יום שבת, 22 באוקטובר 2016

לדתיים אין כבוד לאמת

תומר פרסיקו פרסם לאחרונה מאמר המלמד זכות על השקר. נו, הוא לא רואה זאת כך, אבל זה מה שהוא למעשה עושה. מתוך רצון לסנגר על הדת היהודית, הוא קובע שיש לבצע טקסים גם אם מה שאנו אומרים בהם לא נכון. כי מסורת וכאלה.
אלפר "מתייחס ברצינות למילים", ולכן לא מברך "גמר חתימה טובה" ולא מתפלל. אבל הברכה הזאת, כמו התפילה, היא טקס. נכון שיש אנשים שלוקחים את המילים האלה במובנן המילולי, אבל עבור רוב האנשים, כולל שומרי המצוות, 'גמר חתימה טובה' אינו איחול מילולי יותר מאשר 'להתראות'. אלה פשוט נוסחאות שאנחנו אומרים אחד לשני בזמנים מסוימים, ומשמעותם הכרה הדדית בשותפות שלנו בקהילה מסוימת, בהיותנו חולקים תרבות משותפת.
- תומר פרסיקו, "גם רוגל אלפר הוא טקס"
אני מסרב לשקר כדי לקיים "מסורת". אם כבר, אני מעדיף לקיים מסורות אחרות של אבותי, כגון אמירת וקידום האמת. אבל מעל הכל, אני חושב שתומר פרסיקו מדגים כאן את חוסר-הכבוד שיש ביהדות כלפי פשט המילים. זה עמוק בשורשי היהדות, זה נובע ישירות משיטת הדרש שפיתחו הפרושים כאשר הם המציאו-מחדש את היהדות. לפרסיקו אין בעיה אם כך שהוא אומר משהו שהוא מילולית לא נכון, כי הוא נכון תחת "פרשנות" מסוימת. וזה שיש אנשים שמאמינים לפרשנות המילולית, נו, זה אולי מצער אבל זה לא נורא.

להפך. זה שיש אנשים המאמינים לפרשנות המילולית זה לא רק מצער אלא זה פועל יוצא בלתי-נמנע של המילים. כאשר אתה מכבד טקסטים ששגויים מילולית, אתה תיצור ותחזק זרמים דתיים הלוקחים אותם באופן מילולי. זאת לא רק בשל הבלבול והאדרת הטקסט כשלעצמו, אלא גם ישירות בגלל דחיית החשיבות של האמת המילולית.

סטיבן פינקר אמר פעם*:
הרעיון שאתה צריך להאמין למשהו בגלל שהוא לא נכון לא בא טבעית לאנשים. ברוב הזמנים והמקומות הצהרת אמונה היתה עניין של סולידריות עם התרבות שלך - אתה אומר שאתה מאמין בדברים כדי להראות שאתה חבר נאמן של הקואליציה, זה עניין של הפעלת סמכות, זה עניין של נימוס ומנהגים. המוסכמות החברתיות הקיימות במדע, בדמוקרטיות, בפורומים אינטלקטואליים מנוהלים-היטב כגון אוניברסיטאות, הקובעות שחייבת להיות לך סיבה לאמונות שלך, שאולי ייקראו לך לספק אותה, שאפשר וקביל להתנגד לך בלי שזה יהיה חוסר-כבוד או עלבון, שסטודנטית לתואר שני יכול לקרוא תיגר על זוכה פרס נובל אם היא ראתה פגם בטיעון שלו וזה לא סימן של חוסר כבוד לא אליו אישית ולא לקהילה. שכל שיח וכל אמונה צריכים להיות מוגבלים על ידי מה שנכון - זו מוסכמה חברתית מאוד לא טבעית. ואז אני חושב שהמדע אבל באופן כללי יותר אני חושב על הנאורות, ההומניזם החילוני, דמוקרטיה מתפקדת היטב - אלו הערכים אשר מניעים את כל המפעלים האלו, אשר המדע הוא [רק] חלק מצליח במיוחד מהם.
   - סטיבן פינקר

זה מה שחוסר הכבוד לאמת-המילולית מגיע אליו, בסופו של דבר: חוסר כבוד לאהבת האמת שמונחת בבסיס המדע, ובחשבון האחרון בבסיס פרוייקט הנאורות כולו. בכך שתומר פרסיקו נוקט בשיטת הדרש, במקום להתייחס בכבוד למילים כפי שדורש ממנו בצדק רוגל אלפר, הוא תומך באופן עקיף בדרכי מחשבה גרועות. אי אפשר לחיות כמו כימרה, להגיד דבר אחד אך להאמין בדבר אחר. השימוש בחשיבת-דרש, אפילו במודע, ייגלוש בהכרח ללא-מודע וישפיע בהכרח חברתית. יש יותר ממספיק חשיבה מסוג זה בארץ, אין לקדמה. יש לומר במקום זאת את הדברים ברורות: אין חתימה, ואין אלוהים. אין לברך גמר חתימה טובה.

