קוראים דתיים רבים מאשימים את דוקינס בנאיביות ובורות פילוסופית. הם טוענים שהוא לא מכיר את הספרות התאולוגית והפילוסופיה של הדתית, ולכן טיעוניו נבובים. אני חושב שפרק זה מדגים שהם טועים - דוקינס מפגין בפרק היכרות סבירה לפחות עם הטיעונים לקיום האל, וההפרכות שהוא מספק להם ככלל נכונות. אבל, הפרק גם מדגים שדוקינס אינו פילוסוף ולא כותב מאמר פילוסופי. גם אם טיעוניו נכונים הם אינם מנוסחים ריגורוזית, והטיפול שלו בטיעונים בהחלט לא עמוק ומקיף. וזה בסדר. כאמור, הספר נועד להיות מניפסט אתאיסטי, לא ספר עיון בפילוסופיה. דוקינס מספק מבט חטוף טוב, אבל מי שרוצה באמת להתעמת עם הטיעונים צריך לחפש מקורות אחרים.
ראשית מעלה דוקינס את הטיעון הקוסמולוגי על ידי ניסוח שלושת הטיעונים הקוסמולוגיים של תומס אקווינס, ועומד על כך ששלושתם נשענים על רגרסיה שסופה באל. הוא עומד על "בעיית הפער", כלומר על הפער שבין סיום הרגרסיה לבין האל. זוהי רק מכשלה אחת של הטיעון הקוסמולוגי, אבל היא אכן המכשלה החמורה ביותר לדעתי. מה שדוקינס לא עושה זה להעלות את הסיבות שהעלו תאולוגים ללמה אלוהים הוא אכן כן מה שעוצר את הרגרסיה; כל מה שדוקינס אומר הוא ש"כלל לא ברור שאלוהים מהווה נקודת עצירה טבעית לרגרסיות של אקווינס". כאמור - דוקינס לא מספק את הפרטים שנחוצים כדי להתעמק בטיעון. למה שמישהו יחשוב שהאל הוא כן זהה לנקודת העצירה? למה הוא טועה?
הטיעון מתוך שלמות הוא הטיעון הבא של אקווינס, הטוען שהאל חייב להיות קיים כדי להוות מקור לכל מה שפחות מושלם. דוקינס מעוות את הטיעון קצת, אבל מה שמלמד יותר זו שיטת ההפרכה שלו. הוא אומר ש"זה טיעון זה? באותה מידה נוכל לומר ...[ש]חייב להימצא מסריח ראשון במעלה ללא מתחרים, ואותו נכנה בשם אלוהים". כלומר, דוקינס לא באמת טורח להפריך את הטיעון - במקום זה, הוא לועג לו. והוא לועג לו בהצלחה רבה - אבל מי שמחפש להבין למה אדם חכם כמו אקווינס יאמין בשטות כזו, ולמה זה בכל זאת לא נכון - צריך לפנות למקורות אחרים.
הטיעון הטלאולוגי, כלומר הטיעון מתכנון, הוא הבא בתור, ודוקינס דווקא לא ממש מטפל בו בפרק זה. הוא רק אומר שדרווין הכה מכה אנושה את הטיעון מתכנון ביולוגי, ושנשוב לכך בפרק הבא. הוא לא מדבר כלל על תכנון מסוג אחר, כגון תכנון קוסמולוגי - אבל הוא יגיע גם אליו בהמשך.
הדיון העמוק יותר הוא דווקא בטיעון האונטולוגי, כלומר הרעיון שאלוהים קיים מעצם הגדרתו. דוקינס מצטט את ברטרנד ראסל שאומר כי קל יותר להשתכנע כי הטיעון לא נכון מאשר להצביע על הטעות, ווכן מפנה לדיון של ג.ל. מקי ולהפרכות של עמנואל קאנט ודיויד יום, ואפילו מצטט פילוסופים מודרנים יותר. אך עדיין, עיקר הדיון הוא בהמחשות של עד כמה מגוחך הרעיון שניתן להגיע למציאות על ידי עיון במושגים או בשפה - ולא טיעון מסודר מדוע זה אכן לא אפשרי.
