יום חמישי, 28 ביולי 2011

צבים כל הדרך למטה

מתי אנחנו באמת מבינים משהו? יש הרבה גישות, אבל האהובה עלי היא "הכרחיות": אנחנו מבינים מדוע משהו הוא כפי שהוא כשאנחנו מבינים מדוע הוא לא יכול היה להיות אחרת. כך, למשל, אנחנו מבינים מדוע סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות כאשר אנחנו תופסים את ההוכחה לכך. ברגע שעשינו זאת, אנחנו רואים שבהכרח סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, ובמובן זה אנו מבינים מדוע משפט זה נכון.

אבל בעצם, הבנה זו התבססה על קבלה של טענות אחרות, כגון המשפט שלמשולשים דומים יש זוויות זהות. ההבנה של הנחות אלו גם היא מבוססת על הנחות קודמות, ואנו יכולים להמשיך ולברר את ההנחות עד שבסופו של דבר נגיע לאקסיומות של הגאומטריה האאוקלידית ושל תורת ההיגיון. ולאקסיומות אין הסבר. זה לא שאנחנו לא מבינים, כרגע, למה האקסיומות נכונות, אלא שלא יכול להיות להן הסבר באופן עקרוני. האקסיומות של הגאומטריה האאוקלידית אינן "נכונות" או "לא נכונות", אלא הן רק "כללי משחק" שמגדירים את הגאומטריה האאוקלידית. ואי אפשר להוכיח את "האקסיומות" של תורת ההיגיון (כגון חוק השלישי הנמנע), שכן כל ניסיון להוכחה ישתמש באותן האקסיומות עצמן!

זהו המצב לגבי כל הסבר, בכל תחום שהוא. ההסבר תמיד יניח הסכמה לרמה "בסיסית" יותר של הנחות, שעליהן הוא עומד. ההסבר של רמה זו יעמוד, בתורו, על הנחות "בסיסיות" עוד יותר. כך נוכל לדמות את שרשרת ההסברים לצבים, העומדים זה על גבו של זה. והשאלה המתבקשת היא - האם הם ימשיכו "כל הדרך למטה"? האם תיתכן שרשרת הסברים אינסופית, או שמא השרשרת חייבת להיפסק ברמה כלשהי, ואם כן - היכן?

ראינו כבר ששרשרת ההסברים המתמטיים נגמרת באקסיומות והיגיון, ולא יכולה להימשך הלאה. מה לגבי שרשראות אחרות?


מובן אחד של סיבה הוא סיבה "יעילה", כלומר הגורמת לדבר מה להתרחש. כל התרחשות בעולם, כל מאורע משמעותי (כגון זכייה במלחמה), נגרמת על ידי סיבות מסוימות. אלו בתורן נגרמות על ידי סיבות אחרות, הקודמות לה. וכן הלאה. זוהי ההבנה הרגילה שלנו על דרך פעולתו של העולם. אבל מה קורה כשממשיכים את שרשרת הסיבות, לעבר? כשממשיכים עוד, ועוד, ועוד - האם השרשרת נגמרת, ואם כן, מתי ובמה?

האמת היא שלמדע כבר יש מזה זמן-מה תשובה לשאלה זו, והיא ששרשרת הסיבות לכל אירוע משמעותי (החל מפגישה אקראית ברחוב וכלה ביצירת כדור הארץ או המין האנושי) מתחילה לא ב"סיבה", אלא ב"מקרה". אבל כדי להסביר את זה, צריך להרחיב את מושג ה"סיבתיות" או ה"הבנה" שלנו ליקום שמכיל אקראיות.

התחלנו מכך שלהבין משהו זה להבין מדוע הוא התרחש בדרך מסוימת ולא אחרת. אבל למיטב הבנתנו, ההתרחשויות ביקום שלנו הן אקראיות, כלומר הן מתרחשות בדרך כזו ולא אחרת באופן אקראי, בלי סיבה. אם נשלח אלקטרון דרך מחיצה ובה שני סדקים לעבר מסך, אנו נראה שהוא יפגע במסך בנקודה מסוימת ותורת הקוונטים מאפשרת לנו לחשב את ההסתברות שהוא ייפגע בכל נקודה. אבל אין שום דרך לדעת באיזה נקודה הוא ייפגע. וזו לא רק מגבלה של התאוריה הנוכחית, יש לנו סיבות טובות להאמין שזה יהיה נכון בכל תורה עתידית, שבאופן יסודי אין סיבה לכך שהאלקטרון פוגע בנקודה מסוימת זו או אחרת אלא הוא "בוחר" נקודה באקראי.

במובן שבו פתחנו, אם כך, אנחנו לעולם לא נבין מדוע האלקטרון פגע בנקודה זו או אחרת. זה דווקא כן יכול היה להיות אחרת - האלקטרון יכול היה לפגוע בנקודה אחרת. המצב הפיזיקלי שלפני הפגיעה לא הכיל את המידע שהאלקטרון הולך לפגוע בנקודה המסוימת - העובדה שהוא פגע דווקא בנקודה זו היא מידע חדש, שנוצר על ידי האקראיות. לפיכך לא הייתה לנו כל אפשרות לדעת, מראש, איפה הוא יפגע. אין שום תשובה לשאלה מדוע הוא פגע בנקודה זו או בנקודה אחרת - הוא פשוט פגע בנקודה אחת, באקראי.

יחד עם זאת, אנחנו כן בהחלט יכולים לומר שההסתברות שהאלקטרון ייפגע בנקודה מסוימת היא נמוכה, בעוד שההסתברות לפגיעה בנקודה אחרת היא גבוהה. אם נערוך סריג סדקים בתבונה, נוכל לשלוט בהסתברויות כרצוננו. למשל, נוכל ליצור מצב בה האלקטרון יפגע בסבירות גבוהה מאוד באזור מסוים (וסבירות אפסית במקומות אחרים). ואז, אנחנו יכולים לומר שהסדקים "גרמו" לאלקטרון לפגוע בנקודה זו. מעבר האלקטרון בסדקים הוא לפיכך ה"סיבה", במובן זה, לכך שהוא פגע בנקודה שהוא פגע בה (ולא באחרת). במקום לדבר על סיבה כוודאות, על הבנה כוודאות, אנחנו יכולים לדבר עליה כעל הסתברות גבוהה.

למעשה, זה המצב בדרך כלל - הטבע ערוך כך שלאירועים משמעותיים (כגון אירועים שמשפיעים על חיינו) יש הסתברות גבוהה מאוד, כמעט של 100%. הם נקבעים על ידי אירועים קודמים, שמהווים את ה"סיבה" להם במובן ההסתברותי, כלומר שהתרחשות ה"סיבות" מעלה את הסתברות התוצאות. זוהי שרשרת ה"סיבות" שאנו מתחקים אחריה בהבנה הרגילה שלנו את העולם.

אבל, מכיוון שבאופן יסודי העולם אקראי, שרשרת סיבות אלו בסופו של דבר יגיעו למאורע אקראי שלא הייתה לו "סיבה" של ממש - לאירוע שלא נקבע בצורה כמעט-וודאית, אלא ההסתברות שלו היא נמוכה למדי. אפילו נמוכה מאוד. ואין שום סיבה שמאורע זה התרחש, ממש כפי שאין שום סיבה שהאלקטרון בניסוי שני הסדקים ייפגע בנקודה זו או אחרת.

אם נלך מספיק אחורה בזמן, נגיע לזמן שבו אין שום מידע על כך שבכדור הארץ יתפתח ביום-מן-הימים הומו ספיינס. זה לא רק שהאירוע הזה לא התרחש, אלא שהסבירות הגבוהה לכך שהוא יתרחש בעתיד מבוססת על התרחשות מאורעות שסבירותם עדיין נמוכה, אולי נמוכה מאוד. אם נלך מספיק אחורה, נגיע לזמן שבו אין סבירות גבוהה לכך שכדור הארץ ייווצר, שהשמש שלנו תיווצר, שהגלקסיה שלנו תיווצר, וכן הלאה.

בסופו של דבר, נגיע למצב שבו אין סבירות גבוהה לשום אירוע בעל חשיבות מסוים. המצב של היקום בנקודה זו הוא כמעט נטול אינפורמציה, ולא ניתן להסיק ממנו בעצם ששום אירוע בעל חשיבות כזה או אחר יתרחש. מצב זה הוא תחילת "המפץ הגדול". כל מה שאפשר להסיק ממנו זה את התבנית הכללית של המאורעות העתידיים. התבנית הכללית - שכוללת התפשטות אדירה של המרחב, יצירת אטומים, יצירת כוכבים, וכן הלאה - אכן סבירה ביותר לאור המפץ הגדול, ובמובן זה הוא ה"סיבה" להכל. אבל כל הפרטים - כגון אילו כוכבים ייווצרו, אילו כוכבי לכת יקיפו אותם, איפה יתפתחו חיים - נקבעים אקראית, והם בעלי הסתברות נמוכה עד מאוד. לכן המפץ הגדול כלל אינו הסיבה לשום דבר בעל חשיבות, לשום מאורע משמעותי.

לסיכום, לכל האירועים המשמעותיים אין סיבה. אנחנו לא יכולים להבין מדוע הם התרחשו, שכן אין כל הסבר מדוע הם התרחשו. הם אירועים אקראיים, ביקום אקראי. היה יכול להיות אחרת.

כל זה היה באשר לאירועים בתוך היקום עצמו. מה לגבי היקום כולו? האם יש לו סיבה? בלי להיכנס לפרטים הטכניים, התשובה היא כנראה זהה ביסודה - לא. המצב בעל מעט האינפורמציה שנמצא בתחילת המפץ הגדול הוא בעצמו אירוע אקראי ביקום גדול יותר, אירוע שאינו סביר ביותר. הפרטים שלו, שקובעים את התכונות הכלליות כגון יצירת הכוכבים אחריו, גם הן נקבעות אקראית.




אבל יהיה אשר יהיה מבנה המציאות, התחקות שכזו אחר שרשרת הסיבות אינה מספקת. בין אם נגיע ל"צב" ראשוני, בדומה למפץ הגדול ביקום שלנו, ובין אם לאו, אנחנו נותרים עם שאלה אחת שבבירור עולה כאן ונותרת ללא מענה - למה בכלל מתקיים המבנה המוזר הזה? למה מתקיימות כל השרשראות הסיבתיות הללו, בין אם הן מתחילות או לא? שרשראות אלו מתחייבות מתוך מבנה המציאות, ולכן השאלה היא בעצם - למה המציאות היא מה שהיא?

מדובר כאן בשרשרת הסברים אחרת. כאשר אנו שואלים מדוע מים זורמים כפי שהם זורמים, אנו יכולים לספק תשובה במסגרת תורת ההידרודינמיקה. כאשר אנו שואלים מדוע ההידרודינמיקה נכונה, אנו יכולים לספק תשובות המבוססות על פיזיקה ניוטונית - ההידרודינמיקה נובעת ממנה תחת הנחות מסוימות. כאשר אנו שואלים מדוע המכניקה הניוטונית נכונה, אנו יכולים לספק תשובות במסגרת תורות שדות קוונטיים יחסותית, כגון המודל הסטנדרטי. איננו יודעים מדוע הוא נכון, אבל יש סיבות להאמין שהמודל הסטנדרטי עצמו נכון בגלל תורה קוונטית יסודית עוד יותר. אבל למה זו נכונה? מה יש בשכבה שמתחת, והאם שרשרת צבים זו נגמרת?

התשובה היא ששרשרת זו חייבת להיגמר בתיאור מלא ומדויק של הסדר במציאות, אך מאחר שגם על תיאור זה יוכלו לשאול "אבל למה הוא נכון?" הרי שסיום זה יהיה שרירותי. בדיוק כפי שאי אפשר לספק תשובה ללמה האקסיומות של אאוקליד נכונות, אלא רק לבנות גאומטריה אאוקלידית על בסיסן, כך לא יהיה אפשר אף פעם להבין מדוע מבנה המציאות הוא מה שהוא, אלא רק לבנות תאוריות פיזיקליות על בסיסו.

כאשר אנחנו מבינים שמשהו לא יכול היה להיות אחרת, אנחנו מבינים זאת לאור הכרח מסוים. במתמטיקה, ההכרח הוא לוגי. בפיזיקה, ה"הכרח" הוא חוקי הפיזיקה. אבל זוהי רק דרך לתאר את מבנה המציאות, לא הכרח אמיתי. המציאות לא כפופה לשום הכרח, ולכן אין שום מובן לשאלה האם יכלו חוקי הפיזיקה להיות אחרים. חוקי הפיזיקה הם מה שהם כי המציאות היא מה שהיא. היא" לא יכולה להיות אחרת" כי היא בהגדרה מה שיש. אבל זה לא אומר שהיא חייבת להיות כפי שהיא - היא פשוט מה שהיא, בלי שום חיוב.

יש כאלו הטוענים שהמציאות כן מחויבת להיות כזו או אחרת. פילוסופים ותאולוגים ניסו במשך אלפי שנים לטעון שהיא חייבת להיות בעלת מבנה כזה או אחר. פילוסופים מודרניים דוחים "פילוסופיה ראשונית" שכזו כיוהרה ריקה. כאשר אתה "כופה" על המציאות לקיים סדר כזה או אחר, אתה בעצם מאמין שהמציאות מסודרת על פי האינטואיציות שלך, על פי האמונות שלך. הפילוסופים קוראים לזה "עקרונות מטאפיזיים", התאולוגים מדברים על "ישות הכרחית", וכן הלאה - כל זה זה רק יוהרה חסרת בסיס. אין שום סיבה להאמין שהמציאות, בכבודה ובעצמה, תהיה ערוכה בהתאם לאמונות הקיקיוניות שלך. במקום להכתיב למציאות מה המבנה שלה, עדיף לחפש בצניעות מהו המבנה שלה, על ידי המדע.

אמונות מטפיזיות אלו אינן נחלת הדתיים בלבד. כך למשל מקס טגמרק מציע (לפחות בצניעות-מה) שהמציאות היא בלתי מוגבלת במובן שהיא מכילה את כל האפשרויות המתמטיות. זוהי יוהרה לא קטנה - לקבוע כך שכלל האפשרויות שאנחנו יכולים לדמיין מתקיימות במציאות, שהדמיון האנושי הוא מה שמגביל וקובע את המציאות.

לשם השוואה - אנו אומרים שהמציאות חייבת להתאים לחוקי הלוגיקה או המתמטיקה, אבל בכך בעצם איננו אומרים דבר על המבנה שלה, אלא רק על כך שיהיה הוא אשר יהיה אנחנו נתאר אותו בהתאם לחוקי הלוגיקה. אין שום תצפית אמפירית, שום עובדה על העולם, שתראה ש 1+1=3, או שמשהו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם אמת וגם שקר; ובדיוק משום כך, אמונות אלו לא אומרות דבר על העולם. הן אינן אמונות לגבי העולם, אלא דרכים לסידור המחשבה שלנו אודות העולם (ודברים אחרים).

הטענה שהמציאות חייבת לנו סוף לשרשרת התאוריות המדעיות, סדר בסיסי ברור-מאליו שעליו אפשר יהיה לבנות את כל שרשרת הסדרים (התאוריות הפיזיקליות) הנובעות ממנו, היא רק עוד עקרון מטפיזי יהיר וחסר ביסוס.

לסיכום, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לחפש התיאור הטוב ביותר של המציאות שנצליח למצוא. להאמין שהתיאור הנכון של המציאות יתאים לעקרונות מטפיזיים כאלו או אחרים זה להאמין שמבנה המציאות מוטבע במוחנו - יוהרה שאין שני לה.

(נ.ב. מאמר זה נכתב בהשראת המאמר של רועי צזנה על למה המפץ הגדול לא מוכיח את קיום האל; מומלץ. )

(נ.נ.ב יש עוד שרשראות שאפשר לדבר עליהן, אבל רשומה זו ארוכה מדי כבר ככה.)

יום שלישי, 26 ביולי 2011

Test, test, test

זה נסיון לכתוב לטקס. בואו נראה, זוהי נוסחה אחת $p(ab|c)=s_{sd}^{12}$ גם כן.ולא לשכוח
\[a_{bc}\]

And another test is in English, as in $p=(A|B)_{12}^{ab}$. And also [s=ut+\sfrac{1}{2}at^2].


יום רביעי, 20 ביולי 2011

יהדות חילונית - נגד, נגד, וקצת בעד


יש דבר כזה שנקרא "רב חילוני". רבנים אלו הם אנשים הומניסטיים, שמכירים בהבל שבשורש אמונות היהדות האורתודוקסית, אשר בכל זאת מקדישים את חייהם ללמוד את המסורת היהודית הדתית (התורה והתלמוד בעיקר), וללמוד ממנה מוסר וחכמת חיים הומניסטית. דוגמה טובה לגישה היא הפסקה הבאה מאת הרב (החילוני) נרדי גרין,
התפיסה שהתגבשה אצלי נשענה על המשפט הבא מתוך המאמר של ארי אלון: "המהפכנים הריבוניים הציבו אתגר נשגב בפני העם הזה: להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות למקור השראה". אמירה זו שיחררה מחסום שהיה אצלי, ומאז אני עוסק ברכישה מחדש של הבעלות על מה שאני תופס כמקורות התרבותיים שלי, מהתנ"ך, המשנה והתלמוד ועד לספרות וההגות העברית המודרנית. וגם את הבעלות על הפרקסיס החינוכי והטקסי. דברים אלה הובילו אותי לעסוק בפיתוח תכניות לימודים , לעסוק בטקסי חיים ובסופו של דבר להרהיב עוז ולהיות מוכשר כ"רב חילוני" השייך לזרם ההומניסטי.

הבעיה שאני רואה עם הגישה הזו היא שהיא ירודה מבחינה ספרותית, פילוסופית, אקדמית, ותרבותית.

כל המדרשים והפירושים הם למעשה בירור ספרותי, אלא שהוא בדרך כלל ירוד כי אלו העוסקים בו חושבים שהם עוסקים במשהו אחר. כשמישהו דתי קורא חתיכת טקסט תנ"כי ומתחיל להמציא לו פרשנויות "עמוקות", הוא עושה את זה מתוך מחשבה שהטקסט מכיל את המשמעויות הללו שנכתבו לתוכו על ידי האל - ובכך הוא מעוות את הטקסט ועושה לו עוול ספרותית. הרבנים החילוניים לא חוטאים בחטא זה, שכן הם מודעים היטב לכך שלטקסט יש הרבה מחברים ועורכים ושהוא מעולם לא כיוון למשמעויות ה"עמוקות" יותר, אבל הם עדיין מתעקשים לבצע את אותן הפרשנויות עצמן במודע. לפעמים זה יכול להיות מגוחך ממש, כמו פרשנות על ה"פסוק" הידוע "נד נד, נד נד, מה למעלה מה למטה". פרשנויות שכאלו מקשות על ההבנה של הטקסט כמשקף מחשבות ותהליכים היסטוריים, וחמור יותר מתעלמות מהתכנים הנוראיים שכן קיימים ומשתקפים בטקסטים. זה כמו שמישהו יספק פירוש "עמוק" של "מיין קאמפף" - זה אולי אפשרי, אבל עיוות שכזה של הטקסט הוא עוול מבחינה ספרותית, שמבזה הן את המחשבות הנעלות שהוא מדבר עליהן והן את המשמעות (הנוראית) של הטקסט שהוא עוסק בו.

