יום שני, 26 בדצמבר 2016

הסכנה החרדית הגואה

כתבתי כבר בבלוג זה אזהרות רבות מעלייתם של החרדים. האמת שלא אכפת לי כל-כך שיהיו הרבה חרדים - זה קצת עצוב שיהיו כל-כך הרבה אנשים החיים בבורות, עוני, ועוורון לאמיתות הגדולות לגבי המציאות, ושמוגבלים מבחינת היכולת שלהם לתרום לחברה ולאנושות בכלל, אבל כל זה רק עצוב, לא נורא. מה שנורא זה שהחרדים אינם דמוקרטיים, ולכן עלייתם מבשרת את קיצה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

הנה כמה נתונים כדי להראות זאת, מתוך הדו"ח האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה. (שימו לב שמצב הדמוקרטיה לא מזהיר גם בקרב הציבור היהודי הלא דמוקרטי, אבל בכל זאת.)

דחיית הדמוקרטיה ניכרת ביותר בשאלה לגבי מידת האיזון הנוכחי בין היהדות לבין הדמוקרטיה בארץ. בקרב הציבור היהודי הלא-חרדי, הדעה נוטה לכיוון שהמדינה דתית מדי (42% הרכיב היהודי חזק מדי, 31% יש שיווי משקל נכון, 21% הרכיב הדמוקרטי חזק מדי); בקרב הציבור החרדי, הדעה היא שהמדינה דמוקרטית מדי (4% הרכיב היהודי חזק מדי, 17% יש איזון נכון, 69% הרכיב הדמוקרטי חזק מדי). בהתחשב במצב העגום של הדמוקרטיה הישראלית היום ועליית ההדתה בה, יש בכך אות ברור לכך שהחרדים מעוניינים במדינת הלכה עם מעט מאוד אם בכלל דמוקרטיה. 

החרדים לא מכירים ברעיון המוזר הזה שלאנשים צריך להיות חופש בחירה ודיבור. רובם (67%) חושב שיש לקחת את זכות הבחירה ממי שלא מסכים להצהיר שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי. (לבושתה של ישראל, כך חושב גם רוב זעום, 51%, מהציבור היהודי הלא-חרדי!) פחות מחצי (43%) חושבים שיש להגן על חופש הביטוי של המתבטאים נגד המדינה (רוב קטן, 59%, מהיהודים הלא-חרדים עדיין מוכן לתמוך בחופש הביטוי בהקשר זה; יי לדמוקרטיה!).

דחיית הדמוקרטיה קשורה לימניות ולגזענות של הציבור החרדי. החרדים ימניים (74%; וזאת לעומת 51% מהיהודים הלא-חרדים), וגזעניים: 68% דוחים את העובדה הברורה שיש קיפוח של ערבים (44% מהציבור היהודי הלא-חרדי גם כן עיוור בצורה זו), .ובעת ובעונה אחת רובם (78%) חושבים שליהודים צריכות להיות זכויות יתר במדינה ("רק" 26% מהיהודים הלא-חרדים חושב כך; כמה מתערבים שרובם דתיים?). זה תמיד תמונת העולם הגזענית: מצד אחד להכחיש את העוול, ומצד שני לדרוש אותו. גם אם הם כבר משתתפים בדמוקרטיה, 94% מהחרדים חושבים שהם צריכים להיות מודרים החלטות בנושא שלום ובטחון (היי, "רק" 70% מהציבור היהודי הלא-חרדי חושב כך! איזה מצב טוב יש לדמוקרטיה שלנו), ו-84% מוסיפים שהם צריכים להיות מודרים אפילו מהחלטות מהותיות בנושאים כלכליים וחברתיים ("רק" רוב קטן, 54.5%, מהציבור היהודי הלא-חרדי מסכים עמם). רוב גדול של החרדים (81%) גם מתנגד למינוי שרים ערביים או היותם חברים בקואליציה (יש גם רוב לדעות חשוכות אלו בציבור היהודי הלא-חרדי; 57%). בכלל, החרדים תופסים את הערבים כסיכון בטחוני (81%, לעומת 40% בציבור היהודי הלא-חרדי), כגורם המתח העיקרי בחברה בישראל (73%, לעומת 48%; אגב, רק 11% חושבים שהמתח בין חילונים לחרדים הוא גורם המתח העיקרי), ולא ממש רוצים לתת להם זכויות במדינה היהודית שלהם.

כמובן שהחרדים דוחים גם את שלטון החוק. כאשר יש סתירה בין ההלכה לבין פסיקת בית המשפט, 96% מהם יילכו בהתאם להלכה. (בציבור היהודי הלא-חרדי,"רק" 21% יילכו בהתאם להלכה.) הם גם לא מאמינים בבית המשפט העליון (6% נותנים בו אמון, לעומת 62.5% מהיהודים הלא-חרדים). 

אולי הנתון המסכם הוא ש-60% מהחרדים חושבים שישראל צריכה מנהיג חזק שלא ייתחשב בכנסת, בדעת הקהל, ובתקשורת. ככה נגמרות דמוקרטיות - בעליית דמגוג, "מנהיג חזק", שמפרק את הדמוקרטיה למעשה. רק 36% מהיהודים הלא-חרדים חושבים כך; נו, עוד יש מעט כוח לדמוקרטיה הישראלית, בקרב הלא-חרדים.

בסופו של דבר, 36% מהחרדים חושבים שהאיום על ישראל הוא שחיקת הרוב היהודי במדינה (איום שלא קיים), ו-11.5% שזה הדרישות להפוך את ישראל ליותר דמוקרטית. גזענות ודחיית הדמוקרטיה, זו האידאולוגיה הפוליטית החרדית.

בניתיים, בקרב הציבור היהודי הלא-חרדי, רק 7% מזהים נכונה את האיום הפנימי האמיתי על ישראל: הדרישה להפוך אותה ליותר יהודית, ופחות דמוקרטית. אני חושש שזה ימשיך להיות המצב. הציבור הלא-חרדי ימשיך להיות מודאג מדברים חשובים, אך שלא מהווים איום פנימי על ישראל (26% חילוקי דעות חריפים, 24% פערים חברתיים-כלכליים, 18% שחיקת הרוב היהודי במדינה (לא קורה!), 15% השליטה ביו"ש). בינתיים, הציבור החרדי יעלה ויגדל עד שהדאגות שלו יעלו על סדר היום, יידחקו את הציבור הערבי ואת ה"שמאלנים הבוגדים" אל מחוץ לגבולות הלגיטימי, וייהדו את המדינה עד שלא תשאר בה דמוקרטיה. זה, זה האיום הקיומי הפנימי על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2016

הגנה מסוימת על דוד ביטן


אני קורא בפיד שלי בפייסבוק כל מיני קריאות להעיף את דוד ביטן מהכנסת בגלל ההתבטאות האחרונה שלו, וכדומה. אז אני רוצה לומר שלמעשה, דוד ביטן לא אמר שום דבר הנוגד את הדמוקרטיה, ולכן יש לקבל את דבריו כחלק מהמשחק הדמוקרטי. זה שאני לא מסכים עמו זה דבר אחד; אבל להעיף אותו מהכנסת?! מה פתאום.

הנה הציטוט המלא:
"אני אומר, אם הם יכולים לא להגיע - זה עדיף. אבל לא משנה, אני לא יכול להגיד להם להגיע או לא. אני רק אומר - הקולות שלנו שיבואו בהמוניהם כדי למנוע את הגידול של המנדטים של הערבים. אתה רואה בדיוק מה עושים בכנסת - הם לא מייצגים את הערבים, הם מייצגים את עזה ואת קטאר ומדינות אחרות. הם לא מייצגים את הערבים. אנחנו בעד דו קיום, הם לא בעד דו קיום, הם בעד שהקיום בינינו יהיה תמיד בעייתי".
כל התקשורת והרשת התנפלה על המשפט הראשון, שבאמת נשמע רע. אבל ביטן אומר בבירור שהוא לא יכול להגיד להם לא להגיע. בהקשר זה, זו לא אמירה אנטי-דמוקרטית, אלא אמירה כנגד המחנה הפוליטי הנגדי. וזה בסדר גמור.

ביטן טועה לצערי שהנציגים של הערבים לא מייצגים את הערבים; עצוב לי שאלו נציגיהם, אבל אלו מי שהם בוחרים לייצגם. זו האמירה הבעייתית של ביטן, שנבחרי הציבור הערבי לא מייצגים את הערבים. זה מערער על על הלגיטימיות של נציגיהם בכנסת. אבל זה שהוא מייחל לכך שהערבים לא יצביעו, תוך כדי עמידה על כך שאין לו שום זכות להגיד להם לא להצביע - זה לא בעייתי בכלל.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

גילגולי נשמות


הבלוג "ישראל חילונית" שמח לארח פוסט מכותב-אורח, שנקרא לו בשם הצנוע "M.R. Genius". מר גניוס מדבר פה על הטיעון כנגד קיום האל הידוע כ"הטיעון מהרוע", והאווילות של התשובות הדתיות לטיעון זה (ה"תאודיציה"), ובפרט על חוסר ההיגיון הפנימי בתשובות הדת.

אני, לעומת זאת, רוצה להוסיף שהתאודיציה פועלת בהגיון הפוך. גם אם נקבל שמבחינת ההגיון אפשרי שאלוהים מחשב חשבונות כך שבסופו של דבר העולם הזה הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים (זו, בסופו של דבר, טענתה של התאודיציה), הרי שחובת ההוכחה על אמירה כה הזויה היא על המאמין. עליו לעשות יותר מלהעלות אפשרות לוגית, עליו להוכיח שזהו אכן העולם הטוב ביותר. וזאת, בלי להניח מראש את קיום האל ונכונות הדת, שהרי בזאת עסקינן.

התאודיציה באירופה ספגה מכה ניצחת על ידי הסופר הצרפתי וולטיר, לאחר רעידת האדמה שהשמידה את ליסבון בשנת 1755. גם אז ניסו הדתיים להגן על מעשי האל בתאודיציה מגוחכת, אך לעגו של וולטיר לטענותיהם בייש אותם והוריד את הטיעונים הללו לשוליים ההזויים של האינטליגנציה האירופית – ובכך, סלל את הדרך לחילון החברה ועליית האתאיזם. למרבה הצער, השואה, אשר על פי כל הגיון וצדק צריכה היתה לגרום לתופעה דומה בחברה היהודית, לא עשתה כן. אולי, לא היה לנו וולטייר.

שאלת מליון דולר

אלפי שנים בני אדם עסוקים בשאלה עתיקה וקשה שעד היום לא מצאו לה פתרון. כל האנשים שקשורים לנושא מעלים את העמדות שלהם בנושא אך פתרון שמוסכם על כל הצדדים אין.

