יום שני, 26 ביולי 2010

על גיור חילוני

גיור חילוני תופס כעת כותרות. קריאה לגיור חילוני יצאה ממפגש השדולה לשוויון ופלורליזם האחרון, וגם יאיר כספי כותב ב"הארץ" על הצורך בה. אני חושב שהפסקה החשובה ביותר היא זו שהוא מסיים בה:

מאחורי משבר הגיור התמידי, ששום קואליציה לא יכולה לפתור, מסתתרת מטלה גדולה יותר: כדי שנוכל להגדיר מי רשאי להצטרף אלינו, אנו צריכים למצוא תחילה מי אנחנו. מהו עיקר היהדות של העידן הישראלי. 
  הבעיה של החילונים בישראל היא שהם לא שלמים עם הרעיון של ישראל כמדינה חילונית, שבה יש מקום להרבה סוגי יהודים מדתות ותרבויות שונות (כמו גם ללא-יהודים, כמובן). גם יאיר כספי מחפש את "עיקר היהדות", כאילו שיש כזה למצוא. 

לדעתי זו סטייה מהעיקר. העיקר הוא להסדיר את ההגירה למדינת ישראל - מוסכם על הציונים כי אנו רוצים בהגירה של יהודים, ובעיקר מתן מקלט ובית ליהודים באשר הם יהודים. על חוק השבות להיות בנוי בהתאם, כדי לאפשר לכל מי שהוא יהודי במובן כלשהו שמאפשר לו לראות בישראל בית לבוא לביתו. זו יכולה להיות זהות גנטית, כמראה וכנגד חוקי נירנברג, וזו יכולה להיות זהות דתית, וזו יכולה להיות הזדהות תרבותית, או רדיפה דתית או אתנית, ועוד. אין צורך לחפש זהות אחת, אפילו לא זהות חילונית אחת.

אינני מאמין ב"עיקר" היהדות שנראה שיאיר כספי מצדד בו. אינני בקיא מספיק בהיסטוריה של עם ישראל, למשל - האם זה אומר שאינני יהודי? הבל הבלים. למה שפלוני אלמוני לא יהיה יהודי בגלל שהוא לא בקיא בה?

יאיר כספי מעלה את ארה"ב כדוגמה לדרישה להוסיף לימודי אזרחות. אבל יש כאן, שוב, בלבול. בארה"ב המדינה רוצה שמי שיהגר אליה יהיה אזרח נאמן ומועיל, והיא בונה את חוקי ההגירה בהתאם. אם אנו בישראל רוצים שכל יהודי יוכל להגר אלינו, מה לידיעתו באזרחות לעניין? האם הוא פחות יהודי אם הוא לא מכיר את כתבי ז'בוטינסקי? הבל הבלים.

אין מניעה לקיים מסלול ללא-יהודים, שדורש בקיאות היסטורית, חוקית, וכדומה. אני אפילו בעד זה. אין מניעה מקיום מסלול גיור-חילוני שיאפשר גיור ושבות על פי התרבות החילונית בארץ. אני אפילו בעד זה. אבל יש לשים לב ולהפריד בין הגיור ובין שייכות לעם היהודי. לא כולם חייבים לעבור גיור, מסוג כזה או אחר. יש בהחלט לאפשר התאזרחות על בסיס חוק השבות גם למי שהוא יהודי בדרכים אחרות, בלי לדרוש גיור נוסף.

כמובן, לא ניתן לדבר על גיור בלי להזכיר את המאמר של השופט חיים כהן בנושא. כבוד השופט דוגל בשיטה שכל מי שרואה עצמו כיהודי, הריהו יהודי.

(דרך דברים בבלוגו)

יום רביעי, 21 ביולי 2010

"יש אלוהים?" חלק 2: השערת האל



[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

דוקינס מתחיל באמת את הספר בפרק 2. כבר בעמוד השני הוא מנסח את "השערת האל", שהפרכתה מהווה חלק עיקרי מהספר. 

