הקדמה קצרה לתורת מוסר בהירה: חלק ב

[עדכון: המאמר המלא, בגרסה מעודכנת, כבר נמצא בספריה הבהירה]

בחלק זה אני כותב מעט על המטא-אתיקה, כלומר תחום הדיון הוא שאלות על המוסר כגון מה זה מוסרי, איך אפשר לדעת מה מוסרי, וכן האלה. זה המשך לחלק הראשון, וממשיך באותה גישה פרגמטית למוסר, אך מנקודת ראות רחבה יותר.

אני שוקל להכניס בחלק זה גם דיון בכשל הנטורליסטי של מור ובעיית המצוי.רצוי של יום. טרם החלטתי אם זה מתאים פה, או רק מסיח את הדעת - האם כדאי אולי להכניס את זה בהערות?

השיח המוסרי

בכל האמור לעיל דנתי במה עלינו לעשות מנקודת מבט עצמאית, של אדם המחפש איך עליו לפעול באופן תבוני ובהיר. ראינו שבכך בלבד כבר הגענו לחלק ניכר ממה שבפועל מחפשים אנשים בתורות המוסר והמסורות הדתיות והרוחניות למיניהן - החל בפילוסופים המדברים בשבח תורת מוסר כלשהי, וכלה בגורואים המציעים הגשמה עצמית. נוכל להעיר בהערת אגב שככלל מסורות היסטוריות כאלו (ובעיקר מסורות דתיות) חסרות מחשבה בהירה וזהירה, ואינן אלא נסיונות פרימיטיויוים, לא מדעיים,  לניסוח וסיפוק צרכי האנושות.

אולם האם כל זה הוא באמת מה שאנו מדברים עליו כשאנו דנים בסוגיות מוסריות? לא בהכרח. השיח המוסרי רווי במושגים פשוטים-לכאורה כגון "טוב", "רע", "נכון", "צודק" וכדומה. הבנת מושגים אלו הוא התחם שנקרא מטא-אתיקה (metaethics). הניתוח הפילוסופי מראה כי אין להם מובן אחד ברור, ואנשים שונים משתמשים בהם באופן שונה ואף סותר זה את זה. בקרב הפילוסופים העכשווים יש נטייה רעה להחשיב את השפה כמשהו חשוב בפני עצמו, במקום ככלי לתקשורת, כך שהרבה פילוסופים מתבלבלים לחשוב שהשאלה הפילוסופית כאן היא בעצם שאלה לינגוויסטית - איך משתמשים האנשים בשפה [1]. לדעתי פילוסופים אלו מפספסים את העיקר - השפה היא שרירותית, ולכן השאלה המהותית אינה מהי המשמעות שהתגבשה היסטורית לצירוף ההברות הנתון, אלא למה שימושיים המובנים השונים. בכך נעסוק בפרק זה.

אני סבור שרוב האנשים הם  קוגניטיביסטיים (cognitivists), כלומר הם מאמינים שהשיח המוסרי נעשה על ידי טענות שיכולות להיות נכונות או לא נכונות. העמדה הקוגניטיביסטית הנפוצה והפשוטה ביותר היא של ממשיות מוסרית (moral realism), כלומר שטענות אלו מדברות על תכונות קיימות אובייקטיביות, ומבטאות אמיתות באשר אליהן ממש כמו ש"כדור הארץ הוא עגול" מבטא אמת על תכונות פיסיקליות או "1+1=2" מבטא אמת על תכונות מתמטיות. מדוגמאות אלו גם ברור שהממשיות המוסרית נחלקת לשניים: אתיקה נטורליסטית (Naturalistic Ethics) גורסת שהתכונות הן תכונות טבעיות, כגון אושר, ואילו אתיקה לא-נטורליסטית (Non-Naturalistic Ethics) גורסת שהתכונות הן תכונות שאינן נתונות לחקר מדעי הטבע, בדומה לתכונות מתמטיות .

לא ממש ברור מהן התכונות האובייקטיביות הללו. ברור איך למדוד צורה, ולכן איך לדעת שכדור הארץ עגול, אבל איך למדוד רוע? אך יש בעיה חמורה יותר - הדיון בפרק הקודם מראה שגם אם יש תכונות אובייקטיביות שכאלו, הרי שהן לא ממש קשורות למה שאנשים האמת מחפשים מהמוסר - לרצונות שלנו, למה עוזר לממש אותם, וכדומה. מאוויינו אינן תכונות אובייקטיביות, אלא סובייקטיביות. לפיכך, גם אם נוכל לקיים דיון רציני בתכונות אובייקטיביות כלשהן שיקרא להן מהן-דהוא "מוסריות", הרי שלא נוכל לגזור מהן איך לנהוג, ולכן הגדרות מסוג ממשיות מוסרית אינן שימושיות לנו.

