יום שלישי, 22 במרץ 2011

הטעויות של אורבך: אביוגנזה ותרמודינמיקה

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". במסגרת ניסיונותיו להראות שמדע "אמתי" אינו עומד בסתירה לדת אלא מתאים לה, פונה עתה אורבך לסוגיית ראשית החיים. אורבך מנסה לטעון שהבנה מדעית של הסוגיה מראה שהחיים לא יכלו להיווצר טבעית, ולפיכך נוצרו בדרך על-טבעית, בדיוק כפי שגורסת הדת. בסיס הטיעון לכך הוא הרעיון שמולקולות מורכבות, שהן חלק מהותי בחיים, לא יכולות להיווצר ממולקולות פשוטות (בדרך טבעית) אלא על ידי מנגנונים מתוחכמים, שמורכבים בעצמם ממולקולות מורכבות. לכן, גם אם נניח (ולו לשם הדיון) שבעבר היה קיים כדור הארץ ללא חיים אך עם מולקולות פשוטות, החיים (מולקולות מורכבות) לא יכלו להיווצר על פניו טבעית, אלא רק בהתערבות על-טבעית.

זה היה אולי יכול להיות טיעון מעניין, אילו אורבך היה מספק לו הצדקות של ממש. אבל במקום לדבר על מנגנונים בתגובות כימיות, אורבך מדבר על התרמודינמיקה שלהן. אורבך טוען ש"ההתסברות שדומם יהפוך לחי במקרה היא אפס", בגלל שזה מפר את החוק השני של התרמודינמיקה. כפי שנראה, זה פשוט לא נכון. החוק השני מדבר על שיקולי אנרגיה, לא על מנגנונים (מורכבים או לא) שדרושים כדי ליצור חומר (מורכב או פשוט). החוק השני פשוט לא רלוונטי לטיעון של אורבך, ולא תורם במאומה לקידום טיעונו.

בכך בעצם יכולתי לסיים. אורבך לא באמת מספק שום הצדקה לדחייה של ראשית חיים טבעית, ואמונה זו שלו נשארת בגדר אמונה דתית אישית שכל קשר בינה לבין אמונה מבוססת מדעית מקרי בהחלט. אבל כפיזיקאי שמתעסק בתרמודינמיקה העיוות שלה קצת מרתיח אותי, אז שארית הרשומה מוקדשת להבהרת הנושא – מה בדיוק אומר אורבך, מה אומר החוק השני באמת, ולמה הוא לא מקדם את הטיעון של אורבך כלל.

--------

אני חייב להודות שאני נדהם לאור אי-הדיוקים שבדבריו של אורבך על החוק השני של התרמודינמיקה. זהו טיעון-בגרוש שהייתי מצפה מבריאתן מצוי, לא מכימאי מקצועי. אז אני אמשיך באטיות, כדי לטהר את ההשחתה המדעית שהוא מחולל.

אורבך מגדיר את החוק השני של התרמודינמיקה כחוק הקובע כי "התגובות הספונטניות בטבע הן אלו המביאות לאי סדר". לאחר מכן הוא מזהה במובלע סדר עם מורכבות של המולקולות המשתתפות בתגובה הכימית, ולמשל טוען ש"פרוק מולקולות מורכבות לגורמים... הוא מהלך ספונטני". “ספונטני" כאן מוגדר למעשה כמידה של אי הסדר הנוצר, כשאי-סדר גדול מביא לכך שהתגובה היא יותר מסתברת ו”ספונטנית”. אני מאמין ומקווה שאילו סטודנט שלו היה כותב דברים אלו בבחינה היה אורבך מכשיל אותו. זהו לא רק פישוט, זה ממש עיוות.

החוק השני של התרמודינמיקה קובע כי האנטרופיה בכל תהליך בטבע עולה [או לפחות לא יורדת, אבל בואו לא נסתבך עם זה]. מה זה אנטרופיה? הכי טוב לחשוב על האנטרופיה כמידה של פיזור האנרגיה בחומר. החוק השני אומר שאנרגיה, בכל תהליך בטבע, תתפזר. אעיר שההגדרה של אנטרופיה כאי-סדר סבירה הרבה פעמים, אבל האנלוגיה כושלת לעתים ובעיקר היא לא עוזרת להבין את הקשר בין החוק השני לאנרגיה, שכפי שנראה עוד רגע הוא הנקודה העיקרית פה.

שימו לב – זה לא שתגובות "ספונטניות" מביאות לגידול באנטרופיה, אלא שכל התגובות מביאות לכך. הגידול באנטרופיה הוא לא בהכרח בחומרים שאנו מסתכלים עליהם כשאנו מתארים את התגובה הכימית (כגון יצירת אותן מולקולות מורכבות) – יכול להיות למשל שהמולקולות האלו ירדו באנטרופיה, אם האנטרופיה של משהו אחר (כגון מולקולות אחרות בסביבה) תעלה כך שסה"כ האנטרופיה תעלה בתהליך. האנטרופיה של מולקולה גם לא זהה למורכבות שלה, אלא לכמה האנרגיה יכולה להתפזר בתוכה (ואיזה מולקולה יכולה לפזר יותר אנרגיה גם תלוי בטמפרטורה). החישוב של איזה תהליכים מבין אלו המותרים על פי החוק השני יתרחשו ובאיזה קצב הוא סבוך וקשור בתחום הנקרא קינטיקה ובמנגנונים של התגובה, ובנסיבות שונות יתרחשו תגובות אלו בקצבים שונים; בשום פנים ואופן לא נכון שגדילת אנטרופיה גדולה יותר אומרת שהתהליך סביר יותר.

ניקח אחת מהדוגמאות של אורבך עצמו – סוכרים. הסוכר החשוב ביותר בביוכימיה הוא הגלוקוז, שמיוצר בתהליכי פוטוסינתזה כדי לאגור אנרגיה מהשמש ומפורק בתהליכי נשימה כדי לנצל את האנרגיה הזו. שקול את הראקציה הכימית הבאה, של פירוק גלוקוז לרכיביו האטומיים:

C6H12O6 → 6 C + 12 H + 6 O

כדי לראות מה החוק השני באמת אומר, נחשב תחילה את הגידול באנטרופיה בהתייחס לחומרים הכתובים בלבד. ניתן למצוא בקלות את האנטרופיה של החומרים הללו בתנאים כימיים סטנדרטיים בטבלאות תרמוכימיות, וחישוב זריז יראה שבתגובה זו חל גידול באנטרופיה של כ-3,000 [ג'אול למול לקלווין]. נראה בניתוח זה שהאנטרופיה גדלה ולכן שפירוק הגלוקוז למרכיביו הוא אכן הכיוון שעליו מצביעה התרמודינמיקה ככיוון היחיד האפשרי. אורבך צודק, החוק השני אומר שהמולקולה המורכבת תתפרק לגורמים!

רגע, רגע. ברור הרי שסוכר לא מתפרק ככה סתם לחלקים, ובטח שלא לאטומים. אז מה קורה כאן? מה שלא התחשבנו בו היה השינוי באנטרופיה (פיזור האנרגיה) של הסביבה, בשל מעבר אנרגיה מהסביבה לחומר-המגיב או להפך. יש לחשב את האנרגיה שהתפזרה בכלל התהליך, כולל בסביבה של החומרים שבנוסחה. מסיבות היסטוריות הכימאים מחשבים דווקא את מינוס כמות האנרגיה שהתפזרה, וקוראים לזה “השינוי באנרגיה החופשית של גיבס”. כך יוצא שתגובה שיש לה הפרש אנרגיית גיבס שלילי היא תגובה בכיוון שמתאים לחוק השני את התרמודינמיקה, וכמות זו של אנרגיה תתפזר בתגובה זו. השינוי באנרגיית גיבס בפירוק הגלוקוז לאטומים שלו הוא דווקא חיובי, בערך 8,700 [קילו-ג'אול למול]. זה אומר שהאנרגיה מתרכזת בתהליך זה במקום להתפזר, והוא עומד בניגוד לחוק השני של התרמודינמיקה. ולכן לא רואים אותו – הגלוקוז לא סתם מתפרק לאטומים.

ראינו, אם כך, ש"פירוק מולקולות מורכבות לגורמים" לא מתחייב מהחוק השני של התרמודינמיקה. השאלה אם המולקולות המורכבות יתפרקו או לא מסובכת יותר, ותלויה בתגובה. שרפת הגלוקוז על ידי חמצן (שאורבך מעלה כדוגמה) כן מתאימה לחוק השני, אך התפרקותו לאטומים לא. כמו כן, החוק השני לא מדבר על "תגובות ספונטניות" אלא על כל התגובות כולן – בכל תהליך טבעי כלשהו, האנטרופיה תעלה.

האם זה אומר שתגובות עם הפרש אנרגיית גיבס חיובי לא יכולות להתרחש כלל? לא בדיוק. כל מה שזה אומר זה שכדי שתגובה כזו תתרחש, היא צריכה להיות חלק ממהלך רחב יותר, כך שסה"כ האנרגיה תתפזר בתהליך. חלק מאותו תהליך יכול להיות לא כימי, אלא פיזיקלי – למשל, שינוי בשדה הקרינה (ולכן באנטרופיה שלו). נסתכל למשל על יצירת סוכר, ובפרט יצירת גלוקוז ממים ודו-תחמוצת-הפחמן:

6 CO2+6 H20 → C6H12O6 +6 O2

שינוי האנרגיה החופשית של גיבס בתהליך זה הוא 2880 [קילוג'אול למול], כלומר זהו תהליך שבו האנרגיה "מתרכזת" במקום להתפזר והוא עומד בניגוד לחוק השני של התרמודינמיקה. אבל רגע – זוהי בעצם הפוטוסינתזה, והרי הפוטוסינתזה מתרחשת! אז מה, יש מלאך קטן שעומד ליד כל עלה ומפר את חוקי הטבע? לא. שוב לא התחשבנו בכל מה שיש להתחשב בו. הפוטוסינתזה דורשת גם את קרינת השמש. שדה הקרינה הנכנס שונה מזה היוצא, והשינוי יותר ממספיק כדי שסה"כ האנרגיה תתפזר.

עד כה נמנעתי מלהשתמש במילה "ספונטני" שאורבך משתמש בה. מבחינה כימית, תהליך "ספונטני" הוא תהליך עם הפרש אנרגיית גיבס שלילית, ואז מספיק [מבחינה תרמודינמית; לא ניכנס למעבר לזה] לשים את החומרים המגיבים ביחד והתגובה תתרחש בכיוון הרצוי. למשל, התהליך ההפוך ליצירת הגלוקוז הוא תהליך שרפתו באמצעות חמצן,

C6H12O6 +6 O2 → 6 CO2+6 H20

בתהליך זה הפרש האנרגיה החופשית של גיבס הוא 2880- (פשוט סימן שלילי מהתהליך של יצירת הגלוקוז), ולכן הוא “ספונטני”. זוהי הדוגמה שאורבך מביא לכך ש"פרוק מולקלות מורכבות לגורמים... הוא מהלך ספונטני". ניתן לראות שהוא צודק רק לפעמים (פירוק לאטומים, למשל, אינו ספונטני), אבל חשוב מכך שהוא יוצר בלבול בין המונח המדעי למונח היומיומי. כן, פירוק הגלוקוז לגורמים בשרפה הוא "ספונטני" במובן הכימי, אבל זה לא אומר שיצירת הגלוקוז אינה "ספונטנית" במובן היומיומי, כלומר שהיא תהליך טבעי שמתרחש מעצמו (בתנאים מסוימים) ללא התערבות חיצונית. יש גם תהליכים "ספונטניים" מבחינה כימית שבכלל לא מתרחשים "מעצמם", באופן "ספונטני" במובן היומיומי, ללא התערבות חיצונית. חשוב מאוד לא לבלבל בין המושג הכימי למושג היומיומי.

תהליך "לא ספונטני" מבחינה כימית הוא תהליך עם הפרש חיובי. ראינו הרגע שמה שהחוק השני אומר זה שתהליכים "לא ספונטניים" (במובן הכימי) דורשים מקור אנרגיה חיצוני כדי שהם יתרחשו – איזו אנרגיה מרוכזת, שתוכל להתפזר בתהליך כך שסה"כ האנרגיה עדיין תתפזר. החוק השני בפירוש לא אומר ש"תגובות ספונטניות הן אלו [שמגדילות את האנטרופיה]”, אלא שהן אלו שלא דורשות מקור אנרגיה חיצוני כדי להתרחש. כל תהליך מגדיל את האנטרופיה. יש תהליכים לא ספונטניים שאינם קשורים בשום מנגנון מסובך או מולקולות מסובכות. (צריך כן מנגנון כלשהו שיקשר בין השינוי במקור החיצוני לבין השינוי הכימי, אבל החוק השני לא אומר שום דבר על המורכבות של המנגנון הזה.) יש תהליכים לא ספונטניים שמתרחשים מעצמם, באופן "ספונטני" במובן היומיומי, בנסיבות טבעיות (לא-מלאכותיות) רגילות ונפוצות.

לב הטיעון של אורבך הוא הרעיון שרק מבנים מסובכים כגון חיים-מודרניים או מבנים שהאדם מתכנן יכולים ליצור תגובות לא ספונטניות, כגון יצירת "חומרי הבניין המסובכים של החיים". כדי לשכנע בכך, הוא מעלה שלל חצאי אמיתות ועיוותים.

בטבע מיוצרים דרך קבע כל חומרי הבניין המסובכים של החיים (סוכרים, שומנים, חלבונים, החומר הגנטי) ממולקולות פשוטות כמו מים, דו תחמוצת הפחמן, חנקן ותרכובות גפרית, זרחן, ברזל ומלחי נתרן, אשלגן, מגנזיום, כלור וכו' בתהליכים הנקראים פוטוסינתזה, ע"י עולם הצומח.

תהליכים אלה כשלעצמם אינם ספונטנים ע"פ חוקי הטבע, ויכולים להתרחש אך ורק עקב קיומן של מערכות הקולטות את קרינת השמש ובכך יוצרות מערכות כימיות שמאזן האנטרופיה שלהם בכל זאת חיובי.

זה מטעה מאוד. כפי שראינו, החוק השני של התרמודינמיקה מסתכל על החומרים הראשונים שמגיבים בתגובה ועל החומרים הסופיים, התוצרים של התגובה, ולפי זה קובע אם התגובה היא "ספונטנית" או שהיא צריכה מקור אנרגיה חיצוני. הוא לא קובע איזה מנגנון (מכניזם כימי-פיזיקלי) צריך כדי לקיים את התגובה. זה נושא אחר, שלא תלוי בתרמודינמיקה.

בפועל, מתרחשות בטבע תגובות כימיות לא "ספונטניות" (כמובן הכימי) רבות בלי קשר לחיים, כולל תגובות שיוצרות את "חומרי הבניין" של החיים כגון יצירת חומצות אמינו בחלל. אין שום דבר בחוק השני שמגביל את מידת הסיבוכיות של המולקולות שנוצרות בתהליכים כאלו, או את האפשרות שמולקולות מורכבות כאלו ימשיכו להתרכב הלאה בדרכים שונות ומשונות שאנו קוראים להן "חיים". כל מה שהחוק השני אומר הוא שבמידה שמעורבים בכך תהליכים כימיים לא ספונטניים, יידרש מקור אנרגיה חיצוני.

אבל למה שראשית החיים תדרוש בכלל תהליכים לא ספונטניים? תהליכים לא-ספונטניים הם חלק מהחיים המודרניים, אבל לא בהכרח מהחיים הראשונים. ייתכן, למשל, שהחיים הראשונים היו מבוססים על ניצול מולקולות עתירות-אנרגיה שהיו נפוצות בסביבה מקומית, ורק לאחר מכן התפתחו דרכים לא-ספונטניות לייצור אותן המולקולות באופן "מלאכותי" על-ידי החיים. או שראשית החיים הייתה מבוססת על מפלי-ריכוזים ששימשו כמקור אנרגיה.

החיים כן דורשים מולקולות מורכבות, אבל לאו-דווקא את היצירה שלהן בתהליכים לא-ספונטניים. אורבך רומז שמולקולות מסובכות לא יכולות להיווצר ממולקולות פשוטות בשל החוק השני של התרמודינמיקה, אבל אפילו אם נגביל את עצמנו לתגובות ספונטניות זה לא נכון. המולקולה ATP למשל היא מולקולה פשוטה יחסית (אך עתירה באנרגיה), שמשתתפת בתגובות המרכיבות מולקולות מורכבות מאוד (ממרכיבים פשוטים יותר) בתהליכים ביוכימיים שונים. באופן כללי יותר, המורכבות של המולקולה (שהיא תכונה די איכותית ושרירותית בכלל) לא זהה לתכולה האנרגטית שלה ופיזור האנרגיה בתוכה, שהן מה שחשוב בשביל החוק השני של התרמודינמיקה. בקיצור, מבחינה תרמודינמית אין שום בעיה עקרונית עם יצור מולקולות מורכבות ממולקולות מורכבות פחות.

