יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

טהראן זה כאן

פרצופה האמתי של דת או כל אידיאולוגיה נחשף כשניתן לה כוח לממש את עצמה, ללא עול של כוח אחר חזק יותר בחברה שיעצור בעדה. כבר מזמן מראים המתנחלים הקיצונים הגזענים את הגזענות שביהדות, והחרדים מפגינים היטב את שנאת האדם והנשים שבה. אך נראה שכשמתחזקת הדת, כך גם עולה עוד פן עלוב בה - העונשים האכזריים וה"משפט" הפרימיטיבי שלה. כך, הגענו למצב בו בית דין דתי גזר מלקות - לא, לא באיראן, כאן בישראל.
החוטא הרים את חולצתו ואמר את נוסח הווידוי. שליח בית הדין הצמיד אותו לעמוד עץ, כופף אותו, ולאחר שנשא תפילה קצרה - החל להלקותו על גבו בשוט מיוחד העשוי מעור בהמה. שלושת הדיינים הכריזו לעבר הנאשם "יוסר עוונך וחטאתך תכופר", ובירכו אותו שיישאר נקי מעבירות.
לא, לא היה מדובר במלקות של ממש, אלא רק במלקות "רכות", וכל העסק היה בהסכמה. המחזה הסאדו-מזוכיסטי העלוב הזה היה עלבון לתבונה האנושית גרידא אלמלא היה אות לעומד לבוא - אם וכאשר הדת תשתלט על המדינה, יהפכו עונשים ברברים כגון זה שאקט מגוחך זה רק מסמל לעניין שבשגרה, ממש כפי שהם באיראן - שכן הן ההלכה היהודית והן זו המוסלמית יונקות שתיהן מאותם שורשים מזוהמים של מוסר עידן-הברונזה. אני בטוח שהקוראים הדתיים של הבלוג הזה, אם יש כאלו, יחשבו שאני טועה, שככה לא תראה מדינת הלכה - הם טועים. לדברים אלו יש דינמיקה משלהם, והקנאים לעולם יגררו אחריהם את החברה.

יום שבת, 28 באוגוסט 2010

מדינת בדותא – חלק ב


הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותיי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש". האיורים באדיבות הצייר הידוע כ"דנידין".

בפעם הקודמת, ליאור סיפר על טיול שערך. הפעם, הוא מספר על החזרה לארץ.


כעבור מספר ימים עזבתי את בדותא וחזרתי לארץ. אינני יודע אם יצא לכם לשמוע על המדינה בה אני חי: זו מדינת לאום אתנית קטנה ונידחת מוקפת אויבים, שנקראת "ישראל", היא מדינת הלאום היהודי, והסיבה שאני נחשב לחלק מהלאום הזה היא שאני יהודי מצד אימי – ובישראל מוצא האם הוא הקובע את השיוך האתני של ילדיה.

במדינת ישראל יש דת אחת עיקרית שולטת, והיא הדת היהודית (אך אין קשר מחייב בין הדת ללאום), המקדשת את פולחן יהוה-אלוהים. מובן שלא כל תושבי המדינה הם דתיים-מאמינים, ואני בטוח מעל לכל ספק סביר שאחוז ניכר מהאוכלוסייה צוחק על אמונת הבל זו, אך עדיין הציבור החילוני במדינה בוחר לקיים ולשמור חלק מהחגים והמנהגים ששורשיהם דתיים, מסיבות של זהות לאומית ומסורת, ולא מסיבות של זהות דתית.

אולם, בזמן שמרבית המנהגים הנשמרים בידי החילונים באותה המדינה הם צבעוניים, יפים ולא מזיקים, יש מנהג אחד שתפס שם חזק מאוד ושאני עצמי מחשיב כמחריד, לא פחות: כחלק מטקס דתי של הכנסת הילד לקהילה בגיל 8 ימים – הם כורתים את העורלה של איבר מינו בניתוח.

המדהים ביותר הוא, הוא ש-95% מהאוכלוסייה בישראל הנם אנשים חסרי עורלה, וגם אלו מביניהם שאינם מקיימים אף לא ציווי אחר של הדת היהודית והאל יהוה-אלוהים, עדיין ממשיכים למול את ילדיהם בטקס הכניסה לקהילה.