מצאנו אם כך שחלק מ האנשים, לפחות, מדברים על מוסר באופן שגוי. הם מדברים על תכונות אובייקטיביות כדי להצדיק בחירה מוסרית כלשהי, אך אין כאלו - מה שמצדיק בחירה הם המאוויים הסובייקטיביים שלנו. ההשקפה שכל השיח המוסרי האפשרי נגוע בטעות מעין זו היא תאוריית השגייה (error theory). אלו המחזיקים בהשקפה זו בדרך כלל מאמינים שלשם תקשורת בהירה וברורה יש להפסיק להשתמש במונחים מוסריים כלל, ממש כפי שהפסקנו להשתמש במילה "חטא" מאחר שנוכחנו לדעת שאין אלוהים. במקום לומר "רצח זה רע", אמור "רצח זה מתועב", או משהו כזה. יתרונה של גישה זו הינו בבהירות שלה, אבל חסרונה הוא בסרבול ובכך שהדובר מוותר מראש על חלק מאוצר המילים שלו, כולל מילים בעלי משמעות רטורית חזקה וכאלו שמקפלות בתוכן מושגים מורכבים.

אפשרות נוספת היא להשתמש במילים המוסריות כדי לדבר על תכונות סובייקטיביות - כגון רצונותיו של אדם. עמדה זו נקראת סובייקטיביזם (Subjectivism). הגישה הישירה ביותר בה היא סובייקטיביזם אישי (Individual Subjectivism), המזהה את התכונות המוסריות עם התכונות האישיות של הדובר. למשל, אולי יש להבין את "רצח זה רע" משהו כמו "אני לא רוצה שיהיה רצח". התנגדות נפוצה לגישה זו היא שהיא מהווה מוסר יחסי (relativism), כלומר שמה ש"רע" בשבילי יהיה "טוב" בשביל אחר (אולי הוא דווקא רוצה שיהיו רציחות?). מוסר, עבור מתנגדים אלו, חייב להיות כללי (universal) - זה שאסור לרצוח נכון לכולם, בלי קשר למה הם רוצים.

ההתנגדות ליחסיות מבלבלת בין עמדה מטא-אתית לעמדה מוסרית. אם אני משתמש במילה "רע" כדי לתאר את ההתנגדות שלי למילת נשים והמוסלמי משתמש במילה "טוב" כדי לתאר את התמיכה שלו בה, אין זה אומר שעלי לקבל את זכותו למול את בנותיו מכיוון שהוא צודק שהוא באמת תומך בכך. רק אני יכול להחליט אם אני רוצה לכבד את רצונו למול את בנותיו או לא, ואין קשר בין החלטה זו לבין ההחלטה על איך להשתמש במילים המוסריות. אין בעיה להחזיק בעמדה מטא-אתית של סובייקטיביזם ובאותה עת להחזיק בעמדה מוסרית כללית.

בהקשר זה ראוי לציין את היחסיות התרבותית (cultural relativism), הרואה בתכונות הסובייקטיביות הרלוונטיות את אלו המקובלות על החברה (במקום על האדם הבודד), כך שמה שנכון בחברה אחת יהיה לא נכון (מוסרית) בחברה אחרת. עמדה זו מזוהה לעיתים עם  רב-תרבותיות (multi-culturalism), העמדה שיש לקבל את מוסר החברה השונה, וזו נראית לי מסקנה הסובלת מאותו בלבול מושגי שתיארתי בפסקה הקודמת - זה שבחברה השכנה מילת נשים היא מקובלת, לא אומרת שעלי לא להתנגד לה. באשר ליחסיות התרבותית עצמה, בוודאי שיש טעם בדיון על מה החברה מקבלת, אך אני סבור שאין זה הגיוני לבסס את החלטותינו על דעת הרוב. אדם לעולם יכול לבסס את החלטותיו רק על בסיס דעותיו שלו, וכשהוא עושה זאת במודע דעת הרוב אינה אלא שיקול נוסף (אם כי גם גורם מעצב), לא מניע יסודי. לכן, אני לא סבור שיחסיות תרבותית היא מובן שימושי למטרותינו.

גישה סובייקטיביסטית אחרת היא תאוריית המשקיף האידיאלי (ideal observer theory), המציעה להשתמש במונחים המוסריים כדי לתאר את שיפוטיו של שופט אידיאלי מסויים (רחום, חכם, נייטרלי, וכדומה). אני סבור כי גם בכך יש טעם רב, אם המשקיף האידיאלי הזה נבחר כך שהוא מייצג את טבע האדם. כך, אפשר יהיה לפרש "רצח הוא רע" כמשהו כמו "אילו היית חושב על הדברים נכוחה, הרי שמכיוון שאתה אדם ולכן בעל טבע אנושי, היית מגיע למסקנה שאתה לא רוצה שיהיה רצח". אולם, חשוב לזכור שגם אם אכן יש טבע אנושי משותף ואחיד למדי, עדיין יהיו יוצאים מהכלל ומגוון מסוים, כך שיש לקחת את האדם האידיאלי ה"מייצג" בערבון מוגבל, ואולי עדיף לחשוב על טווח של "משקיפים אידיאליים".