---

שתי הערות:

למרות כל זאת, אילו יאמר לי מישהו "גמר חתימה טובה" אני כנראה לכל היותר אומר "אני לא דתי, אבל תודה". אבל זה בגלל שלגרור אנשים לוויכוחים תאולוגיים כשכל מה שהם רצו לעשות זה לברך אותי זה לא הקטע שלי. אבל, אני לא אברך אותם בגמר חתימה טובה בחזרה - זו כבר תהיה הוצאת דבר שקר מפי.

וגם - יוצא שאני כותב הרבה על תומר פרסיקו לאחרונה, זה בעיקר בגלל שאני מעריך אותו אז אני עוקב אחריו בפייסבוק. וגם בגלל שהוא כותב טוב. אין לי משהו מיוחד נגדו, להפך אני חושב שהוא יותר מרשים וככלל צודק מרוב הדתיים. רק חבל שהוא בוחר להצטרף למסורת שקרית, ולפרשה מחדש, במקום לשלול אותה ולהבנות את החברה החילוניות היהודית בצורה דרסטית יותר, צורה הדוחה בבירור את המסורות היהודיות-הדתיות הספוגות בטעות ושגגה.

* כפי שאפשר לראות בסרטון יו-טיוב הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=6UWcQYDI3Ac
The idea that you should believe in something because it's true does not come naturally to people. In most times and places the assertion of belief has been a sign of solidarity with one's culture - you say you believe things to show that you are a loyal member of the coalition; it's a matter of exerting authority, it's a matter of politeness and convention. The kind of social norms that function within science, within democracies, within well-run intellectual forums like universities, which say that you must have a reason for your beliefs, you may be called upon to provide them, you may legitimately be challenged without this being a form of disloyalty or insult, that a graduate student can challenge a  Novel prize winner if she sees a flaw in his argument and it's not a sign of disrespect to him as a person or to the community. That all discourse and all belief are subordinated to what's true is a very unnatural social norm. And then I think science but more generally I think of Enlightenment, secular humanism, well functioning democracy, those are the values that animate all of these enterprises of which science is a particularly successful part. 

יום שני, 10 באוקטובר 2016

דרשת ראש השנה ליום כיפור

סבי היה רב. למעשה, הוא היה הרב הצבאי הראשי של צבא צ'כוסלובקיה שנלחם בנאצים (תחת פיקוד בריטניה). כחלק מכך, הוא נשא דרשות. אני רוצה להביא היום, רגע לפני יום כיפור, קטע מהדרשה שהוא נשא בראש השנה תש"ה, 1944:

