יום שני, 17 באוגוסט 2009

עליבות התרבות החילונית: ככה לא עושים מדע

ההשכלה המדעית בארץ כל-כך נמוכה, אנשים לא מבינים איך לעשות מדע - כלומר איך לדעת דברים. זה משהו שכל ילד ביסודי אמור לדעת, אבל במקום זאת מכוני "מחקר" גדולים ובתי ספר שלמים מלמדים פסאודו-מדע חסר כל בסיס. זה מה שקורה גם בסמינר הקיבוצים, שפרסם "מחקר" חדש בו הוא "מראה" שטיפול חדש המבוסס רפואה סינית "עוזר" לטיפולי פוריות.

המחקר הוא על 31 זוגות, כש-12 מהם מטופלים ו-19 לא. לפחות רמון וולמן, עורך המחקר, יודע שיש צורך בקבוצת ביקורת. יפה. לא ברור אם הוא יודע שקבוצת הביקורת צריכה להיות רנדומלית. הוא כלל לא יודע שקבוצת הביקורת צריכה לקבל פלסבו. הוא כלל לא יודע שמי שנותן את התרופה או הפלסבו, אסור שידע מה תרופה ומה פלסבו. והוא לא יודע מספיק סטטיסטיקה ואינו בעל ידע רפואי מספיק כדי להבין שהמדגם קטן מידי ותקופת המבחן קצרה מדי מכדי שתהיה משמעות ססטיסטית לתוצאות; טוב, זו באמת דרישה מוגזמת, שעורך המחקר ב*רפואה סינית* יבין בסטיסטיקה.

אין בסיס תאורטי מדעי לרפואה סינית. אין כל עדות ישירה ליעילות של רפואה סינית מעבר לאפקט הפלסבו - למעשה, יש עדויות שדיקור סיני באופן לא מסורתי, על ידי אלקטרודות, יותר יעיל. אבל למה לתת לעובדות לקלקל את ה"ידע העתיק". לא, במקום זה נקים בי"ס שלם לרפואה משלימה - כלומר לכל הדברים שלא עברו מבחן מדעי והוכחו כבאמת מרפאים - ונקווה שהציבור יהיה מספיק טיפש כדי לשלם ולקנות את כל זה.

ומה שעצוב הוא, שרמון וולמן צודק - הציבור אכן מספיק טיפש.

יום ראשון, 9 באוגוסט 2009

בתי ספר יהודיים בבריטניה

כבר כתבתי בעבר על כך שביהמ"ש בבריטניה קבע כי אפלייה על בסיס יהדות האם היא גזענות, והלנתי על כך שאפלייה על בסיס דתי היא לא פחות גרועה. עכשיו, בעקבות הפסיקה, אמת זו מתגלה במערומיה המכוערים.

הרב הראשי של בריטניה הורה לכל בתי הספר היהודיים לקבוע דרישות דתיות כתנאי קבלה. למשל, אם המשפחה לא שומרת את השבת, הילד לא יוכל ללכת לבית הספר היהודי. כך מחייבים לא רק את הילד, אלא אף את המשפחה לשמור על הדת בפרטיות של ביתם וחייהם מחוץ לבית הספר.

זה בלתי קביל לחלוטין. אין לבית הספר שום זכות להיכנס לראש של הילד ולקבוע מה יהיו אמונותיו, או להכנס לחייו הפרטיים או לחיי משפחתו ולקבוע איך הם יתנהלו. אסור לבית הספר לשלול מתלמיד את הזכות ללמוד בו רק מכיוון שהוא אינו מאמין באמונות מסוימות או לא ממלא מצוות דתיות מסוימות [ניתן לשלול קבלה בשל פעילות אנטי-חברתית ולא חוקית, אבל זה סיפור אחר]. אין זכות לדרוש מהמשפחה לבצע מצוות דתיות.

כפי שאמר הרבי ג'רמי רוזן, "אילו [בית הספר] לא היה תחת ידה המתה של סמכות דתית, הוא היה יכול, כפי שעושים רוב בתי ספר הקהילתיים ברחבי העולם, לומר שכל מי שרוצה להנות מסוג החינוך שהוא מציע וישתתף בו באופן חיובי מוזמן". אלא שהרב טועה בנקודה אחת פה - אין זכות אפילו לחייב ביצוע פעולות דתיות בתוך כותלי בית הספר, שכן זו פגיעה בחופש הדת של התלמיד, ולכן גם השתתפות חיובית כתנאי קבלה (או קריטריון להעפה) חייבת להיות מוגבלת.