בעודי אוסף את מזוודותיי בשדה התעופה הבחנתי באיש המחליף חיתול לילד רך בימים. חייכתי קלות אל העולל הקטן, ואז פנה אלי אביו - אדם בעל חזות דתית (זיהיתי אותו ככזה לפי הכיפה על ראשו ולפי זקנו המגודל עבות) ונכנס איתי לשיחה:

"תגיד, אתה יהודי, נכון?", שאל אותי האיש.

"כן, אני יהודי", עניתי לו.

"וכשיולד לך ילד גם הוא יהיה יהודי, נכון?", כך שאל.

"כמובן שכן", החזרתי לו תשובה.

הוא הרים את תינוקו וכמעט דחף את העולל לפני. "ולילד שלך תעשה ברית מילה, כן?", אמר ורמז בעיניו אל התינוק חסר החיתול.

"הו, לא. בשום פנים ואופן לא!" הפטרתי בנחרצות. לא הייתה לי כל כוונה להעביר את בני דבר שכזה, ואני חש צער עמוק על כך שהורי בחרו שכן לעשות לי את הדבר הנורא הזה בעודי עולל חסר אונים, ולא נתנו לי את הבחירה בנושא. מצד שני, גם לשאר המשפחה שלי לא היה הרבה מזל בעניין.

"אבל אתה מודע לחשיבות המילה, זה בטוח", הוסיף האיש במה שנראה כתחילתו של מסע ארוך לשכנוע בצדקת דרכו, והזכיר לי מאוד את השיחה שניהלתי זמן לא רב קודם לכן בבדותא. "כך אנו מכניסים את בנינו לבריתו של אברהם אבינו, שהיא חיבור בין העם היהודי לאלוהיו, אלוהים אלוהי ישראל. אלוהים הוא שציוונו להסיר את עורלת ילדינו, ואנחנו חייבים לציית כדי לשמור על קשר טוב אתו".

"אני מצטער לאכזב אותך, אדוני", אמרתי לו בעודי חווה את תחילתו של דה-ז'ה-וו, "אני אתאיסט. לאתאיסט לא אכפת ממה שהאל יהוה-אלוהים רוצה או לא רוצה כי ברור לו שאלוהים הוא רק יציר הדמיון האנושי. אני חי את חיי בידיעה שאלוהים אינו קיים, ולטקס ברית המילה הזה אין כל משמעות לגבי. אם אין אלוהים, אין כאן כל עניין של "ברית", וכל מה שיש כאן הוא מילה – עליה אוותר".

לאחר זעזוע קל שעבר על האיש בעקבות הצהרתי האחרונה, הוא ניסה להראות לי - בחיוך שנראה לי מעט מעושה, אך עדיין בנימוס, את היבטיה האחרים של הכריתה, ממש כפי שחוויתי ששיחתי עם הבדותאי. "ראה", אמר, "אינך יכול להתכחש לכך, שהוכח מדעית שלברית המילה יש יתרונות בריאותיים רבי חשיבות! ראה כמה אנשים בעולם סובלים ממחלות מין ומאיידס..." - וכאן הגיע, כפי שחששתי הסבר כמו-מדעי ארוך וטרחני שאמור לחזק את טענתו: " יש עדויות מחקריות שהסרת העורלה מפחיתה את הסיכוי לזיהומים באזור העורלה. העורלה מפרישה חומר שנקרא 'סמֶגמָה', וחוסר שמירה על היגיינה אישית יכול להביא להצטברותה, דבר המושך אליו מזיקים וחיידקים, ויכול להוביל לדלקות בעורלה, באבר המין ובדרכי השתן. יש הסוברים כי הצטברות סמגמה והיותה מספקת תנאים לריבוי חיידקים גם יכולה להוביל להתפתחות סרטן במקום, שלא לדבר על כך שהסרת הרקמה הרכה והלחה של העורלה מפחיתה גם את הסיכון להידבקות באיידס – שזה ללא ספק איום ונורא" סיים את דבריו. "לא היית רוצה למנוע מהבן שלך את כל הנזק הזה?".

