יום ראשון, 27 בפברואר 2011

בין תאוקרטיה מוסלמית ליהודית

אני מוצא את ההתקוממות הערבית במצרים ובכלל מאוד מעניינת. לצערי, טרם נתקלתי בניתוח ודיון ראויים לקריאה שלה. נראה לי שהאנשים ככלל אינם נביאים, ואנו מקבלים רק פרשנות-בגרוש חסרת ביסוס ולעתים קרובות אפילו חסרת אינפורמציה ומשקפים רק את הדעות הקדומות וסכום כל הפחדים של ה"פרשנים". אחד מהניתוחים היותר מעניינים שקראתי ניתן דווקא לא על ידי פרשן אלא על ידי ספקן, שפשוט הפנה את תשומת הלב לנתונים הדמוגרפיים במצרים. רועי צזנה מספק נתונים על מצב האמונה והדעות במצרים שלא משאיר לי ספק - בין אם תקום במצרים דמוקרטיה של ממש או תאוקרטיה או שלטון צבאי, מדינה שבה 64% חושבים שהשריעה צריכה להיות המקור היחיד לחקיקה (לשם השוואה - באיראן זה רק 14% - תהיה תאוקרטיה למעשה. נראה סביר שמצרים תתצטרך לסבול אי-אלו שנים תחת שלטון השריעה כדי להבין את המשמעות ולצאת מהדעה הזו. אם שינוי שכזה יתאפשר יהיה כמובן תלוי במידת הדמוקרטיות של מצרים החדשה - אם זו אכן תהיה דמוקרטית, ייתכן מאוד שתוך מספר לא גדול של שנים מצרים תתפכח והשפעת החוקים הדתיים בה תקטן.

בישראל, כמובן, המצב דומה. כבר עכשיו הדת מסכנת את כלכלת ישראל, שר המשפטים שלה קורא להחלת חוקי ההלכה, ועוד. אני לא מצליח לשים את ידי על נתונים טובים, אבל אחוז התומכים במדינת הלכה גבוה בקרב הציבור החרדי וגם בציבור הדתי-לאומי - כגון יעקב "מדינת הלכה" נאמן - בוודאי אינו נמוך. כבר כיום אנו נמצאים בחצי מדינת הלכה; אם לא נפעל עכשיו להעמקת החינוך לדמוקרטיה, כבר יהיה מאוחר מדי. שלא תגידו שלא הזהרתי.

יום שני, 14 בפברואר 2011

"יש אלוהים?" חלק 7: מוסר



[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]


בפרק ארוך זה דן דוקינס במוסר. בעצם, אין לו הרבה להגיד עליו. דוקינס רק מעיר שבפועל המוסר החברתי, הן של דתיים והן של חילונים, נקבע על ידי "רוח הזמן המשתנה". הטעם המוסרי ככלל נע לכיוון של יותר ליברליות ושוויון, עם יוצאים מהכלל ונסיגות זמניות ו/או מקומיות. דוקינס אינו מתיימר לומר כיצד רוח הזמן משתנה, איך אנו קובעים למעשה את המוסר; או להצדיק בחירה שכזו. הוא מספק מעין הסבר, אך זה לא העיקר - מה שחשוב לדוקינס הוא לעמוד על כך שהמוסר לא נקבע על ידי הדת, אפילו עבור הדתיים.


...איננו מבססים את המוסריות שלנו על ספרים קדושים, בלי קשר למה שאנו אוהבים לדמיין לעצמנו. איך אנחנו מחליטים, אם כך, מהו טוב ומהו רע? ... אני עלול להרחיק מעבר לידע החובבני שלי בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה אם אנסה גם להסביר מדוע רוח הזמן המוסרית נעה בדרך מתואמת ורחבה כל-כך בעולם. למטרותיי, די לי בכך שהעובדות מורות בבירור כי היא אכן נעה, וכי אינה מונעת על ידי דת - ובוודאי לא על ידי כתבי קודש.  ...תהא סיבתה אשר תהא, התופעה הגלויה לעין של התקדמות רוח הזמן די בה ללא ספק כדי לקעקע את הטענה שאנו זקוקים לאלוהים כדי להיות טובים, או כדי להחליט מהו טוב.


אני חושב שהניתוח של דוקינס עומד על נקודה חשובה, אבל מפספס שתי נקודות חשובות אחרות. ראשית, דוקינס אכן צודק שהמוסר לא נקבע על ידי כתבי הקודש כשלעצמם. כל יהודי חילוני רואה בבירור, למשל, איך הדת היהודית משנה את המוסר שהיא טוענת שהוא המוסר הדתי הנצחי בהתאם לרוח הזמן, איך מנהיגים דתיים משתמשים בדת ומעוותים אותה כדי לכוון את היהדות לכיוונים שהם רואים כמוסריים או שימושיים יותר - מי בגאון ומי בהסתר, ולעתים אכן לכיוונים ליברליים יותר.


אבל (וכאמור) יש שתי נקודות חשובות שדוקינס אינו עומד עליהן. אולי בגלל שדוקינס מרוחק כל-כך מהחברה הנוצרית הפונדמנטליסטית, הוא אינו מתחשב בכך שלדברי הקודש יש בכל זאת השפעה. היהדות האורתודוקסית בהחלט כן מושפעת מהציוויים הזוועתיים (כגון היחס המחריד לגויים), דמויות המופת המפלצתיות (כגון אל שמבצע רצח עם), וסיפורי המוסר המחרידים (כגון הצדקת ה"עובדה" שהאיש שולט באישה; בראשית ג טז). האורתודוקסים - ובני דתות פונדמנטליסטיות אחרות - בהחלט כן מנסים לשחזר ולהאדיר את המוסר העתיק המשתקף בדברי הקודש, ולמרות ששלא-במודע הם מושפעים מרוח הזמן ומעוותים אותו בשלל רציונאליזציות דברי הקודש והדת עדיין מעקבות את ההתפתחות המוסרית שלהם. דוקינס מן הסתם מודע לזה, שהרי הוא מתנגד לזוועות הדת; אבל נקודה זו מאזנת את הנקודה העיקרית של דוקינס. נכון, אנשים לא פשוט שואבים את המוסר שלהם מכתבי הקודש, אבל מצד שני גם נכון שכתבי הקודש (והדת) כן משפיעים על המוסר ואם נותנים לדתיים להשתלט הם יכולים גם לשנות את כיוון רוח הזמן.


שנית, דוקינס אפילו לא מנסה להסביר מה נכון מוסרית. הקביעה שרוח הזמן המשתנה היא המשפיעה בפועל על המוסר אינה מספקת שכן היא לא מספקת תשובה לא לקורא הדתי ולא לקורא האתאיסט או המתלבט - למה להעדיף את רוח הזמן הליברלית החילונית על פני רוח הזמן השמרנית הדתית או מוסר אחר כלשהו הנוגד את רוח הזמן? הדת מתיימרת לפחות לספק דרך להסיק מה נכון מוסרית באופן "אובייקטיבי", שנראה לנו יותר נכון מלאמץ את העמדה המוסרית שבמקרה שולטת בדורנו. דוקינס היה צריך לספק תשובה חילונית-פילוסופית, שמסבירה למה ההסבר הדתי פשוט לא עובד ומה כן נכון. התשובה שהפילוסופים הגיעו אליה למעשה (אני חושב שחילוקי הדעות בקרב ההוגים הנבונים הם, בשלב זה, רק על מילים) היא שהמוסר נקבע על פי הטבע האנושי. המוסר הוא, בעיקרו, מה שאנחנו רוצים שיהיה בחברה (וזה לא אותו הדבר כמו מה שאנחנו רוצים לעצמנו) - ומכיוון שהטבע האנושי קבוע, האנושות מגיעה למוסר מסוים (הומניזם) שוב ושוב, בכל פעם שהיא מצליחה להשתחרר מדוגמטיות ובורות ולחשוב בצורה בהירה (כחברה) על הנושאים המוסריים. זה לא כל הסיפור ויש ניואנסים, אבל הנקודה החשובה היא שהמוסר נקבע על פי הטבע האנושי, וזה מה שמספק לנו מתודה להבין מה מוסרי מחד ומבהיר מדוע הדת אינה רלוונטית מאידך.