למען השלמות, ניתן להוסיף כי גישה סובייקטיביסטית נוספת היא להשתמש במילים המוסריות כדי לזהות את רצון האל, או את מה שירצה אותו, את את ציוויו, וכדומה. אפשרות זו ידועה כתאוריית המצווה האלוהית (divine command theory). כמעט מיותר לציין שגם אילו היה קיים אלוהים לא היה ברצונו, בפני עצמו, עניין. בבואנו להחליט מה לעשות, אלו רצונותינו שלנו בלבד שיכולים להכריע. כמובן שאין שום טעם במובן זה של המוסר.

בנוסף ישנן גישות לא-קוגניטיביות (Non-Cogniticist), התופסות את השימוש בשפה המוסרית באופנים אחרים, כלומר שהן כופרות בכך שהמוסר מדבר בטענות. הגישה הלא-קוגניטיבית המקובלת ביותר, להערכתי, היא רגשנות (Emotionism). הרגשנות גורסת שהשיח המוסרי נועד להביע רגשות, כלומר "רצח הוא רע" משמעו בערך "בוז לרצח!". אני סבור שההבדל בין "אני לא רוצה שיהיה רצח (סובייקטביזם אישי) לבין "בוז לרצח!" (רגשנות) יכול להיות זעום. ברור שלמעשה השיח המוסרי יכול ואכן  משמש למטרה זו במידת מה, אך זה לא גורע ממשמעויות נוספות.

רצוי לציין שיש רבים החושבים על שימוש אינסטרומנטלי בשפה המוסרית. המילים המוסריות במשמעות זו נועדו ליצור לחץ חברתי, לעודד פעילויות מסוימות ולדחוק אחרות, ואין להן משמעות מעבר לכך. כך "רצח זה רע" הוא פשוט כלי לדיכוי הנטיות של אנשים לרצוח. יש כמובן משהו בכך שכל שימוש בשפה נועד לשם השפעה על אחרים, אבל אני סבור שעדיף להבין את השפה כאמצעי תקשרות, ולא כאמצעי לשינוי האחר גרידא.

גישה לא-קוגניטיבית נוספת, האחרונה שנעסוק בה, היא הציווי הכללי (universl prescriptivism). תורה זו רוצה להעמיד את השיח המוסרי על ציווים כלליים. כך "רצח הוא רע" משמעו בעצם היא משהו כמו "אל תרצח". שוב, אני סבור שיש אולי טעם בכך, אך גישה זו מתעלמת מהמגוון האנושי, ואולי מגבילה מעט מדי את תחום הדיון. בכל אופן הנקודה החשובה אינה אם אנו מנסחים ציוויים כלליים, אלא איך נבחר את הציווים (ושאר ההתבטאויות המוסריות) שננסח, ובמובן זה הגדרה זו אינה עוזרת לנו.

נעיר כי ניתן גם להגביל את השיח המוסרי ברכים אחרות. למשל, אפשר לחשוב על המוסרי כמה שכלל האנשים ירצו (כך, למשל, שוויון יהיה מוסרי כמעין עמדת ביניים שתושג בשל שקלול רצון כלל האנשים, למרות ואולי אפילו בגלל שכל אחד אישית רוצה אי-שוויון לטובתו הוא).

איך עלינו לדבר לאור שלל מבלבל זה של שימושים אפשריים בשפה המוסרית? אני מציע זהירות, לשם הבהירות. עדיף להימנע מהשימוש בביטויים מהשפה המוסרית אם אין צורך רב בהם - ניתן בהחלט לומר שהתופעה "מעוררת חלחלה" או "בזויה" וכדומה, וכך להעביר בדיוק את מה שאנו רוצים להעביר. כאשר בכל זאת יש צורך להשתמש במילים מהשיח המוסרי, אני סבור שנבון ביותר לדבר על "האדם הנורמלי האידיאלי" כמגדיר מהו הטוב, ולפחות במקרים מסוימים להגביל את השיח המוסרי לציוויים אוניברסליים . כך, למשל, אם אתה חייב משום מה לומר "רצח הוא רע" (אולי למטרות קיצור, או למטרות רטוריות), אמור זאת במובן שאדם נורמלי (לא פסיכופת), אשר היה חושב על הדברים עד הסוף ומתוך מודעות עצמית וכן הלאה,  היה מוצא כי יש להתנגד לרצח באופן גורף.

[1] למשל, ריצ'רד ג'ויס (Richard Joyce) כותב,
סוג זה של ראיות אמפיריות שאכן נוגע לדיון [המטא-אתי] הוא לא משהו  אקזוטי כמו מדעי המוח או פסיכולוגיה התפתחותית. הדיון נסוב על השאלה "אילו סוגים של תוכן נפשי מבטאים השיפוטים המוסריים", והיחס "מבטאים", כפי שראינו, הוא שאלה של מוסכמה לינגוויסטית. לפיכך, מה שצריך לבחון בפירוט זה את המוסכמות הנוגעות לשיח המוסרי בשפה הטבעית שלנו. ... אנו יכולים לחשוב על חקירה אמפירית זו כ"סוציו-לינגוויסטיקה". (Metaethics and the empirical sciences,” in J. Kennett and P. Gerrans (eds.), Philosophical Explorations special issue 9 (2006) 133-148)