נדרשה לי שנייה להתאושש מגיבוב השטויות הכמו-אינפורמטיביות הללו, והשבתי לו: "אבל למה להטיל מום בילד ולכרות לו את העורלה למטרה זו, גם אם היא נכונה? למרות שלכאורה אתה רואה תועלת בריאותית בתהליך, הפגיעה הגופנית בילד רחוקה מכל פרופורציה. המחלות שהזכרת נגרמות בשל הצטברות יתר של סמגמה, כך ששמירה על היגיינה בסיסית במקלחת, מים וסבון רגיל מבטלים למעשה את הסיכון הרפואי הכרוך בשמירה על העורלה. מלבד זאת, שימוש בקונדומים (כשיגיע בנך לגיל המתאים) מבטל כליל את הסיכוי להידבקות באיידס, ללא קשר לשאלה האם הגבר ערל או נימול. אם תלמד את ילדך כיצד לרחוץ את אבר מינו ובעתיד כיצד להשתמש בקונדום לא יהיה צורך להטיל בו מום מיותר כזה.

בנוסף - הטלת מום זה אינה מונעת את ההידבקות באיידס, אלא רק מפחיתה את סיכוי ההידבקות באחוזים בודדים, כך שזה איננו אמצעי מניעה טוב במיוחד וגם אינו מומלץ ככזה. בחיפוש קצר תוכל למצוא אינספור מחקרים, שבניגוד לטענתך- מגנים אותו [1]. מעבר לכך, הדעה שהציווי הדתי להסרת העורלה ניתן משום שהינו "תהליך מונע" למחלות שונות, כגון סרטן הנה משוללת יסוד: היום אחת מכל 9 נשים בארץ מאובחנת כחולה בסרטן השד. זה כמעט פי 11,000 יותר ממספר הגברים המאובחנים כחולי סרטן הפין. אם על בריאותנו התורה מנסה לשמור, מדוע היא לא קבעה שיש לבצע לכל בת שנולדת כריתת שד מונעת? כריתת השד הוא בכל מקרה הטיפול הנפוץ ביותר לטיפול בסרטן משזה התגלה, ואם בהקדמת תרופה למכה עסקינן, הרי שמעשה שכזה היה הגיוני הרבה יותר. אין זאת אלא שהסיבה לביצוע המילה אינה בריאותית כי אם דתית בלבד".

"ואל תטעה", המשכתי, "לעורלה יש תפקידים חשובים [2]: בתחילת חיי האדם, העורלה צמודה לעטרת הפין, ומאפשרת רק לשתן לעבור דרך קצה הפין החוצה. בשלב זה תפקידה העיקרי הוא לשמור על הפין, ובעיקר על העטרה, מלכלוך הנובע מהפרשות הצואה והשתן, ולתינוק עטוי חיתול שעבר ברית מילה יש למעשה סיכוי רב יותר לחטוף זיהום מאשר למי שלא נימול. העורלה הנה רקמה רכה ולחה כמו הרירית בצד הפנימי של הלחי, וכל עוד היא מכסה את העטרה של הפין היא שומרת עליה כאיבר פנימי ועור העטרה נשאר דק, רך ולח בניגוד ליובש ולחספוס הקיימים מרבית הנימולים [3]. תפקידה העיקרי של העורלה אצל הגבר הבוגר הוא, כמובן, בזמן יחסי מין. בעת הזקפה מכסה עור העורלה את כל הפין, אשר נעשה עבה יותר. בהעדר עורלה קיים מתח לא רצוי ולא נעים על גוף אבר המין המעובה והמוארך. גם לאחר שהוא מכסה את הפין נשארת העורלה רפויה, וחלקה הקדמי מכוסה בשכבה רירית דקה, היא הסמגמה שהזכרת קודם, שהינה למעשה חומר סיכה לכל דבר ועניין, והיא גם חומר הדומה לחומר הסיכה שיש לנשים (הסיכונים בקיום הסמגמה אצל נשים זהים לאלו של הגברים, ודרך המניעה שלהם זהה ופשוטה: שמירה על היגיינה. משום מה עוד לא שמעתי מישהו שמציע לצרוב את הבלוטות שמפרישות סמגמה אצל בנות המין שני). בעת קיום יחסי מין, המגע בין הפין לבין דפנות הנרתיק, הוא בעיקר בעורלה, העשירה מאד בקצות עצבים,ותנועות החיכוך הן שגורמות לגבר ולאישה את התענוג העיקרי והמיוחד בעת קיום יחסי מין.