מובן מאליו שאנחנו, החיילים היהודים מצ'כוסלובקיה , צריכים להשתדל תמיד, ובפרט עכשיו , להשתתף בתפקיד הקשה אבל המכובד של הסרת כבלי השעבוד מהעמים המשועבדים ומאחינו הסובלים ולתת מעצמנו הכול  בשביל לתרום לניצחון . אפילו שרבים מאתנו אינם במצב גופני טוב , אנחנו צריכים להשלים את החיסרון הזה בעוז הרוח ובלהט לניצחון על אויב, שלא רק רודף מדי יום את יקירינו, אלא גם מעליב את כבוד העם היהודי, אוצרנו הלאומי היחיד . במלחמתנו שלנו צריך להיות ברור לנו שצריך להראות ולקיים חברות כלפי כולם, ואין להבדיל בין אחינו לנשק לפי מוצא או לפי דת  או השקפה. החיים המשותפים בצבא אחד עם בני דתות אחרות וקבוצות לאומיות שונות צריכים לשמש לכל הצ'כוסלובקים, ולנו היהודים בפרט ,אבן בוחן והכנה לחיים המשותפים אחרי המלחמה. הבה ננסה ,לכן , להיות חברים של אמת לעמיתינו ולקיים את השקפת היסוד שכולנו בני אל אחד.
בעשרות השנים האחרונות נזרעו ע"י פושעים חסרי רסן זרעים של איבה ואפליה בין העמים ובפרט כלפינו ,היהודים. זה כמעט טבעי שגם אל בין שורות חברינו נסחפו פרות מורעלים כאלה ,ועלינו החובה לשכנע את חברינו בטעותם במלים ובמעשים  ובמילוי ללא תנאי של חובותינו. אם חלילה זה לא יִצְלַח ,ויתעורר מקרה –בין בשרות הצבאי ובין בבית אחרי המלחמה- שמישהו ינסה להפיץ ולזרוע את הרעל שנגדו יצאנו להלחם, חובה עלינו לפעול נגדו בצורה התקיפה והיעילה ביותר-וזאת לא רק למעננו , אלא למען צ'כוסלובקיה כולה. צ'כוסלובקיה תוכל להתקיים אך ורק אם תשמור על עקרונות הדמוקרטיה, רק כאשר לא יהיו מאבקים והסתה בין שכבות האוכלוסייה, ורק אם האדם יוערך לא לפי השתייכותו הדתית, הלאומית, הלשונית –אלא רק לפי תכונותיו האישיות, לפי מעשיו.  לדרך זאת כוונו אותנו הנשיא המשחרר(מָסָרִיק) והנשיא בֶּנֶש (נשיא הממשלה הצ'כית הגולה) ובדרך זו עלינו לצעוד ,בה עלינו לבחור ולהביא מזור לנפשותינו.
....
אלוהים, היום ,כאשר אתה חורץ גורלו של כל נברא זכור ושמע בְּשָמֶיךָ את האנושות הקוראת ומקווה אליך. זכור אלוהים את הסבל של אלה אשר בגלל השתייכותם לעם היהודי, לאמונתם ולדתם הם מעונים ונרצחים. עצור את היד המונפת להשמיד את עמך והצילנו כמו שהצלת מקרבן את יצחק אשר בזכותו הבטחת לעמוד בברית שחתמת עם אבינו. אלוהים , אשר נתת לנו לשאת בכל-כך הרבה אסונות וצער, אנו קוראים אליך : הַחְיֵיה אותנו שנית ושָׂא אותנו ממעמקים אל החיים. רשום אותנו ,אלוהים, את משפחותינו ורֵעֵינוּ, לחיים , לחיים מלאי ברכה . אלוהים, עשה שנצא בסוף ימי התשובה מהקהל הקדוש שלך מחוזקים בדברי עֵלִי ,הכהן הגדול, שאנחנו קוראים בהפטרה של מחר בספר שמואל:"לכי בשלום ואלוהי ישראל ייתן את שאלתך אשר שאלת מֵעִמוֹ" (שמואל א' א' י"ז )שמע ,ה', את בקשותינו ועשה שיושג השלום בימים הראשונים של השנה הבאה עלינו לטובה, השלום , הניצחון ותקומה מחדש של צ'כוסלובקיה, של היהדות ושל האנושות כולה ושהאנשים ינהגו לפי דבריך באהבה ,בחרות ובשוויון .


אני גאה בסבי, אשר לא רק נלחם נגד הנאצים אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, נלחם למען ערכי ועקרונות הדמוקרטיה. זרעי הרעל של האיבה והאפליה בין העמים גלויים היום בבירור בקרב הדתיים שבקרבנו, ועלינו לפעול נגדם בצורה התקיפה והיעילה ביותר בדיוק כפי שאמר סבי. ישראל תוכל להתקיים רק אם תשמור על עקרונות הדמוקרטיה, ממש כדבריו.

סבי שגה, כאשר שייך בטעות את הדת היהודית למוסר הדמוקרטי. היהדות היא אנטי-דמוקרטית. ערכי היהדות אינם אהבה חרות ושוויון, כי אם סמכותיות, הלכה, גזענות ושוביניזם. לא בשל חוסר באהבה גלו אדם וחווה מגן העדן, אלא בשל חוסר ציות לאל; לא חרות כפה עלינו משה בסיני, אלא את ההלכה למשה מסיני; לא בשוויון דוגלת היהדות, אלא בהפרדה בין כהן לעם, בין גוי ליהודי, בין איש ואשה. הניסיון לנקות את היהדות מערכים אנטי-דמוקרטיים אלו ולהציג יהדות הומנית סופו שהוא מוביל לגידול ביהדות אותנטית; במקום לגדל את פירות האהבה, הוא מגדל גידולי פרא בשדות יהודה המפגעים בפלסטינים, ופירות שחורים בשדות ישראל הכופים את ציוויי האל הדמיוני שלהם על הישראלים. סבי גם שגה כאשר, אפילו אל מול השואה, הוא התמיד באמונתו באל הטוב. אותו האל אשר לא רשם את כה רבים ממשפחתי לחיים בשואה, אינו יכול להיות טוב. הניסיון לשייך קיום לדמות ספרותית זו מוביל לאמונות משיחיות שעליהן שרי ממשלתנו מוסרים את נשמותינו, ותורם לכך שבמקום לכתת את חרבותינו לאתים לנצח נאכל חרב.

לכן היום, ביום כיפור זה, אני אמשיך להלחם בעד האידאליים הדמוקרטיים אשר לקידומם סבי נלחם, וכחלק מזה אמשיך גם להלחם כנגד דתו שלו, המנוגדת להם. לו יהי ובשנה הבאה ייזנחו האנשים את הדתות, וינהגו לפי דברי סבי - באהבה, בחרות, ובשוויון.

יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

התחזית הדמוגרפית למדינת ישראל

דוח מכון טאוב האחרון מצביע על כך שאחוז התלמידים בכיתה א בבתי ספר חרדיים נשאר קבוע בשנים האחרונות; ולא גדל, כפי שכולם חזו. הכותבים מציעים שאולי חזרה בשאלה היא הסיבה לכך. זה מאוד מעודד, אבל זה גם נשמע לי מאוד לא סביר - כשלחרדי ממוצע יש 7 ילדים, איך יכול להיות שיציאה בשאלה מאזנת את זה?! אז החלטתי לייצר תחזית דמוגרפית פשוטה, הכוללת מעבר בין הזרמים הדתיים בחברה.

קודם כל - שיעורי פריון. האם למשפחה ממוצעת חרדית יש אכן 11 ילדים, כפי שאוהבים לומר? לא, אבל קרוב לכך. על פי דו"ח (שנכתב עבור חה"כ החרדי משה גפני) מפברואר 2016, שיעור הפריון של הקבוצות הדתיות השונות משתנה רק מעט עם השנים. שיעור הפריון לאשה חרדית היום עומד על 6.9 ילדים בימי חייה, ובאופן דומה הוא נע ונד בין 6 ל-7.5 במהלך 35 השנים האחרונות. גם שיעורי הפריון של רמות הדת האחרות נשאר דומה. לאור כך, אני לא רואה סיבה לחשוב ששיעורי הפריון יישתנו בהרבה בעתיד הנראה לעין.

זה משאיר את נתוני שינויי הדת במהלך השנים. מנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אפשר לראות את שיעורי שינויי הדת בין הזרמים הדתיים השונים בישראל על פני דור. הסקר האחרון שבו זה אפשרי הוא מ-2012 (הלמ"ס שינה את השאלון לאחר מכן). אם ניקח את הנתונים משם, נראה שהחרדים נשארים חרדים (כמעט 92% ממי שנולד חרדי נשאר חרדי), וחילונים נשארים חילונים (כ-84%); בשאר רמות הדתיות יש שימור קטן יותר, כלומר הם נוטים לההפך ליותר חילונים או, במידה קטנה יותר, יותר חרדים. למעוניינים, מטריצת המעבר בין הזרמים נראית כך:

אפשר לראות כאן בעמודה הרביעית למשל שרק כ-54% ממי שגדל בבית מסורתי-לא-דתי נשאר בדרגת דתיות זו, כאשר 33% הפכו לחילונים וכ-8% הפכו למסורתיים-דתיים.

אם נשלב את נתוני המעבר בין הזרמים בכל דור עם נתוני הפריון בכל דור, נוכל לקבל את מטריצת השינוי הדתי בכל דור. היא נראית ככה:
זה אומר שהחרדים בעיקר מכפילים את עצמם פי 3 בכל דור, ושאר הזרמים קטנים מעט עם הדורות מבחינת גידול טבעי; אבל מצד שני שיש גם מעברים לא-פשוטים-להבנה בין הקבוצות. המעברים האלו גורמים לכך שקשה פשוט לראות מה קורה מתוך הטבלה. במקום זאת, יש להפעיל את המטריצה על אוכלוסייה התחלתית כדי לראות איך היא תשתנה. אם נתחיל מהנתונים שעל בסיסם חישבנו את המעבר בין דרגות הדתיות (נתוני 2012 של הלמ"ס), וניקח "דור" באופן שרירותי כ-30 שנה, נגיע לתחזית הדמוגרפית הבאה:

כפי שאפשר לראות, כל האוכלוסיות גדלות באופן מעריכי. אבל האוכלוסיה החרדית גדלה הרבה, הרבה יותר מהר. היא תגיע לגודלה של האוכלוסייה החילונית ותתחיל לעקוף אותה במהירות תוך כ-50 שנה.

קצת קשה לראות מתוך הגרף שלמעלה את האחוזים מהאוכלוסיה. הנה גרף של האחוזים מתוך האוכלוסיה היהודית (אחוז האוכלוסייה הערבית כנראה נשאר די קבוע לאורך השנים; אז אני לא דן בו בניתוח זה):

כפי שניתן לראות, כחלק מהאוכלוסייה היהודית כל האוכלוסיות יורדות חוץ מהאוכלוסייה החרדית, העולה בהתמדה; והיא עושה זאת בעיקר (אם כי לא רק) על חשבון האוכלוסייה החילונית, שמצטמקת בהרבה. תוך קצת יותר מ-50 שנה, האוכלוסייה החרדית נהפכת לקבוצה הגדולה ביותר.

זה לדעתי לא תרחיש מאוד סביר, בין השאר כי יש בו בעצם 0% יציאה בשאלה אל החילוניות. זה לא מסתדר לי עם אנשים רבים שאני מכיר שיצאו בשאלה, שנראה שלעתים די-קרובות בוחרים בחילוניות, וגם לא מתחשב בכך שאחוז היוצאים בשאלה משתנה עם השנים וכיום הוא כנראה 10% בקרב הצעירים. אז בואו נלך עם נתון זה - נניח שמעתה ואילך יש 10% נוספים של יציאה לשאלה מתוך הציבור החרדי, של חרדים הנהפכים לחילונים. האם תחת הנחה נדיבה זו, תהיה אכן עצירה של הגידול החרדי? לא. ממש לא. הנה גרף התחזית.

רואים הבדל? גם אני לא. גם בהנחה הנדיבה של 10% מעבר אל החילונים, בנוסף לשיעורי היציאה בשאלה הנוכחיים (כלומר סה"כ 18% מעבר!), הציבור החרדי הופך לגדול ביותר תוך כ-50 שנה, וכל השאר יורדים.

כמובן, שייתכן שתהיה נהירה המונית יותר אל התבונה. מה אם תהיה יציאה בשאלה של 25%, בדומה לאחוזים בקרב הקבוצות הדתיות האחרות (ואף פחות מהן)? זה כבר ייצור שינוי משמעותי למדי.

במקרה זה אחוז החילונים בחברה נשאר כמעט יציב, והגידול באחוז החרדים הוא בעיקר על חשבון הקבוצות האחרות. החרדים יעקפו את החילונים רק עוד כ-130 שנה. זה כבר זמן כה רב שבהחלט סביר שייקרו תהפוכות מהותיות עד אז, שיהפכו את כל המודל ללא רלוונטי. אולי למשל החרדים יהפכו לליברליים ברבות הימים, כך שכל השאלה מהו אחוזם באוכלוסייה תהפוך ללא ממש חשובה.

באחוזי יציאה בשאלה גבוהים מאוד, החרדים אף ירדו כחלק באוכלוסיה. אולם מעניין שירידה שלהם כאחוז באוכלוסייה דורשת יציאה בשאלה של כ-50% ומעלה! (בתסריט זה, אחוז החילונים יעלה!) קשה לראות אחוזים כאלו מתקיימים אלא אם החברה החרדית תפתח לחברה החיצונית כמו קבוצות הדתיות האחרות (אך אז, יש סבירות גבוהה לאחוזים המתקרבים לכך, לאור אחוזי המעבר הגבוהים מקבוצות רמת הדת האחרות).

אפשר כמובן להריץ גם תרחישים אחרים. מה ייקרה למשל, אם שיעור הפריון של החילונים יעלה משמעותית? הנה למשל הגרף לשיעור פריון של 3 לחילוניים (הוא כרגע על 2.1), שיעור הפריון החרדי יירד ל-6 (מ-6.9 כיום; זה סביר לדעתי, כי זה בתחום ההיסטורי ואני מנחש שהפיריון יירד עם גדילת האוכלוסייה החרדית), ואנו נניח שוב תוספת של 10% חרדים ההופכים לחילונים:

אפשר לראות שגם במקרה זה החרדים אמנם גדלים אבל הם יעברו את החילונים רק בעתיד הרחוק, עוד כ-120 שנה. זאת למרות שהפריון החרדי נשאר גבוה.

כמובן שגרפים אלו הם פשטניים, והעתיד ייראה אחרת. אבל אני חושב שהם כן יכולים ללמד אותנו מהם הפרמטרים החשובים. לא סביר לאורם שאחוז קטן של יציאה בשאלה הוא זה הגורם לכך שאחוז התלמידים החרדיים נשאר קבוע; סביר הרבה יותר שזו או פלקטואציה סטטיסטית או תופעה הקשורה לשינוי של המסגרת החינוכית שההורים שולחים את ילדיהם אליה, ושאין באחוז קטן (אפילו כ-18%! - כלומר 8% נוכחיים + 10% מומצאים) של יציאה בשאלה כדי לשנות מהותית את התרחיש הסביר ביותר הנוכחי: גדילה אקספוננציאלית שמכרסמת בעיקר בחילונים ותגרום לכך שהחרדים יהיו רוב באזור 2065. רק אחוזים גבוהים מאוד של יציאה בשאלה (מעל 33%), גידול משמעותי בפריון החילוני (ל-3 ויותר), או ירידה משמעותית בפריון החרדי (ירידה ל-5 תספיק להרחיק את הרוב החרדי לכ-110 שנה), יכולים לשנות מהותית את התמונה או לפחות לדחות אותה לזמנים מאוד רחוקים. כל הדברים האלו אפשריים, כמובן, אך אני מתקשה לראות אותם מתרחשים בזמן הקרוב. 

אפיקורוס: הכופר הגדול

אני כותב להנאתי, לאט לאט, ספר על פילוסופיה ותולדות הפילוסופיה. די סיימתי את הקטע על אפיקורוס, אז החלטתי לפרסם אותו כאן. זו רק טויטה; אז אשמח לתיקונים \ הצעות \ אחר.

אפיקורוס: הכופר הגדול

אם יש כופר גדול בתקופה העתיקה, הרי שזהו אפיקורוס (המאה ה-4 עד 3 לפנה"ס). ביהדות, שמו אפילו נהיה זהה לכינוי של כופר: אם אתה "אפיקורוס", אתה כופר בדת. 

אפיקורוס היה בן זמנו של אפלטון, ולימד לידו באתונה. בדומה לרוב הפילוסופים היווניים לאחר סוקרטס, עיקר עיסוקו היה בהתווית דרך חיים שתקדם את חיי המוסר, את החיים הטובים – חיים של אושר, וללא סבל. אך אפיקורוס כלל לא הטיף לחיי תענוגות. לדעת אפיקורוס, חיי אושר ושגשוג מושגים על ידי הסתפקות במועט חומרי, בעושר מספק אך לא מוגזם; והתמקדות במקום זאת בטיפוח יחסי חברות ובדיונים אינטלקטואליים.

"מזון ומשקה מפוארים, בשום אופן לא יגנו עליך מצרה. עושר מעבר לטבעי, אין בו תועלת יותר ממיכל שעולה על גדותיו. ערך אמיתי לא נוצר על ידי תיאטראות ואמבטאות ציבוריות, או בשמים ומשחות, אלא על ידי פילוסופיה"."העושר הנדרש על פי הטבע הוא מוגבל וקל להשגה; אך העושר אשר נדרש על ידי אידיאלים ריקניים הוא אינסופי""מכל האמצעים אשר החכמה משיגה על מנת להבטיח את האושר למשך חיים שלמים, החברות היא החשובה ביותר ובהרבה." --- אפיקורוס
תורה זו נכונה הייתה לא רק לאזרחים האתונאים, אלא גם לעבדים ואף לנשים. אפיקורוס היה ידוע לשמצה על כך שלימד אותם והתייחס אליהם ללא אפליה.

אפיקורוס לימד שהחיים הטובים, החיים אשר מובילים לאושר ומרחיקים את הסבל, הם גם החיים המלאים במידות טובות כגון כבוד וצדק.

"בלתי אפשרי לחיות חיים נעימים בלי לחיות בחכמה ובכבוד וצדק, וזה בלתי אפשרי לחיות בחכמה וכבוד וצדק בלי לחיות בנעימים." -- אפיקורוס

אך על החיים הטובים עלולים להעיב אמונות בלתי נכונות, שיכולות לנטוע פחד בלתי מוצדק או להניע את האדם לבצע בחירות שגויות. על מנת לחיות חיים טובים, עליך לפיכך להבין את העולם, דרך המדע.

"אדם אינו יכול למגר את פחדיו באשר לעניינים החשובים ביותר אם הוא אינו יודע את טבע היקום אלא עדיין נותן מידה של סבירות למיתוסים. לכן בלי לימוד הטבע לא ניתן להנות מאושר טהור." -- אפיקורוס

בכך התכוון אפיקורוס בעיקר לפחד מהאלים ומהמוות. "ארבעת-העקרונות" המפורסמים של אפיקורוס היו

"אל תפחד מהאל;
אל תדאג מהמוות;
מה שטוב הוא קל להשגה,
מה שנוראי קל לסבול."
-- אפיקורוס

אפיקורוס אימץ את ההשקפה האטומיסטית על הטבע, ובהתאם לכך הבין את העולם כמקרי ולא נוצר על ידי האלים, ואת החיים כנוצרים באופן מקרי ואז כמסתיימים באופן מקרי כאשר הגוף מתקלקל, ללא כל נשמה נצחית. (הנשמה, על פי אפיקורוס, הייתה אף היא מורכבת מאטומים, ולכן נהרסת במוות ממש כמו הגוף.) לכן אין צורך לפחד מהמוות – אין חיים לאחר המוות, ולא נסבול בהם אלא לא נהיה קיימים (בדיוק כפי שלא היינו קיימים לפני שנולדנו).

"לפיכך המוות, הנורא ביותר מכל הרעות, אינו כלום עבורנו, מאחר שכאשר היננו, המוות עוד לא בא, וכאשר המוות בא, אנו כבר איננו." – אפיקורוס

רעיון זה היה כה חשוב לתנועה האפיקורסית, שהאפיקורסים נהגו לכתוב אותו על גבי המצבה שלהם: כמו שבישראל מקובל לכתוב "ת.נ.צ.ב.ה", כך על מצבות האפיקורסים היה כתוב

לא הייתי; הייתי; אינני; זה [כבר] לא משנה לי.

באשר לאלים, אפיקורוס טען כי מאחר שהאלים הם מושלמים הם לא מונעים על ידי כעס ולא על ידי הכרת-תודה, ולכן אין כל טעם לעבוד אותם. האלים המושלמים ימשיכו להיות מושלמים ולא יעשו דבר למעננו, שכן לא חסר להם דבר.

"מה שהוא מבורך ובלתי ניתן להריסה אין לא שום צרות כשלעצמו, ואינו גורם צרות לאחרים, ולכן הוא אינו מושפע על ידי רגשות של כעס או הכרת תודה. שכן דברים שכאלו הם סימנים של חולשה." – אפיקורוס

השקפתו של אפיקורוס לגבי האלים הייתה אם כך שהם קיימים, אך כמו כל הדברים הם מורכבים מאטומים, וש – חשוב ביותר – הם אינם מתעניינים כלל במתרחש בארץ ולכן אינם רלוונטיים לחיים. למרות זאת, מיוחס לאפיקורוס[1] טיעון נוסף נגד האל (למרות שהוא מגיע כנראה מהמסורת האריסטוטלית, שנתאר בהמשך). על פי מסורת זו, אפיקורוס טען שאין כלל אל טוב, שכן אילו היה אל כזה הרי שלא היינו רואים דברים רעים בעולם.

"האם האל מסוגל למנוע את הרע, אבל הוא אינו יכול? אם כך, הוא אינו כל-יכול. האם הוא יכול, אבל אינו רוצה? אם כך הוא רשע. האם הוא גם יכול וגם רוצה? אם כך מאין מגיע הרע? האם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה? אז למה לקרוא לו "אלוהים"?" – מיוחס לאפיקורוס

טיעון זה, הנקרא "הטיעון מהרע" (argument from evil), נחשב עדיין לטיעון אתאיסטי חזק ביותר. הניסיון המקובל ביותר להצדיק את מעשי (או חוסר מעשי) האל[2], הוא לטעון שהרוע הוא הכרחי כדי לשמור על הרצון החופשי של בני האדם. טיעון-נגד זה כמובן מופרך שכן כפי שעלינו להתעלם מרצונו החופשי של אדם לרצוח, למשל (כלומר עלינו לעצור את הרצח אם אנו יכולים), כך גם על אל טוב לעשות.

בהקשר זה כדאי להזכיר שאפיקורוס כן האמין ברצון חופשי, ואף שינה את התאוריה של האטומיסטים על מנת לשמר אותו. על פי האטומיסטים, כל דבר התנהג על פי טבעו בהכרח לוגי ופיזיקלי, וכך מעשי האדם נקבעו על פי טבע ההתנהגות של האטומים שמרכיבים אותו. אפיקורוס לעומת זאת גרס כי יש מרכיב אקראי בתנועה של האטומים, ולכן מעשי האדם אינם ידועים מראש.

הגנתו של אפיקורוס על הרצון החופשי אינה משכנעת כלל שכן היא מבלבלת בין פעולה אקראית, לבין פעולת בחירה שאינה נקבעת על ידי מאום. אגב, לדעתי סוגיית הרצון החופשי היא אחת מהסוגיות הבודדות שבה הפילוסופיה המודרנית כן הגיעה למסקנה ברורה אודות המציאות – והיא שהמושג מבולבל וסותר את עצמו ולכן לא יכול להיות שיש לנו רצון חופשי. אבל כל זה נמצא הרחק בעתיד, ולא בפילוסופיה של אפיקורוס.

דעותיו של אפיקורוס זכו להד רב גם אחרי מותו, וקהילות אפיקורסיות צצו בכל רחבי האימפריה הרומית, כולל בישראל. למרות ההמלצה האפיקורסית להימנע מעיסוק בפוליטיקה, אפיקורסים רבים לקחו חלק במאמצים להביא תרבות ופלורליסטיות לבית המקדש וישראל בתקופה ההלניסטית, וזוהו עם הקיסר ההלניסטי אנטיוכוס ועם תומכיו. בשל כך האפיקורסיות הותקפה במהלך המרד החשמונאי. למרות זאת, השפעות הלניסטיות וכנראה גם קהילות אפיקורוסיות המשיכו גם בתקופת החשמונאים ואחריה. גם המשנה נאבקת באפיקורסים (בחילוניים, למעשה), והאגדה המפורסמת על "ארבעה נכנסו לפרדס" מרמזת אולי על השפעתו של "הגן" של אפיקורוס (אפיקורוס לימד מתוך גן באתונה); תחת פירוש זה של האגדה[3]:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס [המשנה מלמדת על ארבעה תוצאות ללימוד תורת אפיקורוס], ואלו הן: בן עזאי [המפורסם בכך שלא היה נשוי], ובן זומא [שמעולם לא הוסמך לרב], אחר [אלישע בן אבויה, המפורסם בכך שהיה גדול בתורה], ורבי עקיבא [דוגמה לרבי מופתי]. ... בן עזאי הציץ ומת [אולי הכוונה שהתאבד?], עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'. בן זומא הציץ ונפגע [הפך לאפיקורוס, כלומר כפר בכך שהאל נתן את המצוות], ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו'. אחר קיצץ בנטיעות [כפר בקיום האל]. רבי עקיבא יצא בשלום. – תלמוד בבלי

עם הזמן עלו השפעות פילוסופיות חדשות, בעיקר אריסטוטליות ונאו-אפלטוניות (כפי שיתואר בהמשך), ודעכה השכבה המלומדת בכלל, כך שבמאה ה-3 לפנה"ס, כ-600 שנה לאחר היווצרותה, נכחדה התנועה האפיקורסית. בתקופה זו רוב האנשים, בארץ ובכלל האימפריה הרומית, היו כבר נוצרים.


[1] טיעון זה מיוחס לאפיקורוס, כנראה בטעות, על ידי כותב נוצרי. הציטוט שאני מביא אינו מדויק, אך הוא קולע לעיקר דבריו.
[2] תחום זה נקרא "תיאודיציה" (theodicy).
[3] תחת פירוש זה, הקטע מפורש בערך כך:
המשנה מדברת על ארבעה תגובות ללימודי "פילוסופיית הגן" של אפיקורוס. מי שבקיא שאינו בקי בתורה (בן עזאי מפורסם בכך שלא הוסמך לרבנות), עלול להתאבד (למות) כאשר הוא יבין שאין אלוהים והכל הבל. מי שבקי בתורה אך אינו רוצה לקיים את המצוות (בן זומא, המפורסם בכך שלא קיים "פרו ורבו") עלול להפוך לאפיקורוס, כלומר לכפור בשרשרת המסירה. החכמים הגדולים - אלישע בן אבויה – עלולים לאבד את אמונם באל כליל. ורק הצדיקים (רבי עקיבא) יתמידו באמונתם.