בית ספר, כמו כל מוסד ציבורי אחר, חייב להתנהל באופן הומני ושוויוני. אין להפריד בו על בסיס דתי, או לחייב אנשים למצוות דתיות, או לשמש כמשטרת מחשבות. תנאי הקבלה (והדחייה/העפה) חייבים להיות מבוססים על התנהגות ובגבולות הסביר - שום כפייה דתית, שום פסילה על בסיס התנהגות חוקית. בית הספר יכול לכל היותר לפקח על מילוי המצוות עבור ההורים, לבקשתם, ולדרוש השתתפות בפעילויות חברתיות מסוימות (ללא כפייה דתית!) מחוץ לשעות הלימוד הפורמליות.

יום חמישי, 6 באוגוסט 2009

האל כזכר דומיננטי

החוויה הדתית לסוגיה מגוונת ומכילה, בעצם, חוויות שונות ומשונות. אחת מהן היא הרגשת הפחד והאהבה כאחד כלפי האל. כך למשל, כותב תומר פרסיקו על ההרגשה של המאמינים (ושלו) במקדש הודי, שהיא "חיל ורעדה ושפלות קומה, התעמקות ואהבה וכוונה רבה", ומוסיף,
יש יופי אדיר בכניעה, ואמת גדולה עוד יותר. כי האמת היא שאנחנו לא לבד, ולא אדונים לעצמנו, וודאי לא של הזולת. מוסר עבדים, אבל עבדי ה'
נראה שהתחושה הזו היא למעשה התחושה שמשרה זכר אלפא - התחושה של נחות העומד בפני רם-המעלה, בצורה חזקה וטהורה במיוחד. כך מקושרת התחושה לרוב עם פיק-ברכיים, והתפילות מלוות בהשתחוות, וההרגשה היא של עבד האוהב את אדונו.

לפחות חלק מהדתות הקדומות שאנו מכירים היו דתות המבוססות על מלך-אל, כגון במצריים העתיקה, כך שתחושות אלו היו המשך ישיר של דיקטטורה, וחלק בלתי נפרד ממנה. אהבה ויראה אמיתית מהדיקטטור שימושית ביותר לשם קבלת טובות הנאה מהשליט, ויש לפיכך הגיון אבולוציוני רב בפיתוח תכונות אופי שכאלו.

אבל זהו רק סיפור כך-סתם, ללא ראייה אמיתית מדעית לנכונותו. לצערי, אינני מודע לנסיונות מדעיים לאמת את הרעיונות הללו. עד אז, אנו יכולים להצביע עליו רק כהשערה סבירה. ראו למשל את ההתנהגות של מישען אל-גבורי בווידאו הבא, שבו הוא מדבר על סדאם חוסיין ממש כאל:
סאדאם חוסיין הוא אדונך ואדון הוריך. ... הוא אדוניך והאדון של אנשים כמוך... הוא לא צריך העליב את אדון הוריו, סאדאם חוסיין הוא אדונו ואדון הריו.... אם הוא גס רוח ואומר דברים לא נכונים על סאדאם, אני יעשה דברים...
http://www.youtube.com/watch?v=LKEBG8BpII4

האנאלוגיה אינה מושלמת, שכן קשה לקבוע אם אל-גבורי מדבר מתוך אהבה ויראה לסדאם או מתוך זיוהי פוליטי שלו כשאהיד של העיראקים. אבל בכל זאת, יש כאן קדושה, יש כאן ראייה של האדון כמשהו הראוי לכבוד אשר בדרך-כלל ניתן רק לאל.

הרגשות הללו הם לעולם תועבה, כיוון שהם פוגעים בוויון של בני האדם ובכבודם, משפילים אותם עד אפר ועושים אותם כלי לשירות מטרתו של אדם אחר אולם, במקרה של הדת הרגשות הללו הם גם אשלייה, הרגשה פרימיטיבית שמופעלת ללא סיבה מוצדקת, מופעלת כלפי ישות דמיונית שלא קיימת וממילא לא פועלת כזכר דומיננטי בחברה. . הזיהוי של האהבה עם פחד ויראה הוא מסוכן במיוחד, שכן הוא מעוות את היחס לנשים, מכתים את האהבה באלימות, ויוצר תמונה מעוותת וזדונית של הטוב שמקרינה על התנגות החברה כולה ברבדים ומובנים רבים. זוהי רק אחת הדרכים בה מרעילה החשיבה הדתית את הרוח האנושית.

יום שני, 3 באוגוסט 2009

האל העמום


רוב הדתיים חושבים שהאל "מצטמצם" - פעם הוא היה מאוד פעיל ומעורב בעולם, עשה ניסים גדולים, דיבר עם נביאים, וכדומה. אבל ככול שעובר הזמן, האל פועל פחות ופחות, עד שבימנו הוא ממש מתחבא - אתה צריך ממש לחפש כדי למצוא אותו.

אבל יש כאלו שהאל בשבילם הוא לא רק מתחבא, הוא עמום. הם דוחים את התמונה הכה-אנושית מחד, אך לא מוכנים לוותר על קיוןם האל ו"האמת" שבהתגלות הדתית מאידך. כך הם יוצרים לעצמם אל עמום ולא ברור, מעוותים את המילים עד שהן חסרות כל משמעות.

למשל, תומר פריסקו (בחור מבריק, ללא ספק) כותב ש-
...מהות היקום והדברים בו היא של שפע, של אור, של טוּבִיוּת. נכון שזה לא דומה למלך גדול שיושב בשמיים, אבל במובן עמוק יותר, מעודן יותר, קיום שהוא כולו אחדותי וטוב, קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?
אך כמובן שהטוביות הזו אינה טוב כפי שבני תמותה מבינים אותו ("כלומר הטוב המוחלט, למרות שהוא כאילו לא קשור לעולם היחסי, הוא בסופו של דבר העולם היחסי עצמו וכל מה שבו"), וגם האחדות הזו אינה באמת אחידות, וממילא אין בין המושג הזה לבין דמות האל המיתולוגית הרבה, כפי שהוא עצמו מודה. או לחלופין,
אבל מה זאת אומרת - "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים.
כך שהכל הוא אלוהים, הכי אלוהים שאפשר, אבל בכל זאת הצלם (שהוא מדבר עליו) הוא יותר אלוהים...

אי הבהירות המחשבתית והמושגית מאפשרת למאמינים מסוג זה לחיות תחת האשלייה שהם מביניםמשהו עמוק בעוד שלמעשה הם רק מבלבלים את עצמם (ואת האחרים). במידה שיש משמעות לדבריהם, הם בבירור לא נכונים - הצלם אינו האל, היקום אינו טוב- אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותך כשאפשר לשחק עם מילים ומשמעויות עד ששחור נהיה לבן.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

צביעות היהדות המודרנית

כל אדם שיש בו שמץ אנושיות הזדעזע לנוכח הרצח הנתעב במועדון האגודה ההומו-לסבית, וארגונים דתיים מיהרו להוקיא את התועבה. וטוב שכך. אלא שבכך הם מכחישים את דברי הקודש שלהם עצמם. למשל,
"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם" (ספר ויקרא כ' 13)
אז כאשר "סיעת ש"ס [] המומה כואבת ומגנה את האירוע הרצחני כלפי בני הקהילה הגאה", את מה היא בדיוק היא מגנה? התורה קוראת לרצוח את הנרצחים, בקול ברור. זוהי המצווה הר"ט בתרי"ג מצוות. הבעיה ההילכתית היחידה פה היא שלא נעשה משפט מסודר על ידי הרבנים והוצאה לאור מסודרת (בסקילה), לא עצם הרצח עצמו. חלק גדול מתומכי ש"ס, ורבני ש"ס, לא יראו זאת כך - הם יראו את התורה כמגנה את מעשי הנרצחים, אך יפרשו את ההתניות הדתיות שהוספו כהופכות גזר דין כזה ללא אפשרי, ולכן את האל רק כמגנה, לא כקורא לרצח. בקיצור - הם מכחישים את דברי הקודש שהם מתיימרים להסתמך עליהם.

גם מעניין כי ארגון חברותא מגמה את הרצח מכיוון שהנרצחים "לא הזיקו לאיש" - מוסר הומני, חילוני, שלא קשור בכלום עם היהדות. מה זה משנה מי הזיק למה? מה שחשוב זה מה שהאל מצווה לעשות, והוא מצווה להרוג את הנרצחים. במקום לשאוב את המוסר מהיהדות כפי שהם מתיימרים, הם מושכים אותו מן ההומניזם. ההכחשה העצמית מדהימה.

הרב הרפורמי גלעד קריב אמר כי האירוע "מהווה תזכורת כואבת לכוחם ההרסני של השנאה וההסתה". נכון. כבוד הרב רק שכח להגיד שזו התורה עצמה, הטקסט שהוא מהלל ורוצה שילמדו עוד ועוד, שמסיתה לשנאה. אני עוד לא יודע מי רצח, אבל אני כבר מוכן להמר שהסתה זו היא שועומדת בשורש האירוע המחפיר. מתי כבר יפיק כבוד הרב את הלקח, ויפסיק לתמוך במסמך זוועות זה?