כריתת העורלה - במעשה המילה או בניתוח - כורתת את כל קצות העצבים הללו. הם אינם מאחים את עצמם, ואין צמיחה חלופית של עצבים כ"פיצוי" על אלו שהוסרו, והתוצאה היא פגיעה גדולה בהנאה משעת קיום יחסי המין [4] - ולפחות על פי הרמב"ם - זו היא גם מטרתה של הברית מלכתחילה! וראה הרמב"ם, במורה נבוכים חלק שלישי פרק מט': "ולא ניתנה מצווה זו [ברית המילה] להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא הוא המכוון וכו' אבל תחסר בו התאווה היתרה על הצורך, והיות המילה מחלשת כוח הקושי [המילה מחלישה את הזקפה] ופעמים שתחסר ההנאה [ומקטינה את ההנאה מיחסי המין], הוא דבר שאין ספק בו כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו [הערלה] מתחילת בריאתו יחלש בלי ספק, ובביאור אמרו החכמים ז"ל 'הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו', זהו החזק בטעמי המילה אצלי".

לדברי גדול הפוסקים בכל הזמנים, אכן הסיבה הגדולה ביותר לברית המילה היא הרצון להקטין אצל גברים יהודים את הכושר וההנאה המיניים, ואצל נשים יהודיות את הפיתוי מהנאה מינית יתרה הנובעת מיחסי מין עם ערל. לא את בריאותנו מחפש כאן הרמב"ם, ולא תרומה הוא מבקש לתת לנו. מי שעובר מילה גדל בעולם חיוור בו לעולם לא יוכל ליהנות יחסי מין כמו אלו שיש להם עורלה. ראה כמה נזקים גורמת כריתת העורלה, וכל זה בשביל מה? לצורך פולחן דתי – לא לצורך בריאות".

"בכל מקרה אנשים לא צריכים לעשות מילה בגלל סיבות בריאותיות", אמר האיש וגירד את קדקודו. "הם צריכים לעשות זאת לשם שמיים ובשביל אלוהי ישראל, כי כך הוא ציווה – אפילו אם מדובר בפגיעה בבריאות. זהו מבחן אמונה".
"אך אני אתאיסט", הדגשתי בנועם פעם נוספת.

"כן, כן, כבר אמרת את זה...", מלמל קלות בטרם עלתה בראשו גישה אחרת לתקוף את העניין:
"אבל חוץ מזה, זהו סממן של יהדותך! אם אתה בן לעם היהודי, ואמך היא יהודייה, אתה חייב לעבור ברית מילה וכך גם בניך. אחרת אתה לא נחשב יהודי. זה הבסיס לתרבות היהודית כולה, בריאות או לא!"

"אני אמנם יהודי מצד אמי, ויש לי חיבה רבה למורשת ולתרבות היהודית", עניתי לו, "אך איני מסכים שהטקס הזה מהווה פן כלשהו ב-ת-ר-ב-ו-ת היהודית. התרבות מסתמכת על דברים רבים: שפה, ספרות, היסטוריה ואומנות וכו', וכן, גם חגים ומנהגים: אך אני בוחר אילו מנהגים לקיים, במיוחד כשבמילה "מנהגים" אתה בעצם מתכוון ל"פולחנים דתיים". אני, ולא אחר, רשאי להחליט שאת מנהג המילה איני רוצה ואיני מוכן לשמר, והוא איננו חלק מזהותי, בעוד שאין לי כל בעיה לחגוג חגים ומועדים כגון חנוכה, פורים וליל הסדר באופן חילוני יותר או פחות. זה אינו הופך אותי לפחות יהודי כמלוא הנימה. אני אתאיסט ואינני רואה כל זיקה לדת היהדות ולאמונה ביהוה-אלוהים, אך העם שלי נשאר העם שלי ולא משנה מה. זה יהיה גם חלק מהמורשת והחינוך שאנחיל לבני."

"אך יש הרבה מקומות נוספים בעולם בהם עושים ברית מילה והאנשים שם אפילו אינם יהודים! המשיך האיש בניסיונות שכנועו, "אין להם שום ציווי לקיים את המילה, ועדיין הם עושים זאת. תראה למשל את ארצות-הברית הגדולה ש50% מהאוכלוסייה בה עוברים ברית מילה שלא ממניעים דתיים. זה בוודאי אומר שיש למילה יתרונות!"