מבחינה פילוסופית, העיסוק בבירור האמת על המצב האנושי בעזרת ספרות הוא בעייתי ביותר. ניתן וכדאי להשתמש בספרות ובאומנות ככלל כדי להבהיר ולהמחיש מציאות, אבל השימוש בהן כדי לעמוד עליה הוא מאוד בעייתי. הכוח השיכנועי של האומנות, וספרות פרשנית בפרט, מגיע מאימות וחשיפת האינטואיציות שלנו. זה נשמע לנו "אמת עמוקה" כי זה כבר אומר את מה שברמה מסוימת אנחנו כבר מאמינים בו. אך זוהי לא הדרך לבירור האמת, שכן כך לא לומדים שטועים. וזוהי לא הדרך לבירור עצמי, שכן היא עמומה ולא יסודית. הרבנות החילונית פונה לפרשנות ולהגות רשלנית ("קונטיננטלית", בשפת הפילוסופיה) כדי להשיג תובנות "עמוקות", ובכך היא שוגה שגיאה אפיסטמולוגית עמוקה.

מבחינה אקדמית, ההתמקדות בספרות היהודית-דווקא מתעלמת מהעושר העצום שקיים בכל שאר ספרות העולם. הספרות היהודית פשוט לא טובה מספיק כדי שיהיה נכון להתעלם משאר כתבי ההגות והקודש הקיימים, או אפילו להדיר אותם ממרכז הבמה. ההיתקבעות על הספרות שלנו רק בגלל שהיא שלנו היא עלובה, מעוררת רחמים, וטיפשית.

לבסוף, מבחינה תרבותית ההתמקדות בטקסטים הדתיים בעייתית מאוד שכן העיסוק האובססיבי בהם, ובפרט העלתם כמקור לתובנות וחכמה הומניסטית, תורם למעמדם הציבורי. כפי שלא נכון לצטט איזה משפט חכמה שאולי אפשר למצוא במיין קאמפף, שכן זה יקדם ויהלל את הספר האיום הזה, כך בדיוק אין לקדם את התורה או התלמוד, על המוסר הכמעט תת-אנושי שהם משקפים. בשני המקרים יש להיזהר מלקדם את המקורות הללו כיוון שיש חשש שמא, חלילה, זה יגרום לאנשים ללכת בעקבותיהם ולנסות ליישמם. אמנם, לא חסרים מקורות שמעודדים אנשים ללכת בעקבות התורה והתלמוד. אבל זה לא אומר שצריך להצטרף למקהלה נוראית זו, ויש בהחלט להימנע מלעודד ולו אדם אחד ללכת בדרך האופל הזו.

לפיכך אני לא בדיוק חסיד של "יהדות חילונית" במובן זה. לרבנים חילונים יש תפקיד חשוב בחברה החילונית, של הנחיית טקסי חיים (בעיקר חתונות). צריך מישהו שיעשה את זה, והם מתאימים לכך בגישתם הפתוחה. הם גם יכולים לספק רעיונות לחגיגת חגים יהודיים וכן הלאה. אבל אין הם ממלאים את כלל התפקידים שהרבנים ממלאים בחברה האורתודוקסית, ממש כפי שהכוהנים כבר לא ממלאים את כלל התפקידים שהם מילאו בעבר בחברה היהודית הטרום-רבנית. הסמכות המשפטית הועתקה לבתי המשפט, הדעת למדענים, והסמכות הרוחנית די רוסקה, ורק מעט ממנה הועבר לאנשי רוח - וטוב שכך.


עוד מובן של "יהודי חילוני" הוא יהודי מאמין שלא מקיים את המצוות. קשה לדעת כמה כאלו יש בעצם. סקר של הלמ"ס מ-2009 מצא כי מבין אלו המגדירים את עצמם כחילוניים, 2% נוהגים להתפלל, 10% מקפידים לאכול כשר, ו-24% ביקרו בשנה האחרונה בבית כנסת בראש השנה או יום כיפור; אני מניח שאלו סדרי הגודל. אנשים מאמינים בעיקרי היהדות האורתודקוסית, ורואים ברבניה את הפרשנים המוסמכים של ספרות הקודש - אבל בכל זאת, לא מקיימים את מצוות הדת. אני רואה בכך צביעות, וכמובן גם טעות.

כך שגם יהדות חילונית זו אין בה ממש.


אבל יש עוד מובן ל"דת יהודית חילונית". דת אינה רק אמונה, אלא גם מנהגים, טקסים, ומסורות. כ-29% מהחילוניים מדליקים נרות בשבת, אבל עבור חלקם (רובם?) זה לא נעשה בטקס הדתי המסורתי. המסורת מתקיימת, אבל המשמעות משתנה כדי לשקף את האמונות שכבר לא כפי שהיו בדורות הקודמים, והמילים המלוות את הטקס משתנות בהתאם (או נעלמות כליל). זה לא משהו חדש - כמעט כל טקס דתי, בכל דת, מוצאו בטקס של דת קדומה יותר או מנהג עממי שנוכס לדת בשינוי אדרת. כך דתות פועלות. במובן זה, הדת היהודית-חילונית אינה שונה מכל דת אחרת.

גורס א.א. יהדות, ובצדק, שיש בכך סכנה.
אתיאיסט אנטי-דתי אמיתי, שחושב שהדת היא דבר רע ומקור הרוע בעולם, לא יעז לסובב סביבון בחנוכה, לא יחשוב אפילו לאחל "שנה טובה" בראש השנה, ואפילו לא יתחפש בפורים. משום שאם הוא עושה את כל אלו, ואפילו בתור מה שהוא מגדיר כ"אקט תרבותי", הוא-הוא עוזר בלשמר את "הרוע" הדתי בעולם (ואפילו בשכונה שלו).
אמנם אין שום דבר רע כשלעצמו בלהיתחפש בפורים. ויש אפילו יסוד סביר לסברה שהתחפשות בפורים כשלעצמה אינה אלא אימוץ של מסורת לא-דתית, עממית, על ידי היהדות. אבל בכל זאת, מכיוון שההתחפשות מזוהה עם הדת היהודית השתתפות בה מקדמת את הדת הזו, ולו במעט. וזה, כמובן, אכן רע מאוד.

אין לי תשובה חדה וברורה בסוגיה זו, אבל אני חושד שהדרך הראויה לנהוג היא "לא להיות פאנאטיים". לא במקרה דתות מנכסות טקסים קודמים במקום לאסור עליהם - זה הרבה יותר יעיל. הטקס הפורימי החילוני שונה מאוד מזה המסורתי - בכל עדלאידע שמכבדת את עצמה יש חוסר בצניעות, שילוב של אגדות רבות מעבר לאגדת אסתר שמוצגות כשוות-מעמד לה, וכן הלאה. לכן, הטקס לא באמת מהווה תמיכה של ממש ביהדות האורתודוקסית. לעתים קרובות, דווקא שינויים קטנים בטקס - כגון הדלקת נר לזכר עוולות החשמונאים בחנוכה, לצד החנוכייה, או של מצעד גאווה בעדלאידע - משמשים להבדלה בין הדת הקודמת לחדשה, וכך מקדם קיום הטקס החדש את הדת החדשה דווקא.

אבל הנימוק העיקרי לשימור המנהגים הוא ללא ספק פשוט שאנשים רוצים לקיים את המסורות מכיוון שאלו המסורות שלהם, וכי מסורות אלו כיפיות וטובות כשלעצמן. החילוניים לא רוצים, ובצדק, לזרוק את כל התרבות שלהם רק כי היא הושפעה ממגע הדת. זהו שיקול חשוב, ולא צריך להתעלם ממנו בשקלול. הרוע שיצמח מקיום מנהגים דתיים מסוימים, בצורה חלקית ומעוותת המשקפת את ערכינו שלנו, קטן ביותר; ולעומת זאת הטוב שיצמח בגין קיומם, כגון הרגשת השייכות וההמשכיות ההיסטורית והעונג הצרוף של חגיגת החג, אינו מבוטל. 

לכן, שוב - לא להיות פאנאטיים. אפשר בהחלט לקיים את הדת היהודית החילונית, ולסבול בנחת את העובדה שכמו כל דבר, עלולות להיות לזה גם תוצאות שליליות. אך בניגוד לדתות הפונדמנטליסטיות כגון הדת היהודית האורתודוקסית, יש להכיר באנושיות שבמנהגים שאנו מקיימים, ולפיכך יש לברור ולשנות את המסורות בצורה מודעת, כך שישקפו את ערכינו ואמונותינו.

יום חמישי, 14 ביולי 2011

מחשבות על חוק החרם

לרגל שחיקת הדמוקרטיה הישראלית, אני אחרוג ממנהגי ואכתוב רשומה שאינה נוגעת לדת או לתבונה דווקא, אלא לפוליטיקה הכללית יותר בישראל - לחוק כנגד החרמת ההתנחלויות (או ישראל, או כל גוף אחר).

יש כאן כמה נושאים. אריה עמיחי טוען שאנחנו נותנים לנושא השולי - חופש הדיבור שלנו - להשתלט על השיח, במקום לעסוק בנושאים החשובים באמת.
החוק, נכון לעכשיו, איננו אוסר על קריאה לפינוי התנחלויות. אז אדרבא, במקום להיאבק על הזכות לתמוך בחרם (שכאמור, מלכתחילה היה אמצעי ולא מטרה, ואמצעי לא מאוד אפקטיבי), אפשר באופן חוקי לחלוטין לקרוא לפינוי התנחלויות. אפשר לקרוא לביטול ועדות הקבלה בהתנחלויות ומחוצה להן, כדי שגם ערבים יוכלו לקנות בית בהתנחלות. [ … ] יש המון דברים שעוד חוקי לדבר עליהם, שהם יותר משמעותיים מהזכות להחרים מוצרים (בגלל חוסר-המשמעות של החרם, כפי שפירטתי), ושהרבה מהם יפחידו את המתנחלים הרבה יותר מאשר החרם, שגם ככה לא באמת השפיע עליהם.

מנגד, דובי טוען שהגבלת חופש הדיבור היא סוף העולם, ואם לא נעמוד על שלנו עכשיו אפשר לארוז את המזוודות.
הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. … זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.

אני חייב להודות שאני בהחלט שייך למחנה השמאל, ורואה הן בעוולות המתרחשות בגדה והן באיסור להגיד שיש להחרים מוסד או מקום וכן הלאה כדבר רע. אבל אני מודאג בעיקר מהחברה הישראלית, ולכן נוטה יותר לכיוון עמדתו של דובי (ורועי צזנה)- אך בפחות קיצוניות.

האיסור לומר שיש להחרים את מוצרי ההתנחלויות, או את המדינה (או את כפר סבא וכן הלאה, מאחר שהם נאלצו לעשות את החוק כללי), אינו פגיעה אנושה בחופש הדיבור כשלעצמו. זה רע, אבל לא סוף העולם. יש אמנם סכנה שההשתקה תהיה חמורה יותר, שהחוק יפורש כך שכל ביקורת על ההתנחלויות תפורש כקריאה לחרם - אך זו קריאה מאולצת. אפילו בית המשפט יוכל לפסול אותה ככזו, בלי שתהיה בכך עוד שחיקה של סמכותו.

כשלעצמו החוק אינו סוף העולם. זהו גם לא הקרב האחרון, רחוק מכך. אבל הוא חלק מתבנית כללית של פופוליזם לאומני ופשיסטי. נראה שהדמוקרטיה השברירית של ישראל, שמעולם לא הבינה שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, מאבדת את עצמה. בהחלט ייתכן שדובי צודק, ואנו נעים במהירות לעבר המדינה היהודו-נאצית שלייבוביץ' ניבא.

החוק לא פופולרי בגלל שהציבור אוהב את ההתנחלויות. החוק פופולרי בגלל שהציבור מתקפד לנוכח מה שהוא תופס כהתקפה על קיומו מבחוץ, נכנס לעמדת הגנה ונוהה לנאמנות לשבט כערך עליון. יש כאן תהליך של היזון חוזר, שכן ככל שהשבטיות והלאומנות גואה כך גם נעשים עוד ועוד מעשים ברוחן, שמבאישים את הדעה עולמית על ישראל, מה שגורר עוד התקרבנות וחוזר חלילה. אני מתקשה למצוא דרך טובה לשבור את מעגל הקסמים הזה. כל מה שאני יכול זה להוסיף את קולי לאלו שמתנגדים לו, בבלוג זה.

יום רביעי, 13 ביולי 2011

הטעויות של אורבך: משמעות החיים

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אורבך מסיים את מאמרו בביקורת על ערך וגבולות המדע. הוא מצביע על כך שהמדע רק מתאר את הטבע, ולכן לא יכול להסביר למה הוא פועל כפי שהוא פועל.

המדע המודרני לא יכול לספק שום הסבר לשאלות המהותיות, למה פועלים חוקי הטבע וכוחותיו. הוא רק מתאר אותם, מכניס אותם לתבניות מתמטיות המאפשרות לנצל אותם לרווחת האדם בצורה מדויקת ומתוכננת היטב.
ברמה הפשטנית והראשונית, זה נכון. אבל, דווקא תגליות המדע המודרני מעלות אותנו לרמה גבוהה יותר, בכך שהן מבהירות לנו מה זה "למה".

במדע העתיק, ואפילו הניוטוני, סיבתיות הייתה משהו קסום – אפון התפתח לשעועית כי הוא "רצה" בכך, משל היה יצור תבוני עם תכלית. כוכבים משכו אחד את השני על ידי "כוח" משיכה מסתורי באופן מיידי ומעבר למיליוני קילומטרים של חלל ריק, כאילו היה להם איזה תכונה עלומה של "בעל כוח משיכה". וכן הלאה.

אבל תמונה זו השתנתה בעקבות הבנתנו הגדלה של הזמן והמרחב. אנו מבינים היום שסיבתיות איננה כוח קסום, אלא היא סיכום של תבניות מסוימות במציאות. אין סיבתיות "באמת". מה שקיים זה המציאות. העבר, ההווה, והעתיד קיימים באותה מידה. למעשה, מה שקיים זה כל החלל-זמן הארבע ממדי; עצם החלוקה ל"עבר", “הווה", ו"עתיד" זו חלוקה שרירותית שאנו בוחרים לעשות במציאות. אנו גם מבחינים בתבניות מסוימות בכיווניות מסוימת לאורך חלוקה דמיונית זו, וקוראים להן "סיבה ותוצאה", אבל גם זו הבחנה שרירותית שלנו.

כוח סיבתי הוא סיכום של סדר הקיים במציאות. אנו יכולים לומר שהשמש מושכת את כדור הארץ מכיוון שיש סדירויות מתאימות במציאות – בכל מקום שבו יש מסה גדולה (כגון השמש) מתעקם המרחב, כך שעצם קטן יותר (כגון כדור הארץ) ינוע סביב המסה הגדולה. זו סדירות במציאות, לא איזה "כוח" קסום של השמש. אנחנו יכולים לסכם את הסדירות הזו על ידי כך שנאמר שהשמש "גורמת" לכדור הארץ לנוע סביבה, אבל זה לא באמת נכון. השמש לא גורמת לכלום בשל איזו תכונה בסיסית שלה, אלא הסדירות שבטבע היא כזו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. אין שום דבר מעבר למציאות. והמציאות היא שכדור הארץ סובב את השמש. שום כוח, ושום בטיח.

תובנה זו משמעה שלא יכול להיות משהו שייקבע את חוקי הטבע היסודיים, את הפיזיקה הבסיסית של היקום. סיבתיות קיימת בתוך המציאות, לא מחוצה לה. לכן לא יכולה להיות בכלל תשובה לשאלה של אורבך, “למה פועלים כוחות הטבע וכוחותיו". כל "כוח" לקבוע משהו אינו אלא מימוש של סדר, של תבנית, וחוקי הטבע הבסיסיים הם בדיוק התיאורים של הסדר הבסיסי.

זוהי אינה תפיסה חדשה. היא נרמזה כבר על ידי דיוויד יום, פותחה על ידי עמנואל קאנט. היא נאמרה מפורשות עוד הרבה לפני כן, על ידי פרמנידס. זוהי אינה תגלית של המדע המודרני, כמו שהיא תגלית פילוסופית שהמדע המודרני מצביע עליה ומבהיר אותה.

תשובה זו כמובן אינה תשובה חיובית, אלא תשובה שלילית. היא מבהירה לנו למה לא יכולות להיות סיבות חיצוניות לסדר בטבע, ומדוע שאלות מסוימות (כגון מדוע הטבע קיים בכלל) הן חסרות מובן. האם זה אומר שאי אפשר כלל לספק שום הבנה מדוע חוקי הטבע והמבנה הכללי של המציאות הם מה שהם? או במילים אחרות – האם כל סדר שהוא סביר? לא בהכרח. ייתכן שניתן עדיין לספק תובנות במסגרת המגבלות שהפילוסופיה חושפת. יש הגורסים, למשל, שמכך שהטבע לא יכול להיות מוגבל מבחוץ נובע שהוא צריך לכלול את כל האפשרויות, שהרי אין דבר שיגביל את קיומה של אפשרות מסוימת. אני חושד שיש כאן בלבול מושגי – זה שאין משהו מגביל מבחוץ, לא אומר שכל אפשרות צריכה להתקיים פעם אחת. אך יש להודות שככול שאנו לומדים יותר על היקום, כך נראה יותר ויותר שהוא אכן פשוט מכיל את כל האפשרויות. מנגד, אנו בהחלט יכולים לומר שמבנים מסוימים של סדר (כגון – חוסר חשיבות קוסמי לאנושות או לתבונה) נראים "הגיוניים" לאור התובנה השלילית שבידנו, ואילו אחרים (כגון – יצירת היקום על ידי קוסם חסר גוף) נראים מגוחכים. אבל זהו אינו טיעון לוגי מוצרן היטב, אלא הבנה עמומה יותר.

נראה לי ששאלה פילוסופית זו עדיין אינה פתורה בימנו. לא ברור לנו ממש מה הדברים החיוביים שניתן לומר על המבנה והסדר הכלליים של המציאות. אני חושד שלא ניתן בכלל לומר משהו מתוך התבונה הטהורה (פילוסופיה), וניתן רק לשער על בסיס הניסיון. ההנחה שיש תשובה בכלל, שהיקום חייב לנו תשובה, אינה אלא יוהרה אינטלקטואלית – היקום לא חייב לנו שום דבר. המציאות פשוט קיימת כפי שהיא. התבונה שלנו מאפשרת לנו לנחש ולאשש את הסדר שבחלק שבו אנו נמצאים, ולפסול אפשרויות מסוימות כמגוחכות, אבל לא יותר מכך. היא לא מאפשרת לנו להוכיח מה שנמצא מעבר לניסיון, וכמובן שאינה קובעת את המבנה הכללי של המציאות.

לאור התובנה השלילית על מהות הסיבתיות, נראית האלטרנטיבה הדתית ילדותית ומגוחכת.
לתפיסת העולם המיקרית, אבולוציונית יש אלטרנטיבה הרבה יותר טובה והגיונית שאותה מציגה היהדות. היהדות מבשרת לנו דרך ספר הספרים, הוא התנ"ך, שיש בורא לעולם. הבורא שהוא כח עליון ובלתי מוגבל ביכולת, בזמן ובמרחב, ברא עולם תכליתי שבו האדם הוא נזר הבריאה.
הרעיון שקיימת ישות בעלת יכולת לא מוגבלת מתעלם, כאמור לעיל, מאופי הסיבתיות. הסיבתיות בעלת משמעות רק כסיכום של הסדר שבמציאות, ולכן אין משמעות לכך שיש "יכולת בלתי מוגבלת" לדבר כלשהו. יכולתיו נקבעות מתוך הסדירויות שהוא פועל כחלק מהן. היכולת אינה אלא פן אחר של ההגבלה (הסדירויות), ונובעת ממנה.