יש עוד שני דברים מעניינים בפרק הזה - הסיום וההתחלה. הפרק מסתיים בניתוח של האתאיזם של היטלר וסטאלין. דוקינס מסכים שסטאלין היה אתאיסט, ומעלה עובדות לגבי היטלר שבהחלט מגבות את הטענה שלו שלא באמת ברור אם היטלר היה דתי או נוצרי או בכלל אתאיסט. בכל אופן, דוקינס עומד על כך שהשאלה המעניינת אינה אם הם היו אתאיסטים אלא "אם אתאיזם משפיע באופן שיטתי על אנשים לעשות מעשים רעים". מעשיהם הרעים, אליבא דוקינס, ובעיקר מעשי החברות שלהם (שכן הם הרי לא פעלו לבד, אלא במסגרת חברה שלפחות רבים ממנה היו דתיים), לא נבעו מהאתאיזם. "מלחמות דתיות אכן מתחוללות בשם הדת... אני לא יכול להעלות בדעתי שום מלחמה שיצאו אליה בשם האתאיזם. ... מודע שמישהו ייצא למלחמה למען העדר אמונה?"


אני חושב שדוקינס אינו הוגן כאן. אף אחד מעולם לא יצא למלחמה בשם "הדת"; אנשים יצאו למלחמה בשם "הנצרות". באופן דומה, אנשים אמנם לא יצאו למלחמה בשם "אתאיזם", אבל בהחלט כן יצאו למלחמה בשם "הקומוניזם", שהאתאיזם היה חלק ממנו. אולי אפילו חלק מהותי ועיקרי. הנקודה של דוקינס צריכה הייתה להיות שהוא לא תומך באתאיזם כלשהו, יהא אשר יהא; גם אמונה ב"עידן החדש" היא בד"כ אתאיסטית, אבל היא שטותית ומהווה הזיה באותה המידה כמו היהדות או הנצרות - או הקומוניזם. מה שאנחנו תומכים בו הוא האידאלים של הרציונליות והנאורות, ואלו בהחלט לא מביאים לזוועות כגון הקומוניזם אלא לחברות אתאיסטיות כגון סקנדינביה והתרבות (החילונית במידה רבה) המערבית. אתאיזם הוא פועל יוצא מחופש המחשבה והדיון שמאפשרים הנאורות, אבל לא כל אתאיזם הוא נאור. ולמרות שישנן בהחלט מלחמות שיצאו אליהן בשם הנאורות, מעשי זוועה עומדים בניגוד ישיר וברור לנאורות.


כהרגלו בקודש, דוקינס פותח את הפרק בנקודה צדדית - בכמה המוסר בכתבי הקודש לקוי. הוא משתמש בעיקר בתורה, מכיוון שהיא כל-כך נוראית. דוקינס מקדיש חלק גדול מהזמן שלו בפרק זה לניגוח של התורה והדת היהודית (בניגוד לנצרות, שמטבע הדברים יותר בולטת באופן כללי בספר), כך שהקורא הישראלי וודאי יימצא שם הרבה דברים מעניינים. הוא מספר, למשל, על ניסוי שערך הפסיכולוג ג'ורגי טמרין [שנראה שפוטר מאוניברסיטת תל-אביב בעקבותיו] שמראה איך הדת היהודית גורמת לילדים בני 8-14 להצדיק רצח-עם בנימוקים מזוויעים. 66% תמכו ברצח כל תושבי העיר יריחו, הרג הבהמות, ושרפת העיר; כאשר שינו את השמות לשמות סיניים, רק 7 אחוזים הצדיקו את התנהגותו של "גנרל לין".
במילים אחרות, כאשר נאמנותם ליהדות סולקה מן התמונה, רוב הילדים ביטאו הסכמה עם השיפוט המוסרי המשותף לרוב בני האדם המודרניים. פעולתו של יהושע היתה מעשה ברברי של השמדת עם. אבל הכל נראה שונה מנקודת מבט דתית. השני מופיע בגיל צעיר. אצל הילדים, הדת היא זו שגרמה לבדל בין גינוי להשמדת עם לבין הסכמה לו.
רוב הנקודות מכתבי הקודש עצמם יהיו אולי ידועות לקורא הישראלי, אבל עדיין דוקינס טוב מאוד בלרכז כמות מרשימה של זוועות ולהציג אותן היטב. אני רק חושש שהאופטימיות של דוקינס שכתבים אלו אינם חשובים באמת כי הדת שואבת את המוסר שלה מרוח הזמן לא ממש עובדת בישראל (ובחברות אחרות שבהן הפונדמנטליזם גואה).

יום ראשון, 13 בפברואר 2011

יום דרווין שמח

היום, ה-12 בפברואר 2011, הוא יום דרווין הבינלאומי. חג זה מוקדש לציון יום הולדתו (בשנת 1809), אך יותר מזה לציון הבנתנו את החיים ואת עצמנו לאור תורת האבולוציה והמדע ככלל. זוהי בהחלט הזדמנות טובה לעשות כן, אבל לצערי לא נראה שאפילו האוניברסיטאות בארץ חוגגות את החג הזה. רשומה זו תהיה הניסיון הצנוע שלי להוסיף דרשה קטנה לחגיגות יום דרווין השנה.

לחגוג את יום דרווין בארץ זה לחגוג אותו אל מול כוחם העולה, דמוגרפית, של החרדים והדתיים הפונדמנטליסטים המכחישים את המדע. לכן אני אקדיש את הרשומה הזו להבהרה קטנטנה של פועלו והישגיו של דרווין, והפעם לאור "ביקורתו" של דורון אורבך - חרדי וראש החוג לכימיה באוניברסיטת בר-אילן. לאחר הקדמות פסאודו-היסטוריות ופסיכולוגיסטיות מגוחכות שמובססות בדיוק על אפס עדויות, וסיכום קצר של תאוריות האבולוציה (וגם ביקורת המקרא, אבל לא נעסוק בזה), מגיע אורבך ל"הפרכה" שלה; אדון רק בחלק ממנה:

...לרעיון הבסיסי של תורת האבולוציה שסדרות של שינויים מקריים ממויני סביבה יכולות להביא לפיתוח אברים חדשים ולתהליכי שיכלול כלליים ולגרום התפתחות של יצורים פרימיטיביים ליצורים משוכללים יותר, אין שום הוכחה. הטענה הבסיסית של התיאוריה, שדומם יכול להפוך לחי [ממש לא קשור לאבולוציה - י.ר] ויצורים חיים יכולים להתפתח עקב שינויים מקריים, החל  מתאים בודדים, דרך מושבות של תאים ליצורים משוכללים כמו אלה המוכרים לנו מסביבתנו (כולל המין האנושי) אם רק יש לכך מספיק זמן (מיליוני שנים ) היא אבסורדית מכל כיוון שמסתכלים עליה.
...העובדה שעולם החי והצומח הופיע בשלבים והיו יצורים שנכחדו ונעלמו לא מעידה כהוא זה על התפתחות מקרית של חיים ללא תכנון והתערבות שמעבר לטבע. אדרבה , אין שום מהלך מיקרי שיכול להסביר את היצירה של הפונקציות המשוכללות של החיים: תנועה, חושים, עיכול, התמצאות, עצבים, תקשורת, חשיבה, תודעה (ואפילו לא את הפונקציות הבסיסיות של התאים החיים הבודדים ).
...גם מהלכי הדמיון והשונות בין הצופנים הגנטיים של יצורים שונים, כפי שמתגלה בשנים האחרונות, לא מעידים כהוא זה על מוצאים משותפים וסיעוף עקב התפתחות מקרית שהפרידה בין מינים שונים. אדרבה, כל הצופנים הגנטיים רק מעידים על גאונותו של המתכנן, שהצליח ליצר עולם צומח וחי מגוון, הפועל תוך הרמוניה מדהימה (עד שהאדם מתערב ומקלקל בכוח הבחירה החופשית שלו ) ע"י שימוש באותן אבני בנין במינון שונה.

הישגו של דרווין לא היה בכך שהוא העלה את רעיון האבולוציה - רעיון זה היה נפוץ לפניו - או אפילו בכך שהוא סיפק מנגנון - הברירה הטבעית - לאבולוציה. הישגו הגדול היה בכך שהוא שכנע שהמנגנון הזה הוא אכן המנגנון הנכון. הוא שכנע על ידי עובדות אמפיריות, על ידי ממצאים, לא רק על ידי דעה וסבירות. דרווין היה מדען דגול מכיוון שהשכיל לספק ראיות טובות מאוד לתורה שלו, ולהראות שראיות שסותרות אותה לכאורה אינן נכונות. מאז, כמובן, הצטברו עוד הררי ראיות והתאוריה הורחבה ושופרה. אורבך טוען שהמדענים מקבלים את תורת האבולוציה משלל סיבות, אבל הוא לא מעלה את הסיבה האמתית - זוהי התאוריה המוצלחת ביותר (למעשה, היא בליגה משלה) בהסבר הראיות.

כדי להבהיר את הנקודה, אביא "הוכחה" אחת לכך "שסדרות של שינויים מקריים ממויני סביבה יכולות להביא לפיתוח אברים חדשים". זו לא "ה" הוכחה - זו הוכחה אחת מני רבות שמגולמות במחקר האבולוציוני, ממש כפי שמדידות המעבדה של אורבך מהוות "הוכחה" בזעיר אנפין לתורה האטומית של החומר. כמובן שאין "הוכחות" במדע - מה שיש זה תחזיות שמתאמתות בניסוי ובתצפית, ובכך מאשרות את התאוריה. אורבך יודע את זה - התצפיות שהוא עושה במעבדתו לא "מוכיחות" את התאוריה האטומית, אלא נובעות ממנה ומתאימות לה - ולכן הוא (ומדענים אחרים) מאמינים בה. באותו אופן, להנחה שסדרות של שינויים מקריים ממויני סביבה הן מה שמביא להתפתחות איברים חדשים יש השלכות, תחזיות שהממצאים יכולים להיות בהתאם להן ולכן לתמוך בתורת האבולוציה.

חלק מהראיות שניתן לבדוק הן תבניות של "השונות בין הצופנים הגנטיים של יצורים שונים", כפי שמנסח זאת אורבך. על פי תורת האבולוציה, יש לצפות לתבניות מסוימות (ולא אחרות; יש כמובן חופש מסוים, אבל עדיין). אחת מהתחזיות היא שאברים חדשים מתבססים על מבנים ישנים - לכן, אם אנחנו מתחקים אחר האבולוציה של העצבים (אחת מהדוגמאות שאורבך מעלה) למשל, אזי אנחנו צריכים למצוא "חלקים" של המבנים שמרכיבים את העצבים ביצורים קדומים יותר שטרם הכילו עצבים, ולכן גם בצאצאיהם (כלומר - במי שתאוריית האבולוציה אומרת שהם צאצאיהם) חסרי העצבים. ביצורים אלו, לאותם חלקים יהיו שימושים אחרים. יתרה מכך, התפלגות החלקים צריכה להיות בנויה ב"היררכיה מקוננת" - כלומר שניתן יהיה לשרטט "עץ" של יחסי שארים שבמהלכו נוספים (ולעתים, נעלמים) חלקים - כך שלמשל לכל בעלי החיים יהיו חלקים מסוימים, ליונקים בלבד יהיו חלקים נוספים אחרים בעוד שלעופות בלבד חלקים נוספים שונים, וכן הלאה.

וזה אכן המצב. למשל, חלק ממבנה העצב הוא "הצפיפות הבתר-סינפטית" (postsynaptic density). מדובר בחלק מהמערכת המאפשרת לאות החשמלי לעבור בין שני עצבים. מבנה זה מורכב מסוגים רבים של חלבונים, והקידוד הגנטי למערך חלבונים זה נמצא זה מכבר בספוגים - בעלי חיים ללא עצבים. מערך זה כנראה קיים שם, אך הוא משמש לתפקיד אחר - בדיוק כפי שצופה האבולוציה. תגלית זו הובילה לחיפוש המבנה גם בבעלי חיים חד-תאיים והשוואה רחבה יותר, שאפשרה לשחזר (חלקית) את האבולוציה של הצפיפות הבתר-סינפטית  מתוך תבנית ההיררכיה המקוננת  (שאכן נמצאה) בקידוד הגנטי לחלבונים אלו בבעלי חיים ויצורים אחרים; מתוך המאמר:

ניתוח שנערך לאחרונה מצא שהגנום של ספוגים חסרי-עצבים מקודד הומולוגים [חלבונים מתאימים] לרוב החלבונים הבתר-סינפטיים של בעלי החוליות. …. חיפושים אחר חלבונים אורתולוגיים ושחזור הוספות והעלמות הגנים על בסיס הפילוגנטיקה [אילן-יוחסין] מראים כי החלבונים הבתר-סינפטיים נוצרו בשני צעדים עיקריים. חלבוני התמיכה העיקריים וחלק משותפיהם נרכשו באב חד-תאי קדום של הכואנופלגלים והמטאזואה. קבוצה משמעותית נוספת הופיעה באב קדמון של המטאזואה בלבד. … זמן ההיווצרות של רוב החלבונים הבתר-סינפטיים לא היה בו-זמני עם רכישת הסינפסות או תאים דמויי-עצבים. עיקר הפיגומים נוצרו בהקשר חד-תאי וכנראה לא היו מעורבים בתקשורת בין-תאית. בהתבסס על שחזור הרכב החלבונים ויחסי הגומלין האפשריים ביניהם, השימוש הקדום שלו יכול היה להיות לקשר בין איתותי סידן ובין בקרה על השלד התאי. הקומפלקס עורב לאחר מכן אל תוך הסינפסה המתפתחת על ידי הוספה של שימושים חדשים.

לשחזור אבולוציוני שכזה יש השלכות - כלומר, תאוריית האבולוציה מספקת מסקנות לגבי ממצאים אחרים מחיות ויצורים אחרים לאור השחזור הזה. השלכות אלו ייבדקו בעתיד, וישולבו במסגרת ראיות כללית יותר לגבי האבולוציה של העצבים ומערכות העצבים ובאופן כללי יותר של האבולוציה של אותם ענפים בעץ החיים. כל קווי הראיות האלו, על פי תורת האבולוציה, חייבים לתמוך אלו באלו - שחזור השושלת האבולוציונית של הצפיפות הבתר-סינפטית חייב יהיה להתאים לשחזור של מרכיבים אחרים בהתפחות העצב, מערכת העצבים, ומנגנונים ביולוגיים אחרים. יש גם תחזיות אחרות, למשל על התפקוד הכימי של חלבונים מסוימים בהקשרים מסוימים. כל אלו הן תחזית ברות-בדיקה, והאבולוציה מקובלת מכיוון שכאשר מחקרים נוספים בודקים תחזיות כגון אלו הם לא מוצאים ממצאים שסותרים את התאוריה הבסיסית ופעמים רבות ובעקיבות מוצאים ממצאים שמאששים תאוריות-בת (כגון השחזור האבולוציוני הנ"ל).

לאורבך אין הסבר חלופי. "שימוש באותן אבני בנין במינון שונה" מתאים לכמעט כל תבנית שהיא של ממצאים גנטיים ומערכי חלבונים. ה"תאוריה" שלו פשוט לא מסוגלת לספק שום תחזיות לגבי מה יימצא בטבע. בפרט, היא לא צפתה שיימצאו חלקי המערכת בספוגים ובבעלי חיים חד-תאיים (דווקא), ושהתבנית של הימצאות חלקי המערכת תתאים להיררכיה המקוננת שצפויה על פי תורת האבולוציה. היא גם לא חוזה מה נמצא הלאה - מה נמצא בבעלי חיים אחרים? מה נמצא לגבי מרכיבים אחרים של העצבים ומערכת העצבים? מה נמצא לגבי תפקוד החלבונים הבתר-סינפטיים בספוגים ויצורים אחרים? וכן הלאה. שלא לדבר על אינספור התחזיות האחרות של האבולוציה. זו הסיבה שהמדענים מעדיפים את האבולוציה - היא עובדת.

התאוריה עבדה עוד בזמנו של דרווין. בזכות עבודתו המעולה כמדען, היא הסבירה ממצאים שהחלופה הדתית, שבה החזיק דרווין עצמו ומדענים רבים אחרים לפני תורת האבולוציה, לא הסבירה. מאז נוספו הררי נתונים שמתאימם לתחזיות תורת האבולוציה, ולא נמצאו ממצאים סותרים. לכן מאמינים בתורת האבולוציה. אין כאן שום קונספירציה, שום מניעים פסיכולוגיים שפלים - יש כאן פשוט ראיות, שמצביעות על נכונות האבולוציה. חוסר אמונה באבולוציה נובע רק מדעות קדומות או מבורות; כל מי שמסתכל באינספור הראיות וקווי הראיות המגוונים שתומכים באבולוציה בראש פתוח ומחשבה צלולה מקבל אותה.