאת ומבדרת עדיפה בהרבה על דיון פילוסופי מעמיק ויבש. יוצא מכך שבהגדרה ספרו לא יהיה מה שמתאים כדי להמיר את דתם של ההמונים הדתיים או להציג טיעונים וניתוחים אינטלקטואליים עמוקים על עליונות האתאיזם על הדת. בשביל זה - לכו לספרים אחרים. בשביל זריקת מרץ אתאיסטית - דוקינס הוא כתובת טובה.

קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: אינדקס




האתאיזם מעולם לא היה כל-כך פופולרי. בארה"ב לבדה עלה שיעור המצהירים על עצמם כאתאיסטים או אגנוסטיים מ-0.9% ב-2001 ל-1.6% ב-2008. באופן הזוי, אחוז הלא-מאמינים באל גבוה הרבה יותר (ב-2008, על פי אותו סקר, כ-12% אתאיסטים או אגנוסטים באמונותיהם, ועוד 12% אתאיסטים לגבי אל אישי אבל מאמינים באל עליון)* - אבל אני רוצה להתרכז דווקא באלו שמצהירים שהם אתאיסטים. אחוז זה גדל. כמעט הוכפל תוך שבע שנים. למה? זה כנראה לא בגלל שיש יותר אתאיסטים - אחוז הלא-מאמינים באל אומנם גדל גם הוא, אבל כנראה לא כל כך מהר. קורה כאן משהו אחר.

חלק מהגורמים למגמה זו הם "האתאיסטים החדשים". מדובר בכמה כותבים, שכתבו ספרים אתאיסטיים רבי-מכר ומעודדים רבות את ההתפתחות של חברה אתאיסטית גאה ומגובשת (פחות או יותר), החותרת לקבלת האתאיזם בחברה ו"יציאה מהארון" של אתאיסטים. אני חושד שפעילותם היא חלק גדול מהסיבה לאותו גידול מסתורי באחוז המזהה את עצמו כאתאיסטים בין 2001 ל-2008 בארה"ב.

ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) הוא המוביל שבין האתאיסטים החדשים. ספרו, "אשליית האל" (The God Delusion) שיצא לאור ב-2006 מכר כבר מעל ל-2 מליון עותקים, במגוון שפות. וב-2009, הוא יצא בעברית. לא בשמו האמתי - לשווא תחפשו את "אשליית האל" על מדף הספרים. לא, ההוצאה לאור ("ספרי עליית הגג", מבית ידיעות אחרונות) החליטה משום מה לנקוט בקו הפחדני של שינוי השם ל-"יש אלוהים?", כאילו שדוקינס כתב ספר שמעלה את השאלה במקום לענות עליה (בשלילה).

לא קניתי את הספר. כבר קראתי את רובו באנגלית, ולא מאוד התרשמתי. דוקינס כותב טוב ובלהט, אבל אני כבר יודע את מה שהוא כותב, ולפעמים לא ממש מסכים עמו פילוסופית. אבל היה מבצע טוב (שבוע הספר זה דבר מסוכן), והחלטתי לקנות את הספר ולקרוא אותו מחדש. ולחלוק את החוויה - אני הולך לכתוב על זה. מכיוון שיש לספר 10 פרקים, אני הולך לכתוב על זה בעשרה חלקים - בעצם יותר, כי יש גם הקדמה, ואולי כמה פרקים יהיו ראויים ליותר מרשומה אחת של רשמים. 


* בישראל, אגב, עומד אחוז האתאיזם והאגנוסטיציזם על כ-30%, מה שהופך אותנו לאחת הארצות האתיאיסטיות ביותר.

הקדמה קצרה לתורת מוסר בהירה: הנוסח הסופי

אני שמח לבשר שסוף-סוף שמתי את מאמר ההקדמה לתורת מוסר בספריה הבהירה. כמובן, עדיין אפשר לשנות, אבל זו הגרסה הרשמית הראשונה.

יום חמישי, 24 ביוני 2010

הפגנה!

לא אני מהמארגנים, אבל בכל זאת ארשה לעצמי לחזור כאן על כל הטקסט הקורא להפגנה במוצ"ש - שאני מקווה לראות בה את כל ישראל. כל השבעה מליון.
בחודשים האחרונים התגברו הקולות המערערים על סמכות הרשות השופטת וחרגו מגבולות הדיון הציבורי הלגיטימי בנוגע לגבולות תחומי שיפוטה. הפגנות החרדים נגד החלטת בית המשפט בפרשת 'האם המרעיבה' , זריקת הנעל לעבר נשיאת בג"צ, ניסיונות חוזרים ונשנים לפגיעה בשופטים, הם תמרור אזהרה לדמוקרטיה הישראלית. מעבר לכך, התבטאויות חוזרות ונשנות של חברי כנסת, שרים ומנהיגים שונים, מערערים את הלגיטימיות של בג"צ לקבל החלטות הנתונות בתחום שיפוטו מהוות סכנה מוחשית ומיידית.

ניתן ואף ראוי לגלות אזרחות אחראית ולהתנגד להחלטות שלטוניות של הממשלה, כנסת, בית המשפט או מערכת אכיפת החוק. ניתן ואף רצוי להפגין, לשבות, להתאגד, למחות ולהתנגד בכל צורה דמוקרטית בעד ונגד תהליכים ואירועים במדינת ישראל. אולם יש למתוח קו ברור: זילות בית המשפט, לקיחת החוק לידיים והתעלמות בוטה מכל דרך ארץ, אשר תאפשר חיים משותפים של אוכלוסיות שונות אך שוות בארץ ישראל, איננה מקובלת. יש לקרוא קריאה ברורה לעצור בעדה!

במוצאי שבת הקרובה (26.06.10) בשעה 20:45, הרוב השפוי במדינת ישראל יצעד ברחובות תל אביב-יפו עם דגלי ישראל ויביע מחאה על הפגיעה בערכים הדמוקרטיים עליהם מושתתת מדינת ישראל. עם תום הצעדה, תיערך עצרת במהלכה ינאמו אופיר פינס-פז (לשעבר חבר כנסת, שר הפנים ושר המדע, התרבות והספורט), הרב גלעד קריב (מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת) ושחר בוצר (יו"ר אגודת הסטודנטים באונ' ת"א) - שיקראו כאחד להגן על הדמוקרטיה בישראל. במהלך העצרת תתקיים הופעה של הזמר ירמי קפלן.

***חשוב לציין שמהות האירוע היא לא לצאת נגד החרדים, אלא לתמוך במערכת המשפט בפרט ובשלטון החוק והדמוקרטיה בכלל.***

היציאה בשעה 20:45 מהגן הצמוד לרכבת ארלוזורוב (גן וולובלסקי-קרני) לכיוון היכל המשפט.
טוב, טוב, לא כל השבעה מליון יגיעו. אבל חבל.

שימו לב למשפט הלפני-אחרון - "חשוב לציין שמהות האירוע היא לא לצאת נגד החרדים..."  - ועל כך, ברשומה הבאה.

יום ראשון, 20 ביוני 2010

נא לא לגלות איפוק

עקב פסיקת בג"ץ בנושא עמנואל, יצא ראש ממשלת ישראל בהצהרה הבאה:
בשעה גורלית זו, כשמדינת ישראל עומדת בפני סכנות קיומיות מצד אויבינו, אני קורא לכל הצדדים הנוגעים בדבר לגלות איפוק, לכבד את החוק ולפתור את הבעיה בדרכי שלום ונועם
בדיוק להפך. כבר שישים שנה מפמפמים לו בראש על הסכנות הקיומיות לקיומנו, ובשם חרב דמוקלס זו מפקירים את מהותה וזהותה של המדינה. מאז קום המדינה אנו במצב חירום, ורק תוכן החירום משתנה כל הזמן - המצרים, האיראנים, ועכשיו, מסתבר שגם משט לא-חמוש עלול להיות איום קיומי. וכדי להתמודד עם האיומים הללו, שוב ושוב מוכרים את העקרונות הדמוקרטיים של המדינה. כך מוכרים את הדמוקרטיה הישראלית זה עשרות שנים, בנזיד עדשים - ועכשיו אנו מגיעים למכירת החיסול.

האיום האמתי על קיום ישראל כמדינה דמוקרטית אינו איראן, או הפלסטינים, אלא החרדים. הכוחות החילוניים שהקימו את המדינה מאבדים אותה. אם לא יתעשתו במהירות ויפעלו לחיזוק ערכי ההשכלה בין כל הציבורים, כל מה שיישאר מהדמוקרטיה בישראל הוא "שלטון הרוב", והרוב יהיה גזעני ודתי. כך תהפוך מדינת ישראל למדינת הלכה גזענית, ויבוא הקץ על החלום הציוני האמתי -להקים פה מדינת מופת מערבית. ומי שחושש מאיומים קיומיים, כדאי שיחשוב גם על הסכנה הקיומית שבכך - שכן חברה ענייה ולא-הומנית שכזו לא תצליח לשמור על יתרון צבאי מול צבאות ערב, ותימחק.

השעה אכן גורלית, אבל לא בשל המשט לעזה או פריצת הסגר על הרצועה. השעה גורלית מכיוון שדור חדש קם בקרבנו, דור גזעני, דתי קיצוני, ולא סובלני, שישנה את פניה של מדינת ישראל. אם לא נקום כנגדו עכשיו ונשנה את המגמה, חורבן ישראל מובטח. העובדה שהחורבן עצמו יתרחש עוד עשרות שנים מטעה, וגורמת למנהיגינו לחשוב שיש עוד זמן, שיהיה בסדר, שנדאג לחופש ודמוקרטיה אחרי שנטפל בבעיות הקיומיות - אך לא כך הוא. אם לא נפעל עכשיו, כבר יהיה מאוחר מדי. השעה הגורלית היא עכשיו.

לפיכך, בשעה גורלית זו, כשמדינת ישראל עומדת בפני סכנות קיומיות מצד אויבי החופש והשוויון, אני קורא לכל המפלגות הציוניות לגלות איפוק, לכבד את ערכי הדמוקרטיה -ולהקים קואליציה ללא חרדים שתפעל לקידום השוויון, החירות, וההשכלה בציבור, למען הצלת העתיד הכלכלי, הדמוקרטי, והקיומי של מדינת ישראל. 

יום חמישי, 17 ביוני 2010

הודעה דחופה

החרדים מגלים את חוסר-המוסר שלהם (בין השאר) בגזענות, כגון בבית הספר בעמנואל. עכשיו הם, כולל כל מנהיגיהם, מובילים מהלך גדול של מחאה כנגד שלטון החוק והשוויון במדינת ישראל. אסור לתת לזה לעבור בלי תגובה מצד כל שוחרי החופש, השוויון, והצדק בארץ.

מאתר בחדרי חדרים:
הורי התלמידות במגמה החסידית בבית הספר 'בית יעקב' בעמנואל אינם מתכוונים להיכנע ואין בדעתם לקיים את פסיקת בג"ץ, לפיה הילדות כולו ילמדו יחד במגמה הכללית. לפיכך, מחר (ה) ייכנסו 43 זוגות הורים לבית הכלא. כך לפי הוראת הבג"ץ.  ... בשעות הבוקר המוקדמות ייצאו ההורים, מלווים בתושבים רבים, לכיוון בני-ברק וירושלים, כשהם מתחלקים לשתי קבוצות. ... קבוצת ההורים השנייה תגיע לרחוב ירמיהו בירושלים. גם שם תערך עצרת חיזוק בראשות חברי כנסת מיהדות התורה,  ... ב'קול חי' דווח, כי גאב״ד 'העדה החרדית', הגרי"ט וייס, הודיע כי הוא ובית הדין יצטרפו מחר למפגן שיתקיים ברחוב ירמיהו. ... את הדרך למגרש הרוסים יעשו ההורים בליווי של אלפי מלווים, שיגיעו כאות הזדהות עם אותם הורים.  ... גם הנציגים החרדים בכנסת ביניהם סגן שר החינוך, מאיר פרוש, מתכוון להגיע למקום כדי ללוות את ההורים, והוא הודיע כי בכוונתו להעביר את לשכתו באופן חלקי לכל הפחות לשערי הכלא.

כנגד, מתארגנת הפגנת-חירום על ידי ישראל חופשית. לצערי, אני חולה, אז לא אוכל לבוא להפגנה. אבל אם מישהו שומע - חשוב שתבוא. צריך להפגין כנגד, כדי להראות שיש אזרחים רבים - רבים יותר מהחרדים - שלא מקובלת עליהם הגזענות. לא במדינה שלי!


ההפגנה מחר [יום חמישי] תתקיים בסוף במגרש הרוסים (קרוב לרחוב חשין) , בשעה 12:30.
כל מי שמגיע מתבקש להיות עם חולצה בגווני הלבן או הכחול- כדי שתהיה לנו סוג של אחידות.

יום רביעי, 16 ביוני 2010

הקדמה קצרה לתורת מוסר בהירה: חלק ג

[עדכון: המאמר המלא, בגרסה מעודכנת, כבר נמצא בספריה הבהירה]

בחלק האחרון בסדרה אני דן במוסר נורמטיבי, כלומר באיך לבחור בפועל מה לעשות. זה החלק הקצר ביותר, שכן אני רק רוצה להציג את המבנה הכללי, והוא פשוט בעצם. בכך מסתיים המאמר, אז אני מוסיף סיכום קצר.

במאמר קצר זה לא דנתי בהרחבה בשום נושא ולא סיפקתי בעצם שום נימוק מפורט. האם יש מקום לדיון פורמלי יות של נימוק כזה או אחר? או לדיון מפורט ועמוק יותר? האם יש מקום ליותר הפניות לשמות של פילוסופים ספציפיים, או שגישתי של ציון האסכולות מתאימה יותר? האם יש מקום להכללת נושאים נוספים, כגון Constructivism מוסרי? אני חושב ש"לא" לכל אלו, אבל עוד יש קצת זמן לחשוב - לפני שאני חותם את המאמר, ושם אותו בספריה הבהירה. במה אפשר לשפר?

מוסר נורמטיבי

התבנית שבה דנו בפרק הראשון אינה מספיקה כדי להנחות פעילות אנושית. כדי להחליט איך לנהוג יש לצקת לתוכה תוכן - מהו, בעצם, הטבע האנושי?  מה אנו רוצים? אין כרגע תשובות מספיק ברורות לשאלות אלו, אך הפילוסופים ניסחו מספר תאוריות באשר לאיך לקבוע, בפועל, מה לעשות - מהן השיטות שעל פיהן נקבע איך להתנהג מוסרית. ישנן שלוש סוגי תשובות.

לרוב האנשים יש אינטואיציות מוסריות חזקות של תוצאנות (consequentionalism), כלומר המעשה המוסרי נשפט על פי התוצאות שהוא גורם. דוגמה קלסית הנה (המחצית הראשונה של) דילמת הקרון (trolley problem): קרון רכבת מדרדר לעבר קבוצת אנשים, ועומד לדרוס אותם. אתה יכול להסיט את הקרון על ידי לחיצה על מתג, אבל אז הקרון שיוסט ממסלולו יפנה אל עבר אדם אחר, ויהרוג אותו. האם תלחץ על הכפתור ותהרוג אדם אחד, או תיתן לקרון להרוג מספר רב של אנשים? רוב האנשים בוחרים להרוג מספר מועט ככול האפשר של אנשים.

אם כך הבעיה המוסרית היא בעיה של מציאת מקסימום - אנו מחפשים את הפעולה שתגרום הכי הרבה טוב והכי מעט רע. אבל מהם קני המידה? מה, בדיוק, אנחנו רוצים להגדיל ומה לצמצם? התשובה הקלסית היא התועלתנות (utilitariansm), הגורסת כי בני האדם (הטובים, לפחות) רוצים להגדיל את האושר ולצמצם את הסבל. אך למה דווקא אושר? אולי נרצה דווקא להגדיל את כמות ועומק ההבנה ביקום? הרי גם פרה מטופשת תוכל אולי לחוות יותר אושר מבן אדם, ולמרות זאת נעדיף להציל חיי אדם מאשר חיי פרה. ולמה שנרצה להתחשב בכל האושר באופן שוויוני? האין אושרו של בני חשוב לי יותר מאושרו של פלוני? אני סבור כי השאלות המעניינות כאן אינן שאלות פילוסופיות אלא שאלות אמפיריות - מה אנשים באמת רוצים. נראה לי סביר כי אנשים אינם רוצים רק בדבר אחד, כך שיש לנוע מתורות המבקשות למדוד הכל על פי משתנה אחד (single value) לכאלו המכירות במספר משתנים (multiple values), אף כי במובן של איך אישית לבצע את ההחלטה נישאר לעולם עם פרמטר אחד (והוא ההרמוניה הנפשית הפנימית שלנו) כי אנו צריכים להשוות בין הערכים השונים. בהחלט נראה שהאושר חשוב, אך כך גם החופש, הידע וההכרה, הצדק והשוויון, האהבה, היופי, ועוד.

סוג אחר של שיקול מוסרי הוא הדנטולוגיה (denetology), כלומר השיקול של חובות וזכויות. כדי להמחישו, נחזור אל דוגמת הקרון והפעם נשים את האדם הבודד לידך. במקום להסיט את הרכבת אליו על ידי כפתור, אתה יכול לדחוף אותו על המסילה, והרכבת תדרוס אותו ובכך תוסט מהפסים ולא תפגע בשאר האנשים. לא יעזור להפיל את עצמך למסילה - הוא פשוט שמן וגדול ואתה ציפלון ולא תזיז לקרון. הברירה בידך דומה - או שתהרוג אדם אחד, על ידי דחיפתו לפסים, או שתיתן לרכבת להמשיך לדהור ולהרוג הרבה אנשים. מה תבחר? רוב האנשים בוחרים שלא לדחוף אדם אל הפסים, כלומר לתת לרכבת לדרוס יותר אנשים.

אבל אם כך, הרי שאנחנו כבר לא רוצים להציל את מקסימום האנשים. אנו מכירים בכך שאנחנו לא יכולים פשוט לדחוף את האיש למותו בגלל שזה יציל יותר אנשים - אין לנו זכות לקחת את חייו. ואם כך, הרי שאנו עוסקים בזכויות וחובות. אך איך נקבע את אותן זכויות וחובות? הרעיון המקובל ביותר הוא שישנן זכויות טבעיות (natural rights) שמטבע האדם הוא ניחן או מכיר בהן ב"מצב הטבעי", כלומר בהתעלם מן החברה. מעבר לכך, כדי להגן על זכויותיו ולהעשיר את חייו הוא מסכים בנוסף לאמנה חברתית (social contract) המגבילה את זכויותיו (למשל, על ידי מיסוי הרכוש שלו) מחד ויוצרת זכויות חדשות (למשל, זכויות יוצרים) מאידך. בהשקפה זו, הזכויות שאדם לא יכול למסור מהוות את זכויות האדם האוניברסליות (human rights), המגיעות לכל אדם באשר הוא אדם.

נציין גם שהיו שחשבו שניתן להסיק את הזכויות והחובות מן התבונה בלבד, עמדה הידועה כרציונליזם מוסרי (moral rationalism). מכל האמור למעלה ברור כי הזכויות שנרצה לתמוך בהן קשורות לטבענו, כלומר למאוויינו, ולא לתבונה בלבד, ואכן אין היום כמעט פילוסופים הדוגלים בגישה זו.

גישה נוספת, אחרונה, למוסר נורמטיבי היא המידה הטובה (virtue ethics). על פי גישה זו המעשה הנכון הוא זה הנעשה מתוך גישה נכונה, למשל מתוך אהבה. כדי להחליט נכונה, עלינו פשוט לטפח בעצמנו את המידות הטובות. שוב, את המידות הטובות שנרצה לקדם ולהעמיד לפנינו נוכל לקבוע רק על ידי חקירת טבענו האנושי.

איך, אם כן, עלינו לקבוע מה לעשות? פילוסופים רבים דוגלים בגישה זו או אחרת, ומבטלים בכך את האחרות. אני, לעומת זאת, סבור שכל שהתשובות נכונות. אנו רוצים להתחשב בתוצאות מחד, אך גם בזכויות וחובות מאידך, ואיזון נכון של כל אלו מחייב גישה נכונה, כלומר את המידות הטובות.

סיכום
בני אדם רבים לא יודעים על מה הם מדברים כשהם מדברים על מוסר, או מדברים על תכונות שלא קיימות או לא משמעותיות להכוונת הפעילות האנושית. גם אלו שיודעים על מה הם מדברים מדברים על המוסר במובנים שונים זה מזה. מסיבות אלו, לא יכול להיות תחום אחד ששמו "מוסר". במקום זאת, עדיף לחשוב על מספר מושגים ורעיונות, שלעתים סותרים זה את זה, אך יכולים להיות שימושיים לצרכים שונים. בסופו של דבר, אנו מעוניינים לקדם את רצונותינו, ולכן החקירה העיקרית צריכה להיות בכיוון זה. נראה שרצונותינו היסודיים מגוונים, והם כוללים מטרות תוצאתיות כגון אושר וידע, שימור זכויות וחובות, וטיפוח מידות טובות. ההחלטה איך לתחום את השיח המוסרי משאר הדיון ברצונותינו ובאיך להשיגם  היא שרירותית.

יום שלישי, 15 ביוני 2010

פעילויות קרובות

נו, יש הרבה דברים שרוחשים, ולצערי לא אוכל להגיע לרובם.

א. מצעד הגאווה, שכנראה יכלול ארגונים למען החופש, ב- 29.7.

ב. החרמת מוצרי נסטלה בשל החלטתם, רק בחודש שעבר, לקבל כשרות של העדה החרדית (האנטי-דמוקרטית, האלימה, והאנטי-ציונית). הפגנות על כך נערכות ביום ו' ה-18.6 (בירושלים, ברחוב אורוגאי, מול סופרסל קריית יובל, בין 10 ל-12). אני מוכרח לציין שזה מאוד מבדר בגלל שנסטלה רק "יצאו" מחרם שאיימו בו גרינפיס. עבור גרינפיס הם התקפלו - נראה אם הם יתקפלו עבור החילוניים.

ג. הבחירות למפלגת אור, המפלגה היחידה ששמה על דגלה את כל הדברים הטובים שאנו שומעים לאחרונה מפי רבים אחרים (חינוך ליבה עבה חובה לכל, שוויון בחובות ובזכויות לכל הציבורים במדינה, והפרדת הדת מעטיני המדינה) - שאני כמובן חבר בה, אז לא ממש ניטרלי. גם זה ב-18.6.

ד. ההפגנה שמארגנת, כנראה, ישראל חופשית למען התמיכה בבג"ץ וכנגד הבטחת ההכנסה לאברכים בלבד - גם לסטודנטים מגיע, בשם השוויון. האמת - מגיע לסטודנטים, ולא לחרדים, אבל בכל אופן מגיע בתהליך שקוף שמבטא באמת את רצון העם באופן מסודר. מועד - לא ידוע, בקרוב.

יש עוד, אבל לא סגורים סופית אז לא נזכיר. יש מגוון ארגונים ומגוון פעילויות - ארציות - כנגד החרדים מחד, ובטוח שיהיו גם הפגנות מצד החרדים מאידך - יהיה שמח החודש.

יום שלישי, 8 ביוני 2010

הגנטיקה של היהודים

אחת מהבעיות בהיסטוריה של היהודים והיהדות היא שמעורבים בה הרבה מיתוסים דתיים, כך שקשה לדעת מה אגדה ומה אמת, ומה הסיפור ההיסטורי האמיתי. אחת מהנקודות האלו הוא מוצא היהודים בארצות השונות, ובייחוד באירופה - האם הם כתוצאה מגלות בית שני, כפי שטוענת המסורת? או שמא מהכוזרים, או אולי מקבוצות מקומיות שהתגיירו במאות הראשונות לספירה, או מה?

מקור אחד למידע אמין בסוגיות כגון אלו הוא ניתוח של הגנטיקה של אוכלוסיות. כבר יש כמה מחקרים כאלה, שמראים דברים שונים, ולא אדבר עליהם הפעם. במקום זה, אזכיר מחקר חדש שמתחיל להתוות כיוון בסוגיה זו. על סמך ניתוח של מספר רב של אתרים גנטיים ממספר קבוצות אוכלוסיה, המחקר מאפשר לשחזר, חלקית, את ההתפתחות האתנית של היהודים.

התמונה העיקרית היא שהיהודים הם קבוצה נפרדת היטב גנטית. הם קרובים לאוכלוסיות המזרח-תיכוניות ולאירופאיות. מבחינתי, ההפתעה כאן היא בעיקר בריחוק היחסי של האוכלוסייה הפלסטינית. בעוד הדרוזים והבדואים יושבים בנחת בשולי הצבר היהודי, הפלסטינים מרוחקים לא במעט, מרחק הדומה לעמים אירופאים כגון סרדיניה או צרפת. חסר לי כאן מידע גנטי משלים על עמים אחרים, כגון הסורים, עיראקים, קופטים, וכדומה, וגם המאמר ככלל מדבר על כך שהאוכלוסיות הים תיכוניות מהוות קבוצה קרובה ובעלות קשרים זו לזו, כך שנראה לי שזה לא מצביע על ריחוק של ממש - אבל לא ברור לי למה.

הצבר היהודי + בדואי + דרוזי בהחלט נראה לי מתאים לאוכלוסיה מקורית ים-תיכונית, שהיהודים זזו ממנה לכיוון אירופה בקרב יהדות אירופה ולכיוון אחר בקרב המזרחיים (יהדות עיראק ואיראן).

(בתמונה קיצורי שלושת-האותיות הן של קבוצות יהודיות, למשל ITJ עבור יהודי איטליה. אני מראה רק את הצירים העיקריים הראשון והשני (PC1 ו-PC2) של השונות. האדיגי הם הצ'רקסים.

ניתוח נוסף מראה שהאוכלוסייה המזרחית (יהדות איראן ועיראק) מוצאה מאזור המזרח התיכון\מזרח אסיה, ואילו ליהדות המערב יש מוצא זהה אך בעירוב משמעותי (בין 20% ל-60%) של דם אירופאי. ההתפצלות בין האירופאים\סורים למזרחיים התרחשה לפי הסימולציות של החוקרים לפני כ-100-150 דורות.

הפיצול הזה מתאים לתקופה שלפני כ-2,500 שנה. נראה שבזמן זה גלו יהודים לאזור איראן ועיראק (גלות בבל), ונותרו שם מאז (ועד כמעט לימנו); ייתכן ששבר מאוכלוסיה זו התיישב בקווקז, והתמזג בקרב הצ'רקסים. מאוחר יותר, היהדות התפשטה בעולם הרומאי (היא הגיעה ל-10% בשיאה) וכך האוכלוסיות היהודיות באירופה וסוריה הם שילוב של האוכלוסייה המזרח-תיכונות המקורית היהודית, אוכלוסיה מזרח-תיכונית לא יהודית שהתייהדה, ואוכלוסיה אירופאית שהתייהדה. 

מחקר זה מראה שהעבר מאז תקופת גלות בבל תואם את הידוע לנו היסטורית, אבל לא מספיק כדי ליישב את הסוגיות הפתוחות במסגרת זו - בייחוד את השאלה אם מוצא יהדות אירופה הוא מגלות בית שני או מלפניה. צריך עוד מחקר. אבל יש כאן בהחלט מידע מעניין, וזה רק חלק מהמחקר הגנטי בתחום.

מות מרדכי

לאחרונה נפטר הרב מרדכי אליהו, ממנהיגי הציונות הדתית, ולכן אנו מוצפים בתיאורים לבביים שלו. כדאי לזכור כמה דברים:
  • בשנות החמישים היה מרדכי אליהו ממקימי המחתרת הדתית "ברית הקנאים", שנלחמה בחילון ולמען הקמת מדינת הלכה. פעילות המחתרת כללה שריפת חנויות שלא מצאו חן בעיניהם (כגון אטליזים לא כשרים), הצתת מכוניות שנסעו בשבת, ואפילו ניסיון לפוצץ את משרד החינוך, שמרדכי נעצר והורשע בקשר אליה. כלומר, מדובר בטרוריסט מורשע (הוא "הודה ב-24 סעיפי אישום, בהם גרימת נזק לאטליז, הטפה להשמדת תיקי יוצאי צבא, החזקת מכשיר מסוכן, החזקת נשק, גרימת נזק למכוניות שנסעו בשבת ושליחת מכתב איום בחבלה במוניות שייסעו בשבת").
  • בפסיקותיו ודבריו הוא קרא לקיצוניות דתית, כגון האיסור על השכרת דירות ללא-יהודים, ובחנינה לאנשי המחתרת היהודית (כלומר, טרוריסטים אחרים). על יורם שקולניק, שהרג מחבל כפות, אמר ש"ישב בבית הסוהר כמה שנים על לא עוול בכפו". פסיקותיו רצופות בגזעניות היהודית החרדית, כגון איסור לאכול מטחינה שהוכנה על ידי לא-יהודים.
  • הוא היה מקובל, ועסק במתן ברכות, עשיית "ניסים", ניבוי עתידות, וכיוצא בזה הבלים. מיותר לציין שהוא גם הוכיח את עצמו כנביא שקר של דת שקר כשאמר שההתנתקות לא תקום ולא תהיה. רבים חסידיו השוטים לא התכוננו לכן למימושה - התבדות תחזית שלא הפריע לא למעמדו ולא לדתו, כמובן.

מדובר כאן באדם שפעל כל ימיו למען כינון מדינת הלכה גזענית, נגד החילוניות, ושקד על הפצת דעות קדומות ואמונות טפלות. אין מה לעלוץ במותו של אף אדם, אבל אין להיגרר אחרי התיאורים של ה"לבביות" שלו או קריאתו המזויפת לאחדות בעם או שאר התיאורים המתלהבים שרוצים לשבחו. מדובר ברב חרדי בזוי לכל דבר.

(דרך החברים של גו'רג')

יום שני, 7 ביוני 2010

הקדמה קצרה לתורת מוסר בהירה: חלק ב

[עדכון: המאמר המלא, בגרסה מעודכנת, כבר נמצא בספריה הבהירה]

בחלק זה אני כותב מעט על המטא-אתיקה, כלומר תחום הדיון הוא שאלות על המוסר כגון מה זה מוסרי, איך אפשר לדעת מה מוסרי, וכן האלה. זה המשך לחלק הראשון, וממשיך באותה גישה פרגמטית למוסר, אך מנקודת ראות רחבה יותר.

אני שוקל להכניס בחלק זה גם דיון בכשל הנטורליסטי של מור ובעיית המצוי.רצוי של יום. טרם החלטתי אם זה מתאים פה, או רק מסיח את הדעת - האם כדאי אולי להכניס את זה בהערות?

השיח המוסרי

בכל האמור לעיל דנתי במה עלינו לעשות מנקודת מבט עצמאית, של אדם המחפש איך עליו לפעול באופן תבוני ובהיר. ראינו שבכך בלבד כבר הגענו לחלק ניכר ממה שבפועל מחפשים אנשים בתורות המוסר והמסורות הדתיות והרוחניות למיניהן - החל בפילוסופים המדברים בשבח תורת מוסר כלשהי, וכלה בגורואים המציעים הגשמה עצמית. נוכל להעיר בהערת אגב שככלל מסורות היסטוריות כאלו (ובעיקר מסורות דתיות) חסרות מחשבה בהירה וזהירה, ואינן אלא נסיונות פרימיטיויוים, לא מדעיים,  לניסוח וסיפוק צרכי האנושות.

אולם האם כל זה הוא באמת מה שאנו מדברים עליו כשאנו דנים בסוגיות מוסריות? לא בהכרח. השיח המוסרי רווי במושגים פשוטים-לכאורה כגון "טוב", "רע", "נכון", "צודק" וכדומה. הבנת מושגים אלו הוא התחם שנקרא מטא-אתיקה (metaethics). הניתוח הפילוסופי מראה כי אין להם מובן אחד ברור, ואנשים שונים משתמשים בהם באופן שונה ואף סותר זה את זה. בקרב הפילוסופים העכשווים יש נטייה רעה להחשיב את השפה כמשהו חשוב בפני עצמו, במקום ככלי לתקשורת, כך שהרבה פילוסופים מתבלבלים לחשוב שהשאלה הפילוסופית כאן היא בעצם שאלה לינגוויסטית - איך משתמשים האנשים בשפה [1]. לדעתי פילוסופים אלו מפספסים את העיקר - השפה היא שרירותית, ולכן השאלה המהותית אינה מהי המשמעות שהתגבשה היסטורית לצירוף ההברות הנתון, אלא למה שימושיים המובנים השונים. בכך נעסוק בפרק זה.

אני סבור שרוב האנשים הם  קוגניטיביסטיים (cognitivists), כלומר הם מאמינים שהשיח המוסרי נעשה על ידי טענות שיכולות להיות נכונות או לא נכונות. העמדה הקוגניטיביסטית הנפוצה והפשוטה ביותר היא של ממשיות מוסרית (moral realism), כלומר שטענות אלו מדברות על תכונות קיימות אובייקטיביות, ומבטאות אמיתות באשר אליהן ממש כמו ש"כדור הארץ הוא עגול" מבטא אמת על תכונות פיסיקליות או "1+1=2" מבטא אמת על תכונות מתמטיות. מדוגמאות אלו גם ברור שהממשיות המוסרית נחלקת לשניים: אתיקה נטורליסטית (Naturalistic Ethics) גורסת שהתכונות הן תכונות טבעיות, כגון אושר, ואילו אתיקה לא-נטורליסטית (Non-Naturalistic Ethics) גורסת שהתכונות הן תכונות שאינן נתונות לחקר מדעי הטבע, בדומה לתכונות מתמטיות .

לא ממש ברור מהן התכונות האובייקטיביות הללו. ברור איך למדוד צורה, ולכן איך לדעת שכדור הארץ עגול, אבל איך למדוד רוע? אך יש בעיה חמורה יותר - הדיון בפרק הקודם מראה שגם אם יש תכונות אובייקטיביות שכאלו, הרי שהן לא ממש קשורות למה שאנשים האמת מחפשים מהמוסר - לרצונות שלנו, למה עוזר לממש אותם, וכדומה. מאוויינו אינן תכונות אובייקטיביות, אלא סובייקטיביות. לפיכך, גם אם נוכל לקיים דיון רציני בתכונות אובייקטיביות כלשהן שיקרא להן מהן-דהוא "מוסריות", הרי שלא נוכל לגזור מהן איך לנהוג, ולכן הגדרות מסוג ממשיות מוסרית אינן שימושיות לנו.

מצאנו אם כך שחלק מ האנשים, לפחות, מדברים על מוסר באופן שגוי. הם מדברים על תכונות אובייקטיביות כדי להצדיק בחירה מוסרית כלשהי, אך אין כאלו - מה שמצדיק בחירה הם המאוויים הסובייקטיביים שלנו. ההשקפה שכל השיח המוסרי האפשרי נגוע בטעות מעין זו היא תאוריית השגייה (error theory). אלו המחזיקים בהשקפה זו בדרך כלל מאמינים שלשם תקשורת בהירה וברורה יש להפסיק להשתמש במונחים מוסריים כלל, ממש כפי שהפסקנו להשתמש במילה "חטא" מאחר שנוכחנו לדעת שאין אלוהים. במקום לומר "רצח זה רע", אמור "רצח זה מתועב", או משהו כזה. יתרונה של גישה זו הינו בבהירות שלה, אבל חסרונה הוא בסרבול ובכך שהדובר מוותר מראש על חלק מאוצר המילים שלו, כולל מילים בעלי משמעות רטורית חזקה וכאלו שמקפלות בתוכן מושגים מורכבים.

אפשרות נוספת היא להשתמש במילים המוסריות כדי לדבר על תכונות סובייקטיביות - כגון רצונותיו של אדם. עמדה זו נקראת סובייקטיביזם (Subjectivism). הגישה הישירה ביותר בה היא סובייקטיביזם אישי (Individual Subjectivism), המזהה את התכונות המוסריות עם התכונות האישיות של הדובר. למשל, אולי יש להבין את "רצח זה רע" משהו כמו "אני לא רוצה שיהיה רצח". התנגדות נפוצה לגישה זו היא שהיא מהווה מוסר יחסי (relativism), כלומר שמה ש"רע" בשבילי יהיה "טוב" בשביל אחר (אולי הוא דווקא רוצה שיהיו רציחות?). מוסר, עבור מתנגדים אלו, חייב להיות כללי (universal) - זה שאסור לרצוח נכון לכולם, בלי קשר למה הם רוצים.

ההתנגדות ליחסיות מבלבלת בין עמדה מטא-אתית לעמדה מוסרית. אם אני משתמש במילה "רע" כדי לתאר את ההתנגדות שלי למילת נשים והמוסלמי משתמש במילה "טוב" כדי לתאר את התמיכה שלו בה, אין זה אומר שעלי לקבל את זכותו למול את בנותיו מכיוון שהוא צודק שהוא באמת תומך בכך. רק אני יכול להחליט אם אני רוצה לכבד את רצונו למול את בנותיו או לא, ואין קשר בין החלטה זו לבין ההחלטה על איך להשתמש במילים המוסריות. אין בעיה להחזיק בעמדה מטא-אתית של סובייקטיביזם ובאותה עת להחזיק בעמדה מוסרית כללית.

בהקשר זה ראוי לציין את היחסיות התרבותית (cultural relativism), הרואה בתכונות הסובייקטיביות הרלוונטיות את אלו המקובלות על החברה (במקום על האדם הבודד), כך שמה שנכון בחברה אחת יהיה לא נכון (מוסרית) בחברה אחרת. עמדה זו מזוהה לעיתים עם  רב-תרבותיות (multi-culturalism), העמדה שיש לקבל את מוסר החברה השונה, וזו נראית לי מסקנה הסובלת מאותו בלבול מושגי שתיארתי בפסקה הקודמת - זה שבחברה השכנה מילת נשים היא מקובלת, לא אומרת שעלי לא להתנגד לה. באשר ליחסיות התרבותית עצמה, בוודאי שיש טעם בדיון על מה החברה מקבלת, אך אני סבור שאין זה הגיוני לבסס את החלטותינו על דעת הרוב. אדם לעולם יכול לבסס את החלטותיו רק על בסיס דעותיו שלו, וכשהוא עושה זאת במודע דעת הרוב אינה אלא שיקול נוסף (אם כי גם גורם מעצב), לא מניע יסודי. לכן, אני לא סבור שיחסיות תרבותית היא מובן שימושי למטרותינו.

גישה סובייקטיביסטית אחרת היא תאוריית המשקיף האידיאלי (ideal observer theory), המציעה להשתמש במונחים המוסריים כדי לתאר את שיפוטיו של שופט אידיאלי מסויים (רחום, חכם, נייטרלי, וכדומה). אני סבור כי גם בכך יש טעם רב, אם המשקיף האידיאלי הזה נבחר כך שהוא מייצג את טבע האדם. כך, אפשר יהיה לפרש "רצח הוא רע" כמשהו כמו "אילו היית חושב על הדברים נכוחה, הרי שמכיוון שאתה אדם ולכן בעל טבע אנושי, היית מגיע למסקנה שאתה לא רוצה שיהיה רצח". אולם, חשוב לזכור שגם אם אכן יש טבע אנושי משותף ואחיד למדי, עדיין יהיו יוצאים מהכלל ומגוון מסוים, כך שיש לקחת את האדם האידיאלי ה"מייצג" בערבון מוגבל, ואולי עדיף לחשוב על טווח של "משקיפים אידיאליים".

למען השלמות, ניתן להוסיף כי גישה סובייקטיביסטית נוספת היא להשתמש במילים המוסריות כדי לזהות את רצון האל, או את מה שירצה אותו, את את ציוויו, וכדומה. אפשרות זו ידועה כתאוריית המצווה האלוהית (divine command theory). כמעט מיותר לציין שגם אילו היה קיים אלוהים לא היה ברצונו, בפני עצמו, עניין. בבואנו להחליט מה לעשות, אלו רצונותינו שלנו בלבד שיכולים להכריע. כמובן שאין שום טעם במובן זה של המוסר.

בנוסף ישנן גישות לא-קוגניטיביות (Non-Cogniticist), התופסות את השימוש בשפה המוסרית באופנים אחרים, כלומר שהן כופרות בכך שהמוסר מדבר בטענות. הגישה הלא-קוגניטיבית המקובלת ביותר, להערכתי, היא רגשנות (Emotionism). הרגשנות גורסת שהשיח המוסרי נועד להביע רגשות, כלומר "רצח הוא רע" משמעו בערך "בוז לרצח!". אני סבור שההבדל בין "אני לא רוצה שיהיה רצח (סובייקטביזם אישי) לבין "בוז לרצח!" (רגשנות) יכול להיות זעום. ברור שלמעשה השיח המוסרי יכול ואכן  משמש למטרה זו במידת מה, אך זה לא גורע ממשמעויות נוספות.

רצוי לציין שיש רבים החושבים על שימוש אינסטרומנטלי בשפה המוסרית. המילים המוסריות במשמעות זו נועדו ליצור לחץ חברתי, לעודד פעילויות מסוימות ולדחוק אחרות, ואין להן משמעות מעבר לכך. כך "רצח זה רע" הוא פשוט כלי לדיכוי הנטיות של אנשים לרצוח. יש כמובן משהו בכך שכל שימוש בשפה נועד לשם השפעה על אחרים, אבל אני סבור שעדיף להבין את השפה כאמצעי תקשרות, ולא כאמצעי לשינוי האחר גרידא.

גישה לא-קוגניטיבית נוספת, האחרונה שנעסוק בה, היא הציווי הכללי (universl prescriptivism). תורה זו רוצה להעמיד את השיח המוסרי על ציווים כלליים. כך "רצח הוא רע" משמעו בעצם היא משהו כמו "אל תרצח". שוב, אני סבור שיש אולי טעם בכך, אך גישה זו מתעלמת מהמגוון האנושי, ואולי מגבילה מעט מדי את תחום הדיון. בכל אופן הנקודה החשובה אינה אם אנו מנסחים ציוויים כלליים, אלא איך נבחר את הציווים (ושאר ההתבטאויות המוסריות) שננסח, ובמובן זה הגדרה זו אינה עוזרת לנו.

נעיר כי ניתן גם להגביל את השיח המוסרי ברכים אחרות. למשל, אפשר לחשוב על המוסרי כמה שכלל האנשים ירצו (כך, למשל, שוויון יהיה מוסרי כמעין עמדת ביניים שתושג בשל שקלול רצון כלל האנשים, למרות ואולי אפילו בגלל שכל אחד אישית רוצה אי-שוויון לטובתו הוא).

איך עלינו לדבר לאור שלל מבלבל זה של שימושים אפשריים בשפה המוסרית? אני מציע זהירות, לשם הבהירות. עדיף להימנע מהשימוש בביטויים מהשפה המוסרית אם אין צורך רב בהם - ניתן בהחלט לומר שהתופעה "מעוררת חלחלה" או "בזויה" וכדומה, וכך להעביר בדיוק את מה שאנו רוצים להעביר. כאשר בכל זאת יש צורך להשתמש במילים מהשיח המוסרי, אני סבור שנבון ביותר לדבר על "האדם הנורמלי האידיאלי" כמגדיר מהו הטוב, ולפחות במקרים מסוימים להגביל את השיח המוסרי לציוויים אוניברסליים . כך, למשל, אם אתה חייב משום מה לומר "רצח הוא רע" (אולי למטרות קיצור, או למטרות רטוריות), אמור זאת במובן שאדם נורמלי (לא פסיכופת), אשר היה חושב על הדברים עד הסוף ומתוך מודעות עצמית וכן הלאה,  היה מוצא כי יש להתנגד לרצח באופן גורף.

[1] למשל, ריצ'רד ג'ויס (Richard Joyce) כותב,
סוג זה של ראיות אמפיריות שאכן נוגע לדיון [המטא-אתי] הוא לא משהו  אקזוטי כמו מדעי המוח או פסיכולוגיה התפתחותית. הדיון נסוב על השאלה "אילו סוגים של תוכן נפשי מבטאים השיפוטים המוסריים", והיחס "מבטאים", כפי שראינו, הוא שאלה של מוסכמה לינגוויסטית. לפיכך, מה שצריך לבחון בפירוט זה את המוסכמות הנוגעות לשיח המוסרי בשפה הטבעית שלנו. ... אנו יכולים לחשוב על חקירה אמפירית זו כ"סוציו-לינגוויסטיקה". (Metaethics and the empirical sciences,” in J. Kennett and P. Gerrans (eds.), Philosophical Explorations special issue 9 (2006) 133-148)