גם אצלי לפני שאני נרדם עולה לי השאלה המטרידה לראש ואז עולות לי תושובות עוד יותר קשות

לפניכם הוויכוח עתיק יומין עוד מתקופת משה למה אלוהים עושה רע לאנשים ולמה אלוהים לא מונע את הרוע בעולם אני מקווה לייצג באוביקטיביות את הצדדים.

אני אתמקד בדיון זה במיוחד על נושא הגלגולים שאמור להסביר את הסבל בעולם.

דיון עתיק יומין

לוגיקה:

איך היית קורא לבנאדם שרואה בעינים שלו תינוק חי נשרף למוות והוא יכול בלחיצה על כפתור אחד למנוע מהתינוק להשרף למוות אבל הוא לא לוחץ על הכפתור הזה?

אני הייתי קורא לו בנאדם חרא מניאק בן זונה אכזרי צמא דם ומשוגע...

אלוהים רואה בשואה מיליון וחצי ילדים נשרפים למוות וזה לא מזיז לו הוא פשוט מחליט לשבת בחיבוק ידים בלי לעשות כלום??  האם אחרי זה אפשר לקרוא לאלוקים רחום וחנון ???

פרקליטו של אלוהים:
אתה לא יודע חשבונות שמיים.. חוץ מזה אולי אלו גילגולים של אנשים רוצחים (או "חוטאים" שדינם מוות) אז מגיע להם ...

לוגיקה:
בחיים לא שמעתי על איזשהי מתמטיקה או חשבון שגורם לך לשבת בחיבוק ידים בזמן שאתה יכול למנוע רצח של ילדים חפים מפשע (בלשון התלמוד: "תינוקות של בית רבן שלא חטאו").

לגבי גלגול נשמות זה בעצם כשהנשמה של מישהו אחרי המוות שלו נכנסת לגוף של מישהו אחר.
אתה טוען שאם היטלר רצח מיליונים לדוגמא ואז מת הנשמה שלו נכנסת בתוך גוף של מישהו אחר והוא אוכל את החרא במקומו נכון?

פרקליטו של אלוהים:
נכון!

לוגיקה:
האם הנשמה רעה ?

פרקליטו של אלוהים:
לא! הנשמה על פי היהדות היא דבר טוב!
היא חלק מהאלוהים  "חלק אלוה ממעל" (איוב לא ב)
"אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא" (ברכות השחר)

לוגיקה:
האם יש לנשמה בחירה חופשית או שהיא כפופה להחלטות של האדם והיצרים שלו? 

נגיד שיש לנשמה את זכות הבחירה והיא טהורה "חלק אלוה ממעל" אז הנשמה הייתה צריכה לעזוב את האדם ברגע שהוא מחליט לרצוח לפני שהוא מספיק לרצוח שהרי הנשמה היא אלוקית וטהורה וממש לא רוצה לרצוח! היות ואנחנו רואים שהיא לא עוזבת את הרוצח או כל חוטא אחר לפני שהוא עושה את החטא משמע שאין לנשמה בחירה והיא מחויבת על ידי האלוהים להחיות גם את האדם החוטא בשביל לאפשר לאדם את זכות הבחירה

פרקליטו של אלוהים:
נו נודניק תגיע לנקודה אין לי את כל היום אלוהים שלח אותי היום לאפריקה להדביק ילדים באיידס

לוגיקה:
אם לנשמה אין בחירה חופשית והיא טובה במהותה היא לא זאת שרצחה היא היתה אנוסה להיות בתוך הרוצח ולהחיות אותו אם כך למה היא אמורה להענש בגהינום ? הרי כתוב בתורה אונס רחמנא פטרי )נדרים כ"ז ע"ב, ב"ק כ"ח ע"ב, ע"ז נ"ד ע"א(.

עכשיו אם הנשמה היא רוחנית ואינה גשמית הרי אי אפשר לגרום לה לסבל על ידי משהו פיזי כמו כוויה או שריפה.

אם נפשט את הטענה שלך שאנשים סובלים נשרפים ומתים בגלל גלגול נשמות. יוצא שאתה לוקח נשמה שנאנסה לחטוא מכניס אותה לתוך תינוק שלא חטא אף פעם ושורף אותו למוות! זאת אומרת הנשמה הטהורה האנוסה שהיא הקשר היחיד לחטא שעשה האדם בגלגול הקודם לא סובלת כי היא רוחנית והיא לא מושפעת מכוויה פיזית. היחיד שסובל פה הוא התינוק שלא עשה כלום? וכל זה בגלל שיש בתוכו נשמה אנוסה?

האם משהו מכל זה נשמע לך הגיוני?

פרקליטו של אלוקים:
הבעיה שלך שאתה איש קטן אמונה עם שכל מצומצם שלא מבין את חשבונות שמים ואת החיבור המדויק של הנשמה לגוף.

לוגיקה:
אז כל שאלה הסבר והוכחה שאני יביא לך אתה תענה לי אני לא מבין נכון. בינתיים אני יותר ויותר מבין שאין כל קשר בין אלוקים להיגיון צדק או טוב! (אני משתמש בלשון נקיה.)

בכל אופן נניח שזה הגיוני להעניש את הנשמה בגלל שהיא מחייה את הגוף של הפושע על ידי זה שנוריד אותה לתוך הגוף ונגרום לגוף נסבול. בעצם זה אומר שאלוהים שמחייה בכל רגע את הנשמות ואת כל בני האדם צריך להענש בשביל כל הפשעים של האנושות בדיוק כמו שהנשמה נענשת בשביל פשעי האדם שהיא מחייה ככה אלוהים צריך להיענש על כל פשעי האנושות ובדיוק כמו הנשמה הוא צריך להתלבש בגוף פיזי ולמות עבור כל הרע שהוא מחייה כל רגע ??!!

נשמע לכם מטומטם והזוי גם לי. אבל זה מזכיר לי את ישו שלפי האמונה של הנוצרים היה התגלות של אלוהים בגוף האדם ומת ביסורים עבור חטאי האנושות.

השאלות הקשות

·         האם אלוהים עושה צדק בעולם?
·         
     האם אלוהים הוא אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד )שמות ל"ד ו)?

·         האם יש איזשהי טענה או סיבה הגיונית לאלוהים להתעלל ולענות למוות מליוני אנשים במשך ההיסטוריה במגיפות אסונות טבע או שהוא סתם נהנה מזה?

·         נראה לך שאותו אלוהים שהתעלם מתפילותיהם של מליון וחצי ילדים שנשרפו למוות בשואה ומתעלם עד היום מתפילותיהם של מליוני ילדים באפריקה שרעבים ללחם וחולים באיידס יענה לך על התפילות המטומטמות שלך? 

·         אולי בכלל השטן הרג את אלוהים באיזשהו שלב בהיסטוריה וככה יהיה אפשר להסביר את כל הטירוף הזה.
·         אז למה באמת אלוהים לא ירד לעולם בתוך גוף אנושי לחטוף בישביל האנושות בדיוק כמו הנשמה הוא הרי מחייה את החוטאים בדיוק כמוה רק שלו יש בחירה?

·         אולי באמת אלוהים ירד לאכול את החרא שלנו כמו שאומרים הנוצרים ואז צריך להמיר את הדת.

התגובה של אלוהים

מסתבר שאני לא הראשון ששואל את השאלות האלה לפני שלושת אלפים שנה שאל אותם לא אחר ממשה רבינו. מסופר בגמרא שכאשר משה רבינו רואה בהר סיני את העתיד שהרומאים מענים את ר' עקיבא הצדיק ומוציאים אותו להורג בייסורים אמר לאלוהים: "ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני." (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ט עמוד ב')

בתרגום לעברית פשוטה אלוהים עונה למשה: גם אם נראה לך שאני מניאק בגלל שאני שופט בנאדם טוב וצדיק למות כמו כלב סתום תפה שלך. ככה בא לי ואם תשאל שאלות קשות אתה תיגמור כמוהו.

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

לדתיים אין כבוד לאמת

תומר פרסיקו פרסם לאחרונה מאמר המלמד זכות על השקר. נו, הוא לא רואה זאת כך, אבל זה מה שהוא למעשה עושה. מתוך רצון לסנגר על הדת היהודית, הוא קובע שיש לבצע טקסים גם אם מה שאנו אומרים בהם לא נכון. כי מסורת וכאלה.
אלפר "מתייחס ברצינות למילים", ולכן לא מברך "גמר חתימה טובה" ולא מתפלל. אבל הברכה הזאת, כמו התפילה, היא טקס. נכון שיש אנשים שלוקחים את המילים האלה במובנן המילולי, אבל עבור רוב האנשים, כולל שומרי המצוות, 'גמר חתימה טובה' אינו איחול מילולי יותר מאשר 'להתראות'. אלה פשוט נוסחאות שאנחנו אומרים אחד לשני בזמנים מסוימים, ומשמעותם הכרה הדדית בשותפות שלנו בקהילה מסוימת, בהיותנו חולקים תרבות משותפת.
- תומר פרסיקו, "גם רוגל אלפר הוא טקס"
אני מסרב לשקר כדי לקיים "מסורת". אם כבר, אני מעדיף לקיים מסורות אחרות של אבותי, כגון אמירת וקידום האמת. אבל מעל הכל, אני חושב שתומר פרסיקו מדגים כאן את חוסר-הכבוד שיש ביהדות כלפי פשט המילים. זה עמוק בשורשי היהדות, זה נובע ישירות משיטת הדרש שפיתחו הפרושים כאשר הם המציאו-מחדש את היהדות. לפרסיקו אין בעיה אם כך שהוא אומר משהו שהוא מילולית לא נכון, כי הוא נכון תחת "פרשנות" מסוימת. וזה שיש אנשים שמאמינים לפרשנות המילולית, נו, זה אולי מצער אבל זה לא נורא.

להפך. זה שיש אנשים המאמינים לפרשנות המילולית זה לא רק מצער אלא זה פועל יוצא בלתי-נמנע של המילים. כאשר אתה מכבד טקסטים ששגויים מילולית, אתה תיצור ותחזק זרמים דתיים הלוקחים אותם באופן מילולי. זאת לא רק בשל הבלבול והאדרת הטקסט כשלעצמו, אלא גם ישירות בגלל דחיית החשיבות של האמת המילולית.