אחר כך מגיע הטיעון מתוך היופי. דוקינס שוב מעלה אנקדוטות ופרטים מעניינים, אך בסופו של דבר אומר ש"אם יש טיעון הגיוני המחבר את קיומה של אמנות גדולה אל קיומו של אלוהים", הרי שהוא לעולם לא ניתן במפורש. בדיון אינטלקטואלי עמוק, לפחות מנסים לנסח את טענות היריב בצורה טובה, ולענות להם - דוקינס מסתפק בפטירת הטיעון כלא-קיים (והדגמה של אי-הנכונות שלו על ידי אנלוגיות ואנקדוטות, כפי שהוא יודע לעשות היטב). לא קשה לנסח טיעון מתוך יופי מלאכותי - ולא קשה לסתור אותו, שכן בני אדם יוצרים יופי באופן טבעי טוב מאוד, תודה. גם לא קשה לנסח טיעון מתוך יופי טבעי. ואותו כבר יותר קשה לסתור - זהו אולי הטיעון הדתי החזק ביותר. דוקינס אפילו לא מתקרב לדון בו. נו טוב.
הטיעון מתוך חוויה אישית הוא הבא בתור, ודוקינס מקדיש לו דיון ארוך. הוא מסביר באופן מרהיב איך אנחנו בעצם מדמיינים את העולם, אך שוב בעיקר בהסתמך על אנקדוטות וסיפורים. הוא לא מספק את השמות והסימוכין שיאפשרו לאדם לקרוא על התופעה לעומק. אך החלק החלש פה הוא הדיון בהזיות המוניות. הוא מזכיר את מבחנו של דיוויד יום לניסים (העדות צריכה להיות כזו ששקריותה תהיה נס גדול יותר מהתרחשות הנס), וזהו למעשה. זה משכנע את המשוכנעים, אבל לא צריך לשכנע את מי שמראש רואה בנס המדובר אפשרות ממשית.
אח"כ מגיע תור הטיעון מכתבי הקודש, כשבכך דוקינס מתכוון בעיקר למי שמאמין שכתבי הקודש מדויקים היסטורית. דוקינס מסביר היטב שהתייחסות שכזו לברית החדשה היא שטות, תוך אזכור סתירות רבות, שינויים, וספרים וסופרים שונים על הנושא. משפט אלמותי הוא תחילת הפסקה השנייה,
לצערי, דוקינס אינו מתייחס כמעט כלל לברית הישנה, היינו לתנ"ך - ההתייחסות היחידה היא בסוגריים "(כמובן, גם לא [מייחסים החוקרים אמינות] לברית הישנה)". הוא כלל לא מתייחס לדברי הקודש היהודיים האחרים, כגון המשנה. כמובן שניתן לומר אותם הדברים גם עליהם, אך ספרו של דוקינס לא יהיה המקום שבו ימצא זאת הקורא הישראלי. הספר משובץ בהערות המתרגם על ספרים משלימים בעברית, וחבל שהוא לא השכיל להוסיף הערה כזו באשר לסוגריים.העובדה שמשהו הועלה על הכתב נראית משכנעת לאנשים שאינם רגילים לשאול שאלות כגון: "מי כתב את זה ומתי?", "איך הם ידעו מה לכתוב?", "האם הם, בזמנם, באמת התכוונו למה שאנו, בשמננו, מבינים מדבריהם?", "האם הם היו צופים לא משוחדים, או שמא היה להם סדר-יום משלהם, שצבע את כתיבתם?".