באותו אופן, כל ישות בעלת יכולת (כגון כוונה וכוח יצירה) פועלת בהכרח בזמן ובמרחב ולכן היא חלק ממנו. אין משמעות לדבר על ישויות שאינן מוגבלות בזמן ובמרחב.

ובאותו אופן, לא יכולה להיות ישות שבראה את העולם, שעומדת מעל הטבע ויצרה את חוקי הטבע. כל מושג הסיבתיות נמצא בתוך הטבע, בתוך הסדירויות, ואין משמעות לדיבורים על סיבתיות שלא במסגרת זו. זהו דיבור ריק, דיבור על "כוח" קסום שמחביא את הריקנות שמאחורי המושג והמחשבות של המשתמשים בו.

הבורא ... ברא עולם תכליתי שבו האדם הוא נזר הבריאה. ...מותר האדם מן הבהמה (וגם מן המלאכים) והיותו נברא בצלם אלוקים, מתבטא בחופש בחירה ויכולת חשיבה, תקשורת ויצירה.
יש יוהרה העצומה ברעיון שהאדם הוא "נזר הבריאה" ותכליתה. כל הידוע לנו מצביע על כך שהעולם הוא הפוך – האדם אינו אלא פרט חסר חשיבות בתמונה הקוסמית, והיקום ממש, אבל ממש, לא נסוב סביבו. אבל טענתו של אורבך אינה רק יהירה אלא גם מגוחכת, בשל הוספת הרעיון של חופש הבחירה.

שוב, ההבנה של הסיבתיות מראה שלא יכול להיות "חופש בחירה" קסום. יכול, בהחלט, להיות תהליך סיבתי של מחשבה, תקשורת, והחלטה – כגון במחשבים, חיות, או בני אדם. תהליך זה גם יכול, בהחלט, ליצור פירות שנבחר לקרוא להם “יצירתיים”. אבל מעצם העובדה שמדובר פה ביכולת, מדובר בהכרח גם בפעולה בהתאם לסיבתיות הנוקשה של הטבע, לחוקי הטבע שהם הסדרים שבמסגרתם מוגדרות יכולות וסיבתיות.

רעיון חופש הבחירה, כפי שאורבך משתמש בו, אינו אפשרי. הוא אינו אלא להטוטנות אינטלקטואלית, שבה אורבך לוחש "קסם!!” ומנפנף בידיו, ואנחנו אמורים להתעלם מהפרטים של איך נעשית בחירה. בחירה לעולם נעשית בפועל, בתהליך סיבתי, על ידי מימוש פיזיקלי מאוד של אלגוריתם הבוחר בחירה זו או אחרת (אם במוח האדם, ואם במחשב או מדיום אחר). לא יכולה להיות "בחירה חופשית" כפי שלא יכול להיות "משחק שח חופשי"; בשני המקרים, למושג (בחירה, או משחק שח) יש משמעות רק במסגרת מימוש במציאות של תהליך, והוא חסר משמעות ללא הסדירויות הפיזיקליות היסודיות שהוא נשען עליהן מחד (חוקי הפיזיקה והסיבתיות העולה מהן) והמבנים החוקיים שהוא מקיים ברמה הגבוהה יותר של התיאור (אלגוריתמים וחוקי שחמט) מאידך.

ראוי לציין, לאור הדיבורים על "נזר הבריאה", שאין סיבה להאמין שהאדם הוא שיא יכולת החשיבה, התקשורת, והיצירה. ניתן לקוות בהחלט שבעתיד ניצור ישויות מוצלחות יותר מאיתנו, ואין סיבה שלא להאמין שכאלו כבר קיימות בחלקים אחרים ביקום.


את התשובה לשאלות המהותיות של הקיום מספקת היהדות, המביאה לתודעה האנושית את ההכרות עם מי שעומד מאחורי כל חידות הקיום: בורא עולם, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שכרת עם עם ישראל ברית במעמד הר סיני לפני כ3320 שנים, בנוכחות מליוני בני אדם.
כאמור, שוב תשובתו של אורבך מגוחכת – הסיבתיות היא במסגרת הסדר הבסיסי, ולכן לא יכולה להיות ישות שתיצור את הסדר הזה אלא רק ישות שמתפקדת במסגרתו. אולם לשונו של אורבך עוד יותר מגוחכת, שכן ברור שלא יכולה להתקיים ישות שתעמוד "מאחורי כל חידות הקיום", שכן היא תצטרך להיות קיימת בעצמה, ולכן חלק מהקיום.

הגיחוך והיוהרה רק עולים כאשר משווה אורבך את התשובות לשאלות העמוקות באמת שהוא מעלה למיתולוגיה היהודית העלובה וצרת האופקים – כאילו שאלוהים, אילו היה קיים, היה אכן יורד כדי לדבר עם כמה רועי-עיזים ועבדים בורחים. כאילו אל שיצר אינספור גלקסיות בכלל היה סופר אותם. כאילו שאילו היה בו טוב לב מספיק כדי להתחשב בהם ולהתגלות אליהם, לא היה עושה זאת לבניהם ולכל האנשים כולם. כאילו שאל טוב שכזה היה שותל ראיות כנגד ספר הקודש שנתן להם. כאילו שבכלל היה צריך להכתיב להם ספר קודש. כאילו שבורא עולם היה בכלל דמות אנושית ועלובה כל כך. כאילו שההסבר הסופי הוא אנושי עד כדי כך שיכלול פעולה ורצון. זוהי באמת הדת היהודית במלוא מערומיה ועליבותה.

לסיכום,
...המדע המודרני משאיר אותנו בעמדת התפעלות בלבד ולא יותר מזה אין הוא נותן בידינו תשובה לחידת קיומינו כיצורים חיים וחושבים.
במידה רבה, לראשונה המדע המודרני דווקא כן מספק לנו הבנה לחידת קיומנו כיצורים חיים וחושבים. אנו מבינים עתה שחשיבה היא עיבוד מידע ושחיים ויצורים חיים המעבדים מידע ייווצרו אקראית בחלקים מסוימים ביקום העצום הזה שלנו. בשילוב עם התובנות הפילוסופיות על מהות הסיבתיות, אנו מבינים גם שזוהי תופעה אקראית, לא מתוכננת, ובחשבון אחרון חסרת סיבה. זה מתיישב היטב גם עם הגיחוך שבעצם המחשבה על אל אנושי כל-כך, אך מגיע הרבה מעבר לכך, אל סתירה מוחלטת של הרעיון האווילי-על-פניו שאנחנו והמציאות שלנו זה יצירת אומנות של איזה אומן קוסמי מתוסכל.

זו אינה התשובה שאורבך מייחל לה, ולכן הוא דוחה אותה. נוח לו לחשוב שלכל דבר יש משמעות, שיש תפקיד לכל אדם ביקום. זוהי המחשבה הדתית, מיתוס קדמון שמשותף אולי לכל החברות בעולם מלבד החברה המערבית המודרנית. אנחנו יודעים יותר טוב. אין תכלית. לא יכולה בכלל להיות תכלית. ודווקא לכן, עלינו לקבוע את התכלית בעצמנו. הידע שאין משמעות קוסמית עוזר לנו להתנהג כמו אנשים בוגרים, ולקחת אחריות על חיינו - לקבוע בעצמנו את המשמעות של חיינו, את התפקיד שאנחנו בוחרים לחיינו בתמונה הקוסמית.
הנאורות היא יציאתו של אדם מאי הבגרות שהוא הטיל על עצמו. אי בגרות היא חוסר היכולת להשתמש בהבנתך ללא הנחייתו של אחר. האדם מטיל על עצמו את אי-הבגרות כאשר היא נובעת לא מחוסר בהבנה, אלא מחוסר בנחישות ואומץ להשתמש בה ללא הנחיה מאחר. “העז לדעת!” אזור אומץ להשתמש בהבנתך! זוהי סיסמת הנאורות. - עמנואל קאנט
זה יהיה תפקיד צנוע קוסמית, בוודאי, שכן בסופו של דבר ההשפעה שלנו על היקום זניחה. אבל בחיינו האישיים, זהו התפקיד המרכזי.

המאמר של אורבך אמור לעסוק בתורה לאור תגליות המדע המודרני. ניתן לראות שתגליות המדע המודרני לא רק סותרות את התורה, אלא גם מספקות הבהרות-בדיעבד לתגליות פילוסופיות עתיקות, המספקות תשובות מבוססות, עמוקות, ומשמעותיות יותר לשאלות הגדולות. התשובות-בכאילו הלא-מבוססות שהדת היהודית מספקת הן אוויליות, והיינו דוחים אותן ככאלו בכל מקרה, אבל טוב שיש את המדע המודרני והפילוסופיה העתיקה כדי לספק תשובות טובות יותר.

יום חמישי, 7 ביולי 2011

הטעויות של אורבך: טיעון הנבואה ההיסטורית

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אך חלק עיקרי במאמר מוקדש לא ל(חוסר) ההתאמה בין הטענות היהודיות לתגליות המדע המודרני, אלא לניסיון להראות שבתנ"ך יש נבואה (ולכן, מקורו חייב להיות אלוהי). למרות שיש הרבה "נביאים" בתנ"ך, האמת היא שהם לא ממש מתנבאים. לא פלא שאורבך בוחר לכן להתמקד דווקא ב"נבואה" אחרת. הוא מנסה להראות שהתנ"ך מנבא את גלות בית שני, ועושה זאת בעיקר על ידי הסתמכות על ספר דברים (פרקים כח-לב).


אורבך עומד בצדק על כך שספר דברים נכתב, והיה ידוע ומפורסם אף מעבר ליהדות גופא, הרבה לפני גלות בית שני (שהתרחשה בערך מ- 70 לספירה). למרות זאת, טוען אורבך, הוא מכיל תיאורים מפורטים של הגלות. עד כמה זה נכון? האם הטקסט באמת חוזה את העתיד?

הסברה האקדמאית היא שספר דברים נכתב בשלבים. החלק הקדום שבו נכתב על ידי Dtr1 עוד בתקופת בית ראשון, כנראה בזמן מלכות יאשיהו (במאה ה-7 לפנה”ס). טקסט זה שונה ועודכן במאה ה-6 לפנה"ס על ידי Dtr2 (כנראה ירמיהו), בתקופת גלות בבל (לרשימת הפסוקים החדשים, ראה כאן). אם כך הטקסט יכול לכלול מידע על גלות בבל (וישראל, וכן הלאה אסונות שנפלו על העם), אבל לא על גלות רומא.


חלק ניכר מהטקסט למעשה לא מכיל שום דבר שאפשר לדבר עליו כנבואה כלל, או נבואה על גלות זו או אחרת בפרט. מה, למשל, הנבואה ב
כי שם יהוה אקרא הבו גדל לאלהינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ג-ד)
ומה הקשר לגלות (בבל או רומא) ב
והיה אם שמוע תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח, א)
או
והיה אם לא תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה. ארור טנאך ומשארתך. ארור פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך (דברים כח, טו-יט)
יופי של ספרות, אבל לא ממש נבואה ברורה וממש לא נבואה על גלות דווקא.

זה המקום לציין שכל ה"נבואות על הגלות" שאורבך מדבר עליהן הן במסגרת מה שאלוהים מאיים שהוא יעשה לעם ישראל אם לא יקיימו את פקודותיו. זהו ללא ספק אחד הקטעים המחליאים ביותר בטקסט המקראי, המציג את האל כתאב שררה, קנאי, אכזר, צמא דם, וחסר רחמים; אל מאפיונר המנסה לכפות את רצונו באיומים ולרכוש ציות בשוחד; אל המאיים על בני ישראל בקללות שרק מוח חולני יכול להמציא, בשל מעשה - אי קיום הסכם שאבותיהם חתמו עליו בשמם - שרק מוח חולני יכול בכלל לעלות בדעתו שהוא אינו ראוי. לקרוא לדמון הנורא הזה "צדיק וישר" זו יריקה בכל מה שטוב ומוסרי בבני אדם. התואר המתאים לו הוא "רשע".

אבל נחזור לענייננו. עד כמה הטקסט מנבא את גלות רומא, ולא את גלות בבל?

חלק מהטקסט "מנבא" נבואות שלא התקיימו באף אחת מהגלויות. כך למשל,
זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה (דברים כח, לח)
לא הייתה מגפת ארבה בזמן המרד הגדול, וגם אין לנו מידע על מגפה שכזו לפני גלות בבל וקיום מגפה שכזו אינו מתאים למהלכי המלכים בתקופה.
יתן יהוה את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך (דברים כח, כד)
פשוט לא היו מאורעות כאלו.


חלק מהטקסט מכיל "נבואות" המתאימות רק לגלות בבל, ולא לגלות רומא. כך למשל,
יולך יהוה אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן (דברים כח, לו)
בגלות בבל גלה המלך צדקיהו, במרד הגדול לא הקימו היהודים על עצמם שום מלך אלא מרדו בנציב הרומאי, וממילא שום מלך לא גורש.
והשיבך יהוה מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה (דברים כח, טח)
גלות בבל הובילה לפזורה ניכרת במצרים (ראה, למשל, מלכים ב כה כד). בזמן גלות רומא הייתה כבר קהילה יהודית גדולה במצרים, מה שלא מתאים ל"לא תוסיף עוד לראותה", ולא ידוע על בריחת פליטים גדולה במיוחד לשם – בריחה מסוימת הגיונית, אך השבויים נלקחו לרומא, והשאר הושארו בישראל (בעיקר בגליל).
גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים [וצבוים] אשר הפך יהוה באפו ובחמתו (כט, כב)

גלות בבל הייתה אכזרית ומלאה, וזו הייתה הפעם היחידה שבה כל הארץ (חבל יהודה) התרוקן אכן מיושביו כמעט כליל, והארץ עמדה "שוממה" ויהודים אין בה (כמעט). בגלות רומא אכן היה טיהור אתני באזור ירושלים, אבל "כל הארץ" כבר כלל בפירוש את הגליל שנותרו בו הרבה יהודים ואף התפתחה שם ראשית הרבנות. כמובן שיש כאן בכל אופן הגזמה ספרותית – מעולם לא הייתה תקופה שהארץ מלאה בגפרית ומלח ולא צמחו שום צמחים.

כך שבהחלט נראה שמדובר בטקסט על גלות בבל, לא על גלות רומא.

מנגד, טוען אורבך שאותן הנבואות עצמן מתאימות לגלות רומא, לא לגלות בבל. נעבור על טענותיו אחת אחת.

בקטעים הללו מתואר תהליך מודרג של החלשת מעמדו של עם ישראל בארצו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בטחונית, עד כדי מלחמה, מצור, רעב כבד מנשוא וגלות
לא ממש מתואר תהליך כזה, אבל בכל אופן תהליך שכזה אפיין במידת מה את גלות בבל אך פחות את גלות רומא. גלות בבל התרחשה בשלבים. בהתחלה החליט מלך דביל (יהויקים) למרוד באימפריה הבבלית האדירה (כנגד עצת הנביא ירמיהו, יש לציין). כתמורה הגיע כיבוש ועמו כמובן הידרדרות, וכן הגליה של המנהיגים. אז המשיך מצעד האיוולת כאשר צדקיהו, המלך הממונה ואחיו של יהויקים, מרד שוב בבבל. הפעם הכיבוש היה אכזרי הרבה יותר, הרבה הוגלו, המקדש הושמד, ושושלת המלוכה חוסלה ובמקומה מונה נציב. האיוולת רק החמירה כשיהוויסטים קנאים רצחו את הנציב כדי להמליך במקומו מלך משושלת בית דוד; למרבה המזל לעם עצמו היה שכל, והם פשוט לקחו את הרגליים וברחו למצריים לפני שבבל תבוא ותטבח את כולם. כך שבהחלט הייתה כאן מסכת של החלשות מעמד העם בארצו עדי כדי הגלות.

לעומת זאת, המרד הגדול התרחש בתקופה של שגשוג כלכלי ושלום תחת רומא, ודווקא הוביל בשלביו המוקדמים להתעצמות ביטחונית והצלחה (עד כדי הבסת לגיון רומאי). לא היה כאן תהליך ארוך של החלשות כמו בממלכת ישראל הקדומה, ולא החלשות הדרגתית במהלך המרד (עד לדיכויו) כמו בתקופת גלות בבל. לאחר המרד הגדול היו עוד מרידות אך לא הגליות, ובסופו של דבר המצב נרגע והתקיים שלום ושגשוג כלכלי שנמשך מאות שנים. כך שגם בהסתכלות מעט יותר רחבה על "גלות רומא", היא לא הובילה להיחלשות כלכלית או ביטחונית (אם כי כן מדינית, והיא בהחלט הייתה מלווה בסבל וגלות).


מתוארת גלות שבה עם ישראל נפוץ לכל עבר על פני כל כדור הארץ. … בגלות בבל, יהודה גלתה כולה למקום אחד
אכן, יש תיאורים כאלו. אך כפי שהתנ"ך עצמו מספר על גלות בבל, גם בה גלה העם למספר מקומות ולא למקום אחד. הגלויות העיקריות היו לבבל ולמצרים, אבל פליטים יהודים נפוצו לכל עבר. נראה שאורבך חושב שגלות בבל הייתה כולה לבבל, אבל זה לא מה שכתוב בתנ"ך.
וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם יהוה והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם (ירמיהו כט יד)
ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החילים את כל שארית יהודה אשר שבו מכל הגוים אשר נדחו שם לגור בארץ יהודה (ירמיהו מג, ה)

הגלות המתוארת בתורה, כוללת מצבים בלתי נסבלים של רדיפות, פחד, רעב ועינויים שונים ומשונים.
רוב תיאורי העינויים מוקדשים לתיאור הסבל שיוביל את העם לגלות. אבל כן, יש גם עינויים בגלות. ירמיהו, שכתב את הדברים, לא רצה בגלות. הוא רצה שכולם יחזרו בתשובה ויחזרו לארץ. הוא מראש התנגד לגלות למצרים ואמר שיש להישאר ביהודה. לכן הוא כותב על הדברים הנוראיים שיקרו בגלות, כדי לשכנע את העם לחזור ממנה. דבריו גם, מן הסתם, שיקפו לא במעט את המציאות הקשה – כפי שיודע כל אחד בארץ, פליטים בד"כ במצב רע כלכלית, והיעדר הסיוע הבינלאומי המודרני וקיום מוסדות חברתיים כגון עבדות בוודאי לא תרמו למצב היהודים בפזורה. בקיצור – אין שום סיבה להאמין שתיאורים אלו ייחודיים לגלות רומא.

התורה מתארת גם מצב שבו בני ישראל ימכרו לעבדים בצורה המונית וללא כל ערך. ...מכירת עבדים המונית במצרים
אם כבר דיברנו על עבדים... שוב, עבדים היו גם במצרים ושאר הפזורה, ויש להניח שלא מעט יהודים רצו למכור את עצמם לעבדות (זה בהחלט עדיף על למות ברעב!). לא ניתן לשייך את התיאורים לגלות רומא בפרט. מכירת עבדים המונית במצרים מתאימה יותר, כאמור, דווקא לגלות בבל.

במקביל, התורה מתארת את מצב ארץ ישראל. ארץ ישראל נשארת שוממה בזמן הגלות ובעצם גולה יחד עם עם ישראל. אף עם אחר לא מצליח באמת להיאחז בה לאחר שעם ישראל עוזב אותה ויוצא לגלות. ...ארץ ישראל שוממה והופכת להיות סמל של חורבן. בהקשר הזה מענין לקרוא תאורים של ארץ ישראל מלפני 100 שנה ויותר. ארץ שוממה, רדופת מלריה, מלאה ביצות, ארץ אוכלת יושביה.

ארץ ישראל נותרה שוממה, כאמור, בעצם רק לתקופה קצרה בזמן גלות בבל. בזמן גלות רומא נותרו יהודים (ורומאים) רבים בארץ ישראל. שאר הטענות הן פשוט מחליאות בצרות האופקים שלהן. האוכלוסייה בארץ ידעה עליות ומורדות. היא הגיעה לשיא של מליונים בתקופה הביזנטית, שלא יושג שוב עד המאה ה-20. הארץ לא נשארה שוממה וללא תושבים, אלא ישבו בה לאורך כל השנים עמים שונים (כולל יהודים) וקבוצות שונות. ה"עם" הערבי, בפרט, הצליח להיאחז בה די יפה, למרות כיבושים צלבניים ובריטים ומה-לא, עד שקמה מדינת ישראל – וגם מאז הוא נאחז בה, בציפורניו, לא רע כל-כך (הוא מהווה כיום רוב בסך השטח של ממלכת ישראל המאוחדת [והמיתית]). הארץ גם לא הייתה רדופת מלריה ומחלות, או מלאת ביצות (כן, היתה ביצת החולה – זה לא “מלאה ביצות”).


גלות בבל היתה נוחה יחסית וקצרה. עם ישראל חזר לארץ מקץ 50 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. ...לעומת זאת, בספר דברים התורה מתארת גלות הרבה יותר קשה וארוכה מגלות בבל: פיזור על פני כל העולם, מסכת אינסופית של חיי סבל, ותאור עם ישראל כעלה נידף ברוח.
התיאור בדברים מדבר בבירור מצד אחד על גלות וסבל לנצח...
ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול יהוה אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך. והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם (דברים כח מה-מו)
... ועל שיבה מהגלות מצד שני.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה (דברים ל א-ג)
ככה הוא סגר את עצמו יפה מכל הכיוונים. לא משנה כמה היה אורך הגלות, ה"נבואה" שלו הייתה רלוונטית. הטקסט לא באמת אומר שהגלות תהיה ארוכה בשום מקום; אין קציבת זמן לגלות, או אפילו אמירה שהיא תימשך "מאות שנים" או משהו כזה. אורבך פשוט לוקח סגנון ספרותי מתלהם והופך אותו לנבואה בדיעבד.

כדאי לשים לב שבפועל, לא הייתה זו שיבה ליהוה ומצוותיו שגרמה לשיבה מהגלות. דווקא בגלות בבל עוד איכשהו כן, שכן אלו שחזרו היו בעלי להט דתי, אך מגלות רומא חזרו הציונים, האתאיסטים ברובם, ובתקופת הרפורמה, ההשכלה, וזניחת הדת. עוד נבואה שנכשלה.

ועם כל התיאור הנורא של עם ישראל מרוסק, מעונה, מפוחד ומפוזר על פני כל העולם, התורה מבשרת לנו שעם ישראל יתקיים כמו אותו סנה הבוער באש ואיננו אוכל.
תיאור זה היה נכון לתקופת גלות בבל ממש כפי שהוא נכון לתקופתנו, וכמובן שאף נביא מעולם לא ניבא את קיצה של דתו שלו, מסיבות מובנות. הוא דווקא לא מתאים ממש לגלות רומא, שעם ישראל שלאחריה דווקא שגשג (בעיקר בנכר, אבל גם בגליל).




לבסוף, מאחר שטענתו של אורבך היא בעצם שספר דברים לא מדבר על גלות בבל, כדאי להתייחס למה שאומרים גולי בבל עצמם. נחמיה עצמו מפנה לנבואות ששם ירמיהו בפני משה בספר דברים, כאשר הוא בא להפוך אותן לנבואה שמגשימה את עצמה.
זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים. ושבתם אלי ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והבואתים [והביאותים] אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם (נחמיה א ח-ט)
כלומר לדעת אותו האיש שהיה כה חשוב בסיום גלות בבל, הנבואות בספר דברים מתייחסות דווקא לגלות זו. האם אורבך חושב שהוא מבין את הטקסט או את גלות בבל יותר טוב מנחמיה?





דעתו של אורבך היא הדעה האורתודוקסית הסטנדרטית, בעקבות פרשנותו של רמב"ן לפרק זה. אבל פרשנותו לא מתאימה לאמת ההיסטורית ואפילו לשאר הטקסט התנ"כי. אורבך לא מודע לכך שירמיהו עצמו גורס שבגלות בבל העם נפוץ בין כל העמים, ושנחמיה עצמו מפנה לנבואת משה (ולכן, לספר דברים) כנבואה על גלותו שלו. הוא מאמין שהארץ הייתה שוממה כאשר היא פרחה ושגשגה, ובכלל מתעלם מכל ידע שסותר את אמונותיו. אולי נימוקיו היו טובים יותר אילו היה לומד יותר תנ"ך והיסטוריה ופחות תלמוד.







אבל אי אפשר לסיים את הרשומה הזו בלי להעיר על הזוועה המוסרית והאפיסטמולוגית שעומדת במרכזה, הלו היא התפיסה הדאוטרונומיסטית שאי קיום המצוות מוביל לעונשים וקיומם לפרסים.
התורה מזהירה את עם ישראל בכמה מקומות בלשון ברורה שכשלון בכיבוד הברית ובריחה משמירת מצוות התורה תביא את עם ישראל לעונשים חמורים. העונש הבולט ביותר הוא גלות עם ישראל מארצו.
התורה הייתה מצליחה יותר להזהיר בכך אילו הייתה יכולה להוכיח זאת היסטורית במקום רק ללהג הבטחות, איומים, והצדקות בדיעבד. בפועל, התורה רק עושה ספינים. היא מפרשת את המציאות ההיסטורית בהתאם לתאולוגיה, למרות שהמציאות לא ממש תואמת את התבנית הזו. לא בעיה להמציא כל מיני סייגים ונימוקים-לכאורה של האל שימתנו את הדין או יקשו אותו, בהתאם לצורך.

חוסר ההתאמה בין הסיבתיות ההיסטורית לדאוטרונומיסטית בולט ביותר בגלות רומא. המרד הונהג, בשלביו הראשונים, על ידי הנהגה שכללה את אבות-הרבנים, ושאף "להחזיר עטרה ליושנה". העם ניסה דווקא לכבד את הברית הדמיונית עם הדמון הדמיוני יהוה, והתוצאה של הניתוק ההזוי מהמציאות הייתה כמובן ריסוק יהודה וירושלים וגזרות מגזרות שונות. יש לציין שהנביא יחזקאל הוגלה עם מלכי יהודה בגלות בבל, מה שמרמז שחלק מהמנהיגים הדתיים גם תמך במרד ההוא. בקיצור, לא בשל אדיקות דתית נמוכה גלה העם, אלא דווקא בשל אדיקות גבוהה, שהעבירה אותו על דעתו וגרמה לו לחשוב שיוכל לאימפריות. אותה התבנית חזרה על עצמה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה היהודית – החל בימי יאשיהו, וכלה בעידן הביזנטי.

מנגד, האמונה שפרסים יינתנו לצדיקים גם היא משוללת כל מודעות היסטורית.

העם בימנו לא נהיה אדוק יותר ולכן שב לארצו, אלא שב לארצו בשיא הרפורמה והחילון ובשל מאמציהם של חילונים ואף אתאיסטים כגון הרצל, וכנגד התנגדות הרוב המוחץ של הרודנים הקטנים הצווחים על מצוות יהוה. שוב ושוב לאורך ההיסטוריה היהודית הרוויחו והצליחו הכופרים והחוטאים. המלך הגדול ביותר לא היה שלמה אלא מנשה שנוא-התנ"ך, המתייוונים שגשגו ופרחו לפני שהקנאים החשמונאים טבחו בהם (והמשיכו לשגשג בנכר), וכן הלאה.

זה לא צדיק ורע לו רשע וטוב לו. זה פשוט עולם כמנהגו נוהג, ולא מתחשב בהשקפה הסיבתית הדאוטרומוניסטית ההזויה. אנשים ואומות משגשגים או נפגעים בשל סיבות היסטוריות ותהפוכות גורל אקראיות, שלרוב לא קשורות כלל לאדיקותם, ולכן יש שצדיק ורע לו ויש שהפוך.

ההשקפה הסיבתית הדאורטרונומיסטית עדיין חיה ובועטת, ומדברת מגרונו של אורבך, אלפי שנים לאחר היווצרותה. היא לא מבוססת על שום ראיה. שום ראיה לא תצליח לעקור אותה מהמוחות המעוותים הנגועים בה, הרואים את האל בכל דבר והיפוכו ומזהים את צלו של הדמון הנורא יהוה בכל פינה. שכן השקפת עולם זו היא פרנואידית, וככזו תמציא אלף ואחד תירוצים לכישלונה המהדהד בפועל. זהו סוג של טירוף המחסן מפני רציונליות, ורק מוח נדיר, החושב נכוחה, יכול לצאת מהכלא של מחשבתו שלו.

