קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: חלק 0

דוקינס כתב את הספר שלו כדי לעורר מודעות. לעורר מודעות לארבע דברים:

1. דוקינס רוצה לעורר מודעות לכך ש "יש ביכולתך להיות אתאיסט שהוא בה-בעת גם אדם מאושר, מאוזן, מוסרי ונהנה מסיפוק אינטלקטואלי". כלומר, דוקינס רוצה לפנות לאנשים דתיים (או על הגדר), הנמשכים לאתאיזם אבל מנועים מלהגיע אליו בשל שטויות שהחדירה בהם החברה הדתית שסביבם, ולומר להם - אתאיזם הוא דבר טוב, הוא האמת שאתם מחפשים. הוא לא רדוד אינטלקטואלית, אלא מציע דווקא סיפוק ועומק אינטלקטואלי. הוא לא יגרום לכם להיות לא-מאושרים, ולא יביא לשחיתות מוסרית, לסמים, לאלימות, ושאר רעות חולות. כל הדברים האלו ששמעתם על ה"חילונים" המשוקצים אינם אלא תעמולה זולה שאין בה כלום. לכן, אין לכם מה לפחד מאימוץ האתאיזם - העזו ובחנו אותו, והחליטו לבד. וכשתבחנו אותו ברצינות - תראו שהוא האמת. שכן דוקינס חושב שהוא מצדיק את האתאיזם כל-כך טוב ש"קוראים שהם דתיים בתחילת הקריאה יהיו אתאיסטיים לאחר שיניחו [את הספר] מידיהם". דוקינס עצמו מודה שזה די אופטימי, אך גורס כי "נשמות חופשיות" ששטיפת המוח הדתית לא "תפסה" עליהם מסיבה כלשהי זקוקים רק לעידוד קל כדי לפרוץ את חומות הדת. בוודאי שיש כאלו, אך הם נדירים - הם לא כל קורא דתי.
     
2. דוקינס רוצה לעורר מודעות לאיכות האינטלקטואלית העדיפה של העמדה האתאיסטית, ולסיפוק האינטלקטואלי שמספקת הבנה נטורליסטית של העולם. בכך הוא מתכוון בראש ובראשונה לסיפוק שמספקת הפנמה של תורת האבולוציה, אבל גם לטיעונים פילוסופיים נגד קיום האל והפרכת הטיעונים בעד קיומו.
   
3. דוקינס רוצה לעורר מודעות לכך שאין דבר כזה ילד חרדי, או נוצרי, או מוסלמי - ילדים קטנים הם עדיין חסרי דת, אין להם את היכולת אפילו להבין מה זה באמת "אסלאם", והתייחסות אל ילד כילד "אסלאמי" היא חוסר התחשבות בזכותו וכבודו כאדם להחליט לבד מהי דתו לכשיגדל.
   
4. אבל בעיקר ומעל הכל, דוקינס רוצה לעורר את הגאווה האתאיסטית. הוא משתמש במודע במילה שמשתמשים בה ההומוסקסואלים, כי מטרתו דומה - הוא רוצה לעורר מודעות בקרב האתאיסטים שהאתאיזם אינו משהו שיש להתבייש בו, ובקרב החברה שיש לקבל את האתאיסטים. חלק מזה הוא שהדיון באתאיזם יהיה מקובל בחברה, כלומר ש"פגיעה ברגשות הדתיים" ושאר ההגנות שהדת מערימה כדי למנוע דיון פומבי ורציני בה יוסרו מהבימה הציבורית. דוקינס רוצה לראות קהילה אתאיסטית מגובשת, הפועלת בתוך החברה הדתית באופן מתואם כדי לקבל שוויון והכרה וכדי לקדם את אמונותיה.

הצלחתו של דוקינס ניכרת במיוחד במטרה הרביעית שלו - הוא אכן הצליח לעורר מספר רב של אתאיסטים ממרבצם, ולהמריצם להשתתפות פעילה במסגרות חברתיות אתאיסטיות כגון תנועת הבהירות (Brights). כתוצאה מכך, ומהשינויים הדמוגרפיים באמונה בכלל, החברה נעשתה יותר מודעת לאתאיזם, גם אם לא יותר סובלנית כלפיו (בינתיים - שלטי פרסום אתאיסטיים עדיין נעקרים ברחבי אמריקה).

הצלחתו בשאר הסעיפים חלקית יותר. דוקינס אכן מצליח לפנות לדתיים אחדים ולגרום להם לזנוח את דתם, אבל זו נראית לי תופעה שולית. ובצדק - אני מקדים את המאוחר, אבל ה"סיפוק האינטלקטואלי" שדוקינס מספק אינו עמוק ואינו משקף את העצמה האינטלקטואלית האמתית של האתאיזם. גם הטון המזלזל של דוקינס מרחיק מאמינים רבים מלחשוב לעומק על דבריו, והאנלוגיות הרבות והדיבור העממי שהם סגננו מאפשרות לקורא הדתי לפרש את דבריו באופן מעוות וכך לשכנע את עצמו שאין בהם ממש. 

אני סבור שעדיף בהחלט להבין את ספרו של דוקינס בעיקר לאור המטרה הרביעית, כמניפסט אתאיסטי הקורא לגאווה וכינון קהילה אתאיסטית. תוכן הספר וצורתו כאחד נובעים ממטרה זו. כך, הוכחה ניצחת של העליונות האינטלקטואלית בשפה מתנשאת ומבדרת עדיפה בהרבה על דיון פילוסופי מעמיק ויבש. יוצא מכך שבהגדרה ספרו לא יהיה מה שמתאים כדי להמיר את דתם של ההמונים הדתיים או להציג טיעונים וניתוחים אינטלקטואליים עמוקים על עליונות האתאיזם על הדת. בשביל זה - לכו לספרים אחרים. בשביל זריקת מרץ אתאיסטית - דוקינס הוא כתובת טובה.