לסיכום, החוק השני של התרמודינמיקה בכלל לא מגביל את היווצרות החיים מחומר דומם. לכל היותר הוא אומר שצריך לשם כך מקור אנרגיה חיצוני, וגם זה בספק. אורבך יכול לנסות לטעון שאין מקור אנרגיה שכזה – אבל הוא לא עושה זאת. אורבך יכול לנסות לטעון שבלי קשר לחוק השני, כדי ליצור דבר חי צריך מנגנון מסובך שלא סביר שהיה קיים בכדור הארץ לפני החיים – אבל הוא לא עושה זאת. במקום זאת, הוא מבלבל את הקורא המסכן לחשוב שהחוק השני אומר דברים שהוא לא אומר.

נעיר גם שאילו הייתה ההבנה המדעית שלנו את חוקי התרמודינמיקה אומרת שראשית החיים לא אפשרית, לא היה בכך כדי לרמוז שהמקור שלהם הוא על טבעי ובטח לא שזהו אלוהים היהודי האורתודוקסי דווקא. כבר היו בתולדות המדע פעמים רבות שבהן לא הבנו איך משהו נכון, או מסתדר עם שאר חוקי והבנות הטבע. תמיד בסופו של דבר הסתבר שההסבר הוא טבעי, ולא על טבעי. אם המצב היה שחוקי התרמודינמיקה היו סותרים את ראשית החיים, הרי שההיסטוריה מלמדת שהמשמעות היא שאיננו מבינים כראוי את חוקי התרמודינמיקה, או את הנסיבות, או – מה שהכי סביר – שהזנחנו משהו מהתיאור שלנו שאסור היה להזניח. זה שאנחנו לא יודעים איך משהו מסתדר עם חוקי הטבע כפי שהם ידועים לנו לא אומר שזה קסם.

-----

מאחר שהוא לא יכול לתת הסבר נכון למדוע חוקי התרמודינמיקה סותרים את ראשית החיים, לא נותר לאורבך אלא לבלבל את הקורא בשלל שיקולים שאינם מן העניין. כך הוא מדגיש את העובדה שהחיים בימנו מאופיינים ע"י העתקה מדויקת של קוד גנטי מדור לדור, ואומר שלכן

יוצא איפה שיש נגוד מדהים בין העובדה שתגובות כימיות מעצם טבען הן אקראיות ונפעלות ע"פ חוקים סטטיסטים (זו אחת מהתוצאות של החוק היסודי שהוזכר לעיל, החוק השני של התרומודינמיקה) ובין תופעת החיים שכל כולה מבוססת על ארגון, תזמון, סדר ותכנון מראש.

מה עניין שמיטה להר סיני? בפעם האלף - החוק השני של התרמודינמיקה מדבר על פיזור אנרגיה. המנגנון הכימי שמייצר תגובה מסוימת הוא המנגנון (המכניזם) של התגובה. אין למורכבות המנגנון שום קשר למבנה התרמודינמי של התגובה, שאורבך מעלה באוב. התרמודינמיקה קובעת מה אפשרי, לא את המנגנונים והקצבים (קינטיקה) של יישום זה או אחר של התגובה. היא לא מדברת על כמה המנגנון מתוזמן, מה רמת הארגון שבחומר המיישם אותו, וכן הלאה. זה פשוט לא רלוונטי.

תופעת החיים אמנם קשורה בתהליכים מאורגנים ומתוזמנים שמיישמים מנגנונים מסוימים, אבל אין בכך ניגוד לתרמודינמיקה אלא להפך – מנגנונים אלו תואמים לתרמודינמיקה, ומקיימים את חוקיה. להתלונן על זה שיש "ניגוד" בין הדברים הללו זה כמו להתנגד לזה שיש ניגוד בין האחידות והפשטות של הפיזיקה היסודית למגוון ולעושר של הכימיה – אין שום קשר בין שני הדברים, מדובר בתופעה ברמת תיאור גבוהה (כימיה לעומת פיזיקה, חיים לעומת כימיה) שלא משמרת את כל התכונות ש"מאפיינות" את הרמה הנמוכה יותר באינטואיציה האנושית.

...הטענה שמתוך ים של תגובות כימיות אקראיות בכל קונסטלציה, יכולות לצמוח פתאום מערכות המעבירות אינפורמציה מסודרת על בסיס אפס ליקויים היא לא פחות אבסורדית מהטענה שסופת טורנדו המשתוללת במגרש שברי מכוניות יכולה ליצר במקרה מכונית שלמה, מוכנה לנסיעה.

אין טענה ש"מתוך ים של תגובות כימיות אקראיות בכל קונסטלציה, יכולות לצמוח פתאום מערכות המעבירות אינפורמציה מסודרת על בסיס אפס ליקויים". יש טענה שבראשית החיים, מתוך ים של תגובות כימיות בתנאים מאוד מסוימים התהוו מערכות כימיות ששרדו ועם הזמן אפילו התרבו תחת ברירה טבעית, ובכך "העבירו אינפורמציה" עם ליקויים. שום דבר בחוק השני של התרמודינמיקה לא סותר את הטענה הזו. כל מה שאורבך הצליח להצביע עליו זה שמאפיינים מסוימים של חיים מודרניים, כמו יצור סוכרים, דורשים מקור אנרגיה חיצוני. זהו. אם אורבך רוצה לטעון שמקור אנרגיה זה לא מספיק, שצריך עוד משהו כדי ליצור מנגנונים תורשתיים – טוב ויפה, אבל שלא יבלבל אותנו עם החוק השני של התרמודינמיקה, שלא מדבר על שום דבר מעבר לצורך במקור האנרגיה. אם הוא רוצה להעלות טיעון רציני לכך שהתנאים הכימיים בכדור הארץ הקדום לא התאימו ליצירת מבנים מורכבים מספיק כדי לשכפל את עצמם – בבקשה. אבל שלא יבלבל אותנו עם החוקי השני, שלא מדבר בכלל על התנאים הכימיים הדרושים לקיום התגובה הכימית, אלא על התנאים האנרגטיים. אין בחוק השני שום דבר הסותר יצירה טבעית של מולקולות מורכבות, ארגון, תורשה, וכן הלאה. הוא פשוט לא מדבר על זה.

בסופו של דבר אורבך לא מעלה שום טיעון התומך באמונה שלו באבסורדיות של ראשית-חיים טבעית. כל מה שהוא עושה זה לבלבל אותנו עם החוק השני. הרעיון שזה אבסורד נשאר רק זה – רעיון בלתי מבוסס. ספקולציה. מה שמזכיר לי...

-----

מאחר שיש קבוצות כימאים העוסקות בראשית החיים, אורבך מתפנה לחבוט בהן.

בין הכימאים ברחבי העולם, ישנן אכן קבוצות העוסקות בנושא "מוצא החיים" (Origin of Life) שמטרתן היא לנסות להסביר כיצד יכלו חיים להתפתח מהדומם.

אני מחזיק במשרדי דרך קבע מאמרים נבחרים מיצגים, שפורסמו ע"י קבוצות אלו. מדובר באוסף ספקולציות שאין לו שום אחיזה במתודה המדעית. אם אני וקבוצתי היינו מפרסמים מאמרים ברמה כזו של ספקולציות, הייתי נזרק מזמן מהמערכת האקדמית.

אילו אורבך וקבוצתו היו מפרסמים מאמרים אקדמיים על התרמודינמיקה ברמה כזו של עיוותים כמו המאמר שאנו דנים בו, הוא עצמו היה נזרק מהמערכת האקדמית. טוב, אולי לא מבר-אילן.

אורבך, כאמור, לא עוסק במדע טהור. הוא וקבוצתו עוסקים בכימיה אפרורית של תכונות אלקטרוכימיות של חומרים, כימיה של אפיון חומרים יותר מאשר של פיתוח תאוריות מדעיות חדשות. יש בהחלט מקום לכך במדע, אבל זוהי לא התמחות המכילה את המתודה המדעית באמת. הספקולציה שנדרשת כאשר עוסקים בתחום פתוח - כמו ראשית החיים, או על-מוליכות בטמפרטורה גבוהה, או אלף ואחד תחומים אחרים בחזית המדע - היא גדולה יותר. וודאי שהמאמרים על ראשית החיים הם ספקולטיביים – זהו אופיו של התחום. זהו חלק מהמתודה המדעית, חלק שאורבך כנראה לא ממש הפנים מעולם – העלאת וניתוח היפותזות. קריירות שלמות נבנו על "ספקולציות" שכאלו, וגם פרסי נובל – למשל, פרס הנובל על פענוח מנגנון ייצור המולקולה נשאית האנרגיה (ATP), כימואוסמוסיס. תאוריות האביוגנזה של היום מתקדמות יותר מאלו שבעבר, וגם הניסויים הקשורים בהם. התפתחות זו תמשיך. אולי זה יוביל לפענוח ראשית החיים, אולי זה יוביל להבנה טובה יותר של המגבלות והאפשרויות של ראשית החיים – בכל אופן זהו חלק מהמתודה המדעית.

אגב, בחלק מאותם מאמרים כן תמצאו נימוקים כנגד תרחיש זה או אחר, ואפילו מעט נימוקים נגד אביוגנזה טבעית בכלל. אבל אלו לא יהיו הנימוק שאורבך מעלה. אלו יהיו נימוקים שגם אם הם מוטעים, הם לפחות לא מוטעים באופן כל כך בסיסי וברור.

מה שלא תמצאו במאמרים שכאלו זה אמירות חסרות בסיס, כמו ההכללה המעוותת שפירוק של מולקולות מורכבות הוא תהליך ספונטני, או שהחוק השני אינו מאפשר היווצרות של מבנים מורכבים. גם לא תמצאו הרבה טענות שמשהו סותר את חוקי הטבע כשהוא בבירור לא, או טיעונים כושלים עד-כדי-כך לטענה אחרת כלשהי. זה בגלל שמומחים-עמיתים יפסלו כל טעות מדעית שכזו מלהיכנס למאמר. וזו הסיבה שגם לא תמצאו מאמר של אורבך שאומר את הדברים האלו בעיתונות המדעית – כי מה שהוא אומר זו שטות מדעית, שלא תעבור ביקורת-עמיתים.

הבה ניקח צעד לאחור – מהן בעצם אותן הספקולציות אורבך קוטל? הספקולציה של מאמר שכזה על ראשית החיים היא שראשית החיים היא בתהליך מסוים, שאינו סותר את חוקי הטבע ואת התנאים כפי שאנו מכירים אותם. אין לכותביו ראיות של ממש לתרחיש הזה, אבל גם אין ראיות של ממש שהתרחיש אינו נכון. המאמר עוסק בניסיון לצבור ידע באשר לסבירות התהליך לאור חוקי הטבע ו\או הממצאים האמפיריים. יכול להיות שכל התרחישים שחשבנו עליהם עד כה לא נכונים, או אפילו לא אפשריים פיזיקלית, כפי שאורבך אומר – אם כן, אלו יהיו בדיוק מאמרים שכאלו שיראו זאת, לא הטיעונים הכושלים שאורבך מעלה. גם יכול להיות שהתרחיש שהתרחש בפועל הוא דווקא תרחיש לא-סביר כימית.

אורבך, בעצם, מציע ספקולציה אחרת: החיים נוצרו בתהליך מסוים אחר, שכן מפר את חוקי הטבע - אלוהים יצר אותם. מראש, ספקולציה זו היא פחות סבירה – היא סותרת את חוקי הטבע, שבהגדרה הם הדברים האמינים ביותר שבניסיוננו. אורבך מעדיף את הספקולציה שלו מסיבות לא מדעיות, דתיות; אין לו סיבות מדעיות, רציונליות, לעדיפותה – רק “סיבות” לא נכונות, כגון הטיעון הכושל שלו מהחוק השני, או קבלה לא-רציונלית של מסורת. אם אתה לא מרגיש נוח עם חוסר ידיעה וחייב לאמץ תאוריה כלשהי, הספקולציות שאורבך כל-כך מזלזל בהן מהוות ניחוש הרבה יותר מושכל ורציונלי מהספקולציה הדתית. הספקולציה האהובה עלי היא מטאבוליזם-תחילה.

----

לסיכום – אורבך פשוט מטעה. הוא מתיימר להציג טיעון כנגד היווצרות טבעית של החיים מתוך החוק השני של התרמודינמיקה (בעצם, הטיעון הסטנדרטי CF001.3), אבל כל מה שהוא יכול לבסס למעשה מחוק זה הוא שתהליכים לא-ספונטניים (במובן הכימי) דורשים מקור אנרגיה חיצוני. מה שבעצם הוא ההגדרה שלהם. הוא לא מספק שום טיעון שמצדיק את טענותיו שהיווצרות "ספונטנית" (ולו במובן רחב) של חיים או של חומרים מורכבים אינה אפשרית. במקום זאת, הוא מבלבל את הקורא על ידי שיוך מושגים כגון "מורכבות" ו-”ספונטניות" לחוקי התרמודינמיקה באופן לא ברור ורשלני, ואף חוטא בטעויות מביכות כגון הטענה שמולקולות מורכבות לעולם יתפרקו "ספונטנית" או שתהליכים לא ספונטניים מתרחשים רק בפוטוסינתזה.

איך מדען רציני יכול לעשות טעויות כה בסיסיות? אני לא יודע. אולי אורבך לוקה בעוורון אינטלקטואלי סלקטיבי בשל האמונה שלו. אולי הוא מאמץ את דעת הרב אליהו דקסלר, שמותר לשקר לשם תורה. אולי הוא פשוט מראש לא מבין בתחום. אני יכול רק לקוות שהקוראים ישכילו לחשוב על הדברים בבהירות, בלי להיסתנוור מה"סמכות" של אורבך (או שלי). אני סמוך ובטוח שאפילו התעמקות מועטה תראה לכל בר-שכל את מה שהרוב המוחץ של המומחים מסכימים עליו – שאין שום דבר בחוק השני של התרמודינמיקה או בכל עקרון מדעי מקובל אחר שמונע אביוגנזה טבעית.

כל זה אינו מהווה הוכחה חיובית לכך שהאביוגנזה אכן הייתה טבעית. זה רק אומר אין שום סיבה (בניגוד לדברי אורבך) להאמין שההסבר הוא על-טבעי. מנגד, אין לנו (עדיין?) מספיק ידע על העבר, ומספיק יכולת טכנית להבין את התופעות במגוון הסביבות הכימיות וסקלות הזמנים והכמויות הרלוונטיות, כדי להראות מפורשות שתחילת חיים טבעית הייתה אירוע כימי רגיל וטבעי, או אפילו שהיא אפשרית או (כפי שאורבך מאמין) לא אפשרית. אנחנו פשוט לא חכמים מספיק ולא יודעים מספיק עדיין. במקום זה, האמונה שהחיים נוצרו בדרך טבעית נובעת בעיקר מכך שזהו סוג ההסברים שעובדים – כל תופעת טבע שאי פעם הצלחנו להסביר, הסברנו באופן טבעי. לכך יש להוסיף את ההתאמה של העדויות המועטות שכן יש לנו על החיים המוקדמים לראשית פשוטה בכדור הארץ, ואת השיקולים הפילוסופיים – וכך מגיעים כמעט כל אנשי הרוח המשכילים (כולל דתיים רבים) למסקנה שלא, אלוהים לא יצר יום בהיר אחד את החיים באופן קסום. ממש כמו שהוא לא יצר בנפנוף מטה קסם את הברק שהיכה בטימי או זעזע את עמודי הארץ כדי ליצור את רעידת האדמה האחרונה. אמונה באל כזה היא פשוט ילדותית.

יום שני, 14 במרץ 2011

הטעויות של אורבך: מבוא היסטורי

כפי שתיארתי במבוא לסדרה, אורבך מנסה במאמרו “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני" להסביר איך זה שכל האינטלקטואלים טועים כשהם חושבים שהראיות והטיעונים מצביעים על כך שאין אלוהים. לשם כך הוא צריך קודם כל להציג תרחיש היסטורי שיסביר איך הם הגיעו לטעות הזו, ולכך מוקדש החלק הראשון של המאמר שלו. זו משימה עדינה – הוא צריך להסביר למה המדע התנגד לדת הנוצרית, אבל למה הוא לא היה מתנגד לדת היהודית שהיא, מתוך הנחה, "אמת".

הוא פותח לכן בסקירה היסטורית של יחסי המדע והדת. אורבך אינו היסטוריון והוא כמובן לא טורח לבסס את טענותיו ע"י הפנייה להיסטוריונים של ממש. גם אני ארשה לעצמי את אותה רמת דיון, לאורך כל הסדרה על המאמר– עם סטיות קלות כלפי ציטוטים משיעלה לפני החשק, סתם כי לא בא לי לרדת כל-כך נמוך.

לאחר סקירה מהירה של העובדה הברורה ש"מזה כמה מאות שנים אנו נתונים בעיצומה של מהפכה מדעית", אורבך מציג תזה היסטורית מקורית. הוא טוען כי "במהלך מהפיכה זו יצרה לה הדת כמושג יחסי ציבור רעים ביותר אצל חלק מהציבור המשכיל, מהסיבות הבאות" – ומונה ארבעה סיבות.

א. עם שחר המהפכה המדעית רדפה הכנסייה הנוצרית מחדשים מדעיים...שכן תצפיותיהם לא תאמו את השקפת העולם של הכנסייה הנוצרית ... רדיפה זו הציגה את הממסד הדתי כגורם המעכב את הקידמה האנושית ובולם מחשבה מדעית יוצרת.

יש משהו מבדר בדתי שמנסה (כפי שנראה עוד רגע) לטעון כנגד המדע והשיטה המדעית הקובל על כך שהדת נתפסת כמעכבת את המדע. אבל לגופו של עניין, נכון שהכנסייה רדפה מדענים לעתים אך גם נכון שהיא תמכה במדענים ובמחקר מדעי במקרים אחרים ושחלק ניכר מהמדענים, כולל מובילים בתחומם, היו דתיים. לא ניתן לתלות את האשמה ברדיפה בלבד. הקרע היה עמוק יותר. הניכור נוצר בגלל הבדל מהותי יותר - ניסיון של הכנסייה לטעון לבעלות לא רק על הידע אלא על השיטה להשגת ידע. הבעיה הייתה שהמדענים החדשים הללו טענו שיש חוקי טבע וניתן להבין את הטבע דרך חקר החוקים הללו, במקום דרך חקר ספרי הקודש ופרשנותם המסורתית. כך, למשל, כתב הקרדינל בלרמיין, שהשפיע רבות על משפטו של גלילאו:

...מועצת טרנט אסרה על פירוש כתבי הקודש בדרך שעומדת בסתירה להסכמה המשותפת של אבות הכנסייה. … שקול בדעתך, בזהירותך, האם הכנסייה יכולה לתמוך בכך שכתבי הקודש יפורשו באופן הנוגד לזה של האבות ושל כל המפרשים המודרניים... ...אילו הייתה הוכחה לכך שהשמש היא מרכז היקום, שהארץ היא כוכב-הלכת השלישי, ושהשמש אינה סובבת את הארץ אלא הארץ סובבת את השמש, אז היה עלינו להמשיך בזהירות רבה להסביר את הפסוקים בכתבי הקודש שנראה שמלמדים אחרת, ועלינו להעדיף לומר שלא הבנו אותם מאשר להכריז כלא-נכון מה שמוכח שהוא נכון. אבל איני חושב שיש הוכחה שכזו מאחר ששום הוכחה כזו לא הוצגה בפני. להדגים את הצלת התופעות [קרי: הוכחה מדעית] על ידי ההנחה שהשמש היא במרכז והארץ בשמים אינו אותו הדבר כמו להראות שהשמש היא באמת במרכז והארץ בשמים. אני מאמין שההדגמה הראשונה אולי קיימת, אך יש לי ספקות גדולות לגבי השנייה; ובמקרה של ספק אסור לאדם לנטוש את כתבי הקודש הקדושים כפי שפורשו על ידי האבות הקדושים.

אי-ההסכמה לגבי עובדות אסטרונומיות וכן-הלאה היו חשובות, אבל חשיבותן באה להן בשל הערעור על סמכות הכנסייה ודרכי גילוי הידע הלא-דתיות שהן ייצגו.

החלף את "אבות הכנסייה" בטקסט שלמעלה ב"חז"ל", ולא ניתן לכמעט להבדיל בין טקסט זה לטקסט יהודי. אורבך, כפי שנראה בהמשך, חוטא בדיוק באותו חטא – הוא מתנגד לשיטה המדעית להגעה לאמת. הוא מטיף להבנת העולם דרך כתבי הקודש (היהודים, במקרה שלו) ופרשנותם המסורתית. לכן הוא עומד במרכז ההתנגשות בין הדת למדע בישראל של היום, התנגשות לא שונה בהרבה מזו בימי גלילאו וממשיכיו באיטליה. הנושאים התחלפו, אך המחלוקת הבסיסית נותרה בעינה.

ב. שתי הדתות הגדולות, הנצרות והאסלאם הן דתות מסיונריות... אידאל זה הביא למלחמות דת עקובות מדם שהציגו בפרספקטיבה היסטורית מערכות דתיות כאנטי-הומניות שהשפעתן הכללית על שלום האנושות עלולה להיות שלילית. בהקשר זה יש לציין שהיהדות איננה דת מיסיונרית, רודפת

מסעות הצלב והג'יהאד לא היו בדיוק בראש מעייניהם של אלו שדחו מעליהם את הדת עם שחר הנאורות. אלו חשבו יותר, מן הסתם, על המלחמות הדתיות באירופה, שהיו מלחמות סיעתיות, לא מיסיונריות. מלחמות מיסיונריות בהחלט כן הוכנסו במהלך התקדמות המהפכה המדעית אל שלל הטיעונים כנגד הדת, אבל הן תמיד היו רק חלק ממכלול רחב יותר של דה-הומניזציה ועוולות מוסריות שהדת הואשמה בהן (ובצדק). כך למשל בעלי העבדים בדרום ארה"ב החזיקו בנימוקים כבדי-משקל מהתורה בעד הזכות להחזיק עבדים, וכן השקפות תאולוגיות המבוססות עליה אודות נחיתות הגזעים השחורים (בדומה לשכיחות הגזענות בציבור הדתי היום). הפרספקטיבה ההיסטורית שמראה את הדת כדבר שלילי היא יותר רחבה מכפי שאורבך מנסה לטעון, ולא מוגבלת לדתות מיסיונריות בלבד.

בהקשר של הדת היהודית – נו באמת. אי אפשר לכרוך ככה בכפיפה אחת אלפי שנות היסטוריה.

הדת היהודית המוקדמת הייתה פוליתאיסטית בדיוק כמו שכנותיה, וכמוהן הייתה גם פלורליסטית וסובלנית. כך היה המצב לכל אורך שנות ממלכת ישראל (הצפונית), למשל, כולל ממלכת ישראל בשיאה, שכבשה שטחים נרחבים והותירה את הדתות האחרות על כנן. הכפייה הדתית נכנסה בשני שלבים. ראשית, רפורמת ריכוזיות הפולחן של יאשיהו, מלך ממלכת יהודה; כל מי שקורא את מה שכותב התנ"ך עליו באוזן רגישה ישים לב לכפייה הדתית המסיבית שהוא ביצע עם נסיגת אשור. [היה משהו דומה כבר בימי סבו חזקיהו, אבל בקושי.] אבל, כפייה זו הייתה מוגבלת עדיין ל"עם ישראל", בגבולות הממלכה המאוחדת המיתולוגית. כך המשיכה היהדות כדת כופה אבל מקומית עד לגלות בבל, אז התגבשה יהדות יהוה כאל אוניברסלי, ומכאן קצרה הדרך לדרישה לאחידות דתית מכל דרי העולם. אלא, שהיהודים חיו תמיד תחת כיבוש וכמדינת חסות, ולכן המסורות המיסיונריות שלהם תמיד היו מוגבלות וחלשות יותר מבנצרות או באסלאם. אפילו יאשיהו כפה רק עם נסיגת אשור, כאשר נפילתה סיפקה לו את ההזדמנות. בעקבות שיבת ציון קיימו לכן כפייה דתית רק על פי יכולתם המוגבלת במסגרת פחוות יהוד, שיש הדים לה במאבקים מול "עם הארץ" והשומרונים. ברגע שבו קיבלו, לרגע, עצמאות פוליטית בממלכה החשמונאית, אכן המיר יוחנן הורקנוס את האדומים בכוח, המכבים מלו יהודים-חילונים בכוח, הרבנים תלו (לטענתם) שמונים "מכשפות" באשקלון, וכן הלאה. הכיבוש הרומאי שם קץ למעט המיסיונריות שהיה ליהודים יכולת לפתח ולכפות בכוח, אם כי הוצאות להורג ובקשות להוצאה להורג בגין כפירה המשיכו ונמשכו גם בימי הביניים. מטבע הדברים בחברה הנוצרית המיסיונריות לא הייתה אפשרית והמיסיונריות הוחלפה ב"דרישה" רכה יותר שלא תוביל לחיכוך עם הנוצרים – קיום שבע מצוות נוח. מכ-ו-ל-ם. זו "דרישה" שקל לדרוש בעולם נוצרי. כך "ניצלה" היהדות ממיסיונריות אוניברסלית, אבל לא בגלל שהיא דת "מוסרית" יותר אלא פשוט בשל חולשתה ההיסטוריות. עד היום ישנם פוסקים על פי דעת הרמב"ם שיש לכפות את מצוות נח על כולם, ואף אלו הכופרים בכך מודים שעל כולם לקיים את מצוות נוח. היהדות המודרנית אולי לא ממש מיסיונרית, אבל זה לא בזכות, וזה לא אומר שהיא לא מנסה לכפות דת.