סטיבן פינקר אמר פעם*:
הרעיון שאתה צריך להאמין למשהו בגלל שהוא לא נכון לא בא טבעית לאנשים. ברוב הזמנים והמקומות הצהרת אמונה היתה עניין של סולידריות עם התרבות שלך - אתה אומר שאתה מאמין בדברים כדי להראות שאתה חבר נאמן של הקואליציה, זה עניין של הפעלת סמכות, זה עניין של נימוס ומנהגים. המוסכמות החברתיות הקיימות במדע, בדמוקרטיות, בפורומים אינטלקטואליים מנוהלים-היטב כגון אוניברסיטאות, הקובעות שחייבת להיות לך סיבה לאמונות שלך, שאולי ייקראו לך לספק אותה, שאפשר וקביל להתנגד לך בלי שזה יהיה חוסר-כבוד או עלבון, שסטודנטית לתואר שני יכול לקרוא תיגר על זוכה פרס נובל אם היא ראתה פגם בטיעון שלו וזה לא סימן של חוסר כבוד לא אליו אישית ולא לקהילה. שכל שיח וכל אמונה צריכים להיות מוגבלים על ידי מה שנכון - זו מוסכמה חברתית מאוד לא טבעית. ואז אני חושב שהמדע אבל באופן כללי יותר אני חושב על הנאורות, ההומניזם החילוני, דמוקרטיה מתפקדת היטב - אלו הערכים אשר מניעים את כל המפעלים האלו, אשר המדע הוא [רק] חלק מצליח במיוחד מהם.
   - סטיבן פינקר

זה מה שחוסר הכבוד לאמת-המילולית מגיע אליו, בסופו של דבר: חוסר כבוד לאהבת האמת שמונחת בבסיס המדע, ובחשבון האחרון בבסיס פרוייקט הנאורות כולו. בכך שתומר פרסיקו נוקט בשיטת הדרש, במקום להתייחס בכבוד למילים כפי שדורש ממנו בצדק רוגל אלפר, הוא תומך באופן עקיף בדרכי מחשבה גרועות. אי אפשר לחיות כמו כימרה, להגיד דבר אחד אך להאמין בדבר אחר. השימוש בחשיבת-דרש, אפילו במודע, ייגלוש בהכרח ללא-מודע וישפיע בהכרח חברתית. יש יותר ממספיק חשיבה מסוג זה בארץ, אין לקדמה. יש לומר במקום זאת את הדברים ברורות: אין חתימה, ואין אלוהים. אין לברך גמר חתימה טובה.

---

שתי הערות:

למרות כל זאת, אילו יאמר לי מישהו "גמר חתימה טובה" אני כנראה לכל היותר אומר "אני לא דתי, אבל תודה". אבל זה בגלל שלגרור אנשים לוויכוחים תאולוגיים כשכל מה שהם רצו לעשות זה לברך אותי זה לא הקטע שלי. אבל, אני לא אברך אותם בגמר חתימה טובה בחזרה - זו כבר תהיה הוצאת דבר שקר מפי.

וגם - יוצא שאני כותב הרבה על תומר פרסיקו לאחרונה, זה בעיקר בגלל שאני מעריך אותו אז אני עוקב אחריו בפייסבוק. וגם בגלל שהוא כותב טוב. אין לי משהו מיוחד נגדו, להפך אני חושב שהוא יותר מרשים וככלל צודק מרוב הדתיים. רק חבל שהוא בוחר להצטרף למסורת שקרית, ולפרשה מחדש, במקום לשלול אותה ולהבנות את החברה החילוניות היהודית בצורה דרסטית יותר, צורה הדוחה בבירור את המסורות היהודיות-הדתיות הספוגות בטעות ושגגה.

* כפי שאפשר לראות בסרטון יו-טיוב הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=6UWcQYDI3Ac
The idea that you should believe in something because it's true does not come naturally to people. In most times and places the assertion of belief has been a sign of solidarity with one's culture - you say you believe things to show that you are a loyal member of the coalition; it's a matter of exerting authority, it's a matter of politeness and convention. The kind of social norms that function within science, within democracies, within well-run intellectual forums like universities, which say that you must have a reason for your beliefs, you may be called upon to provide them, you may legitimately be challenged without this being a form of disloyalty or insult, that a graduate student can challenge a  Novel prize winner if she sees a flaw in his argument and it's not a sign of disrespect to him as a person or to the community. That all discourse and all belief are subordinated to what's true is a very unnatural social norm. And then I think science but more generally I think of Enlightenment, secular humanism, well functioning democracy, those are the values that animate all of these enterprises of which science is a particularly successful part. 

יום שני, 10 באוקטובר 2016

דרשת ראש השנה ליום כיפור

סבי היה רב. למעשה, הוא היה הרב הצבאי הראשי של צבא צ'כוסלובקיה שנלחם בנאצים (תחת פיקוד בריטניה). כחלק מכך, הוא נשא דרשות. אני רוצה להביא היום, רגע לפני יום כיפור, קטע מהדרשה שהוא נשא בראש השנה תש"ה, 1944:

מובן מאליו שאנחנו, החיילים היהודים מצ'כוסלובקיה , צריכים להשתדל תמיד, ובפרט עכשיו , להשתתף בתפקיד הקשה אבל המכובד של הסרת כבלי השעבוד מהעמים המשועבדים ומאחינו הסובלים ולתת מעצמנו הכול  בשביל לתרום לניצחון . אפילו שרבים מאתנו אינם במצב גופני טוב , אנחנו צריכים להשלים את החיסרון הזה בעוז הרוח ובלהט לניצחון על אויב, שלא רק רודף מדי יום את יקירינו, אלא גם מעליב את כבוד העם היהודי, אוצרנו הלאומי היחיד . במלחמתנו שלנו צריך להיות ברור לנו שצריך להראות ולקיים חברות כלפי כולם, ואין להבדיל בין אחינו לנשק לפי מוצא או לפי דת  או השקפה. החיים המשותפים בצבא אחד עם בני דתות אחרות וקבוצות לאומיות שונות צריכים לשמש לכל הצ'כוסלובקים, ולנו היהודים בפרט ,אבן בוחן והכנה לחיים המשותפים אחרי המלחמה. הבה ננסה ,לכן , להיות חברים של אמת לעמיתינו ולקיים את השקפת היסוד שכולנו בני אל אחד.
בעשרות השנים האחרונות נזרעו ע"י פושעים חסרי רסן זרעים של איבה ואפליה בין העמים ובפרט כלפינו ,היהודים. זה כמעט טבעי שגם אל בין שורות חברינו נסחפו פרות מורעלים כאלה ,ועלינו החובה לשכנע את חברינו בטעותם במלים ובמעשים  ובמילוי ללא תנאי של חובותינו. אם חלילה זה לא יִצְלַח ,ויתעורר מקרה –בין בשרות הצבאי ובין בבית אחרי המלחמה- שמישהו ינסה להפיץ ולזרוע את הרעל שנגדו יצאנו להלחם, חובה עלינו לפעול נגדו בצורה התקיפה והיעילה ביותר-וזאת לא רק למעננו , אלא למען צ'כוסלובקיה כולה. צ'כוסלובקיה תוכל להתקיים אך ורק אם תשמור על עקרונות הדמוקרטיה, רק כאשר לא יהיו מאבקים והסתה בין שכבות האוכלוסייה, ורק אם האדם יוערך לא לפי השתייכותו הדתית, הלאומית, הלשונית –אלא רק לפי תכונותיו האישיות, לפי מעשיו.  לדרך זאת כוונו אותנו הנשיא המשחרר(מָסָרִיק) והנשיא בֶּנֶש (נשיא הממשלה הצ'כית הגולה) ובדרך זו עלינו לצעוד ,בה עלינו לבחור ולהביא מזור לנפשותינו.
....
אלוהים, היום ,כאשר אתה חורץ גורלו של כל נברא זכור ושמע בְּשָמֶיךָ את האנושות הקוראת ומקווה אליך. זכור אלוהים את הסבל של אלה אשר בגלל השתייכותם לעם היהודי, לאמונתם ולדתם הם מעונים ונרצחים. עצור את היד המונפת להשמיד את עמך והצילנו כמו שהצלת מקרבן את יצחק אשר בזכותו הבטחת לעמוד בברית שחתמת עם אבינו. אלוהים , אשר נתת לנו לשאת בכל-כך הרבה אסונות וצער, אנו קוראים אליך : הַחְיֵיה אותנו שנית ושָׂא אותנו ממעמקים אל החיים. רשום אותנו ,אלוהים, את משפחותינו ורֵעֵינוּ, לחיים , לחיים מלאי ברכה . אלוהים, עשה שנצא בסוף ימי התשובה מהקהל הקדוש שלך מחוזקים בדברי עֵלִי ,הכהן הגדול, שאנחנו קוראים בהפטרה של מחר בספר שמואל:"לכי בשלום ואלוהי ישראל ייתן את שאלתך אשר שאלת מֵעִמוֹ" (שמואל א' א' י"ז )שמע ,ה', את בקשותינו ועשה שיושג השלום בימים הראשונים של השנה הבאה עלינו לטובה, השלום , הניצחון ותקומה מחדש של צ'כוסלובקיה, של היהדות ושל האנושות כולה ושהאנשים ינהגו לפי דבריך באהבה ,בחרות ובשוויון .


אני גאה בסבי, אשר לא רק נלחם נגד הנאצים אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, נלחם למען ערכי ועקרונות הדמוקרטיה. זרעי הרעל של האיבה והאפליה בין העמים גלויים היום בבירור בקרב הדתיים שבקרבנו, ועלינו לפעול נגדם בצורה התקיפה והיעילה ביותר בדיוק כפי שאמר סבי. ישראל תוכל להתקיים רק אם תשמור על עקרונות הדמוקרטיה, ממש כדבריו.

סבי שגה, כאשר שייך בטעות את הדת היהודית למוסר הדמוקרטי. היהדות היא אנטי-דמוקרטית. ערכי היהדות אינם אהבה חרות ושוויון, כי אם סמכותיות, הלכה, גזענות ושוביניזם. לא בשל חוסר באהבה גלו אדם וחווה מגן העדן, אלא בשל חוסר ציות לאל; לא חרות כפה עלינו משה בסיני, אלא את ההלכה למשה מסיני; לא בשוויון דוגלת היהדות, אלא בהפרדה בין כהן לעם, בין גוי ליהודי, בין איש ואשה. הניסיון לנקות את היהדות מערכים אנטי-דמוקרטיים אלו ולהציג יהדות הומנית סופו שהוא מוביל לגידול ביהדות אותנטית; במקום לגדל את פירות האהבה, הוא מגדל גידולי פרא בשדות יהודה המפגעים בפלסטינים, ופירות שחורים בשדות ישראל הכופים את ציוויי האל הדמיוני שלהם על הישראלים. סבי גם שגה כאשר, אפילו אל מול השואה, הוא התמיד באמונתו באל הטוב. אותו האל אשר לא רשם את כה רבים ממשפחתי לחיים בשואה, אינו יכול להיות טוב. הניסיון לשייך קיום לדמות ספרותית זו מוביל לאמונות משיחיות שעליהן שרי ממשלתנו מוסרים את נשמותינו, ותורם לכך שבמקום לכתת את חרבותינו לאתים לנצח נאכל חרב.

לכן היום, ביום כיפור זה, אני אמשיך להלחם בעד האידאליים הדמוקרטיים אשר לקידומם סבי נלחם, וכחלק מזה אמשיך גם להלחם כנגד דתו שלו, המנוגדת להם. לו יהי ובשנה הבאה ייזנחו האנשים את הדתות, וינהגו לפי דברי סבי - באהבה, בחרות, ובשוויון.

יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

התחזית הדמוגרפית למדינת ישראל

דוח מכון טאוב האחרון מצביע על כך שאחוז התלמידים בכיתה א בבתי ספר חרדיים נשאר קבוע בשנים האחרונות; ולא גדל, כפי שכולם חזו. הכותבים מציעים שאולי חזרה בשאלה היא הסיבה לכך. זה מאוד מעודד, אבל זה גם נשמע לי מאוד לא סביר - כשלחרדי ממוצע יש 7 ילדים, איך יכול להיות שיציאה בשאלה מאזנת את זה?! אז החלטתי לייצר תחזית דמוגרפית פשוטה, הכוללת מעבר בין הזרמים הדתיים בחברה.

קודם כל - שיעורי פריון. האם למשפחה ממוצעת חרדית יש אכן 11 ילדים, כפי שאוהבים לומר? לא, אבל קרוב לכך. על פי דו"ח (שנכתב עבור חה"כ החרדי משה גפני) מפברואר 2016, שיעור הפריון של הקבוצות הדתיות השונות משתנה רק מעט עם השנים. שיעור הפריון לאשה חרדית היום עומד על 6.9 ילדים בימי חייה, ובאופן דומה הוא נע ונד בין 6 ל-7.5 במהלך 35 השנים האחרונות. גם שיעורי הפריון של רמות הדת האחרות נשאר דומה. לאור כך, אני לא רואה סיבה לחשוב ששיעורי הפריון יישתנו בהרבה בעתיד הנראה לעין.

זה משאיר את נתוני שינויי הדת במהלך השנים. מנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אפשר לראות את שיעורי שינויי הדת בין הזרמים הדתיים השונים בישראל על פני דור. הסקר האחרון שבו זה אפשרי הוא מ-2012 (הלמ"ס שינה את השאלון לאחר מכן). אם ניקח את הנתונים משם, נראה שהחרדים נשארים חרדים (כמעט 92% ממי שנולד חרדי נשאר חרדי), וחילונים נשארים חילונים (כ-84%); בשאר רמות הדתיות יש שימור קטן יותר, כלומר הם נוטים לההפך ליותר חילונים או, במידה קטנה יותר, יותר חרדים. למעוניינים, מטריצת המעבר בין הזרמים נראית כך:

אפשר לראות כאן בעמודה הרביעית למשל שרק כ-54% ממי שגדל בבית מסורתי-לא-דתי נשאר בדרגת דתיות זו, כאשר 33% הפכו לחילונים וכ-8% הפכו למסורתיים-דתיים.

אם נשלב את נתוני המעבר בין הזרמים בכל דור עם נתוני הפריון בכל דור, נוכל לקבל את מטריצת השינוי הדתי בכל דור. היא נראית ככה:
זה אומר שהחרדים בעיקר מכפילים את עצמם פי 3 בכל דור, ושאר הזרמים קטנים מעט עם הדורות מבחינת גידול טבעי; אבל מצד שני שיש גם מעברים לא-פשוטים-להבנה בין הקבוצות. המעברים האלו גורמים לכך שקשה פשוט לראות מה קורה מתוך הטבלה. במקום זאת, יש להפעיל את המטריצה על אוכלוסייה התחלתית כדי לראות איך היא תשתנה. אם נתחיל מהנתונים שעל בסיסם חישבנו את המעבר בין דרגות הדתיות (נתוני 2012 של הלמ"ס), וניקח "דור" באופן שרירותי כ-30 שנה, נגיע לתחזית הדמוגרפית הבאה:

כפי שאפשר לראות, כל האוכלוסיות גדלות באופן מעריכי. אבל האוכלוסיה החרדית גדלה הרבה, הרבה יותר מהר. היא תגיע לגודלה של האוכלוסייה החילונית ותתחיל לעקוף אותה במהירות תוך כ-50 שנה.

קצת קשה לראות מתוך הגרף שלמעלה את האחוזים מהאוכלוסיה. הנה גרף של האחוזים מתוך האוכלוסיה היהודית (אחוז האוכלוסייה הערבית כנראה נשאר די קבוע לאורך השנים; אז אני לא דן בו בניתוח זה):

כפי שניתן לראות, כחלק מהאוכלוסייה היהודית כל האוכלוסיות יורדות חוץ מהאוכלוסייה החרדית, העולה בהתמדה; והיא עושה זאת בעיקר (אם כי לא רק) על חשבון האוכלוסייה החילונית, שמצטמקת בהרבה. תוך קצת יותר מ-50 שנה, האוכלוסייה החרדית נהפכת לקבוצה הגדולה ביותר.

זה לדעתי לא תרחיש מאוד סביר, בין השאר כי יש בו בעצם 0% יציאה בשאלה אל החילוניות. זה לא מסתדר לי עם אנשים רבים שאני מכיר שיצאו בשאלה, שנראה שלעתים די-קרובות בוחרים בחילוניות, וגם לא מתחשב בכך שאחוז היוצאים בשאלה משתנה עם השנים וכיום הוא כנראה 10% בקרב הצעירים. אז בואו נלך עם נתון זה - נניח שמעתה ואילך יש 10% נוספים של יציאה לשאלה מתוך הציבור החרדי, של חרדים הנהפכים לחילונים. האם תחת הנחה נדיבה זו, תהיה אכן עצירה של הגידול החרדי? לא. ממש לא. הנה גרף התחזית.

רואים הבדל? גם אני לא. גם בהנחה הנדיבה של 10% מעבר אל החילונים, בנוסף לשיעורי היציאה בשאלה הנוכחיים (כלומר סה"כ 18% מעבר!), הציבור החרדי הופך לגדול ביותר תוך כ-50 שנה, וכל השאר יורדים.

כמובן, שייתכן שתהיה נהירה המונית יותר אל התבונה. מה אם תהיה יציאה בשאלה של 25%, בדומה לאחוזים בקרב הקבוצות הדתיות האחרות (ואף פחות מהן)? זה כבר ייצור שינוי משמעותי למדי.

במקרה זה אחוז החילונים בחברה נשאר כמעט יציב, והגידול באחוז החרדים הוא בעיקר על חשבון הקבוצות האחרות. החרדים יעקפו את החילונים רק עוד כ-130 שנה. זה כבר זמן כה רב שבהחלט סביר שייקרו תהפוכות מהותיות עד אז, שיהפכו את כל המודל ללא רלוונטי. אולי למשל החרדים יהפכו לליברליים ברבות הימים, כך שכל השאלה מהו אחוזם באוכלוסייה תהפוך ללא ממש חשובה.

באחוזי יציאה בשאלה גבוהים מאוד, החרדים אף ירדו כחלק באוכלוסיה. אולם מעניין שירידה שלהם כאחוז באוכלוסייה דורשת יציאה בשאלה של כ-50% ומעלה! (בתסריט זה, אחוז החילונים יעלה!) קשה לראות אחוזים כאלו מתקיימים אלא אם החברה החרדית תפתח לחברה החיצונית כמו קבוצות הדתיות האחרות (אך אז, יש סבירות גבוהה לאחוזים המתקרבים לכך, לאור אחוזי המעבר הגבוהים מקבוצות רמת הדת האחרות).

אפשר כמובן להריץ גם תרחישים אחרים. מה ייקרה למשל, אם שיעור הפריון של החילונים יעלה משמעותית? הנה למשל הגרף לשיעור פריון של 3 לחילוניים (הוא כרגע על 2.1), שיעור הפריון החרדי יירד ל-6 (מ-6.9 כיום; זה סביר לדעתי, כי זה בתחום ההיסטורי ואני מנחש שהפיריון יירד עם גדילת האוכלוסייה החרדית), ואנו נניח שוב תוספת של 10% חרדים ההופכים לחילונים:

אפשר לראות שגם במקרה זה החרדים אמנם גדלים אבל הם יעברו את החילונים רק בעתיד הרחוק, עוד כ-120 שנה. זאת למרות שהפריון החרדי נשאר גבוה.

כמובן שגרפים אלו הם פשטניים, והעתיד ייראה אחרת. אבל אני חושב שהם כן יכולים ללמד אותנו מהם הפרמטרים החשובים. לא סביר לאורם שאחוז קטן של יציאה בשאלה הוא זה הגורם לכך שאחוז התלמידים החרדיים נשאר קבוע; סביר הרבה יותר שזו או פלקטואציה סטטיסטית או תופעה הקשורה לשינוי של המסגרת החינוכית שההורים שולחים את ילדיהם אליה, ושאין באחוז קטן (אפילו כ-18%! - כלומר 8% נוכחיים + 10% מומצאים) של יציאה בשאלה כדי לשנות מהותית את התרחיש הסביר ביותר הנוכחי: גדילה אקספוננציאלית שמכרסמת בעיקר בחילונים ותגרום לכך שהחרדים יהיו רוב באזור 2065. רק אחוזים גבוהים מאוד של יציאה בשאלה (מעל 33%), גידול משמעותי בפריון החילוני (ל-3 ויותר), או ירידה משמעותית בפריון החרדי (ירידה ל-5 תספיק להרחיק את הרוב החרדי לכ-110 שנה), יכולים לשנות מהותית את התמונה או לפחות לדחות אותה לזמנים מאוד רחוקים. כל הדברים האלו אפשריים, כמובן, אך אני מתקשה לראות אותם מתרחשים בזמן הקרוב. 

אפיקורוס: הכופר הגדול

אני כותב להנאתי, לאט לאט, ספר על פילוסופיה ותולדות הפילוסופיה. די סיימתי את הקטע על אפיקורוס, אז החלטתי לפרסם אותו כאן. זו רק טויטה; אז אשמח לתיקונים \ הצעות \ אחר.

אפיקורוס: הכופר הגדול

אם יש כופר גדול בתקופה העתיקה, הרי שזהו אפיקורוס (המאה ה-4 עד 3 לפנה"ס). ביהדות, שמו אפילו נהיה זהה לכינוי של כופר: אם אתה "אפיקורוס", אתה כופר בדת. 

אפיקורוס היה בן זמנו של אפלטון, ולימד לידו באתונה. בדומה לרוב הפילוסופים היווניים לאחר סוקרטס, עיקר עיסוקו היה בהתווית דרך חיים שתקדם את חיי המוסר, את החיים הטובים – חיים של אושר, וללא סבל. אך אפיקורוס כלל לא הטיף לחיי תענוגות. לדעת אפיקורוס, חיי אושר ושגשוג מושגים על ידי הסתפקות במועט חומרי, בעושר מספק אך לא מוגזם; והתמקדות במקום זאת בטיפוח יחסי חברות ובדיונים אינטלקטואליים.