"מה שאתה כעת אמרת סותם את הגולל על היות המילה סממן לאומי, שהרי הם אינם בני העם היהודי, כזכור. העובדה שהם עושים זאת אינה סיבה מספקת שגם אני אעשה כמותם". השיחה כבר הייתה דומה כל כך לזו שערכתי אך לפני כמה ימים בבדותא, שהרגשתי כמו תקליט שפועל בלולאה. "אני יודע שאין לדבר שום יתרונות בריאותיים שמצדיקים את הנזקים שהדבר גורם, ומבחינתי אין לכך גם כל יתרון אסתטי. להפך: פגם בשלמות גופי או גופו של בני והשארת צלקת על איבר מינו הוא רעיון שדוחה אותי מכל וכל".

"אבל אתה מתעלם מהגורם החברתי", לא הרפה האיש, "הרי הילד יגדל שונה. במקום בו ל95% מחבריו עברו מילה, הוא יהיה בעל ערלה וימשוך מבטים והתלחשויות ועוינות מצד כולם, ויופעל עליו לחץ מצד המשפחה הרואה בכריתה עניין שיגרתי ומקובל. בחברות הן רוב הגברים נימולים, ההורים נוטים לכרות את עורלת בניהם גם אם הם רחוקים מן הדת או מן המסורת רק בגלל סיבה זו".

"ימשוך מבטים והתלחשויות?", חזרתי אחריו, "מדובר במקום מוצנע שאיש לא אמור להסתכל בו, וזה לא כאילו שסירבתי לכרות לו את האף, שנמצא בולט באמצע הפרצוף".

כשראיתי את מבטו המבולבל נזכרתי שהוא לא נכח בשיחה שערכתי בבדותא, והוא אינו מבין את ההשוואה בין אותן שתי כריתות. "כשהחברה כולה נוהגת בטירוף הדעת אין זו הצדקה לנהוג כך בעצמך", עניתי לו. "לך יש אחריות כלפי הילד. אני מותיר לו את זכות הבחירה בנושא לכשיבגר, ושומר בכך על זכותו הבסיסית ועל אחריותי כאב לשלמות גופו. אם לכשיבגר תשובתו תהיה "לא", ושברצונו להישאר לא נימול, הרי שבמעשה המילה בהיותו תינוק הייתי פוגע בו פגיעה גדולה חמורה הרבה יותר מכל הרגשת שונות – פגיעה פיזית אמיתית שאינה ניתנת לתיקון! בסופו של דבר אתה כאב צריך לעשות את החשבון האם באמת את טובתו של ילדך אתה מבקש, או שמא אתה דואג לעצמך ולדרך בה החברה והמשפחה תשפוט אותך. השאלה הזו תופסת במיוחד אם גם אותך מלו, ואינך יכול לדמיין איך המצב היה נראה אחרת. האם באמת אתה חושב שפגיעה פיזית בתפקוד בנך בשל כניעה ללחץ חברתי מצדיקה את המעשה?"

"אמור לי", העברתי את הנושא לכיוון חדש, "מדוע רק את הגברים אתם מלים, ואינכם מבצעים מילת נשים?"

"מילת נשים???" הגיב בן שיחי בתימהון אדיר, "הרי זה בכלל לא אותו הדבר. מה קרה לך, אתה חושב שאנחנו ברברים?" אמר בלהט.

כאן הסתיימה גם נחמדותו: "אתה מדבר שטויות! כל הסיבות שמניתי נועדו רק לחילונים, כי אנחנו, הציבור הדתי, המאמין וירא השמיים מבינים היטב את החשיבות הרוחנית הגדולה שיש במנהג ברית המילה, וזה דבר שאתה בתור כופר לעולם לא תבין. אנחנו עושים את זה גם למענך, כדי שלבנך יהיה קשר לעם הזה וקשר לברית שלנו עם אלוהים, ושלא יגדל עם חלל רוחני ועם נטיות בהמיות כמו כל אותם גויים ערלים!"