השערת האל: קיימת אינטילגנציה על-אנושית ועל-טבעית, אשר בכוונת מכוון תיכננה ובראה את היקום ואת כל מה שבו, ובכלל זה גם אותנו.

בשלב זה אתאיסט נורמלי היה ממשיך ומחלק את האלים לשתי קבוצות. מצד אחד יהיו עושי-הניסים, החל בבקיעת ים-סוף וכלה ברב מילובביץ המת שעדיין, לדברי חסידיו, עושה ניסים. אלים אלו נכנסים לזירה המדעית, ולא יוצאים ממנה חיים. בקבוצה השנייה יש את תורת הקונספירציה, השערות אל שהן כל-כך עמומות שהן "אפילו לא שגויות", כלומר שאין שום דבר שיכול לא להתאים להשערת אל שכזו. האתאיסט המצוי יאמר שהשערות הזויות שכאלו לא נגישות למדע, ונשללות רק מסיבות פילוסופיות.

לא כך דוקינס. על פי דוקינס, "קיומו של אלוהים הוא השערה מדעית ממש כמו כל השערה אחרת". מדוע? לא לגמרי ברור. בעיקר זה בגלל ש"יקום שבו אנו נמצאים לבדנו, פרט לאינטילגנציות אחרות המתפתחות לאיטן, שונה מאוד מיקום שבו יש מלכתחילה גורם מנחה, שתכנונו התבוני אחראי לעצם קיומו של היקום". אולי כך, אבל לא די בכך. ייתכנו בהחלט שתי תמונות שונות מאוד של המציאות שיספקו אותם ניבויים ניסיוניים ולכן לא תהיה דרך מדעית להכריע ביניהן.  המקרה הברור ביותר לכך הוא הפירוש של תורת הקוונטים. מכניקת הקוונטים מציעה פרוטוקול מעולה, שעד כה עמד בכל המבחנים, לנבא תוצאות של ניסויים. הפירושים השונים שלה מציעים תמונות שונות של המציאות שנותנת את אותן התוצאות. מכיוון שכל הפירושים מסכימים על אותן תוצאות ניסיוניות, אין דרך להכריע ביניהן על ידי ניסוי. כלומר, צריך יותר מהבדל באשר למה שקיים (הבדל אונטולוגי) כדי שההשערות השונות יוכלו לעמוד למבחן מדעי (במובן הצר של המלה "מדע").

עוד נימוק שדוקינס לא בדיוק מעלה אלא מפנה אליו בהמשך הוא טיעונו ש"חוקי ההסתברות מונעים באופן מוחלט את האפשרות ש[סימולטרורים] צצו מאליהם באופן ספונטני בלי שקדמו להם התחלות פשוטות יותר", ומה שנכון לגבי סימולטורים נכון כנראה על פי דוקינס גם לגבי ישויות אינטילגנטיות. גם אני אקדים הערה לדיון, ואעיר שדוקינס חושב כאן על "חוקי ההסתברות" כמעין חוקי טבע, שיכולים לקבוע דבר מה במציאות. לא כך הוא - חוקי ההסתברות הם חוקים מתמטיים וככאלה מגבילים רק את תיאורינו את המציאות, ולא את המציאות עצמה. הטענה שחוקי ההסתברות מונעים את קיומו של האל משולה לטענה, שדוקינס דוחה בפרק הבא, שמושג המושלם מחייב את קיומו של האל המושלם במציאות. ישנם כללי סבירות שמצביעים כנגד השערת האל, אך זה פשטני לחשוב עליהם כאוסרים על קיום האל באופן מוחלט או לחשוב על האלים כצצים באופן ספונטני.

יחד עם זאת, אני סבור שניתן לפרש את דוקינס בצורה נדיבה יותר. גם תאוריות מדעיות נבחנות בקריטריונים פילוסופיים, קודם ובנוסף לשיקולים האמפיריים של התאמה לניסוי. לפיכך, אם נחשוב על הפילוסופיה והמדע כתחום אחד ללא גבול חד בין תתי-התחומים, הרי שתורת קונספירציה של האל תידחה אמנם על בסיס שיקולים פילוסופיים, אך אלו יהיו אותם שיקולים פילוסופיים שרלוונטיים לתורות מדעיות רגילות ולכן מהווים חלק מן המדע. לכן יכול דוקינס לטעון מצד אחד שניתן לדחות את השערת האל מדעית, ומאידך להעלות נגדה בעיקר טיעונים פילוסופיים (כפי שנראה בפרקים הבאים). בהחלט יש טעם בגישה מעין זו, אבל אסור להתבלבל - עדיין יש הבדל מהותי בין תאוריה שזנחנו מכיוון שהיא לא מתאימה לניסיון ובין תאוריה שזנחנו מכיוון שהיא לא נראית לנו על סמך שיקולים פילוסופיים אחרים כגון פשטות, התאמה לידע קודם, וכן הלאה. נשוב לנקודה זו בהמשך.


לדוקינס יש נטייה לנדוד למחוזות משונים. זה יכול להיות מאוד מעניין, ותוצאה מבורכת של נוהג זה היא שהוא מביא הרבה מאוד הפניות למקורות מידע ואנשים אחרים שהקורא אולי ירצה לעיין בהם. אבל מבנה הפרקים שלו הוא לא בדיוק מופת של סדר לוגי וטיעוני. אחרי שהוא מנסח את השערת האל דוקינס לא ניגש לנקודה העיקרית, אלא מתחיל לדבר על סוגים שונים של תאוריות קונספירציה, וגם את זה הוא עושה על ידי דיון בדתם של מייסדי ארצות הברית. לא ממש רלוונטי לטיעון. אבל כמובן שזה כן רלוונטי כשחושבים על זה שהספר לא מיועד לספק הצדקה רצינית לאתאיזם, אלא לתת זריקת עידוד לאתאיסטים. בהקשר זה, לדעת שלמייסדי ארה"ב-  טוב, לפחות לחלק מהם - היתה סלידה עזה לדת הממוסדת וספקות עזים גם לגבי האל הקונספירטיבי של הדאיזם (השערת האל הגורסת שהאל יצר את העולם, ומאז אינו מתערב אלא נותן לטבע להמשיך משם) זה משהו שמאוד עוזר לאתאיסטים באמריקה ולא מעט גם לאתאיסטים בכלל. אז זה בהחלט במקום, מבחינה זו.

ולכן זה גם בהחלט במקום שאני אזכיר שכמובן המצב זהה בקשר למדינת היהודים. הרצל עצמו היה אתאיסט, כך גם י.ח. ברנר, ובן-גוריון, וכנראה גם ז'בוטינסקי. אין לצייר תמונה ורודה, כמו שדוקינס עושה, כאילו כולם היו אתאיסטיים - כמובן שהיו גם מנהיגי ציונות דתים מזנים שונים של אמונה, כגון הרב קוק, מרטין בובר, אחד העם, שמואל הוגו ברמן, ועוד. גם המשוררים הלאומיים, כגון ביאליק או עגנון, הם אתיאסטים מדוכאים, הלכודים עדיין מבחינות רבות בדת. ונכון שהציונות זכתה להתנגדות עזה או אי-תמיכה מצד מנהיגים דתיים רבים, אך מנגד אין לזלזל בחשיבות של התמיכה הדתית להצלחת הציונות - מדינת ישראל לא היתה קמה ללא תמיכת מנהיגים דתיים בציונות, ההסכמה של אגודת ישראל להסכם הסטטוס-קוו עם בן-גוריון, וכן הלאה. אולם למרות כל ההסתייגויות, עיקר החזון וההקמה של מדינת ישראל נעשו על ידי אתאיסטים או חילונים מובהקים. מדינת ישראל קמה, במידה רבה, על בסיס אתאיסטי-חילוני.

אם יש בכך בכדי לספק עידוד לאתאיסטים ישראלים - דיינו. באשר לשאלת האמת והטעם שבדת בכלל ובדת היהודית בפרט - זה לא רלוונטי. אין אמת ואין טעם בדת היהודית בלי קשר לתהליך הקמת מדינת ישראל.

יום ראשון, 18 ביולי 2010

על מידע ושימושיו

יש סערה בישוב הדתי אלעד עקב פעילות של "דעת אמת", שחילקה שם בדואר פליירים המכילים דברי כפירה. התגובה, כמובן, היא לשרוף את הדברים, כדי להגן על נפשם העדינה של התושבים. כי מה שחשוב אינו האמת שחושפים אולי הפליירים אלא האמונה והנאמנות הקבוצתית.
"הוא שואל שם שאלות בצורה מתוחכמת, שנראית כאילו מדובר בדברי תורה", אמר אחד התושבים. "אלא שתוך כדי כך הוא סותר את כל מה שאנחנו מאמינים בו. משם הדרך לילדים ולנוער מחוץ לעולם החרדי קצרה, ולכן יש להשמיד את כל הדפים האלה במהירות".
 כמו כל כת, החרדיות מנסה למנוע גישה למידע חיצוני. וכשהכת מתפשטת, אנשים כמו ירון ידען (ראש "דעת אמת") מפריעים לבידוד זה - זו אחת הסיבות שלכתות קשה לגדול. מנגד, ההצלחה המספרית של הכת החרדית נובעת במידה רבה מהצלחתה במניעת גישה למקורות חיצוניים של ידע, הגות, וסמכות.


אבל זאת כת. מה עם הציבור הנאור? הוא חשוף להרבה מידע, ומאפשר לבניו גישה חופשית למידע (אם כי כמובן לא להפחדה ופיתוי, פירותיה הבאושים של תנועת חב"ד, שהם דבר אחר). אבל עובדה שיש להאיר עליה את הדעת היא שחשיפה למידע לא בהכרח משנה את דעותינו. אנו נוטים שלא לקבל מידע שסותר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ממגוון סיבות. מאמר דעה (באנגלית) מאת ג'ו קאוהן מונה כמה:
  •  "אפקט תגובת הנגד" (backfire) הוא הנטייה שלנו להעמיק בדעותינו אפילו יותר לאור מידע סותר. הוא נובע מכך שההודעה בטעות כואבת, אז אנחנו מעדיפים פשוט לא לעשות זאת, וזה מחייב אותנו להצהיר בגאון על צדקתנו. ניסוי שערך ברנדן נייהן (Brendan Nyahn), למשל, הראה לאנשים כתבות על ממשל בוש, כולל תיקוני עובדות. נייהן הראה שככול שהיה אכפת לאדם הנושא המודבר יותר, כך היה אפקט תגובת הנגד חזק יותר (אגב, אפקט זה חלש יותר אצל ליברלים, אך גם הם לא שינו את דעותיהם בעקבות העובדות).
  • אנשים שיודעים הכי פחות בתחום נוטים להיות הכי בטוחים שדעותיהם, הלא-נכונות, צודקות. כך למשל ג'יימס קוקלינסקי (James Kuklinski) שאל מעל אלף תושבי אילנוי על עובדות במדיניות הסעד, והראה שאלו שהיו בטוחים ביותר בתשובותיהם טעו הכי הרבה.
  • מנגד, אלו שבאמת יודעים הכי הרבה בטוחים בעצמם גם כן, כך שקשה להם לשנות את דעותיהם. למשל, צ'רלס טאבר (Charles Taber) הראה ב-2006 שאנשים מעורים פוליטית מתקשים יותר לקבל מידע חדש.
אני לא בטוח כמה מחקרים אלו אמינים. נראה לי שאנשים מקבלים מידע סותר באופן הדרגתי, בשל חשיפה ממושכת ולעתים בירור מעמיק (במידה כזו או אחרת), ולכן ניסויים אלו לא בהכרח משקפים משהו מעבר לתגובה הראשונית. יחד עם זאת, מנגנונים אלו בהחלט משפיעים על היווצרות האמונות שלנו ומהווים כשלים מחשבתיים שיש להיזהר מהם.