"מזון ומשקה מפוארים, בשום אופן לא יגנו עליך מצרה. עושר מעבר לטבעי, אין בו תועלת יותר ממיכל שעולה על גדותיו. ערך אמיתי לא נוצר על ידי תיאטראות ואמבטאות ציבוריות, או בשמים ומשחות, אלא על ידי פילוסופיה"."העושר הנדרש על פי הטבע הוא מוגבל וקל להשגה; אך העושר אשר נדרש על ידי אידיאלים ריקניים הוא אינסופי""מכל האמצעים אשר החכמה משיגה על מנת להבטיח את האושר למשך חיים שלמים, החברות היא החשובה ביותר ובהרבה." --- אפיקורוס
תורה זו נכונה הייתה לא רק לאזרחים האתונאים, אלא גם לעבדים ואף לנשים. אפיקורוס היה ידוע לשמצה על כך שלימד אותם והתייחס אליהם ללא אפליה.

אפיקורוס לימד שהחיים הטובים, החיים אשר מובילים לאושר ומרחיקים את הסבל, הם גם החיים המלאים במידות טובות כגון כבוד וצדק.

"בלתי אפשרי לחיות חיים נעימים בלי לחיות בחכמה ובכבוד וצדק, וזה בלתי אפשרי לחיות בחכמה וכבוד וצדק בלי לחיות בנעימים." -- אפיקורוס

אך על החיים הטובים עלולים להעיב אמונות בלתי נכונות, שיכולות לנטוע פחד בלתי מוצדק או להניע את האדם לבצע בחירות שגויות. על מנת לחיות חיים טובים, עליך לפיכך להבין את העולם, דרך המדע.

"אדם אינו יכול למגר את פחדיו באשר לעניינים החשובים ביותר אם הוא אינו יודע את טבע היקום אלא עדיין נותן מידה של סבירות למיתוסים. לכן בלי לימוד הטבע לא ניתן להנות מאושר טהור." -- אפיקורוס

בכך התכוון אפיקורוס בעיקר לפחד מהאלים ומהמוות. "ארבעת-העקרונות" המפורסמים של אפיקורוס היו

"אל תפחד מהאל;
אל תדאג מהמוות;
מה שטוב הוא קל להשגה,
מה שנוראי קל לסבול."
-- אפיקורוס

אפיקורוס אימץ את ההשקפה האטומיסטית על הטבע, ובהתאם לכך הבין את העולם כמקרי ולא נוצר על ידי האלים, ואת החיים כנוצרים באופן מקרי ואז כמסתיימים באופן מקרי כאשר הגוף מתקלקל, ללא כל נשמה נצחית. (הנשמה, על פי אפיקורוס, הייתה אף היא מורכבת מאטומים, ולכן נהרסת במוות ממש כמו הגוף.) לכן אין צורך לפחד מהמוות – אין חיים לאחר המוות, ולא נסבול בהם אלא לא נהיה קיימים (בדיוק כפי שלא היינו קיימים לפני שנולדנו).

"לפיכך המוות, הנורא ביותר מכל הרעות, אינו כלום עבורנו, מאחר שכאשר היננו, המוות עוד לא בא, וכאשר המוות בא, אנו כבר איננו." – אפיקורוס

רעיון זה היה כה חשוב לתנועה האפיקורסית, שהאפיקורסים נהגו לכתוב אותו על גבי המצבה שלהם: כמו שבישראל מקובל לכתוב "ת.נ.צ.ב.ה", כך על מצבות האפיקורסים היה כתוב

לא הייתי; הייתי; אינני; זה [כבר] לא משנה לי.

באשר לאלים, אפיקורוס טען כי מאחר שהאלים הם מושלמים הם לא מונעים על ידי כעס ולא על ידי הכרת-תודה, ולכן אין כל טעם לעבוד אותם. האלים המושלמים ימשיכו להיות מושלמים ולא יעשו דבר למעננו, שכן לא חסר להם דבר.

"מה שהוא מבורך ובלתי ניתן להריסה אין לא שום צרות כשלעצמו, ואינו גורם צרות לאחרים, ולכן הוא אינו מושפע על ידי רגשות של כעס או הכרת תודה. שכן דברים שכאלו הם סימנים של חולשה." – אפיקורוס

השקפתו של אפיקורוס לגבי האלים הייתה אם כך שהם קיימים, אך כמו כל הדברים הם מורכבים מאטומים, וש – חשוב ביותר – הם אינם מתעניינים כלל במתרחש בארץ ולכן אינם רלוונטיים לחיים. למרות זאת, מיוחס לאפיקורוס[1] טיעון נוסף נגד האל (למרות שהוא מגיע כנראה מהמסורת האריסטוטלית, שנתאר בהמשך). על פי מסורת זו, אפיקורוס טען שאין כלל אל טוב, שכן אילו היה אל כזה הרי שלא היינו רואים דברים רעים בעולם.

"האם האל מסוגל למנוע את הרע, אבל הוא אינו יכול? אם כך, הוא אינו כל-יכול. האם הוא יכול, אבל אינו רוצה? אם כך הוא רשע. האם הוא גם יכול וגם רוצה? אם כך מאין מגיע הרע? האם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה? אז למה לקרוא לו "אלוהים"?" – מיוחס לאפיקורוס

טיעון זה, הנקרא "הטיעון מהרע" (argument from evil), נחשב עדיין לטיעון אתאיסטי חזק ביותר. הניסיון המקובל ביותר להצדיק את מעשי (או חוסר מעשי) האל[2], הוא לטעון שהרוע הוא הכרחי כדי לשמור על הרצון החופשי של בני האדם. טיעון-נגד זה כמובן מופרך שכן כפי שעלינו להתעלם מרצונו החופשי של אדם לרצוח, למשל (כלומר עלינו לעצור את הרצח אם אנו יכולים), כך גם על אל טוב לעשות.

בהקשר זה כדאי להזכיר שאפיקורוס כן האמין ברצון חופשי, ואף שינה את התאוריה של האטומיסטים על מנת לשמר אותו. על פי האטומיסטים, כל דבר התנהג על פי טבעו בהכרח לוגי ופיזיקלי, וכך מעשי האדם נקבעו על פי טבע ההתנהגות של האטומים שמרכיבים אותו. אפיקורוס לעומת זאת גרס כי יש מרכיב אקראי בתנועה של האטומים, ולכן מעשי האדם אינם ידועים מראש.

הגנתו של אפיקורוס על הרצון החופשי אינה משכנעת כלל שכן היא מבלבלת בין פעולה אקראית, לבין פעולת בחירה שאינה נקבעת על ידי מאום. אגב, לדעתי סוגיית הרצון החופשי היא אחת מהסוגיות הבודדות שבה הפילוסופיה המודרנית כן הגיעה למסקנה ברורה אודות המציאות – והיא שהמושג מבולבל וסותר את עצמו ולכן לא יכול להיות שיש לנו רצון חופשי. אבל כל זה נמצא הרחק בעתיד, ולא בפילוסופיה של אפיקורוס.

דעותיו של אפיקורוס זכו להד רב גם אחרי מותו, וקהילות אפיקורסיות צצו בכל רחבי האימפריה הרומית, כולל בישראל. למרות ההמלצה האפיקורסית להימנע מעיסוק בפוליטיקה, אפיקורסים רבים לקחו חלק במאמצים להביא תרבות ופלורליסטיות לבית המקדש וישראל בתקופה ההלניסטית, וזוהו עם הקיסר ההלניסטי אנטיוכוס ועם תומכיו. בשל כך האפיקורסיות הותקפה במהלך המרד החשמונאי. למרות זאת, השפעות הלניסטיות וכנראה גם קהילות אפיקורוסיות המשיכו גם בתקופת החשמונאים ואחריה. גם המשנה נאבקת באפיקורסים (בחילוניים, למעשה), והאגדה המפורסמת על "ארבעה נכנסו לפרדס" מרמזת אולי על השפעתו של "הגן" של אפיקורוס (אפיקורוס לימד מתוך גן באתונה); תחת פירוש זה של האגדה[3]:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס [המשנה מלמדת על ארבעה תוצאות ללימוד תורת אפיקורוס], ואלו הן: בן עזאי [המפורסם בכך שלא היה נשוי], ובן זומא [שמעולם לא הוסמך לרב], אחר [אלישע בן אבויה, המפורסם בכך שהיה גדול בתורה], ורבי עקיבא [דוגמה לרבי מופתי]. ... בן עזאי הציץ ומת [אולי הכוונה שהתאבד?], עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'. בן זומא הציץ ונפגע [הפך לאפיקורוס, כלומר כפר בכך שהאל נתן את המצוות], ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו'. אחר קיצץ בנטיעות [כפר בקיום האל]. רבי עקיבא יצא בשלום. – תלמוד בבלי

עם הזמן עלו השפעות פילוסופיות חדשות, בעיקר אריסטוטליות ונאו-אפלטוניות (כפי שיתואר בהמשך), ודעכה השכבה המלומדת בכלל, כך שבמאה ה-3 לפנה"ס, כ-600 שנה לאחר היווצרותה, נכחדה התנועה האפיקורסית. בתקופה זו רוב האנשים, בארץ ובכלל האימפריה הרומית, היו כבר נוצרים.


[1] טיעון זה מיוחס לאפיקורוס, כנראה בטעות, על ידי כותב נוצרי. הציטוט שאני מביא אינו מדויק, אך הוא קולע לעיקר דבריו.
[2] תחום זה נקרא "תיאודיציה" (theodicy).
[3] תחת פירוש זה, הקטע מפורש בערך כך:
המשנה מדברת על ארבעה תגובות ללימודי "פילוסופיית הגן" של אפיקורוס. מי שבקיא שאינו בקי בתורה (בן עזאי מפורסם בכך שלא הוסמך לרבנות), עלול להתאבד (למות) כאשר הוא יבין שאין אלוהים והכל הבל. מי שבקי בתורה אך אינו רוצה לקיים את המצוות (בן זומא, המפורסם בכך שלא קיים "פרו ורבו") עלול להפוך לאפיקורוס, כלומר לכפור בשרשרת המסירה. החכמים הגדולים - אלישע בן אבויה – עלולים לאבד את אמונם באל כליל. ורק הצדיקים (רבי עקיבא) יתמידו באמונתם. 

יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

להחרים את האירוע בתל אביב; וגם את בית הכנסת

עמד להתקיים בתל-אביב אירוע עם הדרת נשים - או, ליתר דיוק, הדרת שירת נשים (המנחה היא דווקא אישה). הארץ רעשה, ובצדק, ולמרבה השמחה האירוע כנראה בוטל. מעולה. אבל אני, רק שאלה: למה אותו הדבר לא חל על בית הכנסת? ביום כיפור הקרוב, ינהרו המוני בית ישראל אל בית הכנסת הקרוב למקום מגוריהם. בין ההמון הזה, יהיו גם רבים שרעמו על אותו הטקס המדיר. אך מה ההבדל?

בית הכנסת שאליו ינהרו אותם האנשים מדיר נשים לא פחות, ואף יותר, מאירוע השירה-בציבור. אם כבר אתם מתעקשים לקיים את המסורת של אבותינו בכך שתלכו לבית-כנסת ביום כיפור - למה שלא לפחות תלכו לבית כנסת רפורמי, או כל מסגרת אחרת שבה האשה אינה מנודה לעזרת-נשים ולא נאסר עליה להיות מנהיגה-דתית (רב)? 

עלינו להדיר את רגלינו מבית הכנסת, מבית הדין הרבני, וכן הלאה, בדיוק כפי שעלינו להדיר את רגלינו מהטקס המדיר.

הנה לדוגמה מילותיו של תומר פרסיקו, מההוגים המשפיעים ביותר בדורנו בקרב היהדות ההומניסטית בישראל לדעתי,

העניין הוא עקרוני: התחשבות לא יכולה לכלול ויתור על הערכים שלנו. שוויון בין גברים לנשים הוא מאבני הבניין של הדמוקרטיה שלנו ושל תפיסת העולם שלנו. אם זה היה אירוע במקום פרטי, או צדדי, או נוסף לאירוע המרכזי, העניין היה שונה. אבל לקבוע שאין לנשים אפשרות לשיר בכיכר העיר?
כלל זה יהיה נקוט בידיכם: אל לנו להתיישר על פי הקיצונים ביותר. תמיד יהיה ציבור מסויים שעבורו אורח החיים שלנו בעייתי או "פוגעני". עלינו לעמוד בצורה ברורה על הערכים שלנו: הומניזם, דמוקרטיה, ליברליזם.
לזמרים שהסכימו להשתתף במופע: אסף אמדורסקי, שלומי שבת - העמוד הרשמי, שלומי שבן | shlomi shaban, Eviatar Banai - אביתר בנאי - העמוד הרשמי, חנן בן ארי - הדף הרשמי, Shuli Rand / Shuly Rand / שולי רנד, ישי ריבו ישראל גוריון - חשבו שוב אם אתם רוצים לשתף פעולה עם אירוע כזה.
נכון מאוד. אבל האם תומר פרסיקו בעצמו היה מדיר את עצמו מבית כנסת אורתודוקסי? אני בספק. אבל זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות, בדיוק מהסיבות שהוא מונה. לקבוע שאין לנשים אפשרות להיות נוכחות כחלק שווה בקהל, או כמובילות, של הטקסים המרכזיים בחיים הדתיים של הקהילה? זה לא מוסרי לא פחות, ואף יותר, מהדרתן משירה בכיכר העיר.


אפשר לתת עוד הרבה ציטוטים כאלה, מאנשים שונים. הנה למשל תמר זנדברג,

אני שומעת עכשיו קולות שמסבירים שאין כאן שום דבר לא חוקי ושלמי שלא רוצה שלא יגיע למופע. אני רוצה לומר בברור: הדרה זה ערכים כמו שגזענות זה ערכים. אין סימטריה בין עמדה ערכית ששואפת לצדק, שוויון, קבלה, פלורליזם ודמוקרטיה ובין כזו שחותרת תחת כל אלה. למעשה, האחרונה היא בכלל לא עמדה, היא סתם ריאקציונריות צרה, מסתגרת, מדירה ואלימה.

אין לי ספק שתמר זנדברג בזה להדרת הנשים שבאורתודוקסיה. אבל האם היא תרחיק לכת עד כדי דחייה מחלטת של הגעה לטקס דתי אורתודוקסי? האם היא תסרב להגיע לבית כנסת אורתודוקסי, בגלל שהוא מדיר נשים, בדיוק כפי שהיא קוראת שלא לבוא לאירוע כי הוא מדיר נשים? אינני יודע, אבל אני בספק. 

צריך להיות ברור וחד: דת הכוללת הדרת נשים היא בזויה, ואין לכבד אותה. אין לכבד את טקסיה בנוכחותינו, אין לכבד את מקדשיה ומקומות התפילה שלה בנוכחותנו, אין לכבד את בתי-הדין שלה, או כל טקס או מקום מדיר אחר. כי ערכי השוויון אינם מוגבלים למופעי שירה.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

היציאה בשאלה מונעת את גידול האוכלוסיה החרדית

מרכז טאוב פרסם עכשיו דו"ח על מספר התלמידים בזרמי החינוך השונים ואיך הוא משתנה עם השנים. עיקר הדו"ח הוא שהמעבר בין הקבוצות השונות קטן, אבל בין השאר הוא מציין כי נראה שאולי הגידול החזוי באחוז התלמידים החרדים - ולכן גם באחוז החרדים במדינה - נעצר בשל יציאה בשאלה.

שימו לב לתרשים הבא מהמסמך, של אחוזי מספר התלמידים בכיתה א:

כפי שניתן לראות הגידול באחוז התלמידים החרדים די נעצר בשנים האחרונות. אבל למה? הדו"ח מציין שבין 2000 ל-2009 ירד הפריון החרדי ב-10% (הוא עדיין מאוד גבוה, 6.53 לעומת 2.07 של חילונים). לכן היינו מצפים שהגידול במספר תלמידי כיתה א' יקטן בהתאם; קשה לי לומר בכמה, אולי ב-10% כך שהוא יירד מ-0.01227 במעבר לשנת 2006 (כשאלו שנולדו ב-2000 נכנסים לכיתה א) ל-0.01104 בשנת 2015. אולם בפועל קצב הגידול בשנת 2015 עמד על 0.00529 בלבד. מדוע? ובכן, על פי הדו"ח כ-1% מהילדים עוברים נטו מהחינוך החרדי לחינוך דתי פחות (אחוז העזיבה משמעותי יותר, אבל החינוך החרדי מקבל גם זרזיף מהחינוך הממ"ד ואפילו הממלכתי, הגדולים ממנו, כך שנטו כ-1% עוזב). זה קצב קטן מדי מכדי להסביר את הירידה בגידול החרדים. מרכז טאוב מציע שאולי הגידול קטן בגלל היציאה בשאלה - יש תלמידים רבים שבכלל לא מגיעים למערכת החרדית, כי הוריהם כבר יצאו בשאלה.

האמת שהוא לא אומר את הנ"ל לגבי הגרף למעלה, אלא גרף אחר, אבל אותו ההגיון תקף:
נתונים אלו מעלים שאלה חשובה ביותר לגבי המגזר החרדי: אם שיעור הילודה במגזר ירד ב-10 אחוזים בלבד, מדוע קצב הגידול השנתי של זרם החינוך החרדי ירד בכ-55 אחוז )מ-3.5 אחוזים בממוצע בחומש הראשון של התקופה ל-4.3 אחוזים בחומש האחרון של התקופה )תרשים 2 לעיל ולוח נ'3בנספחים(? לכאורה אפשר היה להסביר זאת בריבוי התלמידים העוזבים את הזרם החרדי לטובת זרמים אחרים, אולם כפי שיודגם בסעיף הבא, שיעור המעברים בין זרמי החינוך נמוך מאוד, ובוודאי אינו יכול להסביר לבדו את הפער בין שיעור הילודה לירידה בקצב הגידול השנתי. האפשרות הסבירה ביותר העולה על הדעת – שטרם נבדקה לעומקה – היא תהליכי עומק של "יציאה בשאלה". בעת כתיבת מסמך זה הופיעו בכלי התקשורת כמה ידיעות המעלות את הסברה שבשנים האחרונות התרחבה תופעה זו באוכלוסייה החרדית )ובהן סדרת כתבות נרחבת של אבישי בן-חיים בערוץ 10 .)אך היות שנושא זה אינו עומד במוקד הבדיקה הנוכחית, אפשר רק לציין שהנושא ראוי לבחינה מעמיקה. 


אם השערה זו צודקת, נתונים אלו מראים על אחוז יציאה בשאלה משמעותי בציבור החרדי, אולי אף גבוה יותר מה-10% שהוערך לאחרונה. בכל אופן, יש לפחות אפשרות שעוצמת היציאה בשאלה מספיקה כדי לבלום את הגידול באחוז החרדים במערכת החינוך ולכן, בסופו של דבר, בישראל (מספר החרדים עדיין גדל, אך נעצר  הגידול באחוזם באוכלוסיה. זהו הגודל הבעייתי כי הוא קובע את מידת ההשפעה שלהם על דברים כמו עצירת הרכבת בשבת).

כפי שכותבי הדוח אומרים, קשה באמת להבין מדוע האחוזים הם מה שהם ומה יהיה בעתיד; הייתי רוצה לראות דוח מפורט יותר לגבי כיתה א בפרט, שם השנים מוגדרות יותר. אני מקווה שאכן ההשערה שלהם נכונה, וזה לא תאונה ססטיסטית אלא שהיציאה בשאלה הצליחה לגבור על קצב הריבוי החרדי.

בכל מקרה, כפי שכותבי הדוח אומרים במקום אחר,

כל הנאמר כאן אינו מפחית כהוא זה מהבעיה המרכזית והמיידית של מערכת החינוך בישראל, שבה למעלה מ-45% מהתלמידים (היום, ולא ברור כלל מה יהיה המצב בעתיד הקרוב והרחוק)  – הערבים והחרדים – משתייכים לציבורים המאופיינים [ב...]
ב.       חוסר היכולת של הציבור הערבי להזדהות עם הגדרתה  של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והקשיים של הציבור החרדי להזדהות עם ישראל כמדינה דמוקרטית.
לאור זאת, מומלץ לכל האחראים למערכת החינוך – ולמי שעתידה יקר לו – לעסוק בבעיות היסוד הללו...
רק מפלגת אור בכלל מתייחסת לנושא הזה. לצערי, הציבור לא קשוב לו.

(אגב, באותו מקום הכותבים גם מציינים את קצבי המעבר החוצה מהזרם החרדי - כ-17% (!) מילדי הגן החרדים לא עוברים לבית-ספר חרדי, ואילו רק כ-3% עוזבים את החינוך הממלכתי. אני מייחס זאת לכך שלהורים רבים לא אכפת לשים את הילד בגן חרדי, אבל הם רוצים שבבית ספר הוא כבר יילמד בממ"ד או בביה"ס ממלכתי.)