בשלב זה, לאחר שעברתי אותו מסלול פעמיים, התעצבנתי: "אני אתאיסט. אני אתאיסט, ויהוה-אלוהים לדידי אינו אלא אליל נוסף בשורת האלילים תוצרי מוחו ודמיונו של האדם, ובתובנה שכזו לחיים ברצוני גם לגדל את בניי ואת בנותיי. אין כאן שום אלמנט של 'ברית' אלא כריתת אבר בגוף האדם. לאמירה שברית המילה תורמת לחיבור הרוחני שלי ושל בניי לאלוהים אין כל משמעות מבחינתי, ואינני מוכן לפגוע בו פיזית על מנת שיזכה לכאורה ב-'קשר רוחני' עם יציר דמיון שכלל אינו קיים. את הקשר שלו עם עמו הוא יביא לידי ביטוי במגוון אופנים אחרים, וההכללה השלילית הגסה כנגד כל אותם אנשים שאינם חולקים אתכם את המילה היא פסולה שבפסולות, שכן יש בעולם אינספור אנשים לא נימולים שהם אנשים טובים, אוהבים ומוסריים, ואלו דברים שנובעים מכוח אישיותם ודרך חינוכם. אין כל קשר בין שלימות איבר מינם לבין התנהגות 'בהמית', והעלבות והכללות גסות לא ייקחו אותך לשום מקום. מדוע בכל פעם שנושא 'ברית המילה' עולה לדיון, אתם מנסים להצניע את הסיבות הדתיות לכך, כאשר מובן שהן הסיבות היחידות בשלן אתם עושים זאת, וכל השאר הם רק פיתיונות ודרכים ללחוץ אותנו ללכת בדרככם?

* * * * *

לאחר אותן שתי שיחות הגעתי למסקנות הבאות:

1. הסיבה המרכזית והיחידה שחשובה לקיום טקס ברית המילה, בו מוטל מום בילד היא הסיבה הדתית. אנשים דתיים לא יראו בכך רע, כי עבודת האל הוא ערך חשוב אצלם יותר מערך שלמות הגוף של בנם. לכל אלו שרואים עצמם אתאיסטים אין כל סיבה לקחת בכך חלק.

2. לעתים הלחץ מצד החברה והמשפחה הוא כה עצום עד שההורים נוטים להיכנע ובלבד שייצאו מטווח האש. במקרה שכזה הם נקלעים למצב של דיסוננס קוגניטיבי, ואותו הם מתרצים בכך, שדווקא על הילד הם מגוננים, ולא חלילה על עצמם.

3. דרך נוספת להיפטר מבעיית הדיסוננס הקוגניטיבי היא לשכנע את עצמך כי לדבר יש יתרונות בריאותיים, ולו גם קלושים שבקלושים, העיקר שיוכלו לומר בגאון שלא ללחץ חברתי הייתה כניעתם - אך יש לשקול היטב דווקא את הנזקים האפשריים.

4. אנשי הדת מודעים לבעיות הללו שבנפש ההורה, ולכן ירעיפו עליו את מרב הטיעונים האפשריים לצורך המשך קיום המנהג הזה. הכל מתמצת את עצמו לשורה אחת מבחינתם: מכל נקודת המבט של הטוען והטענה הדתיים, מדובר בפולחן דתי ותו לא.





* * * * *
[1] אם מחקרים הם בבת עיניך, הנה אחד. ועוד אחד, וכאן קישור ישיר לאחד נוסף. האחרון הוא מחקר שבדק 19 מוקדים שונים על הפין, ומציג את מסקנותיו. זו רשימה של סיבוכים אפשריים למילה :גם אם ישנו סיכוי של אחד למיליון, למה לבצע בתינוק ניתוח לא הכרחי? אני מצרף כאן עוד קישור לאשכול שלם של מאמרים הדנים בחסרונות המילה באתר 'חופש',

[2] לסרטון בן 19 דקות של ארגון 'רופאים נגד מילה' שמסביר מהי הפיזיולוגיה של העורלה ותפקידיה, ראה כאן.

כלל וכלל אין מדובר כאן במצב קיצוני, ועליך לשאול את עצמך שאלה כנה: האם העטרה אצלך היא אזור רגיש?

[4] לדוגמא - הנה קישור לתמונה של פְרֶנוּלוּם שלם כאן. זהו אזור מיושב בצפיפות בתאי עצב ואחד האזורים הרגישים ביותר בפין, האם אצלך הפְרֶנוּלוּם שלם?