יום שלישי, 28 באפריל 2009

כמה הערות על מדינות ואזרחות

למדינה אין זכות על אדמה

בשאר אסד אומר ש
אין לנו תנאים. הגולן הוא אדמתנו, ויש הבדל בין זכויות לבין תנאים. לנו יש זכויות ולא תנאים. הגולן הוא איננו תנאי אלא זכות. לכן צריך לדייק
זוהי תפיסה גזענית, לאומנית, לא נכונה של מהות המדינה והיחס שלה אל השטח. אין שום זכות לסוריה על האדמה, ולא לשום מדינה אחרת על אדמתה. יש לה לזכות להגן על אדמתה מכיבוש, ולהגן על אוכלוסייה שלה
בתחומי ארצה, או בארץ זרה על ידי כיבוש או פעילות צבאית. אבל לסוריה אין שום זכות על האדמה של רמת הגולן.

מדינה היא מקום לחיות בו

לעומת זאת, בארץ כבר הפנים רוב הציבור את הלקח הזה, כך שרק 22% מבני הנוער רוצים לחיות רק בארץ, ומהם רק 57% רוצים לעשות זאת כי זאת מדינת היהודים (השאר רוצים להישאר כי כאן משפחה שלהם, או כי הם צופים כאן חיים טובים). כ-30% היו מוכנים להגר למדינה אחרת, כ-22% לא מוכנים, והשאר ככול הנראה מתלבטים.

אז כמה גרים כאן בכלל?

על פי הלמ"ס, 7.4 מליון, בהם 75% יהודים. אלא שבכך כלולים כמה חשבונות מוזרים. איך סופרים את השטחים? סופרים את המתנחלים, אבל לא את הפלסטינאים. עם הפלסטינאים, בשטח מדינת ישראל (כמו שהמפות שלה טוענות) יש רק 49% יהודים.

זה למה שברק פוחד ממדינה אחת - לפלסטינאים כבר יש בה רוב.
כך בראיון ל"הארץ",
אני חש שיש לו [לביבי] את הנכונות הבסיסית להתמודד באמת עם שלל הבעיות. יש אצלו הבנה עמוקה של הצורך להתמודד עם הנושא המדיני ושאי אפשר להשאיר את המצב בשיתוק. אם אנחנו נשקע לשיתוק, אנחנו עלולים למצוא את העולם מאבד עניין בסכסוך הזה, או את העולם, בגרסה עוד יותר גרועה, מוכן לקבל שהפתרון הוא לא שתי מדינות לשני עמים אלא מדינה אחת לשני עמים, שזה מבחינתנו סיכון ממשי
זה נכון מאוד, אבל לא רק בגלל החשש מהתמוססות המדינה היהודית הלאומית אלא גם בגלל שהיא כבר התמוססה, שכבר יש רוב פלסטינאי.

אך הדבר המעניין ביותר במספרי הלמ"ס הוא שהם לא כוללים כנראה את היורדים. על פי ההערכות יש כ-0.8 מליון אזרחים שעזבו את הארץ, ויותר יהודים מערבים, ויותר שמאלנים מימניים. בשיחה שהייתה לי לאחרונה עם שני אנשים, מצביעי מרץ, אפילו הם ייחלו לכך שבסופו של דבר יהיו חילופי אוכלוסיות - שהערבים הישראלים, בעצם, ילכו לחיות במקום אחר. במקום זאת, אלו היהודים שהולכים לחיות במקום אחר.

אז מה יהיה?

יהיה רע. דווקא העניים והבורים, ולפיכך גם הדתיים, מתרבים יותר. דווקא המשכילים בורחים - הרבה כבר ברחו מקרב הפלסטינאים, ויותר משנרצה לחשוב ברחו גם מישראל. וכך הן ישראל והן השטחים יתדרדרו לקיצוניות קשה יותר. דווקא הלאומנים, הטועים, יילחמו עבור תביעותיהם הלא צודקות על אדמתה ויבריחו משם את אלו הרוצים פשוט לחיות בשקט על אדמתם.

אלא אם משהו ישתנה, כמובן. נראה.

יום חמישי, 23 באפריל 2009

חופש הביטוי- סותר אמונה דתית?

אתמול בערב נכחתי בכנס קטן בשם "חופש הביטוי - קורבן הדת?", או לפחות זו היתה הכותרת באנגלית. במוקד האירוע היתה הרצאה של פלמינג רוז, מי שפירסם את הקריקטורות המפורסמות של מוחמד בדנמרק. כמעט ארבע שנים לאחר מכן, הוא גיבש לעצמו כמה תובנות מענייניות מכל הסיפור.

ראשית, פלמינג מזכיר לנו כי המילה סובלנות (tolerance) מגיע מ"לסבול" (tolerate), כלומר לשאת בכאב. כל הרעיון של הסובלנות התגבש באירופה לאחר מלחמות הדת, כקריאה לאנשים לשאת בסבל של החיים ביחד עם אנשים שמבקרים ולא מסכימים עם הדת שלהם. עם הזמן התעמעם המושג, עד שהיום הקריאה לסובלנות נהפכה לקריאה לא לבקר, ההפך הגמור מהמקור ומהצודק.

עוד תובנה שהוא הגיש נגעה לכך שבעבר היה הסר החברתי באירופה מבוסס על הדת. לפיכך, כפירה דתית נחשבה כמערערת על הסדר החברתי ועל הבטחון והצדק של כולם - ולכן נענשה חמורות. היום, קהילות מוסלמיות באירופה המוסלמים מנסים ליצור משהו חדש, לשלב את שני הערכים. הם רוצים חברה מבוססת דת, מבוססת-שריעה, אך באותו זמן הם גם רוצים חברה מודרנית, למשל בעלת חופש דת. אני לא בטוח כמה זה נכון, עד כמה באמת החברות המוסלמיות החדשות חדשות ומטמיעות ערכים מודרניים בנוסף לערכים עתיקים, אבל זו בהחלט נקודת השקפה חדשה ומעניינת על המצב.

נקדה מעניינת שהוא העלה היא ש חוקים כנגד חילול הקודש יוצרים פוליטיקה של הצדקת טרור. אם משהו הוא אסור, ובייחוד אם הוא פשע חמור, איפה שאתה חי, הרי שזה יוצר לגיטימציה להנגד לו גם במקומות אחרים, "מושחתים" יותר, שבהם אין חוקים שכאלו.

פלמינג העלה שלושה רעיונות שיש להתנגד להם, העומדות בבסיס הבעיה.
א. הרעיון שיש למישהו זכות שלא להעלב, שאין לאף אחד את הזכות להכעיס או להעליב אותך. זהו כמובן רעיון מגוחך שיחסום כל אפשרות לשיח ביקורתי ושיפור הרעיונות שלנו. מה שהעציב אותי היה שבחורה מוסלמית עלתה ואמרה שלימדו אותה את זה בבית הספר - שהזכות שלך להבטא נעצרת כאשר אתה פוגע במישהו אחר. איזו הוראה גרועה יש בארצנו. כמובן שהיא גם לא התכוונה לכל עלבון... לא, למעשה, למרות שהיא לא ניסחה את זה כך, היא דיברה על העלבה של הרגשות הדתיים שלך. יש כאן ניסיון להשתיק ביקורת על הדת, להוציא אותה מחוץ לתחום הדיון הציבורי. לא - עוד מהמהפכה הצרפתית החופש נגמר כשהוא מפריע לחירות של מישהו אחר, לא כשהו פוגע ברגשותיו. יבל שלא לימדו אותה את זה.
ב. הרעיון שזכויות אדם הם זכויות של דתות, תרבויות, כדומה, במקום של אנשים. אני חייב להגיד שיש משהו בכך שלמכלול של אנשים יש זכויות שאין לפרטים, למשל הזכות להינשא היא של זוג והזכות להתקבץ היא של ציבור וכן הלאה; אבל כל הזכויות הללו נובעות מזכויות של פרטים, לא של מערכות אמונה או אפילו מוסדות, ובכך אני מסכים עם פלמינג לחלוטין.
ג. הרעיון השלישי הוא שמיעוטים תמיד צודקים. אכן, הבחנה מדויקת וקולעת. יש איזה ריון אווילי בשמאל שבגלל שמישהו הוא מיעוט הוא ישר צודק, ישר מגיעות לו זכויות יתר, וכדומה. כמובן שזה בדיוק להפך - לכולם מגיעות אותן זכויות, והמיעוט צודק רק אם הוא מנושל מהזכויות בשל היותו מיעוט.

פחות התרשמתי מהמסקנות האופרטיביות של פלמינג. הוא טוען בעד חופש דיבור בסגנון אמריקאי, כלומר לאסור (חוץ מאיסור על דיבה והפרת פרטיות) רק מה שגורם לנזק מיידי (immanent danger). אני לא ממש מסכים - לבטח יש לאסור גם נזק פחות מיידי, כגון הסבר כיצד לבנות פצצה, אימון מליציה, וכדומה. אני גם משתעשע באיסור הפרסום בציבור של פסאודו-מדע; אם אתה טוען לנכונות טענות כאילו-מדעיות שלא נבדקו, הרי שיש כאן פרסום דבר שקר. בכלל גם יש לאסור פרסום דברי שקר וכזב, כגון פרסום לקוי, וכיוצה באלה סוגים של הגבלים שפלמינג לא דיבר עליהם. אני לא משוכנע שהוא חשב עליהם כהלכה.

אבל הבעיה היותר גדולה היתה שהוא לא באמת הציע תוכנית אופרטיבית כלשהי. מישל קישקע, עוד דובר באירוע, דיבר על פעילותו במסגרת "קריקטוריסטים למען השלום", ארגון שבעצם מטיף ליצירת קריקטורות שלא פוגעות ברגשות העדינים של אנשים אחרים. אני לא ממש מאמין בגישה זו, אבל הוא לפחות עושה משהו אמיתי. כל מה שפלמינג מציע זה משהו רעיוני. אילו לפחות היה מקים אגודה לקידום הרעיון באירפה או משהו....

בגדול, ברור שפלמינג צודק. אסור להרשות לשלושת העקרונות שהוא הצביע עליהם להשתרש. אבל נצטרך יותר מלדבר בכנסים שאף אחד לא שומע עליהם בכלל כדי לעשות זאת.

יום שלישי, 21 באפריל 2009

השואה בראי הדת

יש לי דוד דתי, ואתמול בערב ביקרתי אצלו כדי להשתתף בכינוס לרגל יום השואה. הזוועה היתה נוראית מידי בשבילי, ובשלב כלשהו פשוט קמתי ועזבתי.

שני דברים חרו לי במיוחד.

הקריאו את מכתבו של יוסל ראקובר, שכתב ממש לפני מותו בגטו ווארשה. יוסל מכיר היטב בכך שהשואה אינה צודקת, ורושם " לומר שמגיע לנו המכות אותן אנו סופגים, הרי היה בזה משום חילול עצמי וחילול שם שמיים". אבל הנה בא לו זב חותם אחד ומנסה לצדק את השואה, באומרו שהיא היתה כמו "דור המדבר", כלומר שאלוהים היה צריך לנפות אותנו. אמנם, ניסו להעמיד אותו על טעותו, ואף ציטטו את דברי הרב מלובביץ שאמר שאפילו השטן לא יוכל להמציא חשבון עוונות שיצדיק את השואה. אבל מתחת לכך מתחבאת גם ההצדקה, שכן באותה נשימה אחת הם מודים שאכן יש הצדקה, שאכן השואה גם היא היתה לטובה. וכך אף יוסל ראקובר עצמו יוצא שהוא מרעיף שבחים על אותו האל שהוא מאמין שאחראי לעוונות כבדים אלו, "ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה,אלוקי האמת והמשפט אשר יאיר שוב את פניו לעולם ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר". כך מעוותת הדת היהודית את הרע לטוב, את העוון לצדק, ומזהה את יוצר העוון עם מהות הטוב. במקום לזהות את הטוב עם הטוב, הדת מזהה אותו עם דברים הבליים ואף לא נכונים כגון האמונה באל; כך ראקובר
"אם עולה על ליבך כי יעלה בידך בנסיונותיך אלה להורידנו מן הדרך הישר, מודיע אני לך אלוקי ואלוקי אבותי, כי לא יעלה בידך כלל וכלל. יכול אתה לדכאני, יכול אתה לקחת מעימי את היקר לי והטוב ביותר בעולם,יכול אתה לייסרני עד מוות - אני תמיד אאמין בך"
.בעיניו של ראקובר, נאמנות למסורת ולאל היא היא מהות הטוב. כלל לא עולה על דעתו שאין כלל שום דבר טוב בכך שהוא יציית לאל רשע כל כך. הוא נצמד לאמונה הדתית למרות כל העדויות שכנגדה, כיוון שדווקא האמונה בניגוד לעדויות היא היא הטוב בעיניו. עד כדי כך מסיטה הדת את האדם מן המוסר והאמת.

עוד סיפור שהעלו היה זה של הרב צ"ה מייזליש, שמספר על אב ששמח להקריב את בנו:
זה מספיק בשבילי וילדי יישרף אפוא על פי התורה וההלכה ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו משום שכך ציוותה עלי תורתנו... והיה כל יומא דראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה הוא להקריב את בנו יחידו ל- ה',
כמה נורא, שאב שמח על קורבנו של בנו! והנה בעיני באי הכנס זה היה דבר טוב. קידוש השם הוא דבר נפלא, טוב למות בעד אלוהנו. פשוט לא יאומן כי יסופר.

ללא ספק, עיוות המוסר הוא הנורא שבתוצאות הדת. כל באי הכנס היו אנשים טובים, אנשים שבאו לזכור את השואה וללמוד ממנה. באו לברך, ויצאו מקללים. לא באשמתם, אלא באשמת הדת, אשר עיוותה את השקפת עולמם ומוסריותם.

על שלושה דברים עומד המוסר: על הכרה עצמית, על הכרת העולם, ועל חישול האופי. הדת עיוותה את הכרתם העצמית, עד כי הם מזהים את הטוב עם הרע ואף עובדים את הרע כמהות הטוב. פחיתות כבוד יש בכך שכן גדולת האדם משויכת לאל וכל הגרוע משויך לאדם הנקלה; לכן ראקובר מסביר את השואה בכך שהאל "הסתיר את פניו מעולמו ועל ידי כך הקריב את הבריות ליצרהם הפראיים". הדת עיוותה את ידיעותיהם על העולם, עד כי הם אינם מבינים את הסיבתיות שבעולם, ורואים דברים שלא כהוויתם. כך אותו זב חותם עלוב קם וטען שאילו היו היהודים מתפללים לאלוהיהם, היה זה עושה נס; לא היה כל צורך להיאבק, אלא להתפלל. הוא חי בעולם דמיוני שבו יורים התנאים קרני לייזקר מעיניהם ושורפים את עוכרי ישראל. ואף האופי אמנם מחושל הוא בדת, אך באופן מעוות, וכך יוצא שככול שעולות העדויות לאי-נכונותה כך עולה מדרגת ההשארות באמונה. עולם הפוך.

אינני רוצה להשתמש בשואה כדי לטעון כנגד הדת. יש בכך פגיעה בכבוד המתים, ואין בכל כל צורך - הדת פסולה וגרועה מתוקף סיבות פרוזאיות יותר. אבל הלילה הקודם הסעיר אותי, ועודנו מסעיר אותי, ולא יכולתי אלא להתוודות על כך. אם פגעתי במשהו בטהרת זכר הנופלים - הריני מתנצל על כך. אך אינני יכול לעמוד בשקט בעוד זכר השואה מנוצל לקידום מוסריות נחותה ונוראית כל כך.

יום שני, 20 באפריל 2009

ישראל לא חילונית

אני קראתי לבלוג הזה "ישראל חילונית". אבל זהו חזון למועד, לא תיאור המציאות. המציאות היא שישראל היא מדינה דתית. והנה, מקיץ גדעון לוי משנתו הדוגמטית ונוכח כי לא ניתן לקנות חמץ בפסח ולפיכך הרי ברור שהמדינה דתית. פתאום הוא רואה את כפיית השבת, את עצירת סלילת הכבישים בשם קברים שאולי ישנם שם (במקום שיחקרו בהם ארכיאולוגים, בונים מסביבם כביש), ועוד ועוד. אך קורי שינה עדיין מונעים ממר לוי לראות נוכחה. בעודו מפהק, הוא מלמלמל לעצמו

את האשם בכך אין להטיל בחברה הדתית ובממסד שלה. זכותם של החרדים והדתיים לעשות ככל יכולתם כדי להשליט את אמונתם על הרוב החילוני. האשם הוא אך ורק בחילונים. בדיוק כמו שאת האחריות לאי גיוסם של בחורי ישיבות לצה"ל אין להטיל עליהם, אלא על הרוב החילוני שמאפשר זאת, כך הדבר גם בכל שאר תחומי חיינו. אלה אנחנו, החילונים, שמסכימים לכל זאת. אלה אנחנו שנכנעים. בדיוק כמו בעניין האחריות לרודנותו של מיעוט אחר בחברה, המתנחלים, שמפיל את חתיתו על הרוב - כך גם בעניין רודנות החרדים: היא מתקיימת בזכות הרוב החילוני שבחר לציית לה.
אך מר לוי היקר, הרי התבלבלת - אמנם החילוניים אשמים, אך הם אינם הרוב. הרוב בישראל אינו חילוני כלל. "חילוני" אין משמעותו לא להאמין באל, אלא לתמוך בחילון המדינה, בהפרדת הדת מהמדינה. רק מיעוט שמיעוט תומך בכך.


המיעוט הגדול בישראל הוא "דתי-לייט", כלומר יהודי מאמין אשר אינו מקיים מצוות רבות. הוא אולי לא חובש כיפה, אבל הוא מנשק את המזוזה. הוא אולי לא מתפלל באופן קבוע, אבל הוא הולך לבית הכנסת ביום כיפור. ובעיקר, יש לו כבוד עז כלפי שומרי המצוות, ותחושות אשמה כבדות, וכך יוצא שהוא תומך במה שהם אומרים גם הם הוא עצמו לא עושה כך. מה רע בקצת כפיית מוסר, כלומר דת, על היהודים? לא יהרוג אותם לא לעבוד בשבת. קבוצה זו דוגלת במדינה יהודית, במובן הדתי, ולא רוצה כלל במדינה חילונית. היא פשוט רוצה מדינה שהיא דתית-לייט, על פי דמותה - אולי אסור לעבוד בשבת, אבל שיהיה אפשר לקנות בשבת, או ללכת למשחק כדורגל.

אמרתי "מיעוט", מכיוון שאין שום רוב. כ-30% מהיהודים דתיים ממש, וכ-30% מהמדינה אינה יהודית. רוב השאר דתי-לייט, אך אפילו כל השאר זה פחות מ-50% מהמדינה. ועוד לא הגענו לאתיאיסטים ולשוללי המדינה כמדינה דתית, שנוגסים עוד יותר בכמות הדמוגרפית.

בקיצור, אין שום רוב חילוני מר לוי. אתה חי באשליות. להיפך, במערכת החינוך הנוכחית הולך ומתבשל לו רוב דתי המאמין במדינת הלכה. אנו נמצאים בנקודה מכרעת בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה הציבור החילוני בישראל, שבעבר הוביל אותה ואף היה רוב, נמצא על סף הפיכתו למיעוט חסר השפעה. ניתן עוד להפוך את המגמה, שכן יש למיעוט זה כוח רב הן ציבורית והן אינטלקטואלית. בתוך דור אחד, ובייחוד אם יתגייס הציבור הערבי למאבק, ניתן יהיה ליצור מחדש רוב חילוני דומיננטי. אבל אם לא יחול שינוי, המדינה תשיל מעליה את מעטה החילוניות למעשה לחלוטין, ותהפוך למדינה דתית לכל דבר - קרוב לוודאי תוך כדי חיכוך עצום עם המיעוטים הגדולים שבתוכה.

יום שני, 13 באפריל 2009

רפואה אלטרנטיבית

יש שם לרפואה אלטרנטיבית שנבדקה ונמצא שהיא עובדת - רפואה. אך משום מ אנשים רבים חושבים שאם משהו הוא "טבעי" הרי שהוא טוב. כאילו אין כלל בעולם רעלים, מחלות, וכיוצה בזה צרות "טבעיות". מה יותר טבעי

הרפואה המודרנית חוקה מלהיות שיא המדע הטהור מחקרים רבים אינם מבוצעים כהלכה, ורופאים רבים אינם פועלים כשורה - בין אם משום לחץ או חוסר מקצועיות ובין אם משום שהם עצמם נופלים למחשבה עלובה ולא מדעית ממש כמו כל שאר בני האדם. אך לפחות היא מנסה להיות מדעית, ועליונותה על פני מיני תרופות טבעיות ומסורות קסם עתיקות היא אדירה.

אבל היא לא שוללת אותן על הסף. היא בודקת. כך, למשל, בדק רופא גלולות הרזייה סיניות, ומצא - למרבה הפלא - שהן אכן פועלות. אלא שהן פועלות על ידי כך שהן מכילות חומר פעיל הנקרא סיבוטרמין, חומר המעורר פעילות מטאבולית. למעשה, הן מכילות פי שניים מהכמות המומלצת היומית של חומר זה, מה שגרם להרעלה של 17 מטופלים שלו - הרעלה שגרמה לסימפטומים הכוללים האות, בחילה, קושי בשינה, חום, ובשני מקרים אף פסיכוזה בשל שילוב החומר עם תרופות אחרות.

לא ברור כלל שאכן מדובר ב"חוכמה סינית עתיקה", אולי מדובר בקבוצת עלים חסרי השפעה של ממש שמעורבבים עם חומר סינטטי. אך זו לא הנקודה. אילו היתה זו גלות הרזייה אמיתית, הרי שהיתה מבוקרת וכן היו המשתמשים מוזהרים מפני ההשלכות הרעות של השימוש בחומרים מעוררים כדי להרזות - זו כלל לא בריא, ולא מאפשר למשתמש לשמור על משקל תקין לאחר גמר הטיפול.

רק בגלל שמסורת כלשהוא אומרת שמשהו עובד, לא אומר שהיא נכונה. יש לבדוק הכל. זהו הבסיס של רפואה מודרנית, ומדע מודרני ככלל.

המחיר של הבטחוניות

אני ממליץ לכול לפנות ולקרוא את המאמר של אריה רוטר, "קריצה מדינית אופיינית". רוטר נותן בעיקר פרשנות, מהסוג שכל אחד מאיתנו יכול לתת, אך נסיונו בהיותו היועץ המשפטי לשב"כ ניכר. הוא מראה כיצד שיקולי הביטחון שוב ושוב דוחקים ראייה אסטרטגית רחבה יותר, וכיצד גורמים שונים עושים בהם שימוש כדי לקדם בהסתר מדיניות כללית שלא רק שלא התקבלה על דעת הציבור אלא שלא נערך עליה כל דיון רציני. מספיק אולי לצטט את פסקת הסיום:

אין לחשוד באנשים המצויינים שבמוסדות הביטחון והמשפט, בעצימת עיניים או בטיוח המציאות. הם לכודים בתוך הדירקטיבה המדינית העמומה והבלתי אפשרית. ביצירתיות ראויה לכל שבח הם מאפשרים לעגלה להמשיך ולנסוע, ופוטרים בכך את הדרג המדיני מחובתו הראשונה: לקבוע מדיניות. ההיסטוריה כבר תגיש את מחיר הנסיעה לתשלום.


אני אוסיף גם שאין להאשים את האנשים במוסדות השלטון והחקיקה, שכן אף הם לכודים בתוך מסגרת נוהלים ולחצים בלתי אפשרית. מאמרים, נכונים ככל שיהיו, לא יצליחו לשנות מציאות זו. גם לא בחירת איש כזה או אחר לכנסת. כדי לעשות שינוי יש לשנות את אופן השלטון בישראל, לקבוע נורמות ונהלים של שלטון תקין ויעיל.

יום ראשון, 5 באפריל 2009

לא תהיה מהפכה בחינוך

שר החינוך החדש, גדעון סער, נשא נאום על המהפכה שהוא רוצה לעשות בחינוך. מסתבר ש
המשבר הכי משמעותי והכי מסוכן לעתידנו כחברה וכמדינה הוא משבר הערכים. כולנו חשים איך יותר ויותר נפרמים האתוסים הלאומיים והערכיים שלנו. פרימה של היסודות הרוחניים שהביאו אותנו לכאן מכל קצוות תבל: -

הזכות שלנו על הארץ-

הייעוד שלנו כעם וכמדינה -

המורשת היהודית -

הערכים שמגולמים במגילת העצמאות-

ערכים אוניברסאליים ויהודים: חירות, שוויון, זכויות אדם, כבוד האדם, צדק חברתי וסולידריות חברתית.

אם לא נזכור מי אנחנו, מאיפה באנו, מה החזון שאיתו הגענו להישגים האדירים שאליהם הגענו כאן - נתקשה להתמודד עם האתגרים שלפנינו ולא נדע להוביל את ישראל לפגוש את ייעודה.

יש בעיות רבות כאן, אך הבעיה החמורה מכולם היא שלמרות שהשר מזהה נכונה את חולשת המדינה הוא לא מציע פתרון אמיתי. הוא לא יכול להציע, מכיוון שאין לו את התמיכה הקואליציונית והציבורית לכך. לא יכולה להיות לו תמיכה כזו, כיוון שהמדינה מתפוררת, מערכת החינוך מפוררת. גדעון סער רוצה לבנות קואליציות, אבל אין לו עם מי לבנות מהפכה.

האם ישנה את החינוך הערבי לדבר על הזכות שלנו לארץ? עם ליברמן בשלטון? האם, מאידך, הוא ישנה את החינוך הציוני-דתי לקבלת שוויון כל האזרחים, כאשר הוא מושתת על זכות אלוהית לארץ? האם יכניס ביטול תורה למערכת החינוך הממלכתית-חרדית החדשה? כמובן שלא. לגדעון סער אין לא את היכולת הפוליטית ולא את החזון הערכי להקים מערכת חינוך אחידה שתהפוך את המצב ותשיב למדינה ערכים שייבנו אותה. הוא לא יכול אלא להמשיך את תהליך הפירור של החברה הישראלית.

אני מקווה שלמרות זאת הוא יצליח לפחות להשתלט על המגזר שבו יש לו כח מסוים, החינוך הממלכתי החילוני, ולעשות שם סדר. אם רק יצליח לעשות את זה, ייתכן שבעוד שנים מספר אפשר יהיה לצרף את שאר הזרמים למהפכה. לכך לא זקוק סער לא לתקציבי ענק ולא לשיתוף פעולה של זרמים אחרים בחינוך ובחברה. יש לו סיכוי, וזוהי משימה ענקית שאם יצליח בה ללא ספק יעשה דבר גדול וחשוב בישראל.

בהצלחה.

יום רביעי, 1 באפריל 2009

עבודת אלילי הבורות

ביום רביעי הבא יחגגו יהודים רבים בכל העולם את כך שהשמש חוזרת למקום שבו היתה בזמן בריאתה, לפני 5769 שנה. זוהי הזדמנות להודות לבורא עולם שיצר את השמש, ולא עבודת אלילים. אלא אם מחשיבים את אלוהי הבערות.

השמש נוצרה לפני בליוני שנים, והיא לא "חוזרת למקומה" מאחר ששאר מערכת השמש נוצרה יחד עימה ואחריה, וסובבת אותה (כך שלא היא זו הסובבת, ולכן לא חוזרת לשום מקום). תהליך יצירתה גם לקח זמן רב, אין מצב מסוים של מערכת השמש שבו היא "נוצרה". מערכת השמש גם השתנתה במהלך הזמן שעבר, כך שגם היא לא יכולה לחזור לאותו המצב שהיתה בו פעם - ובין כה וכה תהליך חזרה שכזה ייקח יותר מה-28 שנים שמקצה הדת היהודית לכך.

למעשה, מועד החג נקבע על ידי כך שהשמש נמצאת באותו מקום ביחס לכדור הארץ, כלומר בשמי כדור הארץ, באותו זמן בלוח השני העברי. כך שכל מה שהדתיים חוגגים הוא את לוח השני העברי. רק שאפילו זה לא נכון. אמנם, השמש חוזרת למקומה ברקיע בדיוק גס כל שנה, מכיוון שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. מכיוון שאורך יום אינו באותו מחזור בשנה אין בדיוק 365 ימים ולכן לוח השנה העברי מוסיף וגורע ימים, ויצא שכל 28 שנה המחזורים למעשה מתאחדים וכך עולה השמש ברקיע באותו יום בשנה באותו מקום בשמים. אבל זה רק בערך. ציר הסיבוב של כדור הארץ גם הוא מסתובב וזע, וכן זמני המחזור לעולם אינם מתאחדים לחלוטין (גם לאחר כל תיקון בגודל סופי, כגון תוספת יום או חודש), כך שבעצם השמש לעולם לא חוזרת בדיוק על מסלולה (ביחס לשאר הכוכבים, כפי שזה נראה מפני כדור הארץ). כך שהחרדים למעשה חוגגים כלום, שום דבר.

זוהי אינה חגיגה של חזרת השמש למקומה, זוהי חגיגה של הבורות. ואכן, הבורות חוגגת. הכתבה ב YNET אפילו מזכירה את הרב מרדכי גנוט כ"מדען גדול": מכיוון שהוא מחבר לוחות שנה - משהו שכל תוכנת אסטרונומיה יכולה לעשות בדיוק עצום, ואסטרונומים הפסיקו להחשיב כהישג מזה כמה מאות שנים. מסתבר שלא צריך לפרסם מאמרים מקוריים ולגלות דברים חדשים על הטבע כדי להיות מדען גדול - לא אם אתה חרדי.

ליקוי מאורות, כבר אמרנו?