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

הגיגים על ג'ונתן היידט

לפני זמן לא רב כתב אורי קץ בלוג-פוסט על הספר "The Righteous Mind" של ג'ונתן היידט. ספר זה, משנת 2013, שוטח את משנתו של היידט (פסיכולוג אקדמי) שחשיבה מוסרית מבוססת על מספר קטן של אינטואיציות מוסריות בסיסיות, ושהמוח של ליברלים ושמרנים עובד אחרת במובן שליברלים לא מונעים על ידי חלק מהן. אני ממליץ מאוד לקרוא את הפוסט של אורי, הוא טוב מאוד. מה שאני רוצה לעשות בפוסט זה לשטף בכמה מחשבות שעלו בי למקרא הדברים של היידט.

אני לא מעיר על הספר - לא קראתי אותו. כן שמעתי מספר הרצאות של היידט, וקראתי מספר סיכומים של עמדותיו, אבל לא קראתי את הספר עצמו. אני לא מדבר על הספר עצמו, אלא על העמדה של היידט באופן כללי.

יש שלוש נקודות מעניינות בעבודה שלו לדעתי.

(1) התשתית הביולוגית של חוש המוסר

התאוריה של היידט אומרת שיש שש אינטואיציות מוסריות בסיסיות שמרכיבות ביחד את ה"חוש המוסרי" שלנו. העניין הוא שאיך אנו מפעילים אותן ואפילו אלו מהן אנחנו מפעילים נקבע במידה רבה משיקולים תרבותיים - חינוך, הסטוריית החיים שלנו, הסביבה החברתית בה גדלנו, וכן הלאה. עד כדי כך שאנשי השמאל למעשה לא מפעילים חצי מהחוש המוסרי, למשל, וגם את מה שהם מפעילים הם מפעילים בצורה שונה מאוד במובנים מסוימים. המסקנה מכך היא למעשה שאין דבר כזה חוש מוסרי "טבעי" - חוש המוסר הטבעי שלנו כל-כך גמיש, שהוא נקבע על ידי התרבות ותו לא.

זה בעייתי מאוד מבחינת תורת המוסר. בפילוסופיה המערבית, תורת המוסר אמורה לעזור לאדם לחשוף ולחדד את החוש המוסרי הטבוע בתוכו. בתורות המוסר המסורתיות, ההנחה היא שלכל בני האדם, או שלבני אדם "טובים", יש אותו חוש מוסרי בסיסי (למעשה, ההנחה היא לרוב שיש להם אותה רציונליות בסיסית ושיש להם לכן את היכולת להבין מהו המוסר הנכון כי הוא מחויב רציונלית; אבל אני מעדיף לדבר במונחים של "חוש מוסרי", כי זו נקודת השקפה נכונה יותר לדעתי). תורות מוסר נטורליסטיות מודרניות מכירות בכך שיש מגוון בחוש המוסרי, אך מניחות עדיין (במובלע, לרוב) שישנו חוש מוסרי "נורמלי" יסודי שמשותף לרוב בני האדם ומהווה את התשתית לפיתוח תורת המוסר. היידט אומר למעשה שאין דבר כזה - חוש המוסר כל-כך מגוון ונקבע כל-כך לחלוטין על ידי התרבות, שלא ניתן למעשה לדבר על ליבה משמעותית "נורמלית" שלו.

אני ... חושד שההידט לא צודק. (כהערת אגב: לא הרשימו אותי הניסויים שהוא מעלה באוב, שמריחים לי יותר מדי כמו ניסויים שנבחרו ותוכננו כדי לאשש תאוריה. אבל אולי זה רק הרושם שלי, זה ממש לא התחום שלי.) אני חושד שהמוסר הבסיסי הרבה יותר רחב ומשמעותי ממה שנראה שהוא נותן לו קרדיט, כלומר שאדם שגדל תוך כדי חינוך לחשיבה רציונלית ולאמיתות המדעיות והנטורליסטיות לגבי העולם (אלו אינן שאלות מוסריות, אך הן משפיעות על האמונות המוסריות), כולל לימודי היסטוריה וספרות עולמית, ושמעודדים אותו לחשוב על אמונותיו המוסריות ולעשות רפלקסיה עליהן - אני מאמין שכן יתפתח אצלו במידה רבה מוסר מסוים, שהוא המוסר של הנאורות. יהיו הבדלים בין האנשים ויהיו אסכולות שונות, אבל בגדול - המסקנה תהיה נאורות.

זה מה שאני חושד. אבל אני לא יודע אם זה נכון או אפילו סביר. אני כן יודע שהיידט עצמו בהחלט מחזיק בדעות מוסריות מאוד מסוימות, ולרוב לא נגרר לשגיאה הרלטיביסטית (הרעיון שהעובדה שיש תרבויות שונות עם מוסר שונה אומר שהמוסר שלהם שווה; מבחינתנו, בעלי המוסר הנאור, מוסר לא-נאור אינו מוסרי, בלי קשר לאיך הוא נוצר). מה שמביא אותי לנקודה השנייה,

(2) הכשל הנטורליסטי

הכשל הנטורליסטי הוא הרעיון שאם משהו הוא טבעי, אז הוא טוב או נכון. (ליתר דיוק, זה מובן אחד של המושג.) לפעמים נראה שהיידט נופל בכשל הזה, שכן חלק עיקרי בדבריו הוא להטיף לשמאל שלימין יש מוסר שונה ושזה לגיטימי. הוא אומר למשל שלימין שיקולים כגון בגידה או נאמנות, סמכות וכבוד, או טהרה וקדושה הם שיקולים מוסריים וחשובים ועד שהשמאל לא יכיר בכך ויכבד את השיקולים האלו הוא ימשיך לזלזל בימין, לראות בימנים "טיפשים" וכדומה במקום להבין שהם פשוט חושבים אחרת.

העניין הוא שזה לא לגיטימי. יש הבדל בין להבין שעבור אנשים רבים כבוד המשפחה, למשל, הוא שיקול מוסרי וחשוב (ולכן יש לדעתם להרוג נשים "מופקרות"), לבין לקבל את זה. משקל היתר ש - על פי תיאורי היידט - הימין נותן לשיקולים של קדושה, סמכות, ובמידה מסוימת נאמנות אינו נכון. הוא לא מתיישב עם ערכי הנאורות, ולכן אין לקבל אותו ולהתדיין על בסיסו כאילו שהוא לגיטימי אלא יש להוקיע אותו ולפעול כנגד ההשקפה המוסרית השגויה הזו.

לא ברור לי עד כמה היידט מודע לכך. מצד אחד, בראיון המצוין שלו עם סאם האריס היידט דוחה במפורש את הכשל הנטורליסטי ואומר שהטיעון שלו מתוחכם יותר. הוא אומר שהנטיות הטבעיות שלנו יוצרות ברבים מאיתנו את הנטייה לדבוק במוסר שמרני, לא שמוסר כזה הוא המוסר הנכון שיש לדבוק בו. אבל איך זה משתלב עם הנקודה הקודמת? אם התרבות יוצרת אצל חלקנו מוסר שמרני ואצל חלקנו מוסר ליבלרי, ואין חוש מוסרי אובייקטיבי אחד נכון - אז מדוע היידט מעדיף מוסר "טבעי" אחד (ליברלי) על פני האחר (שמרני)? כאמור, אני רוצה לחשוב שהמוסר הליברלי "נכון" יותר כי בחינוך נכון (אובייקטיבית) הוא זה שיעלה בעקבות רפלקסיה פנימית; אבל לא נראה לי שזו עמדת היידט. האם הוא פשוט מכיר בכך שהמוסר הליברלי הוא המוסר שלו, ושלכן הוא פועל לקידומו, למרות שאין הוא לא "טבעי" ולא "נכון" יותר מהמוסר השמרני? לא ברור לי.

בכל אופן, בפועל הכתיבה של היידט מובילה לרוב לכשל הנטורליסטי אצל קוראיו וזה חבל. במקום לחשוב על המוסר השמרני כמוסר טבעי אך שגוי, קריאת הגותו מובילה לחשוב עליו כמוסר לגיטימי. כך, למשל, המאמר (המצוין) של אורי קץ נגמר במילים,
האם כל האנשים שאינם מסכימים איתי הם בהכרח מטומטמים? אולי הם יוצאים מנקודת מוצא מוסרית אחרת? ואולי נקודת המוצא שלי איננה בהכרח עליונה על זו שלהם? [דגש שלי - י.ר.]

והבעיה היא בדיוק בנקודה האחרונה. זה לגיטימי לטעון שנקודת המוסר הבסיסית של אנשים אחרים היא שונה, ואולי זה נכון. אבל מכאן ועד לטעון שהיא לגיטימית באותה מידה - זה כבר לא צעד תיאורי, אלא צעד מוסרי, והוא לא מוצדק.

(3) הפיל והרוכב

נקודה אחרונה שרציתי לעמוד עליה היא שלדעת היידט אנחנו עושים את ההחלטות שלנו בענייני מוסר באופן אינטואיטיבי, ומשתמשים ברציונליות רק כדי להצדיק אותן בדיעבד. אנחנו לא מחליטים על מה מוסרי באופן רציונלי מתוך עקרונות מוסריים כפי שלעתים אנו חושבים שאנו עושים, אלא אנו מחליטים עליהן באופן לא רציונלי ועושים להן אחר כך רציונליזציות.

אין לי בעיה עם התזה הזו, בגדול. הבעיה שלי היא שנראה לי שהיידט לוקח אותה רחוק מדי.

קודם כל - העובדה שאלו השיפוטים המוסריים המידיים שלנו לא אומרת הרבה. השאלה היותר מענייננת היא האם אנו חושבים על עמדותנו המוסריות ומשנים אותן בהתאם במהלך חיינו, כאינדיווידואלים, כקהילה, וכחברה. ואני חושד שהתשובה היא שכן, אבל לאט. המוסר משתנה לאט עם הדורות, וחלק משינוי זה - אני חושב - מגיע ממחשבות ביקורתיות על המוסר הנוכחי שלנו.

אני רוצה לחשוב כך, כי זה נותן לי תקווה שכך ייקרה בסופו של דבר גם בארץ - אבל אין לי מושג אם זה באמת נכון. לפחות חלק משינוי מגיע בבירור בשינויים היסטוריים כגון שינויים כלכליים וטכנולוגיים שאין בינם לבין חשיבה רציונלית שום דבר. האם ביסודו של דבר הסיבה למוסר שלנו היא בעיקרה, או בחלקה הגדול, מקריות היסטורית? אינני יודע.

בכל אופן, המסקנה העיקרית מכל זה לא צריכה להיות שהמוסר הוא יחסי או שיש לקבל מוסר שמרני, אלא שיש לפעול לאור האמיתות המדעיות לגבי חוש המוסר ואיך הוא מעוצב על ידי התרבות כדי לעצב את חוש המוסר של החברה שלנו, ושל חברות אחרות, לטובה. 

יום שני, 1 באוגוסט 2016

המלחמה בין המדע לדת

היסטוריונים ומדענים רבים יאמרו לכם כי אין מלחמה בין הדת לבין המדע. למרות מקרים מפורסמים כגון משפטו של גלילאו גליליי או התנועה הבריאתנית, בגדול הדת אינה מתנגדת למדע והיא אף תומכת בו לעתים קרובות. מדענים מפורסמים רבים היו דתיים (למען האמת תתקשה למצוא מדען לא-דתי לפני המאה ה-20), וזה כבר מראה שאין ניגוד בין הדת למדע. יש לכן להבין את ההתנגדות הדתית למדע כתנועת-שוליים קיצוניות, ולהתייחס אליה בהתאם. באופן בסיסי, הדת והמדע הם שני דרכים להגיע אל ולחפש את האמת, והם עובדים יותר טוב ביחד. כפי שאמר אלברט איינשטיין בכבודו ובעצמו, "המדע ללא הדת הוא פיסח, והדת ללא המדע היא עיוורת". 

יש רק מעט מאוד אמת בכל זה. (כן, גם בציטוט.) המדע והדת מנוגדים זה לזה במספר מובנים חשובים, ובשל כך התקיים לאורך כל ההיסטוריה מאבק בין הדת למדע, ומאבק זה יימשך כל עוד תתקיים הדת. 

הדת נוגדת את המדע במספר אופנים יסודיים, שבאים לידי ביטוי לכל אורך ההיסטוריה ובדתות שונות. אולי היסודי ביותר הוא שהדת היא לעתים קרובות כוח שמרני. לכן מאמיני הדת נצמדים אל תאוריות שגויות על המציאות, כנגד ממצאי המדע המשנים את תפיסתנו את האמת. 

יחידי סגולה ואף זרמים דתיים יכולים להתעלות מעל השמרנות הטבועה בדת, אך הבעיה נעוצה בעצם אופן המחשבה הדתי, שלא לומר האנושי. ברגע שהדת נהפכת לתנועה המונית, היא בהכרח תהפך לתנועה שמרנית כי האנשים הם שמרנים מטבעם. לכן הדת כתופעה חברתית תחזור תמיד לשמרנות. כך למשל בוויכוחים עם דתיים, הם לרוב יגידו - ובצדק ! - שאין להם בעצם שום מניע דתי להתנגדותם לאבולוציה. האמונות הדתיות שלהם לא באמת יישתנו אם יתברר להם שהאבולוציה נכונה. זה פשוט שהם מתנגדים לאבולוציה מסיבות "ענייניות". כמובן שאין סיבות טובות כאלו, אבל זה מצביע על אופן המחשבה השמרני של המאמינים - הם באמת ובתמים לא מאמינים באובלוציה לא בגלל שזה נוגד את אמונתם הדתית אלא בגלל קיפאון מחשבתי וכי זה יותר קל להאמין בפירוש המילולי של המסמכים הקדושים שלהם ובאמונת אבותיהם. 

שמרנות יכולה למנבוע פשוט מעצלנות או חוסר יכולת אינטלקטואלית. אני חושד שזה מקורה הראשי. כחברה, האנשים מאמינים בדברים שלימדו אותם ושמנהיגיהם אומרים להם שהם האמת, בלי באמת לחקור את הנושא. אבל מנהיגים דתיים הם לרוב לא עצלנים אינטקטואליים. הם מלומדים - בענייני דת, אבל עדיין. למרות זאת, לעתים קרובות עולים מנהיגים דתיים שמרניים, המקבעים ומשמרים את החשיבה השמרנית ולכן מתנגדים לשינויים בתפיסות העולם של אבותיהם לאור המדע. מדוע?

ובכן, גם במדע עולים מנהיגים שמרנים, אבל עצם המבנה של התהליך המדעי בנוי להתנגד לשמרנות ולכן הוא עמיד יותר לשמרנות לאורך זמן, ויישאר עמיד כל עוד הוא יהיה "מדע". לכן דמויות המופת של המדע הם דווקא המהפכנים, לא השמרנים. לדת אין תהליך כזה, וזאת בשל העובדה שהיא עוסקת בשליטה פוליטית על בסיס פופולריות של מנהיגיה הדתיים, ובשל חוסר הרציונליות המובנה שבהלך המחשבה הדתי. לכן, דמויות המופת של הדת הם השמרנים, הרוצים להשיב עטרה ליושנה (גם אם למעשה הם מנהיגים מהפכות, תדמיתם הציבורית היא של שמרנות, לא של פרוגרסיביות). הדת גם פשוט לא מתענייננת במדע ולכן עולים בה מנהיגים שלא מבינים במדע, ולכן לא רואים סיבה לשנות את אמונתם כנגד אמונת אבותיהם. 

המאפיין היסודי הבא שבגללו הדת עומדת בניגוד למדע הוא מקור הסמכות. הדת היא במהותה סמכותנית. האמת מתגלה על ידי האל, על ידי נביאו הראשי (משה\מוחמד וכן הלאה), על ידי שרשרת המסירה (החליף, חז"ל...), וכן הלאה. המדע במהותו הוא רציונלי. האמת מתגלה על ידי ניסויים, על ידי נתונים, על ידי נימוקים וטיעונים; בני האדם הם המגלים את אלו בפועל, אך הם שוליים לעומת הרציונליות עצמה. 

יחידים בדת, שוב, יכולים לברוח אל הרציונליות, ולו באופן חלקי. כך יכול הדאלי-לאמה להצהיר, למשל, שאם המדע יסתור את הבודהיזם על הבודהיזם להשתנות (תוך כדי התעלמות מכל הדברים שבהם כבר יש סתירה...). אך הדת ההמוסדת מבוססת על סמכות העבר, ולכן למערכת הדת יש נטייה לפתח את האמונה שסמכות העבר היא סמכות מושלמת, שאינה טועה בשום דבר. כי כפי שאמר הקדוש הנוצרי אוגוסטינוס,

 how are  [the unbelievers] going to believe these teachings in matters concerning the resurrection of the dead, the hope of eternal life, and the kingdom of heaven, when they think these teachings are filled with fallacies about facts which they have learnt from experience and reason.

לכן, למשל, השתרשה בקרב החרדים התפיסה ההזויה שחז"ל לא יכולים לטעות. אפילו במדע. למרות שגיאות גלויות ובוטות בביולוגיה ועוד בכתביהם. לכן לא נתפס בעיני הדתי שהתורה מתארת בריאה של עולם שטוח, או שחז"ל מתווכחים על הפרטים של תמונת עולם זו בלי להכיר בכך שהיא שגויה ביסודה.

המאפיין היסודי הבא הוא חשיבות העולם הזה, לעומת העולם הרוחני. המדע עוסק בחקר וטכנולוגיות העולם הזה, ולעומת זאת הדת עוסקת ב"חקר" ו"טכנולוגיות" הנוגעות לעולם-הבא, העולם של האלים, והעולם הרגשי של המאמין. הדת לעולם תפתח אובבסיבית לגבי חקר העולם הרוחני, שכן זו מהותה. הטכניקות הרוחניות והדתיות כגון התפילה וקיום המצוות, שהעניין בהם הוא בסופו של דבר דווקא בשל הטרנסדנדנטיות שלהן, תמיד יקבלו עדיפות גוברת והולכת לעומת ענייני "חולין". 

לעומת זאת המדע לא רק עוסק בחקר העולם הזה ופיתוח טכניקות בו, אלא הוא מונע מדאגה לגביו ולא לגבי העולם הרוחני המדומיין של הדת. לכן הוא פשוט עוסק בדברים אחרים. בדברי "חולין". 

אולי עיקר הנזק שגרמה הדת במהלך ההיסטוריה נבע לא ממאבקים כנגד המדע באופן ישיר, אלא מזניחת עצם העיסוק במדע מחוסר עניין. כל ימי החושך באירופה נבעו בעצם מהפסקת העתקת הכתבים היווניים; כאשר נזיר ביזנטי מוחק את העותק האחרון של התחלת החדו"א על ידי ארכימדס, יש לך בעיה. אילו היו מתעניינים המנזרים במדע במקום בדת, היינו היום מבחינה טכנולוגית ומדעית איזה אלף שנים בעתיד. עוד ראייה לכך היא הפריחה של המדע היהודי לאחר ההשכלה באירופה. כל הכוח המוחי הזה היה מוקדש בדורות הקודמים לשאלות הלכה, ולא תרם מאומה לאנושות; לאחר שפרץ, הוא עשה מהפכות במדע. 

למרות כל אלו, המדע תמיד מנצח. שימו לב לרשימה של הנושאים שבמאבק - כדוריות כדור הארץ, מרכזיות כדור הארץ, נכונות הגאולוגיה, ועוד. אפילו באבולוציה - הכנסייה הקתולית מקבלת את רוב האבולוציה, והגאולוגיה וכדומה. למה? זה בגלל שהמנהיגים הדתיים לרוב כן משכילים, ולכן כן בסופו של דבר מקבלים את המדע. זה פשוט לוקח זמן. לעתים זה לוקח הרבה מאוד זמן, כמו במקרה של האבולוציה, שעדיין רחוקה מלהתקבל. בכתות פונדמנטליסטיות, כגון החרדים, זה עלול לקחת הרבה יותר זמן. 

אני מאמין שבסופו של דבר, היהדות האורתודוקסית תקבל את האבולוציה, כפי שהיא מקבלת היום את כדוריות הארץ כדברי הרמב"ם למרות שהתנגדה להם בשעתו וכפי שהיא מקבלת היום (מלבד חב"ד) את חוסר-המרכזיות של כדור הארץ. כמובן שמהרגע שזה ייתקבל, דעה זו תחשב ל"דעת תורה" מאז ומתמיד. וכמובן שזה לא ייקרה בגלל מאמרים של אתאיסטים כמוני. לא ישירות. זה ייקרה בגלל שיותר ויותר רבנים משכילים יקבלו את תורת האבולוציה, בהתחלה בשוליים ואז יותר ויותר בתוך עומק הקהילה הדתית.

הציוניות הדתית היא במידה רבה ניסיון לצאת כנגד חלק גדול מהנאמר למעלה. במקום להתעסק רק בדת, היא בפירוש דוחקת את מאמיניה להתעסק גם בחילוניות. זה מוציא אותה מהכיתתיות, וחושף אותה לזרמים האינטלקטואלים של ימנו. אני תוהה אם הציונות הדתית תקבל את האבולוציה לפני החרדים, ותגרור אותם לקבלה. מעניין מהם שיעורי קבלת האבולוציה בקרב רבנים בציונות הדתית, לעומת החרדים. אני חושד שמתרחש שם ראשית התהליך הנ"ל - קבלה של האבולוציה בשוליים, שהולכת ומתפשטת. מנגד, מתרחשת גם בציונות הדתית התופעה ההיסטורית הצפויה, של התעסקות גוברת והולכת במצוות ובדת תוך דחיית העיסוק בחולין (גם אם משלמים לכך מס שפתיים). נראה.