יום שני, 4 ביולי 2011

ביקורת "הצדוקים והלכתם"


הצדוקים והלכתם [2005] הוא ספר ארוך (כ-400 עמודים) שהוא מעין הרחבה של עבודת הדוקטורט של איל רגב. איל רגב מנסה בו לעמוד על מי היו הצדוקים - כלומר מי היו אותם בני-פלוגתא שהפרושים, אבותי הרבנים, מתווכחים עמם בחלקים הקדומים ביותר בתלמוד. הוא מנתח זאת בעיקר מבחינה הלכתית, אבל גם פוליטית, חברתית, ודתית. הבעיה היא שיש מעט מאוד עדויות - איל רגב נסמך על קריאה סלקטיבית של הברית החדשה ומסורות נוצריות, יוספוס פלביוס, ומסורות יהודיות (תלמודיות) קדומות, וכן על מתי מעט ממצאים ארכאולוגיים. התוצאה היא שחזור (בעצם, מספר שחזורים) שאינו אמין במיוחד, שכן הטיעונים אינם חזקים וחד-משמעיים. לא ברור מה נכון, ורב הנסתר על הגלוי. למרות זאת, מדובר בדיון מקיף ורציני ביותר, ולכן יש טעם בקריאתו כדי להבין את האבולוציה של הדת היהודית בשלהי הבית השני, ועליית הפרושים (הרבנים).

עבור איל רגב, ה"צדוקים" הם אלו שנקראו כך (ובשמות מקבילים, כגון בייתוסים) בספרות המשנה והתלמוד שמתנצחת עמם. נראה כי הצדוקים מייצגים גישה יהודית קדומה יחסית, שראתה בפולחן בבית המקדש את עיקר העיקרים והדרך ליצור קשר עם האל. זו הייתה הגישה השולטת לפני עליית הפרושים, ייתכן שעוד מימי בית ראשון. מנהיגי הצדוקים שייכים לבתי כהונה אצילים, מורמים מעם, שלבטח ייחסו את מוצאם לבית אהרון. תחת מרותם לימודי התורה והתפילות ברבים מועטים, שכן העיקר הוא הפולחן בבית המקדש. האריסטוקרטיה הכוהנית השתלשלה גם לאריסטוקרטיה צבאית ופוליטית, והצדוקים היו רבים בין קציני הצבא ואצילי העם.

בניגוד לכך, צמחה התנועה הפרושית החל בימי החשמונאים [כנראה]. תנועה זו הייתה מבוססת על ה"חכם", הבקי בתורה ובפירושה, והעמידה כעיקר את לימוד התורה. בכך היא אפשרה מגע רב יותר עם ה"קדושה". היא חידשה חידושים של מצוות וגדרות ("בעיקר טהרת חולין ומצוות התלויות בארץ, וכן דיני שבת ומועד, תפילה ואישות", הקמת בתי כנסת ולימודי תורה,  והעברת דיני הטהרה לתוך הבית בסעודה, תפילה, ועוד) שסיפקו יותר את צרכי היחיד, שהיה מרוחק מעבודת המקדש. הפרושים גם חידשו את תפיסת השכר והעונש בעולם הבא [ויש המקשרים אותם לכן לתקופה הפרסית].

הפרושים והצדוקים נאבקו אלו באלו (לצד כתות לא-משמעותיות אחרות, כגון כת קומראן והנצרות הקדומה) לאורך התקופה החשמונאית וההרודיאנית. היו עליות ומורדות, אך ככלל הקרב נטה לכיוון הפרושים, שזכו יותר ויותר לתמיכת העם. הוא הוכרע סופית לטובתם עם השמדת בית המקדש, והרג רוב שדרת מנהיגי הצדוקים על ידי הקנאים (שהיו פרושים, אך לא שעו למנהיגי הפרושים המרכזיים). מאחר שבית המקדש היה מרכז עולמם ותפיסתם הדתית, הם לא יכלו לשאת את אובדנו, וממילא כבר היה כוחם בעם מועט.

מדוע בכלל צצו הפרושים, ובפרט בזמן זה? איל רגב מעלה השערה שהסיבה לעליית הפרושים היא המעבר לחברה אינדיווידואלית יותר בעקבות הגידול הדמוגרפי. הארכאולוגיה מראה מעבר לקבורה אינדיווידואלית יותר, שכנראה מרמז על מעבר מחברה של חמולות לחברה עם תא-משפחתי גרעיני. נראה שמה שאיל רגב אומר למעשה זה שבחברה של שבטים וחמולות הדת משמשת בעיקר לצרכים פוליטיים של זהות ולצרכי ראשי השבט, ולכן דווקא מודל של ריכוז הפולחן והידע הדתי הוא שימושי. לעומת זאת, בחברה אינדיווידואלית הצרכים הדתיים של האינדיווידואל מביאים אותו לחפש דת שתספק אותם, ועל צרכים אלו ענתה התנועה הפרושית.

עד כמה שחזור זה נאמן למציאות? אינני יודע. אבל נקודת מחלוקת חשובה לדעתי היא עד כמה השחזור הזה מתאר נכונה את הדת הקדומה, שקדמה לפרושים. לדעת איל רגב, ההשקפה הצדוקית שקדמה לפרושים הייתה דומה מאוד ליהדות הפרושית - מבוססת על אותו לוח שנה ודברי קודש, ואותו גוף בסיסי של הלכות.

נקודת השקפה אחרת ניתנת על ידי פרופסור רחל אליאור, שעבורה ה"צדוקים" הם חברי כת קומראן. אסור לתת לשם הזהה לבלבל - שתי קבוצות ה"צדוקים" הונהגו על ידי כוהנים המיוחסים לבית צדוק, אבל זה לא אומר ששתי הקבוצות זהות. על פי אליאור הצדוקים ששלטו מימי אהרון ועד לעידן החשמונאים, הם-הם כת קומראן. הכוהנים ה"צדוקים" והבייתוסים שנאבקים בפרושים לאורך שנות שלטון החשמונאים וההרודיאנים חמסו את כתר המקדש, והם אינם הצדוקים האמיתיים. הוויכוח הגדול בין הצדוקים-המקוריים וכל השאר  היה על לוח השנה, כאשר לוח השנה הצדוקי היה לוח שמשי הסובב סביב עבודת בית המקדש; וכן על הקדושה של ספרי הקודש הצדוקיים, שקידמו את לוח השנה ועבודת המקדש. חידושם הגדול של הפרושים היה פיתוח הרעיון של "תורה בעל פה" שאסרה על כתיבת ספרים, דחיית חלק ניכר מכתבי הקודש המסורתיים-צדוקיים, וכן ניסוח ה"קנון" של ספרי הקודש שנערכו מחדש לאחר חורבן בית המקדש וכינון מחדש של היהדות על בסיס לוח שנה שונה (ירחי). הפרושים צמח על רקע הפילוג בין הכוהנים הצדוקים (המקוריים) וכוהנים חשמונאים ופרו-יווניים (גם הם בחלקם צדוקים), שיצר צורך בחכמי דת "נייטרליים" ובסופו של דבר הוליך להלכה הפרושית.

איל רגב מתעמת ישירות עם ההשקפה שכת קומראן זהה לצדוקים על ידי השוואת ההלכות שלהם. הוא גורס כי יש רק התאמה חלקית ביותר בין ההלכות שהפרושים מייחסים לצדוקים ולבייתוסים ובין הלכות קומראן, ולכן אין לשייך את הקבוצות. גם לא ניתן להתעלם מן העובדה שיוספוס פלביוס והמסורות הנוצריות מדברים בבירור על הצדוקים\כוהנים כשולטים במקדש, ולא ככת שולית המנודה מאחיזה בו. הצדוקים שבספרות זו גם בבירור לא מקיימים את לוח השנה השמשי של דת קומראן.

לי נראית יותר גישת אליאור. לא נראה לי שפירוט משמרות הכהונה ושאר הפרטים הרבים במגילות ים המלח נוצרו על ידי כת שלא הייתה לה אחיזה בניהול בית המקדש. אני סבור שמעט לפני עליית החשמונאים גורשו צדוקים אלו מניהול בית המקדש על ידי אנטיוכוס, אך נותרו גם צדוקים שיישרו קו עם השלטונות (היווניים, חשמונאים, ולבסוף רומאים), ואלו הצדוקים שאיל רגב עוסק בהם. איל רגב טוען כנגד כך שלוח השנה השמשי לא מעשי ומורכב מדי, אבל זה לא נשמע לי משכנע. מה שיותר מטריד אותי זה שאין סימן לספרי הקודש האחרים, ה"צדוקיים-מקוריים", בוויכוחים בין הפרושים לצדוקים.

זה, כרגע, נראה לי השחזור הסביר ביותר. איל רגב חזק בהשוואת ההלכות ולקיחת המסורות הנוצריות (וכן יוספוס פלביוס) בחשבון, ונראה לי שהוא צודק מן העיקר ואי-אפשר להתעלם מעדויות אלו. מצד שני, גם רחל אליאור חזקה בניתוח מגילות ים המלח והשוואתם למסורה, ולא ניתן להתעלם גם מעדויות אלו. לכן שילוב של שניהם נראה לי סביר.  

ספרו של איל רגב לא מתייחס לצערי מספיק לפרושים ולשינויים החברתיים-דתיים שהם הביאו. הוא מתייחס לצדוקים, ומזכיר את הפרושים רק לשם הניגוד. ככלל, רגב לא מסביר מספיק על התקופה כדי שקורא שלא בקיא בה כבר יבין אותה כראוי - זוהי, כאמור, יותר עבודת דוקטורט מספר לקהל הרחב. כאמור, אני גם חושד שהוא לא צודק בדחייתו את כת קומראן כמקור ידע על הצדוקים וכמייצגת את הצדוקים הקדומים, ובכך מאבד חלק חשוב מאוד מהמידע עליהם.. לאור כל זאת אני מרגיש נאלץ לתת לספר זה ציון 2 מתוך 5 בלבד - זהו ספר שכדאי לקרוא למי שרוצה מאוד להתעמק בנושא, שכן הוא מוסיף לידע ולהבנה של התפתחות היהדות בתקופה, אבל הוא לא בנוי לקריאה על ידי הקהל הרחב ואני חושב שמסקנותיו חלקיות ואינן מספקות.