הטיעון מתוך מדענים דתיים נערצים הוא שהם היו דתיים, ואתה לא יותר חכם מהם. דוקינס מצביע על כך שהמדענים המובילים בימנו, רובם ככולם, אינם דתיים. צודק, אבל לא מעמיק - הוא לא מציין שכמעט כולם תמיד היו לא דתיים. המדע לא משנה את האמונות שלהם, אלא הפוך - אנשים דתיים נוטים להיות טיפשים יותר (כן, ממש כך) או להתעניין בנושאים אחרים, וכך האליטה המדעית יוצא שהיא אתאיסטית.
ההימור של פסקל מגיע אחר כך, כלומר הטיעון שכדאי להמר על האל מפחד גיהנום. דוקינס בעיקר מתנגד לבחירת אמונה על פי שיקולים זרים, אבל זה גם קצת מפשט את הנושא וגם לאוו דווקא קשור לאל היהודי, שדורש ציות ולא אמונה. ההתנגדות הנוספת שהוא מעלה היא "ריבוי אלים", כלומר שהנימוק לא משכנע לעבוד אל מסוים אלא רק אחד מאינסוף אלים סותרים, ועצם מספרם העצום "די בו כדי להפריך את ההגיון של פסקל" על פי דוקינס. זהו, שלא ממש. די בו כדי למנוע מהטיעון לטעון למען האמונה באל כלשהו, כן - אבל יש עדיין בעיה יסודית והיא שהטיעון פשוט לא צריך לעבוד, לא צריך לעבוד אלים לא קיימים! למעשה, לא צריך לעשות X, כי אפשר להוכיך בערך כל דבר בשיקולים דומים - יש פגם בסיסי בטיעון. דוקינס אינו מתעמת עם הסוגיה לעומקה.
לבסןף מתייחס דוקינס לטיעונים בייסיאנים. משום מה הוא בוחר להציג טיעון נבוב של סטיבן אנווין, שבסוף סוטה מן השיקולים הבייסיאנים בחוסר יושר אינטלקטואלי. היה עדיף אילו היה הולך לסווינבורן - אז גם היה חוסך מעצמו הרבה ביקורת על זה שהוא לא קרא את התאולוג המפורסם הזה... בכל אופן, דוקינס עומד בצדק על כך שההערכות בטיעונים אלו הן סובייקטיביות ולכן לא שוות הרבה. אבל זה לא מספיק כדי לפסול את כול הטיעונים הבייסיאנים כולם - ייתכן שיש סיבות טובות שמוצגות, שישכנעו אדם סביר לנסח הסתברות דומה לזו של המחבר. דוקינס היה צריך להשקיע יותר, או לפתור את כל הסיפור כדרך לשקול מספר טיעונים ולא כטיעון בפני עצמו (מה שאכן המצב - אין טיעון בייסיאני!).
כפי שניתן לראות, דוקינס בגדול צודק. גם כשהוא טועה, זה עניין של השמטה יותר מאשר של טעות של ממש. אבל, מצד שני, דוקינס מאוד לא ריגורוזי, וטוען יותר בעזרת אנקדוטות, אנלוגיה, ופרודיה מאשר בעזרת טיעונים של ממש. הוא אינו מקיף, ולעתים קרובות אינו מספק מספיק חומר לקורא כדי שזה יוכל ללכת ולהעמיק בנושא. חבל, אך מובן - זהו אינו ספר בפילוסופיה.
שני דברים מעניינים קורים בסוף הפרק הלא-מספק פילוסופית זה. ראשית, דוקינס מבהיר כי האל שעומד לנגד עיניו אינו דווקא אל טוב ולכן בעיית הרוע - טיעון אתאיסטי חזק מאוד - אינו נחשב בעיניו כלל. שנית, דוקינס מספק סיכום קצרצר של טיעונו המרכזי בספר, שיופיע בפרק הבא - זה חשוב מאוד כדי להבין את הטיעון, שבדרך כלל לא מובן כלל. אבל נדחה את הדיון בטיעון המרכזי לרשומה עתידית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה