בפרק 10 פונה דוקינס למעשה לדון בדברים החיוביים בדת - למה אנשים נמשכים אליה? מה היא תורמת להם? איזה צרכים היא מספקת?
התפקיד החיובי העיקרי שדוקינס מזהה הוא נחמה - נחמה מאל המתפקד כחבר דמיוני, מהאמונה בגן-עדן, בכך ש"הכל לטובה", וכן הלאה. אלא שדוקינס כופר בכך שלאמונה ולדת יש אכן השפעה של ממש בפועל.
אולי יש ראיות סטטיסטיות בנוגע לקשר בין אושר לבין אמונה (או אי-אמונה), אבל אני מפקפק אם לקשר הזה יש השפעה של ממש, בכיוון זה או אחר. לדעתי מעניין יותר לשאול אם יש סיבה טובה כלשהי להרגיש מדוכאים אם חיים בלי אלוהים.
אני חושב שזה ציטוט עצוב. בתור מדען, הוא לא היה צריך להרשות לעצמו להוציא משפט כזה. "אולי יש ראיות סטטיסטיות"? מה זה "אולי"? ביררת? יש או אין? להגיד "אולי יש" מתאים לפוסט בלוח-הודעות (פורום), אולי לבלוג - לא בספר שמתיימר להיות רציני.
העובדה היא שאכן יש ראיות באשר לקשר בין דת לבין אושר. והראיות אומרות שזה לא קשר פשוט. יש להבחין לפחות בין שתי רמות. ברמה הלאומית, ככל שהמדינה דתית או אתאיסטית יותר, אך במיוחד במדינות האתאיסטיות יותר, גוברים מדדי שביעות הרצון. יחד עם זאת, בחברות עניות (ולכן גם דתיות) דווקא הדתיים (במנהגיהם; בלי קשר לאמונה) מאושרים יותר, כנראה בגלל רשת התמיכה שמספקת הדת המאורגנת. כמו כן הדתיים האדוקים והאתאיסטים האדוקים ככלל מרוצים; אלו המתנדנדים שנמצאים במצוקה. וגם יש חשיבות לאיזה אל\דת מדובר - אל נוקם ומאיים מגדיל את שיעורי הפסיכוזה, ואילו אל אוהב מקטין אותה. אבל בכלל, מה שבאמת עושה אנשים מאושרים ברמה האישית זה תחושת משמעות ויחסים חברתיים טובים, אמונה באל כשלעצמה בכלל מורידה את רמת האושר כנראה. ומה שעושה אותם מאושרים ברמה הלאומית זה בעיקר שוויון, חופש, ורשת ביטחון חברתית-כלכלית (מדינת רווחה) - שמגיעים יחד עם שיעורי אתאיזם גדולים וגדלים.
נראה לאור הנתונים שההשפעה על האושר - ושאר מדדי השגשוג האנושי - אינה פשוטה כלל, ולא מסתכמת ב"אמונה" לעומת "חוסר אמונה". השורה התחתונה היא שהחברות המוצלחות ביותר הן חברות רווחה מודרניות, ושנראה שאלו מובילות לאבדן הדת (אך לא בהכרח ליהפך - וראו את החברות האתאיסטית באירופה המזרחית).
דוקינס, לעומת זאת, מטפל בצד העקרוני, ומסכם בסופו של דבר שהמדע והתבונה מספקים נחמה משלהם, נעלה יותר.
ההשקפה הבוגרת באמת ... היא זו שעל פיה חיינו הם מלאי משמעות, שלמים ונפלאים באותה המידה שאנו בוחרים לנסות ולעשות אותם לכאלה. ואנו אכן יכולים לעשות אותם לנפלאים מאוד...... נקודת המבט האתאיסטית היא לפיכך מאשרת-חיים ומעצימת חיים בלי להיות נגועה לעולם באשליה עצמית, במחשבות מגשימות-עצמן או ביבבות רחמים עצמיים של אלה המרגישים כי החיים חייבים להם משהו.
יש, כרגיל, עוד הרבה בפרק שאני לא נוגע בו, שכן הוא לא מן העיקר לדעתי. הנקודה העיקרית שדוקינס מנסה להעביר בו היא דווקא כמה ראייתנו האינטואיטיבית את המציאות צרה ומוגבלת. רק המדע פותח את האופקים, ובכך מנתץ את הדעות הקדומות שלנו ומגלה לנו את העולם הזר והמוזר שאנו מוצאים את עצמנו בו. "המדע בכלל, בניגוד לטכנולוגיה, נוהג באלימות כלפי השכל הישר". דוקינס בוחר לסיים את ספרו בשירת הלל להישגי המדע, בהצהרת התפעמות והתרגשות מפלאי המציאות - זו תשובתו, זהו סוג הנחמה שמספק המדע.
אני גם אחוז התפעמות, ומסכים בכל לב שהגדולה של המדע היא בדיוק שהוא "נוהג באלימות כלפי השכל הישר". מי שלא הבין לפתע שאינטואיציה בסיסית שלו לגבי המציאות לא נכונה, מעולם לא למד דבר בעל משמעות. אבל מה בין זה לבין ה"חור בצורת אלוהים" בלבבות בני האדם? לא, אני לא חושב שהתעלות מדעית, גם אם תחלחל לכל שכבות החברה, תוכל לספק את הצורך בנחמה שמספקים האמונה בחיי אלמוות בגן-עדן, מעגל החברים התומכים בבית-הכנסת המקומי, וכן הלאה. מנגד, אני חושב שניתן ועדיף לצלוח את החיים ללא הקביים הללו, ושדווקא חברה שדוחה אותם תייצר אנשים שלמים, טובים, וכן, גם מאושרים יותר. אבל למרבה הצער, דוקינס לא ממש טוען את הטיעון הזה....אני אחוז התפעמות מן העובדה שאני חי בתקופה שבה האנושות דוחפת ומרחיבה את גבולות ההבנה. ואפילו עוד יותר טוב: אולי עוד נגלה בסופו של דבר שאין גבולות.
זהו, לפיכך, סיום הולם לספר. הוא לא ממש מתמודד עם הקשיים באופן מספק, אבל כן מעורר מחשבה ומעל הכל - מיועד לעורר ולעודד את לב הקורא האתאיסטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה