יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

"יש אלוהים?" חלק 4: הטיעון העיקרי של דוקינס


[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

פרק 4 אמור לכלול את הטיעון המרכזי בספרו של דוקינס, הוכחה ניצחת שתשכנע כל קורא סביר לכך שהאל הוא בלתי סביר עדי כדי גיחוך. יש וויכוחים גדולים בקהילות האתאיסטים מהו הטיעון הזה בדיוק. דוקינס לא כותב אותו במפורש ובאופן מסודר, אלא מספק ניסוחים חלקיים ושונים לכל אורך הפרק, המשובצים בתוך טיעונים אחרים ונושאים אחרים. בסוף הפרק הוא מספק "סיכום", אבל זה לא עוזר במיוחד. אני אספתי 17 ציטוטים שונים של חלקי טיעון, כדי לנסות להבין אותו.

על פי מיטב הבנתי, לב הטיעון של דוקינס מצוי בנקודה מספר 3 בסיכום שלו:
ולסיכום: אסכם [את הטיעון המרכזי של ספרי] ...הבעיה שפתחנו בה מלכתחילה הייתה איך להסביר אי-סבירות סטטיסטית [=מורכבות]. מובן מאליו שאין שום פתרון בכך שקובעים את קיומו של משהו שהוא עוד יותר לא-סביר. ... מלאכת הבנייה המדורגת המתקבלת על הדעת, []מתחילה מתוך פשטות ומגיעה אל מורכבות שאינה ניתנת להסבר בדרך אחרת (עמ' 232).

טענתו של דוקינס היא שלקיום דבר מורכב חייב להיות הסבר, הוא לא יכול להתקיים "במקרה". אבל ההסבר חייב להיות פשוט יותר. טענה נפוצה כנגד דוקינס היא שההסבר יכול להיות דווקא מורכב יותר, כגון פיסת חרס בממצא ארכאולוגי, שההסבר לה הוא תרבות אנושית שכמובן מורכבת הרבה יותר. אולם דוקינס אינו מחפש כאן אחר הסבר סיבתי ישיר, אלא אחר הסבר עקרוני. הרי גם למורכבות התרבות האנושית הזו יהיה הסבר, וכן הלאה - יש שרשרת של הסברים. מספיק עמוק בתוך השרשרת, אליבא דוקינס, ההסברים יהיו חייבים להיות פשוטים יותר ממה שהתחלנו עמו, אחרת הם לא באמת יסבירו למה המורכבות קיימת מלכתחילה. בסופו של דבר, אנחנו חייבים להגיע למשהו פשוט שמסביר את קיום המורכב. אלוהים מורכב אינסופית, ולכן הוא לא יכול להיות הסבר לכלום. "...חייבת להיות סיבה לכך שיש משהו, ולא שום דבר ...אבל היא חייבת להיות פשוטה, לכן, יהיה אשר יהיה השם שניתן לה, "אלוהים" אינו שם מתאים" (עמ' 228).


אני לא ממש מקבל את הטיעון הזה. הטענה שלכל דבר מורכב חייב להיות הסבר היא דוֹגמה חסרת בסיס. הטענה שהאלטרנטיבה היא שהמורכב קיים "במקרה" לא מבחינה בין מקריות, שהיא תופעה סיבתית, לבין עובדות בסיסיות (brute fact). דוקינס גם מזהה שלא נכונה בין מורכבות, אי-סבירות סטטיסטית, ואי-סבירות ככלל. הטענה שההסבר חייב להיות פשוט יותר גם היא דוגמה - יש להעדיף את ההסבר הפשוט יותר, אבל אין שום בטחון שאכן יש הסבר פשוט יותר ממה שמנסים להסביר. ובאותו אופן, אין שום סיבה להאמין שההסבר הסופי הוא פשוט ביותר, ויש סיבה טובה להאמין שאין משמעות לכך שיש "סיבה לכך שיש משהו, ולא שום דבר". דוקינס צודק שהאלוהים הוא מורכב, אבל שוב - פשטות היא אסתטיקה של העדפה בין הסברים טובים, ולא קריטריון מספק לאימוץ הסבר.

דוקינס לא כתב ספר בפילוסופיה. הטיעון שלו לא מוצג באופן ריגורוזי שמאפשר לעמוד על ההנחות ולעקוב אחר שרשרת ההיסקים באופן מסודר. אני סבור שלב הטיעון, אם מסתכלים עליו באופן ביקורתי - אין בו ממש. אבל הטיעון אינו גרוע יותר - ולמעשה, הוא טוב יותר - מטיעונים רבים שמעלים האפולוגיטסים והתאולוגים, כך שיחסית אליהם זהו ספר טוב פילוסופיות. כל עוד מבינים שהספר אינו ספר בפילוסופיה, אלא מניפסט אתאיסטי, הרי שהפרק חשוב ולא רע כלל. דוקינס אולי לא צריך באמת לשכנע את הקורא הזהיר שהאל לא סביר בעליל, אבל מראה היטב שהאל (בניגוד לדברי התאולוגים) אינו פשוט, ולכן אינו מספק הסבר למורכבות - ודי בכך. הוא גם עושה זאת בצורה שאולי אינה ריגורוזית, אבל יכולה בהחלט לסחוף, לעודד, ולשכנע את הקורא האתאיסט, ובדרך גם מפריכה את הטיעונים העיקריים מתכנון ומלמדת מעט אבולוציה.

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

זו מלחמה על תפיסת העולם, לא על שוויון


הסיסמה להפגנה הגדולה ביום שני הקרוב היא "לא פראיירים". זו בעצם קריאתו של הילד מהגן, "לא פייר!". לא הוגן. לא צודק.

כבר כתבתי שבעצם אין כאן עניין של אי-צדק, אלא של מה המדינה רוצה לקדם. אבל כדאי לשים לב שהמאבק הוא גם בעצם על תפיסת העולם. קצת פילוסופיה [1]:

מה זה צדק? הגישה המשפיעה ביותר היא של ג'והן רולס (John Rawls), שספרו "תאוריה של צדק" (A Theory of Justice) מ-1971 ייסד את הצדק על ההגינות. רולס מדבר בעיקר על צדק בבעיות חלוקה (Distributive Justice) - כגון המקרה של חלוקת מיסים. עקרונות הצדק צריכים להנחות אותנו באשר לאיך לחלק את הטובין שנוצרים משיתוף פעולה (במקרה זה -  למעשה, אוצר המדינה) מחד, ואיך להטיל את הנטל של ביצוע החלוקה (במקרה זה - תשלומי מיסים, חובת גיוס, וכן הלאה) מאידך.

החידוש העיקרי של רולס היה הצעת הרעיון של "מסך הבערות" (Veil of Ignorance), או "העמדה הראשונית" (Original Position) - אבל שם יותר טוב הוא דווקא "העמדה הנייטרלית". שופט צריך להיות נייטרלי, לא לנטות מראש לאחד הצדדים משיקולים זרים אלא לשפוט את המקרה לגופו. באותו אופן, טוען רולס, השיפוט המוסרי של איך לחלק את הטובין ואת המעמסה צריך להתבצע באופן נייטרלי, שלא מושפע מהעדפה של עצמך או אנשי שלומך בחברה וכן הלאה. לכן, יש לבצע אותו מאחורי "מסף הבערות", כלומר מתוך עיוורון באשר למי אתה בחברה. תעמיד פנים שאתה לא יודע מי אתה - חרדי או סטודנט, אזרח חילוני או דתי - וכך תוכל להחליט בצורה הוגנת.

רוב האנשים יסכימו לעמדה זו, אבל הדעות יהיו חלוקות באשר לעקרונות שנגזרים מכאן הלאה. רולס עצמו טען לזכות מספר עקרונות, שהעיקרי שבהם הוא הענקת טובין בסיסיים (כגון חופש דת, אי-אפליה, חופש הדיבור, וכן הלאה) לכולם באופן שווה, ואילו השנוי במחלוקת ביותר הוא שחלוקה לא-שוויונית צריכה לכוון לרומם את מצבם של הנחותים ביותר בחברה. לעומתו, תועלתנים (Utilitarians) טוענים בזכות העלאת הממוצע, או אולי רוב האזרחים. אחרים מעדיפים לספק משאבים שווים לכל - ושיעשו עמם כפי רצונם ויכולתם. יש הגורסים שיש להתחשב בתרומת האנשים לחברה, או אולי במאמץ שלהם לתרום או המחיר שהם משלמים על תרומתם. הליברטנים (Libertanians) טוענים בזכות הקפדה על זכות הבעלות כעל זכות בסיסית, ולכן לא מקבלים (בגרסה הקיצונית) בכלל את הזכות לגבות מיסים - לאנשים האחרים אין זכות לקחת ממך את כספך כדי לשפר את מצבם, זהו שוד.

מנקודת המבט החילונית, חלוקת המשאבים לחרדים מול הסטודנטים והחילונים ככלל אינה צודקת מכל הבחינות. בהתאם לרולס היא לכאורה פועלת להיטיב עם העניים בחברה, על ידי מתן כסף רב וחובות מועטות, אבל למעשה רק מנציחה ומגדילה את העוני בטווח הארוך. בכך היא גם מפחיתה את רמת החיים וזכויות הפרט הממוצעות, הן ישירות והן בעקיפין על ידי הנטל הכלכלי ושחיקת הנורמות הציבוריות. היא לא מעניקה לחרדים משאבים שווים (כגון כלים להשתלב בכלכלה), ולא לוקחת באופן שוויוני מהמשאבים שיש להם (כגון חייהם, בהגנה על מדינת ישראל). נראה שחוסר השוויון הכואב ביותר נעוץ אולי בכך שמה שניתן להם אינו משקף את תרומתם לחברה ואת המחיר שהם משלמים עליה (סטודנטים עושים מילואים, עובדים, משלמים מיסים - חרדים, נאדה; חרדים מקבלים מימון  מלא של הלימודים ומלגות שונות שמאפשרות להם לחיות ללא עבודה - סטודנטים, נאדה). וזכותם של החרדים ליטול מן הקופה ציבורית כדי לטפח את הדת שלהם ואת ה"התפתחות" האישית שלהם מוטלת בספק במקרה הטוב. [2]

אבל רגע - מה המצב מנקודת המבט הנייטרלית? מנקודת מבט זו עליך להעמיד פנים שאתה לא יודע אם אתה חרדי או חילוני, ולפיכך גם אם אתה מאמין באמונות המוסריות והסיבתיות החרדיות או החילוניות. וזוהי נקודת התורפה של מסך הבערות. אי אפשר ליישם נקודת מבט באמת נייטרלית, מכיוון שכל נקודת מבט מביאה עמה השקפות מוסריות ועובדתיות מסוימות. אם תאמץ את נקודת המבט החרדית, גם אם אתה לא יודע אם אתה חרדי או חילוני הרי שיש לפחות סיבות רבות להאמין בצדק של חלוקת המשאבים הנוכחית.

השאלה מה המדינה צריכה לממן - לימודים אקדמיים או תורניים - ועד כמה, היא שאלה מוסרית. תחת ההנחות המתאימות, כל הטיעונים החילוניים מתהפכים. גם אם מתן הכסף מנציח את העוני, הרי שהוא מגדיל את לימוד התורה ולכן הוא עדיף. גם זכויות הפרט בטלות בשישים מול תועלת זו. דווקא החילונים לא מקבלים משאבים שווים להצלת נשמתם, וחבל, ואילו החרדים מתים באוהלה של תורה ותרומתם לחברה - ולעולם - לא תסולא בפז. ולחילונים הכופרים בעיקר ממילא אין זכות לרכוש, רק ליהודים טובים יש זכויות. וכל זה בהתעלם מהעובדה שהחרדי כלל לא יאמץ את נקודת המבט הנייטרלית, וההשקפות על הצדק שנובעות ממנה.

לכן, אין כאן מאבק על צדק בפרט אלא על ערכים ותפיסת עולם בכלל. מנקודת ההשקפה החילונית (והדתית המתונה) יש כאן עוול גדול שיש לתקנו, אבל רק מנקודת השקפה זו. המאבק לתיקון העוול הוא לפיכך בעצם מאבק על תקפות נקודת ההשקפה הזו.

[1] לדיון מעמיק יותר בנושא זה ובפילוסופיה בפרט אני תמיד ממליץ (לקוראי אנגלית) על האנציקלופדיה המקוונת של סטנפורד. בפרט, כאן וכאן.
[2] אני לא באמת עומד מאחורי כל הדברים כאן - יש קצת ההגזמות. אבל זו "ה"השקפה החילונית.

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

זו מלחמה על ערכים, לא על שוויון

הדינמיקה ידועה  מראש. הסחיטה הדתית מגעילה את הציבור החילוני, משלם המיסים, וכך ממהרים הפוליטיקאים לרכב על הגל העולה כנגדה. גם העיתונאים ממהרים לפרסם כתבות להלעיט את הציבור במה שהוא רוצה. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך זה, ולכן העברת הכסף לחרדים - שרק לפני כמה שנים, בהקמת הקואליציה, עברה בשתיקה - היא פתאום נושא חם.  צודק משה גפני (יהדות התורה) בכך שההתקפה על החוק היא צביעות - או ליתר דיוק, פופוליסטיקה זולה.
כל ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות, כולל ממשלת קדימה קיימו את ההסדר של הבטחת ההכנסה", אמר. "יתרה מזאת, קדימה העבירה חוקים רבים לטובת הציבור החרדי, ובהם חוק הישיבות הקטנות, אשר עברו בדממה תקשורתית. ההתקפה הנוכחית על החוק היא צביעות ממדרגה ראשונה ואין לה כל הסבר, אלא ברצון לפגוע בממשלה.
כן, גם החרדים צודקים לפעמים. 

כולם עטים על השלל הפוליטי והתקשורתי. והפעם, המאבק הוא בשם השוויון. "הארץ" מפרסם מאמר מערכת כנגד שימור חברת העוני על ידי עסקנים חרדיים ,ואומר כי הצעה זו  "עומדת בניגוד חריף לעקרון השוויון ומציבה את סולם הערכים המוצהר של מדינת ישראל על ראשו." הוא מבליט את הצעת החוק חסרת הסיכוי של יואל חסון (קדימה) לספק הבטחת הכנסה גם לסטודנטים נזקקים. גם מעריב מדבר על שוויון והאשמות בגזענות (כמה אירוני מצד אלי ישי מש"ס, אביר האפלייה בעמנואל). ופעילים שונים מקדמים עצומה הקוראת לשוויון זכויות בין אברכים לסטודנטים

לא מסכים. הבעיה כאן אינה בשוויון דווקא. אין שוויון מהותי בין תלמידי ישיבה לתלמידי אוניברסיטה, והמדינה צריכה להחליט במה היא רוצה לתמוך. אני בעד תלמידי אוניברסיטה, אבל (בניגוד לפסיקת בג"ץ), אין כאן בעיה בשוויון אלא בערכי המדינה - להלכה, לא אלו ה"מוצהרים". כפי שגילה דו"ח טאוב כבר מזמן ממשלות ישראל מורידות בהדרגה את התמיכה הריאלית בחינוך האקדמי, ומעלות את התמיכה ב"חינוך" התורני. זו הבעיה.

לכן, אני מסכים עם שחר אילן שהפתרון אינו ב"השוואת תנאים" אלא בביטול התמיכה בחינוך התורני כליל, בוודאי במתכונת מעודדת-העוני ה"הומניטרית" (ועל כך, כדאי לקרוא גם את בן-כספית). אני מסכים עם חסון כשאמר "יש לסייע לסטודנטים ולהבטיח שלדור הצעיר ולהשכלה הגבוהה יהיה כאן עתיד במדינה מתוקנת ושוויונית" - וזה לא עולה בקנה אחד עם לימודים תורניים. אני מסכים עם גדעון סער (ליכוד) בכך שצריך להסדיר את כלל הנושאים, כולל הליבה - "אין זה נכון לקבל תכתיבי חקיקה בשיטת הסלמי. הדרך הנכונה היא להגיע עם הנציבות החרדית תוך הידברות להסדרה כוללת של מכלול נושאים, כולל לימודי הליבה" - אך לא באמונתו ביכולת להגיע להסדרים מספקים.


גם סופה של הדינמיקה ידוע מראש. הציבור, אם רק ימאיסו עצמן המפלגות החרדיות מספיק (ונראה שהן לא יודעות שלא לעשות כן), תעלה עוד "שינוי" לאוויר - אולי קדימה האופורטוניסטית, אולי כוכב מבחוץ - מישהו שירכב על הגל ובעצם לא יבצע תהליכים ארוכי טווח, כי מה שבאמת יהיה חשוב לו זה דברים אחרים (כגון להיות שר המשפטים ולקדם את הקפיטליזם, עבור טומי לפיד). למשך זמן קצר המפלגות החרדיות ימצאו את עצמן מחוץ לקואליציה, מה שלא ייפגע מהותית בכוחן אבל ישכיח מהעם את סיאובן. וכך, בבחירות שאחר כך או קרוב לכך, המפלגה שעלתה תתמוטט מכיוון שלא איחד אותה באמת חזון  אידיאולוגי רחב (ראה ערך: מפלגת העבודה), המפלגות החרדיות ייכנסו שוב לקואליציה, וכל הסיפור יתחיל מחדש - רק הפעם, עם יותר חרדים, בשל הריבוי הטבעי. וכך מאבדת מדינת ישראל את עצמה לדעת. כדברי אסף וול, "הציבור אינו מבין את האיום על חירותו ואף על שרידותו". אני מאמין שניתן להסיט את התהליך הזה, אבל זה מחייב בחירה באידיאולוגים (כגון מפלגת אור), לא בפוליטיקאים האופורטוניסטיים שעליהם מלגלג בצדק גפני.

יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

הטיעון הקוסמולוגי: עקרון הסיבתיות

ברשומה קודמת הצגתי את הטיעון הקוסמולוגי ככלל ואת הטיעון מתנועה - כלומר מפיזיקה, למעשה - בפרט. הפעם אתחיל לדון בטיעון זה, ואתמקד בהנחת עקרון השרשור - כלומר ההנחה שכל מצב עניינים נגרם על ידי מצב עניינים קודם. אטען שלמרות שעקרון זה בעייתי, יש יסוד מסוים להאמין במשהו הדומה לו. ברשומות הבאות בסדרה נראה מה כל זה אומר לגבי כלל הטיעון מתנועה.

כל זה הוא חלק ממאמר שבסופו של דבר יבוא על מקומו בספריה הבהירה - ואשמח לקבל משוב בונה לשיפור המאמר.

בעיית גלנדוור (I)

במחזהו "הנרי הרביעי", שם שייקספיר את השורות האלמותיות הבאות בפי השחקנים:
גלנדוור: אני יכול לקרוא לרוחות מתהומות הנשייה! 
הוטספור: מה, גם אני יכול, כך יכול כל אדם; אבל האם הן באות, כשאתה קורא להן?
הנחת השרשור - הנחה (1) בכל טיעון קוסמולוגי - סובלת מבעייתו של גלנדוור (Glendower) האומלל. הטיעון משינוי מניח עקרון סיבתיות, המעלה באוב סיבות בעבר לקיום המצב הנוכחי. אך האם יש בכלל סיבות לדבר, ואם כן - האם אלו הסיבות שהעקרון מעלה? מדוע עלינו להאמין בעקרון הסיבתיות המוצע? זוהי בעיית גלנדוור, וככלל ניתן להציע שני סוגי הצדקות לעקרון הסיבתי: הצדקות פילוסופיות והצדקות מדעיות.

הפילוסופיה של הסיבתיות

יש לשער שבני אדם העלו מאז ומתמיד נימוקים סיבתיים, אולם הניתוח הפילוסופי של הסיבתיות מתחיל למעשה עם אריסטו (384-322 לפנה”ס). התאוריה הסיבתית של אריסטו יותר מדי מקיפה וסבוכה מכדי שיהיה כדאי להיכנס אליה כאן, אך די להזכיר שהיא מבוססת על חקירת הדרכים השונות שבהן אפשר לענות על השאלה "מדוע?” או "למה?” (כגון, “למה נבנה בניין הלבנים הזה?”). פילוסופים רבים ממשיכים גם בימנו אלו לעסוק בניתוחים דומים של מושג הסיבתיות ומאפיינים של תשובות מספקות. אבל זה לא מה שאנחנו מחפשים – אנחנו מחפשים נימוק מדוע עלינו להחזיק בעקרון סיבתי מסוים, כגון עקרון (1א). רוב העיסוק הפילוסופי בסיבתיות, לפיכך, אינו רלוונטי לנו ולא נעסוק בו.
ניתן לחלק את ההצדקות לסיבתיות ללפני ואחרי דיוויד יום (David Hume, 1711-1776). לפני יום התקבל כמובן מאליו שקיימים יחסים סיבתיים, כגון (1א), ושאנו יכולים למצוא אותם מתוך התבונה או הניסיון. דיוויד יום הצביע על העובדה שאין דרך להסיק את העקרון מהתבונה הטהורה, שכן אין סתירה בכך שהוא לא יחול. מאידך, למעשה אנו אף פעם לא רואים את הקשר הסיבתי עצמו, אלא רק את סמיכות האירועים. אנו רואים שאנו דוחפים עצם, ושלאחר מכן הוא זז, אבל לא ראינו שהדחיפה היא הסיבה לתזוזה. אנו יכולים רק לשער שזוהי הסיבה – אבל לעולם תישאר האפשרות התאורטית שטעינו, שיום אחד נדחוף והעצם לא יזוז1. מכאן שאין כל הצדקה פילוסופית לעקרון הסיבתיות כלל, אלא רק הצדקה מדעית. מסקנה זו של יום עדיין נכונה, למרות שקמו כנגדה מתנגדים רבי משקל.
הניסיון המשמעותי ביותר לספק הצדקה פילוסופית לעקרון סיבתי כגון (1א) ניתן על ידי עמנואל קאנט (Immanuel Kant, 1724-1804). קאנט טען למעשה שמבנה ההכרה האנושית מחייב אותנו לראות את העולם דרך "משקפיים" של סיבה ותוצאה, כך שאנו "כופים" על העולם תיאור שכזה. אולם הסבר זה אינו מספק. אמנם נכון, כפי שקאנט טען, שהתבונה אפשרית רק אם ניתן להחיל את הקטגוריות של סיבה ותוצאה (שכן אחרת לא ניתן לחשוב, לתכנן תכניות, ללמוד מניסיון, וכן הלאה) – אבל זה רק מוכיח שהתבונה אינה קודמת לסיבתיות, אלא אפשרית רק בהינתן סיבתיות מספקת (סיבתיות החלה על פעולתה ולפחות חלק מיחסיה עם שאר העולם). לא ברור כלל שמכך נובע שהסיבתיות חלה על כל מצב עניינים פיזיקלי (כפי שנראה בהמשך, היא לא). 
 
הפילוסופיה, אם כך, אינה מסוגלת לספק הצדקה לקיום הסיבתיות בכלל או עקרון (1א) בפרט. אין לנו אלא לפנות למדע.

עקרון הסיבתיות לאור המדע

כלל השרשור כפי שניסחנו אותו ב(1א) אינו מתאים לידוע לנו מדעית. עם זאת, ניתן בקלות לשנות אותו לעקרון חלש יותר, שכן מתאים. דא עקא, שעקרון זה יתגלה כלא מספיק כדי לתמוך בשאר הטיעון.

ישנן שתי בעיות בולטות בניסוח (1א). הראשונה היא שהוא מדבר על יחס הסיבתיות כיחס של וודאות – בהינתן מצב עניינים מסוים (א) בזמן כלשהו (t0), נוכל להסיק בוודאות שיופיע מצב עניינים מסוים אחר (ב) בזמן מאוחר יותר (t). יחס וודאי שכזה ידוע כדטרמיניזם (Determinism), והוא נדחה על ידי הפיזיקה המודרנית, ובפרט על ידי תורת הקוונטים Quantum Theory)2). תורת הקוונטים מלמדת אותנו שככלל מאורעות יקרו רק בהסתברות מסוימת, ושאירוע (א) יכול לעלות את ההסתברות של (ב) או להוריד אותה, אבל לא יכול לקבוע האם יתרחש (ב). מאורע (ב) יתרחש רק אם יהיה גם מספיק מזל, שכן יש יסוד אקראי בחוקי הטבע (זהו אינדטרמיניזם, Indeterminism). לפיכך, מקובל לראות במשהו "סיבה" למשהו אחר אם הוא מעלה את ההסתברות לו.

בחיי היום-יום אנו לא שמים לב לאופי ההסתברותי של הסיבתיות, מכיוון שתופעות יום-יומיות מתרחשות בסבירות כה גבוהה שאין להן למעשה יוצאים מן הכלל. כשזורקים אבן על קיר, היא תמיד מתנגשת בו. אך החשיבות של ההסתברות עולה ככול שהולכים אחורה בזמן, שכן ההסתברויות מכפילות זו את זו3, ולעתים מעורב אירוע בעל הסתברות נמוכה. למשל, ההסתברות ששושלת אבולוציונית מסוימת תופיע תלויה בסיכוי למוטציה מסוימת שההסתברות שלה יכולה להיות קטנה מאוד, אבל הופעת אותה שושלת יכולה להיות משמעותית מאוד בתולדות החיים על פני כדור הארץ. כשהולכים מספיק אחורה בזמן מוצאים מאורעות אקראיים כאלו בהיסטוריה של כל מאורע או עצם, ולכן כל מה שחשוב (קיום השמש שלנו, למשל, או קיום הגזע האנושי) הוא למעשה בעל הסתברות נמוכה עד מאוד ותולדה יותר של מזל מאשר של סיבות.

במילים אחרות, כל מצב עניינים מאוחר יותר הוא תולדה של מצב העניינים הקודם לו ושל חוקי הטבע, ובחשבון הסופי מצב העניינים שאנו מוצאים את עצמנו בו הוא תולדה של מזל וללא סיבה של ממש.

הבעיה השנייה בניסוח של (1א) היא שהוא מדבר על יחס סיבתי בזמן4. ההבנה של הזמן היא נושא סבוך, אך כדאי בהקשר זה לשים לב לכך שההבנה הפיזיקלית והפילוסופית של הזמן אינה מתאימה לתחושה האינטואיטיבית שלנו שהעתיד אינו קיים עדיין ושהזמן "זורם" מן העבר לעתיד. פילוסופית, ניתן לראות את הבעיה כך: כאשר אנו חושבים על זרימת הזמן אנו חושבים על משהו כגון שינוי של מצב מסוים (ה"הווה") ככול שמתקדם הזמן. אולם שינוי הוא כבר תופעה בזמן! כאנלוגיה, נוכל לחשוב על שוטר המאיר בפנס שלו עמוד אחר עמוד בגדר כלונסאות5. תנועת הפנס להאיר את העמודים הבאים בגדר מותירה את העמוד הנוכחי בחושך, ובאותו אופן זרימת הזמן לעתיד מותירה את הרגע הנוכחי בעבר. אולם כאשר אנו חושבים על תנועת הפנס (או זרימת הזמן) אנו חושבים כבר במונחים של זמן, ולפיכך ברור שלא הסברנו איך הזמן עובר אלא רק עברנו למעין זמן אחר, “גבוה" יותר – זמן שבו אור הפנס זז (או הרגע שנמצא בהווה משתנה), במקום זמן כעמודים על הגדר (או רגעים בזמן). זה לא פתרון כלל. בקיצור, המחשבה על זרימת הזמן אינה בהירה, הזמן אינו יכול לזרום.

ניתן להגיע לאותה מסקנה גם משיקול מדעי. במסגרת תורת היחסות של איינשטיין לא ניתן לתאר את מצב העניינים ביקום ברגע מסוים כך שמצב זה יהווה את ה"עכשיו" של כל הצופים הכלולים במצב זה. לכן, גם אם נדמיין לעצמנו שהזמן "זז" כך שאיזשהו מצב עניינים שהוא הווה עבור צופה מסוים הוא זה שכל הזמן בא לידי מציאות ונמוג אל העבר, הרי שיש בכך שרירותיות עצומה – מדוע דווקא צופה זה הוא זה שעבורו הזמן זז "נכון"? למה לא צופה אחר? בשל הגודל האדיר של היקום, גם הבדלים קטנים במהירות יכול לגרום להבדלים גדולים (כגון הפרש של ימים במצב של גלקסיית אנדרומדה בין ההווה של הולך רגל ושל נוסע במכונית6). ההנחה המדעית היא ההנחה הקופרניקאית7, שאין נקודת תצפית אחת עדיפה אלא שכל המקומות ונקודות התצפית שווים באופן יסודי. מכיוון שהבדלים במהירות יכניסו זמנים שונים של אותם גופים (כגון גלקסיית אנדרומדה) אל תוך ההווה עבור צופים שונים, ההנחה הקופרניקאית מחייבת להניח שהזמנים השונין מציאותיים במידה שווה. כל הזמנים והמקומות קיימים במידה שווה בין אם הם בעבר, בהווה, או בעתיד שלנו.

...שכן אנו הפיזיקאים מאמינים שההבדלה בין עבר, הווה, ועתיד אינה אלא אשליה, אם כי משכנעת.
-אלברט איינשטיין

מסיבות אלו8 מעדיפים רוב הפילוסופים והמדענים (המתעניינים בנושאים כאלו) להאמין ביקום הבלוק (Block Universe), כלומר בהשקפה שהיקום קיים א-זמנית ונצחית (Eternalism), קיום המכיל את העבר והווה והעתיד שלנו כחלקים שלו. מעבר הזמן אינו אלא חוויה סובייקטיבית שלנו, והעבר או העתיד קיימים באותה מידה כמו ההווה. במקום לחשוב על היקום כאיזה מיכל תלת-ממדי ענק שבתוכו דברים משתנים עם הזמן, עדיף לחשוב עליו כמיכל ארבעה-ממדי שהשוני בין חלקים שונים של מה שנמצא בתוכו (לאורך קו מתעקל במרחב הארבע-ממדי) הוא מה שאנו קוראים לו "שינוי בזמן". הקו שמאפשר לנו להשוות בין חלקים שונים נקבע שרירותית ומקומית על פי עקמומיות המרחב-זמן ונקודת התצפית שאנו בוחרים.

תמונה ארבע-ממדית זו מצביעה על מגבלה שרירותית בעקרון (1א) כפי שניסחנו אותו – הניסוח שלנו מניח שיש כיוון מסוים במרחב הארבע-ממדי, ציר הזמן, שלאורכו נמדוד את השינוי. אך מדוע שנמשיך דווקא בכיוון זה? חוקי הפיזיקה מדברים על ההמשכים בכל הכיוונים. מכיוון שכיוון הזמן נקבע על ידי עקמומיות המרחב9, חוקי הפיזיקה אפילו מדברים על ההמשכיות באזורים בהם אין ציר זמן אחד. כמו כן אפשרי שיהיו חלקים במרחב-זמן בלי ציר זמן כלל, אך עדיין עם המשכיות.

לפיכך, השאלה של תנאי ההתחלה מומרת בשאלה של תנאי שפה – במקום לדבר על האם יש קצה לשרשרת המצבים בזמן, עדיף לדבר על האם יש שפה ליקום במרחב-זמן הארבע-ממדי, ואיך היא נראית.

לסיכום, הראינו שאין לאפולוגיסט סיבה טובה להאמין בעקרון השרשור (1א) כפי שניסחנו אותו. אולם, הוא עדיין יכול להחזיק בעקרון שרשור דומה, הלוהו רציפות המרחב-זמן. על פי מיטב הידוע לנו, המרחב-זמן מהווה גוף רציף ארבע-ממדי, בעל סדירות הסתברותית - עד לשפה שלו, אם יש לו כזו.

1 בעיה זו ידועה כבעיית האינדוקציה (Problem of Induction). יום בעצם הראה שכל עקרון סיבתיות הוא לחלוטין לא מוצקדק – אתה לא יכול להסיק אותו מתבונה טהורה, ואינך יכול להסיקו מהניסיון שכן אתה משתמש בעקרון הסיבתיות בכדי להסיק מסקנות שכאלו מן הניסיון. יום הגיע למסקנה שאתה חייב, באופן מעשי, להניח אחידות בטבע, אך שאין להנחה זה הצדקה. התשובה החשובה ביותר ליום היא של הפילוסופיה העכשווית של המדע, שבה עקרון האחידות נתפש כעקרון אסתטי של בחירה בין הסברים, ואילו האמונה בחוקים סיבתיים מסוימים נובעת לא כהיסק מכליל מן הניסיון אלא בשל עמידה בנסיונות הפרכה – אנו סומכים על אותם הסברים סיבתיים שאיננו מצליחים להפריך. זה לא פותר את הבעיה, אלא רק אומר שחשיבתנו תעבוד היטב ותתקן את עצמו אם היקום אחיד מספיק.
2 בנקודה זו אני מאמץ את הפירוש המקובל לתורת הקוונטים, הלו הוא פירוש קופנהגן (Copenhagen Interpretation). האינדטרמיניזם נכון גם בפירושים האחרים, מלבד בפירוש משתנים נסתרים (Hidden Variables) כגון מכניקה בוהמיאנית (Bohmian Mechanics) - תחת פירוש משתנים נסתרים היקום הוא דטרמיניסטי והאי-דטרמיניזם בחוקי הטבע משקף רק את חוסר היכולת שלנו למדוד את המשתנים הנסתרים. לצורך הטיעון הפילוסופי אין זה משנה – העובדה שאנו יכולים לתאר לעצמנו יקום הפועל על פי פירוש קופנהגן (למשל) די בה כדי להטיל ספק ב-(1א).
3 מכיוון שההסתברויות של מאורעות לא קשורים לא תלויות זו בזו, ההסתברות של שניהם היא מכפלה של ההסתברויות של כל אחד מהם ולכן קטנה יותר. אם, למשל, ההסברות של אירוע (א) היא 0.9 ושל אירוע (ב) היא 0.99, ההסתברות שיתרחשו שני האירועים היא 0.891. חישוב ההסתברויות של אירוע מסוים כתלות באירועים אחרים יכול להיות סבוך יותר, אבל תופעת הפחתת ההסתברויות עם הזמן עדיין נכונה ככלל.
4 יש לציין שאקווינס הכיר גם בסיבתיות א-זמנית או כלפי העבר. אבל עקרון שרשור שמבוסס על שינוי פיזיקלי ניתן להצדקה כיום רק על ידי המדע, ולכן בחרנו להציג את הטיעון בצורה המבוססת על סידור בזמן. אנו נטפל בסדר סיבתי שאינו בזמן במסגרת הדיון בטיעון מן המקריות, כך שאין בכך הפסד.
5 אנלוגיה זו ניתנה על ידי כ.ד. ברוד (C.D. Broad). יש לציין ש לא ראה בהתנגדות זו בעיה ניצחת, מכיוון שהוא חשב שניתן לחשוב על זרימת הזמן כעל רצף של התהוות. ראה "קיום והתהוות בפיזיקה מודרנית" (אנגלית) באנציקלופדית סטנפורד לפילוסופיה.
6 הטיעון הנ"ל לטובת א-זמניות מתוך תורת היחסות ידוע כטיעון ריטג'יק-פוטנם (Rietdijk–Putnam Argument). חישוב המצב בגלקסיית אנדרומדה בפרט נעשה על ידי רוג'ר פנרוז (Roger Penrose), כדי להמחיש את הטיעון.
7 ההנחה הקופרניקאית היא שאיננו נמצאים במקום מיוחד, כגון מרכז היקום. במילים אחרות, מניחים שהסדר הכללי שאנו מוצאים בטבע שסביבנו – חוקי הטבע הבסיסיים, ואפילו מבנה מערכת השמש וכן הלאה – הם די טיפוסיים. ההנחה אינה דווקא שאנו לא במקום נדיר יחסית, אלא שאין משהו מיוחד במקום שלנו בתמונה רחבה מספיק של המציאות
ההנחה נקראת על שם קופרניקוס (Nicolaus Copernicus), אשר הטיף לקבלת העמדה שהשמש אינה סובבת את הארץ אלא להפך, ובכך הסיט את הארץ ממקומה המרכזי. יש לציין שהתורה ההליוצנטרית שלו היתה מורכבת בה במידה ולא סיפקה תחזיות טובות יותר התורה הגאוצנטרית הפתולמאית הישנה. עדיפותו של המודל ההליוצנטרי הוכחה דווקא בעקבות עבודתו של יוהנס קפלר (Johannes Kepler), אשר זנח את המסלולים העגולים (שקופרניקוס דבק בם מסיבות תיאולוגיות) לטובת מסלולים אליפטיים.
8 יש למעשה עוד נימוק משמעותי, והוא הטיעון של ג.מ.א מק-טאגארט (J.M.E McTaggart) על מהות הזמן. מק-טאגארט הצביע על כך שאנו מדברים על הזמן בשני צורות – בצורה הראשונה מדברים על הזמן במונחים של עתיד, הווה, או עבר, ולכך הוא קרא "סדרה א" (A-Series), ואילו בצורה השנייה מדברים על הזמן במונחים של "קודם ל-” או "מאוחר יותר מ-”, ולכך הוא קרא "סדרה ב" (B-Series). מק-טאגארט טען שסדרה א אינה קבילה מכיוון ששינוי של תכונות (עתיד נהפך לעבר) משמעו שלמאורע כלשהו יש תכונות סותרות. נימוקיו משכנעים פילוסופים רבים, אבל הם טכניים ונראים לי כקשורים יותר למטפיזיקה ובעיות תקשורת ושפה ולכן לא הצגתי אותם.
9 למעשה, ישנם שני סוגי זמן רלוונטיים. ציר הזמן של מערכת הקואורדינטות שמתארות את המרחב-זמן בתורת היחסות הכללית נקבע על ידי עקמומיות המרחב, בצורה כזו שהוא מוגדר היטב רק למרחב שטוח. אולם, תמיד ניתן להגדיר זמן מקומית [טכנית, יש “קווריאנטיות לורנץ לןקאלית”], ולכן כל עצם יראה זמן “סובייקטיבי" משלו. במרחב עקום עצמים שונים יראו זמן שמצביע בכיוון שונה במרחב-זמן. הזמן שעצם מרגיש שעובר קשור במרחק לאורך כיוון זה. בהמשכים מסוימים לתורת היחסות הכללית ייתכן שיהיו גם אזורים שבהם עצם לא יחוש במעבר זמן כלל, כלומר שלא ניתן להגדיר בהם זמן מקומית.

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

הצופן התנ"כי

הבלוג ישראל ילונית לא מיועד להיות שופר לדעותיי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש".



לא מזמן ישבתי בביתו של קרוב משפחה דתי שלי, ומצאתי את עצמי מדבר עם ידידה שלו על הצופן התנ"כי. לשווא ניסיתי לשכנע אותה שאתה מוצא מה שאתה מחפש בדיעבד, שתוכל למצוא כל מה שתחפש אם רק תחפש מספיק ותמשיך להתעלם מכל מה שלא מתאים שמצאת תוך כדי החיפוש. זה לא שכנע אותה. מבחינתה, זה שמצאו איזה שישה צירופי מילים שמתאימים לנפילת מגדלי התאומים, זו הוכחה ניצחת. אני רוצה לראות במאמר הבא של ליאור מעין תשובה מורחבת (ומבוססת) יותר מזו שנתתי – אולי היא תעזור לקורא כלשהו, גם אם לא לה, להבין איך הצופן "עובד". ואם הצלנו נפש אחת מאי-רציונליות זו – הרי שכאילו הצלנו עולם ומלואו... לא?




הנה לפניך עצומה חתומה בידי 55 מתמטיקאים המצהירים גלויות שמדובר בשטויות, ביניהם גם חרדים. למשל פרופ' רוברט אומן, יהודי חרדי מלידה (ולא חוזר בתשובה כמו מוקיוני הצפנים), חתן פרס נובל לכלכלה 2005, סטטיסטיקאי בהתמחותו, אשר ישב בראש ועדה שבחנה את הנושא - סיכם כי אין בשטות הזו משום כלום. כך למשל גם פרופ' בארי סיימון, עוד חרדי מלידה, מומחה למתמטיקה ופיזיקה תאורטית, וראש חטיבת המתמטיקאים ב- IBM, הגיע גם כן - איזה פלא - לאותה המסקנה ממש.

הנה כאן גם סקירה על כמה מאותם האנשים, והמאמרים שכתבו בנושא. את מוזמנת ללחוץ על שמותיהם ולקרוא עליהם באנגלית בקישורים שזה מפנה אליהם.

מה שנעשה כאן הוא בפשטות לצייר את המטרה סביב החץ. לולייני הקודים אינם מגלים כמה ניסיונות כושלים מציעה התוכנה למפעיליה, עד שמתקבלת תוצאה "סבירה לכאורה" כלשהי (אשר בכל מקרה נראית עילגת ומקרטעת). אם העניין בכל זאת לא מצליח עם ידיעה חדשותית אחת - מנסים אחרת, וחוזר חלילה, עד שיוצא משהו, בלי לדווח על מספר הניסיונות הכושלים ועל האירועים אותם נעשה ניסיון "למצוא בצפנים" בלא הצלחה. אם יום אחד לא מצליחים בכלל, בשום ידיעה - לא מדווחים כלל שנערך ניסיון למצוא, ופשוט ממתינים לידיעות מן היום הבא. "הגילויים" הם בדיעבד וזה צריך להיות סימן אזהרה מספיק למי שמתעסק בחקירה מדעית. קראי גם את דבריו של סייברדין תחת הכותרת "קצת סטטיסטיקה", וכאן בתשובתו בנושא הדילוגים (שאר השיחה לא רלוונטית).

אם תרצי, אחרי שתגמרי לעבור על "קצת סטטיסטיקה" של סייברדין תוכלי לקרוא את הקטעים שלפניו ואחריו במאמר שבגופו הוא נמצא, ולראות קצת התייחסות ל"דילוגים כפרניים". האתר "סאגת הדילוגים הכפרניים של עמלק" (שבו נמצאת הסקירה שהבאתי קודם) מומלץ בחום לצורך הבהרת העניין: התנ"ך באותה הקלות גם מאמת את סיפור שלגיה ושבעת הגמדים, את הזיית החייזרים של כת הראלים, ומכריז גלויות שזאוס הוא אל אמת.



כמו כן, אני מבקש ממך לראות כי התגלו תוצאות זהות בדילוגים גם בספרים מובי דיק, מלחמה ושלום ומוצא המינים של דרווין. כל טקסט ארוך מספיק יכול לשמש לכך בדיוק באותה מידת הצלחה
 
ושימי לב שלמצוא את הדילוגים הללו באנגלית זה קשה יותר. "מופתיות" טקסט עברי תמיד תעלה על "מופתיות" טקסט לועזי בעל אותו מספר של אותיות. הסיבה לכך היא שקיים איות אחד בלבד ויחיד למילים באנגלית. מסרים באנגלית אינם יכולים להיכתב בכתיב חסר או מלא, אלא בכתיב אחד בלבד. מסרים בעברית יכולים להיכתב בכתיב מלא ובכתיב חסר, כרצונו של מוקיון הצפנים, בלא עקביות, תוך התפתלות וזיגזוג חליפות בין כתיב קונסוננטי לכתיב עם אותיות תנועה בשעור משתנה, בלא עיקרון מוצהר, ללא נימוק וללא הסבר, ממילה לחברתה, ואף מהברה לחברתה בתוך אותה מילה. זה נעשה אוטומטית על ידי תוכנה ייעודית המכילה מילון של מילים ושורשי מילים עבריות
 
בכל מקרה, השיטה שלי בתגובה על השטות הזו היא הימנעות מניסיון להכביר טיעוני סטטיסטיקה לא מובנים על האדם מן הרחוב, ובמקום זאת למשוך ישירות את השטיח מתחת לרגלי הסטטיסטיקאים מטיפי הקודים: הנוסח של התנ"ך בו הם משתמשים לצורך מציאת אותו ה"קוד". 
 
כי עליך להבין שהם משתמשים לצורך כך בנוסח "קורן", אשר נולד רק ב- 1962, ואפילו עורכי מהדורת "קורן" עצמם הודו, בטקס הצגת עבודתם בשנת 1962, כי אינם טוענים כי זה הנוסח שירד ביד משה מסיני. זה אינו מפריע למחב"תים מהידברות להכריז "נבהיר שוב כי המחקר העוסק בצופן התורה מתבסס אך ורק על נוסח "קורן", אשר לפי הקבלה המצויה בידינו הוא הנוסח המקורי המדויק של התורה".

חוקר תנ"ך מקצועי בעל שם עולמי, פרופ' מנחם כהן, שהוא ראש הקתדרה לתנ"ך באוניב' בר-אילן ויהודי חרדי, מציג טבלה של 43 הבדלים בספר בראשית לבדו בין שבעה נסחי יוקרה לבין עצמם (הטבלה משתרעת על פני מספר עמודים. נא לעיין בכולם), וחוקר זה מוחזק כבר-סמכא לעניין זה. דעת אמת מציגה טבלה של 105 הבדלים בין שלושה נוסחים שכאלו, על פני החומש כולו.

ברור כי אפילו אות יתירה או חסרה אחת - "הורסת" את המטריצות היפות, שלא לדבר על כך שכל מי שטוען כי דווקא ברשותו הנסח "האמיתי" ואילו הנסחים שבידי אחרים הם אלה הלוקים ביתירות וחסרות טוען למעשה כי הנסחים האחרים פסולים לקריאה בתורה בצבור וכשירים לכל היותר ללימוד תורה לדרדקים. והרי כתר ארם-צובא, למשל, הוא הנסח העתיק ביותר המצוי עלי אדמות: נכתב בטבריה בשנת 930, הגיהו ר' אהרן בן משה בן אשר הנודע, ואף היה ביד הרמב"ם במצרים. נוסח קורן מכיל יותר אותיות א,ה,ו,י מכתר ארם-צובא - והאותיות הנוספות לא בדין, אילו הוסרו, היו משבשות את דילוגיהם "המופתיים"של מחב"תי הצפנים.

אשר על כן, יש לשוב ולשאול - מה מקור הקבלה אשר בידי מחב"תי הצפנים כי נוסח "קורן", אשר נולד רק ב- 1962, הוא הנוסח "המקורי המדויק של התורה"? 
 
תעברי על החומר, ותצאי ממבוכתך בנושא. הנושא הוא תרמית.