גם במסגרת מודרנית יותר, חוסר המיסיונריות כלל לא אומר שהיהדות אינה בעלת השפעות אנטי-הומניות בסכסוכים. מספיק, למשל, להזכיר את פסיקתו של הרב שלמה אבינר שמותר לאנוס פלסטינאיות. ניתן בהחלט לטעון שהדה-הומניזציה של האחר, האדרת הגזע-העליון (היהודי), והטענה לזכות אלוהית על המולדת שהם לחם חוקה של היהדות האורתודוקסית הם מהגורמים העיקריים להיבטים האנטי-הומניים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני (מצד ישראל). ברגע שהיהודים מקבלים כוח, הדת היהודית כבר לא נראית כל-כך הומנית.

ג. ...כשהחיים היומיומים הם קשים והעמל להוציא לחם מן הארץ הוא סוחט ומיגע, תוספת העול הדתי על החיים היומיומיים עשויה להיות זניחה. לעומת זאת, בתנאי החיים המודרניים שבהם רק חלק קטן מהאוכלוסיה דרוש בפועל כדי להוציא לחם מן הארץ וחלק גדול מזמן החיים מועבר בתרבות פנאי מפותחת, עול דתי / מוסרי הנדרש מהאדם המודרני הוא משמעותי ונראה כובל ומגביל הרבה יותר מכפי שנראה מאה או מאתיים שנים קודם לכן.

זוהי פסיכולוגיה בגרוש, זולה ומעליבה. החילונים אינם חילונים-לנוחות, פורקי עול, אלא עושים מה שהם חושבים לנכון – בדיוק כמו כל אדם.

היו תקופות רבות בעבר שבהן היה לאוכלוסייה יותר זמן ופנאי מבימנו, ולא הייתה נהירה לעבר אתאיזם. לאליטה ממילא תמיד היה הרבה זמן פנוי, והמשכילים הם די אליטה. מה שהשתנה בימנו היה בעיקר החופש של אנשים לנהוג אחרת, והאפשרות המעשית שלהם לכתוב ולקרוא ולשמוע אחרת מכפי שהמנהיגים הדתיים מצווים.

המשכילים לא נהיו חילונים כדי לפרוק עול או בגלל שהעול נהיה כבד יותר, אלא בגלל שהסד הדתי נהיה רופף יותר ולא הצליח לרסן את החשיבה החופשית שלהם. וזה התרחש בעיקר בגלל שני גורמים: (1) עלייה בסובלנות הדתית ותפיסתה כערך, ו-(2) הצטברות ראיות ונימוקים כנגד הדת. שני הגורמים הללו ליבו אחד את השני: התצפיות האסטרונומיות של גלילאו, למשל, היוו נימוקים טובים כנגד סמכות ולכן אפשרו מתן קול לרעיונות לא-שגרתיים, שבתורם הביאו לערעור גדול יותר של דוגמטיות וכן הלאה. ולראייה: תופעה דומה התרחשה ברומא ויוון כאשר אלו נהיו ליברליות (אך במידה קטנה יותר, שכן הראיות היו מעטות יותר), ההשכלה והרפורמה הגיעה ליהדות עם האמנציפציה, הדת האורתודוקסית נשמרת בישראל במידה שיש פתיחות לשמוע ולדון בדעות שונות (הכי הרבה בקרב החרדים המסוגרים, עם שיעורי עזיבה של אולי אחוזים בודדים; בקושי רב בקרב הקצה הפתוח יותר של הדתיים-לאומיים, עם שיעורי עזיבה שמגיעים אולי ל-40%), וכן הלאה.

ד.במצב התפתחות כה מואץ שבו היצירתיות האנושית קוצרת השגים כמעט יומיומיים... הדתות שנוצרו לפני אלפי שנים נראות פרימיטיביות, שייכות לאנשים שרמת הידע שלהם וההכרות שלהם עם היקום היתה פחותה בהרבה מזו שלנו...

שוב אורבך קושר בין שני דברים שונים שאין קשר ביניהם. הדתות שנוצרו לפני אלפי שנים נראות פרימיטיביות בגלל שרמת הידע שלנו גדלה, בלי קשר לקצב שבו היא גדלה בעבר או כרגע. גם אם לא יהיו תגליות מדעיות ופיתוחים טכנולוגיים משמעותיים מעתה והלאה (מה שלא סביר בהחלט), הפרימיטיביות של הדת היהודית תישאר בעינה. מאידך, קצב ההתקדמות המהיר אכן תרם לתחושה של קידמה והתפתחות שהיוותה – ועדיין מהווה – אידאולוגיה חלופית לאידאולוגיה של "להשיב עטרה ליושנה" וגדולת אבותינו שמאפיינת את הדת.

לאור האמור לעיל, אין זה מפתיע שאנשי מדע והוגי דעות למיניהם קראו תגר על המושג "דת" וחפשו דרכים להשתחרר ממנה, כגורם שליל[י], לא רלוונטי לחיי האדם המודרני.

ושוב אורבך מפשט יתר על המידה. היו אכן הוגי דעות שבשל הסיבות הנ"ל רצו להשתחרר מן הדת, אבל היו גם רבים אחרים שראו בדת גורם חשוב ומהותי ולא רצו להשתחרר ממנה כלל. המעבר הגדול של הוגי הדעות לכיוון האתאיזם חל רק בשלב מאוחר במהפכה המדעית, לאחר שכבר הצטברו מספר רב של טיעונים והבנות והתחלפו הדורות. שלילת הדת כלא רלוונטית לחיי האדם המודרני, כלומר לאדם הפשוט ולא רק למשכילים, הינה תופעה חדשה עוד יותר שרק מתחילה לתת את אותותיה בתרבות המערבית הדמוקרטית – עם העלייה של "האתאיסטים החדשים", ההצלחה החברתית של חברות בעלות רוב אתאיסטי כגון סקנדינביה, המעבר של בריטניה לכדי רוב לא-דתי בפעם הראשונה בהיסטוריה, וכן הלאה.

אז מה היה לנו כאן? אורבך מפריח תזות היסטוריות רעועות כדי להציג את היהדות כיוצאת מהכלל, כמתאימה למדע בניגוד לשתי הדתות האברהמיות הגדולות. ואורבך עושה את זה בדיוק במאמר שבו הוא מתנגח עם המדע, ומדגים בכך יפה מאוד שהסיבות האמתיות לנתק חלות גם חלות על היהדות. דיסוננס קוגניטיבי מרשים.

האמת הפשוטה היא שהאנשים הפסיקו להאמין בדת כי נראה להם שהיא אינה נכונה. במקום להתעמת עם הנימוקים שלהם, אורבך טווה פסיכולוגיה בגרוש כדי להסביר את המרת הדת במשהו – כל דבר – אחר.

יום ראשון, 13 במרץ 2011

"יש אלוהים?" חלק 8: מה שרע בדת



[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

אחד הדברים שמייחדים את האתאיסטים החדשים הוא הדגש שהם שמים על הרע שבדת. בעוד שאתאיסטים בימי קדם התעכבו בעיקר על העובדה שהדת היא טעות ואבסורדית, האתאיסטים החדשים מדגישים את הזוועות שהיא גורמת ואת הצורך המוסרי להילחם בה. פרק 8 בספרו של דוקינס מוקדש לסוגיה זו - מה, בעצם כל כך רע בדת?

דוקינס פותח היטב בהסבר שהדת מזיקה, בראש ובראשונה, בגלל הרגלי המחשבה הגרועים שהיא מטפחת.
כמדען, אני עוין את הדת הפונדמנטליסטית מפני שהיא משחיתה בפועל את המפעל המדעי. היא מלמדת אותנו לא לשנות את דעתנו ולא לרצות לדעת דברים מרגשים שניתן לנו לדעת אותם. היא חותרת תחת המדע ומייבשת את האינטלקט. ... הדת הלא-פונדמנטליסטית, ה"שקולה", אולי לא [הורסת את החינוך המדעי]. אבל היא עושה את העולם למקום בטוח לפונדמנטליזם בכל שהיא מלמדת את הילדים שאמונה ללא הטלת ספק היא מידה טובה.

אני הייתי מרחיב את הדיון בכך - הדת לא משחיתה את המדע בלבד אלא את האינטלקט בכלל, בכל תחומי ההגות, ובשלל מנגנונים שונים ודרכים שונות. ולא מדובר רק בדת הפונדמנטליסטית, אלא גם בדתות ה"רכות" ביותר. פשוט אין דת גדולה שלא מעודדת הרגלי מחשבה גרועים - ולא רק אמונה עיוורת אלא גם קונפורמיות חברתית, קבלת אינטואיציה והתגלות כמקור ידע, הערצה של דמויות מופת, וכדומה. ולא תהיה כזו - שכן אלו הם "דרכי ההדבקה" של הדתות, הדרכים שבהם הן עוקפות את "מערכת החיסון" של התבונה; דתות שלא משתמשות בהם יידונו להיות דתות מיעוט ומעבר-היסטורי ותו לא. בכל אופן, השחתת החשיבה היא ללא ספק שורש כל הרע שבדת לדעתי, ודוקינס מעמיד אותה תחילה בצדק רב.

לאחר מכן פונה דוקינס לדון ברעות אחרות שגורמת הדת. הוא מדבר על מוסר "אבסולוטי" ככזה - לא ברור לי לחלוטין מה הכוונה, אבל נראה שהיא שיש כללים של מה שאסור לעשות (כגון: לא לרצוח בן-אדם), במקום שיקולים של ערך (כגון: כמות הסבל או האושר שייגרמו). בפועל, הוא מעלה שלל עוולות מוסריות הנובעות מהדת, כגון הוצאה להורג על פשע מחשבה כגון כפירה בדת, יחס להומוסקסואליות, חוסר סובלנות ופלורליזם, התנגדות להפלות, ועוד - הכל בשלל ציטוטים מרשימים, בפרט מה"טליבאן האמריקאי", כלומר הפונדמנטליסטים האוונגליים הנוצריים מארה"ב. אוסיף רק מה שכבר מוסיפה הערת שוליים, והיא שיש גישות מוסריות רבות בשני הצדדים; אבל בכל זאת דוקינס צודק - ההליכה לפי כללים נוקשים ומלאכותיים היא סימן ההיכר של הדת בפועל, שגם אם יש לה יוצאים מהכלל הם אינם חשובים חברתית.

כמו כן מלין דוקינס על כך שהדת לעולם לא מואשמת בעוולות שהיא גורמת להן, בייחוד לא בטרור. מחבלים מתאבדים עושים את מה שהם עושים כי הם באמת מאמינים בהבלים הדתיים. והתרופה לכך אינה תקיפה של הדת קיצונית, אלא של האמונה כערך.
כל עוד אנו מקבלים את העיקרון שיש לכבד אמונה דתית רק משום שהיא אמונה דתית, קשה לשלול כבוד מאמונתם של אוסמה בן לאדן ושל המתאבדים המתפוצצים. האפשרות האחרת, שהיא כל-כך שקופה עד שהיתה אמורה שלדבר בזכות עצמה, היא לזנוח את העיקרון של כבוד אוטומטי לאמונה הדתית. ...ההלכות שמורה הדת "המתונה", אף כי אינן קיצוניות כשלעצמן, הן הזמנה פתוחה לקיצוניות.

דוקינס מודע היטב לכך שגם אתניות או אידאולוגיות אחרות יכולות לגרום לפעולות קיצוניות ובלתי-מוסריות. אולם, "לאמונה הדתית יש כוח עז במיוחד להשתיק כל חישוב רציונלי". זאת בגלל שמצד אחד היא מבטיחה חיי נצח מלאים אושר למתאבדים, ומצד שני היא פוגעת ביכולת להטיל ספק.

דוקינס שם דגש על חינוך. "אילו לימדו את הילדים לשאול שאלות ולחשוב לעומק על אמונותיהם... אפשר להמר בביטחון ניכר שלא היו קיימים מחבלים מתפוצצים". אני לא בטוח שכל האשמה נופלת על חינוך בגיל הרך. יש בהחלט אנשים שנעשים קיצוניים או דתיים בגיל מבוגר, וה"וירוס" הדתי נמצא כבר בטקסטים עצמם, גם בלי הוראה ממישהו אחר.

בכל אופן בפרק זה דוקינס מצביע היטב על העוולות שנגרמות בשל הדת. הוא לא מתיימר להציג את כולן - למעשה, כל הפרק הבא מוקדש לרוע נוסף, הלוא הוא השחתת הילדות. זהו גם לא המקום לדון בהשלכות החיוביות שבדת, ולהסתכל בסך השפעותיה כמכלול - זהו לא נושא הפרק. במקום זאת, דוקינס מציג סקירה שמדגימה את ההיקף המשמעותי של הרוע שמייצרת הדת בחיי היום-יום בחברה המערבית. הוא מצליח, דווקא משום שהוא לא מנסה להיות מקיף ויסודי מדי. הוא לא מדבר על מלחמות דת, וכמעט לא על הטליבאן או חברות בזויות אחרות - הדגש הוא הצבעה על ההשחתה של החברה המערבית, ובמיוחד של החשיבה.

יום שלישי, 8 במרץ 2011

הטעויות של אורבך: אינדקס

לדתיים יש בעיה – המדע סותר את התורה. בעיה זו חמורה במיוחד בדורנו, שכן הממצאים המדעיים המודרניים נוגעים בסוגיות מהותיות – יצירת ואופי האדם (האבולוציה), ויצירת ואופי הדת וספרי הדת היהודית (מדעי הדתות). רוב יהודי העולם הגיבו בדרך רציונלית – קיבלו את הממצאים, והסיקו את המסקנות המתבקשות מהם – או רפורמה\חילוניות, או מה שניתן לכנות “אורתודוקסיות לייבנציאנית”, המקבלת את חוקי הדת המסורתיים אבל מנתקת אותם משורשים אמוניים (ובכך משאירה את הדת כמנהג טפל וחסר שורשים, אבל זה סיפור אחר). שתי החלופות הללו קשות, ולכן רוב האורתודוקסים בוחרים דווקא בקרן השנייה של הדילמה – הם זונחים את המדע, במקום את הדת.

אבל גם זניחת המדע אינה נוחה אינטלקטואלית – הרי אפילו החרדים יודעים שהם נסמכים על מדע מדי יום ביומו, ובצדק מרגישים עמוק בתוכו שקבלת רק חלק מהמדע אינה עקבית. כדי להקל על מצפונם, הם נעזרים במדענים דתיים שמבטיחים להם שאין סתירה בין מדע “אמתי” לבין התורה, ושהמדעים הסותרים את התורה אינם נכונים.

זהו שיח פנימי תוך-דתי, שאין טעם להיכנס לתוכו. המאמין תמיד יימצא את המדען-אפולוגיסט הדתי יותר משכנע שכן הוא מראש בא רק לאשש את אמונותיו הקודמות. אבל אני חושב שבכל זאת יש מקום להפריך את הטענות המגוחכות הללו, לטובת אלו שבאמצע (ויש הרבה כאלו) , ומכיוון שכמו תמיד הטעויות הבריאתניות מלמדות רבות על דברים מעניינים.

במקרה זה החלטתי להיטפל למאמר של דורון אורבך. כבוד הפרופסור דורון אורבך [מגיב אנונימי ביקש ממני לחלק תארים] הוא מעמודי התמך של אפולוגטיקה זו, שכן הוא הדמות המושלמת להפרחת טיעון מסמכות – הוא ראש החוג לכימיה של אוניברסיטת בר-אילן [שמדורגת במקום ה-300-400 בעולם אמנם, לעומת 72 של ירושלים, אבל זו עדיין אוניברסיטה מכובדת].חיפוש במאגר נתוני המאמרים הראשי מראה שרשומים על שמו לא פחות מ-337 מאמרים מדעיים, והמאמרים המצוטטים ביותר שלו מצוטטים קרוב ל-300 פעמים. בהחלט מדען בעל שיעור קומה – והנה, הוא אומר שהאבולוציה וכדומה היא שגיאה מדעית!

ספקנים ממהרים לרוב לפטור את "הטיעון מסמכות" כטיעון שווא, אבל זה לא מדויק. הטיעון מסמכות הוא בעל משקל כאשר הוא משקף הסכמה של מומחים בתחום מחקר ביקורתי – שכן אז הוא משקף את הדעה של הרוב המוחלט של המומחים בתחום שבדקו את הנושא בצורה ספקנית, ויש מקום לשער שאתה לא יכול לשפוט יותר טוב מהיכרות מועטה עם הנושא. אלא שדבריו של אורבך כנגד האבולוציה והמדע בכלל אינם נתמכים בקונצנזוס שכזה. להפך – אורבך מדבר כנגד הדעה הרווחת בין המומחים בתחום. גם תחום התמחותו של אורבך – תכונות אלקטרוכימיות של חומרים – אינו בדיוק ראשית החיים (אביוגנזה), אבולוציה, או שאר הנושאים שהוא טוען כנגדם. ניתן אפילו לומר שמחקרו הוא על גבול ההנדסה, כך שלא נראה שהוא מומחה גדול למדע טהור ולפילוסופיה של המדע. הוא גם לא פרסם ולו מאמר מדעי אחד [כלומר – מאמר בעיתון מדעי שעבר ביקורת עמיתים] הטוען את הטענות אותן הוא מפריח במאמריו הציבוריים. הטיעון מסמכות, לפיכך, הוא בדיוק הפוך – הרוב המוחץ של המומחים חושב בדיוק ההפך, אורבך אינו ממוחה בתחום, ונראה שהוא אפילו לא יכול לפרסם את דעותיו בכבוד בפני מומחים אחרים.


למרות זאת, כדאי לדעתי לדון בטענותיו של אורבך עובדתית כדי להפריך אותן ישירות. לכך תיועד סדרת רשומות זו. אני אטפל רק במאמר אחד של אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". רשומה זו מהווה מבוא ואינדקס לכל הסדרה שתידרש כדי לדון בו – הסברת האמת תמיד ארוכה יותר מהפרחת שקרים.

התזה העיקרית של אורבך במאמר היא שישנן שלוש קריאות תיגר על העמדה הדתית:

א. מדעית – תורת האבולוציה, הטוענת שהחיים נוצרו והתפתחו במקרה, בניגוד לתכנון תבוני ובריאה על ידי האל.
ב. פסיכולוגית – תאוריות המסבירות מדוע אלוהים והדת הומצאו על ידי האדם.
ג. ספרותית – ביקורת המקרא, המראה את ההתפתחות הטבעית של הדת, ללא התערבות או השראה אלוהית.

זוהי חלוקה מרתקת שמלמדת אותנו רבות על הפסיכולוגיה של דורון אורבך – ומעט מאוד על כל דבר אחר.

התפתחות האיום המדעי על הדת באה בכמה שלבים. ראשית, התגלו הסברים טבעיים לתהליכים ותופעות, שדחקו את ההסברים העל-טבעיים בגלל ש, נו, הם פשוט עבדו. הצטברות מקרים שכאלו יצרה כבר בפני עצמה חוסר נחת מהסברים על-טבעיים, שאף פעם לא באמת עבדו. שנית, נוסחו חוקי טבע אוניברסליים כדוגמת חוקי ניוטון, ששללו מן האלוהים את ההתערבות בפרטים, את ההשגחה האישית. שלישית, הגיעה תורת האבולוציה, ששללה את ההתערבות האלוהית (שכבר הייתה פסולה מהשלב הקודם, בעצם) ביצירת מגוון ואופי החיים, ובכלל זה האדם. כך נותר כל אינטלקטואל רציני, כלומר שמבין את המדע ולוקח אותו ברצינות, עם עמדה אתאיסטית למעשה, דאיסטית (כלומר – השגחה כללית) לכל היותר.

אורבך מתמקד בעצם רק בשלב האחרון, האבולוציה, ובכך מסתיר את השפעת שאר השלבים. הוא גם מציג את האבולוציה כמשהו שנוצר כדי לנגח את ההשקפה הדתית, וכמובן שההפך הוא הנכון – תורת האבולוציה התגלתה מתוך ניסיון לעמוד על האמת, וזה שהאמת יוצאת בסתירה לאמונות הדתיות זו רק תוצאת לוואי של תהליך החקר המדעי – הנובעת, כמובן, מכך שהדת אינה אמת.

באשר להיבט הפסיכולוגי, הפעם אורבך מדבר על "תאוריות" באופן כללי, ובכך הוא לפחות יוצא נשכר מן ההפקר. יש אכן תאוריות רבות לכך, אם כי הרבה פחות מבוססות משני הסעיפים האחרים. שוב, המניע העיקרי כאן אינו ניגוח הדת אלא השגת האמת, ורבים מן החוקרים הם דתיים.

גם בהתמקדות שלו בביקורת המקרא אורבך מתרכז בהיבט אחד ויחיד, במקום במכלול רחב יותר. מדעי הדתות באופן כללי מסבירים את הדת מתוך ראיה סוציולוגית - לא את הדת היהודית בלבד, ולא על ידי ביקורת המקרא בלבד. ובנוסף למדעי הדת גופא, יש גם את הארכאולוגיה המודרנית שבהחלט מהווה מקור מידע נוסף שעומד בניגוד להשקפה ההיסטורית הדתית היהודית, ובמידה מסוימת כך גם כל חקר ההיסטוריה דוחה את ההשקפה הדתית ומשפיע לכן בתורו על דחייתה ככלל.

בעצם יש כאן שני כיוונים שונים – ראשית, חקר האמת על העולם הפיזי, ושנית חקר האמת ההיסטורית-פסיכולוגית על הדת והתפתחותה. סעיף (א) של אורבך הוא חלק מהראשון, וסעיפים (ב) ו-(ג) הם חלק מהשני. לשני כיוונים אלו יש להוסיף כיוון שלישי, שאורבך לא מזכיר, והוא חקר האמת ודרך השגת האמת בצורה פילוסופית. הפילוסופיה היא בעצם איום כל כך גדול לדת – שכן היא זו הדנה באיך להשיג את האמת, במה מוסרי, וכן הלאה – שהדתיים מעדיפים לרוב להתעלם ממנה. שלושת הכיוונים התכנסו לכדי הכרה באמת נטורליסטית בימנו, וזו הסיבה שהאינטלקטואלים בימנו – עם יוצאים מעטים מהכלל, כמובן – הם אתאיסטים ולא-דתיים.

התמקדות בתאוריות המסוימות שאורבך מתמקד בהן לפיכך מפספסת את התמונה הרחבה יותר, ואורבך אינו מבחין בין חקר האמת לבין רצון "לנגח" את הדת. אבל למרות זאת יש טעם לדון דווקא בנושאים שאורבך מעלה, ולו בגלל שהם בבירור אלו שמציקים לו ביותר – ולכן, יש להניח, גם מציקים ביותר לדתיים אחרים בימנו.

אבל לפני שנדון בנושאים לגופם, מן הראוי להגיב במבוא זה על טענה נוספת שמעלה אורבך, והיא ש

...בחשיבה לוגית, ענינית, אמיצה משוחררת משוחד אינטלקטואלי, ניתן להגיע להכרה שהיהדות היא אמת ושלא תיתכן שום סתירה בין האמת היהודית ובין תגליות המדע המודרני.

ודוק: אורבך לא טוען כאן רק שאין, למעשה, סתירה, אלא שלא תיתכן שום סתירה מראש. מהו אותו נימוק לוגי, נקי מכל שוחד אינטלקטואלי, שממנו מגיע אורבך למסקנה מרחיקת לכת זו? הרי הוא לפניכם:

...בורא עולם מדבר עם המין האנושי האינטליגנטי בשתי שפות מקבילות:

א. שפה עקיפה, שפת המדע: חוקי טבע הניתנים לתיאור מתמטי ולכן לניצול טכנולוגי.

ב. שפה ישירה: תורת עם ישראל שהועברה לנו מהבורא ע"י נביאי ישראל.

ומאחר ששתי השפות הללו נובעות מאותו המקור ותכליתן היא רווחת המין האנושי (בשני אספקטים, האספקט הקיומי פיסי, והאספקט המוסרי, רוחני), לא תיתכן סתירה ביניהן.

הבנתם? בגלל שאלוהים הוא זה שכתב גם את "ספר הטבע" (כפי שקרא לו גלילאו) וגם את ספר התורה, לא תיתכן סתירה ביניהם. כמובן שהטעון נקי לחלוטין משוחד אינטלקטואלי. לא יכול להיות, למשל, שהוא מניח מראש שאלוהים אכן כתב את ספר התורה ואת ספר הטבע ושהוא לא משקר.

אלא שיש גרעין של טעון אמתי שמסתתר כאן, וזה מה שעומד מאחורי ההתפתלויות של אורבך – אם אלוהים לא משקר ואכן כתב את התורה, לא יכול להיות שספר הטבע יסתור את התורה. והנה, נמצא למעשה שהמדע סותר את התורה. לפיכך, מאמינים רוב האינטלקטואלים (כולל הדתיים הרבים שביניהם) שאלוהים לא באמת "כתב" את התורה, לפחות לא במובן המילולי כל-כך של השראה אלוהית שלא מאפשרת טעויות עובדתיות בטקסט. אורבך לא רוצה להיגרר למסקנה זו, ולפיכך חייב להמציא תירוצים מדוע אין סתירות למרות שלרוב המוחלט של המדענים והאינטלקטואלים נראה שיש, וזה מה שהמאמר שלו בעצם מנסה לעשות.

טוב, די למבוא הזה. נפנה לרשומות שדנות במאמר עצמו:

הטעויות של אורבך: מבוא היסטורי
הטעויות של אורבך: אביוגנזה ותרמודינמיקה
הטעויות של אורבך: אבולוציה
הטעויות של אורבך: פיזיקה, הסתברות, ושאר ירקות
הטעויות של אורבך: סוציולוגיה של המדע
הטעויות של אורבך: בעקבות הזמן האבוד
הטעויות של אורבך: טיעון הכוזרי
הטעויות של אורבך: טיעון הנבואה ההיסטורית
הטעויות של אורבך: משמעות החיים