איך להימנע מהם? יש להשתדל שלא לחשוב על הנושא מתוך פחד או תחושת חוסר בטחון, שמגדילים את הכשלים המחשבתיים הללו. תחושת בטחון עצמי ותחושת הצלחה אישית מפחיתים אותם. וכמובן, עצם המודעות לנטיות אלו בעצמנו וניסיון מודע להימנע מהן על ידי גישה ביקורתית למידע שאנו מסמכים עליו יכול להיות משמעותי מאוד.


אבל זה קשה, אולי בלתי אפשרי בפועל, להשתמש בפתרונות אלו באופן רציף. הפתרון הטוב ביותר הוא לדרוש רמה גבוהה של אמינות ממקורות המידע שלך. אם תקפיד לזכור את השגיאות שתפסת את העיתונות בהן, לא תייחס לה אמינות. עדיף תמיד לפנות למקור אקדמי-ביקורתי, במידת האפשר, ולהעדיף כותבים ומקורות שניסיון העבר מראה שהם מביאים את המידע ללא עיוותים. ויש להקפיד לפרסם חוסר אמינות והטעייה, כדי שאחרים יוכלו לראות אותה ולהיזהר גם כן, וכדי להגדיל את העלות החברתית של הטעיית הציבור וכך להפחיתה.

מזל טוב לישובים הערביים, ולמשרד התחבורה

ישראל חילונית מציינת בהפתעה לטובה את פעילותו של שר התחבורה, ישראל כץ, לפתיחת קווי אוטובוסים לערים ערביות. בעוד כשני חודשים אמורים, לראשונה בישראל, לצאת קווים למספר ערים ערביות, ומספר הקווים יוגדל בעתיד. החוסר בתחבורה ציבורית בציבור הערבי הוא חלק מחוסר שוויון דתי-לאומי שאין לו שום מקום בישראל חילונית, ואנו מברכים את שר התחבורה ומדינת ישראל על צעדיהם להסרת אות קלון זה.

לישראל כץ יש מסורת עצובה של תמיכה בקווי הפרדה מינית, וכן התנגדות להפעלת קווי לילה למועדונים ומוקדי בילוי בשבת. יש לשער אם כך שהמניע לצעד זה אינו דווקא ליברליות ופלורליזם. הודעת משרד התחבורה על היתרונות הכלכליים שבצעד זה מצביעה על מניע אפשרי אחר - הלחץ שמפעילות מדינות ה-OECD, שמודאגות מחוסר התעסוקה וההכנסה בציבור הערבי והחרדי בארץ. ייתכן שהיה זה תנאי סמוי לכניסת ישראל למועדון היוקרתי. למרות זאת, מדובר בצעד חיובי בהחלט.

יום שלישי, 13 ביולי 2010

נניח שהדתיים צודקים – חלק ב


הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש", והרשומה שלהלן פורסמה לראשונה ב"חופש" (בגרסה קודמת).
בחלק א ליאור הסביר את הבעייתיות של הטיעון כטיעון רציונלי. חלק ב מתרכז ביסוד האמוציונלי, הלא-רציונלי, של הטיעון.

בקשר לרגש הפחד, ואולי אפילו רגש הנחמה החמים שחש האדם המאמין, המשכך את פחדיו מן המוות בעזרת אותו אופיום להמונים, כל שאני יכול לקוות הוא שתבין, שמידת הנחמה או הרגשת המשמעות שמספקת דת כלשהי אינה מהווה שום תימוכין לנכונותה.
מחזירים בתשובה, כמו אמנון יצחק למשל, פונים בהרצאותיהם לכיוון הרגשי באופן מופגן, ואינם בוחלים במיני הפחדות שונות, כמו למשל גוג ומגוג מתקרב, הצל את נשמתך. הפחדות מאש הגיהינום ועוד. אינני מזלזל בהרגשה זו. זה באמת מפחיד. אבל זה מה שזה - הפחדות ותו לא - בסך הכול זו עוד שיטה של מניפולציה רגשית. הוא פונה אל הפחד של המאזינים, ואולי דווקא בגלל זה הוא מסוכן פי כמה מכל אותם המחזירים-בתשובה, המנסים לפנות אל ההיגיון. בקרב שבין הגיון למול הגיון - מי שצודק הוא זה שינצח, והתשובה מי יהיה האדם הזה היא פשוטה, בהנחה ויש לו מספיק כלים כדי להתמודד למול שפע הטיעונים הגזורים מאינספור תחומים. אבל מה קורה בקרב שבין הפחדה למול רגש?

עד כה לא מצאתי אדם שהגדיר את הדבר בצורה טובה יותר מהפילוסוף היהודי, ענק הרוח, ברוך שפינוזה (1):

ברוך שפינוזה

"אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת שווא. אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טובות המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד מאוד להאמין לכל דבר. וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך...ולפי שכך הם פני הדברים, אנו רואים בראש ובראשונה, כי הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים, וקוראים לתבונה-עיוורת ולחכמת אנוש הבל. לעומת זאת הם מאמינים, כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובות אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאווילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית.

הנה עד איזו מדרגה של טירוף-דעת מביא הפחד את בני האדם. נמצא שהסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד... בני אדם אינם נתפסים לאמונות תפלות אלא בשעה שהם שרויים בפחד; ושכל אותם הדברים שכיבדו לפנים מתוך יראת שווא אינם אלא יצירי הדמיון, הזיות רוח נכאה וחרדה; ואחרון אחרון, ששלטונם של החוזים על ההמון גדל ביותר בעתות הצרה הקשות ביותר למדינה...

עוד יוצא מזה, כי אמונת שווא מן המוכרח הוא שתהיה שונה ומשתנית ביותר ולא יציבה, ככל תעתועי הרוח והתפרצויות השיגעון... וברור מן האמור כי אין לך דבר השולט בהמון ביתר יעילות מאשר אמונה תפלה; ומכאן שניתן בנקל להניע את ההמון באמתלה של דת...כדי שילחמו על עבדותם כאילו הייתה תשועתם... ושיא העוול הוא, שדווקא אלה הבזים לתבונה מכל וכל ודוחים את השכל בטענה שהוא נפסד מטבעו, הם הם הנחשבים בעלי אור אלוהי...לא זו בלבד שמזלזלים באור הטבעי אלא שרבים אף מנדים אותו בתור המקור של פריקת עול שמים; כי דברי כזבים מעשי אדם נחשבים כלקח אלוהים; כי פתיות נחשבת כאמונה... הלא ידעתי בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משנתקבלו על הלב במסווה של יראת שמיים, ועוד ידעתי כי ממש כשם שאי אפשר לעקור מלב ההמון את הפחד, כך אי אפשר לעקור מלבו אמונת שווא. ואף זאת ידעתי, כי עקיבות ההמון אינה אלא עקשנות, ולא התבונה מכוונת אותו כי אם קנאות דוחפתו, לשבח או לגנות. לכן אין אני מזמין את ההמון ואת כל הלוקים באותן הפעלויות שלוקה בהן ההמון, שיקראו את דברי אלה."
(ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני – הקדמה).

כאן באה מצדי אליך הקורא קריאה להעדפת התבונה על הרגש. בחן את הדברים בצורה רציונלית ככל שתוכל. בקש נתונים, בקש ראיות, בחן את מושא האמונה ללא חשש, בחן את שורשי האמונה בכלל ואת האמונה בעולם הבא/גן עדן/גיהנום בפרט. תוכל לעשות זאת בתשובה שנתתי בעבר בפורום תפוז: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=570&MessageId=133181415

ראה כמה גלגולים ושינויים עברו על אמונות אלו במשך השנים. מושג העולם הבא וגן העדן הלך והשתנה במהלך השנים בצורה מטורפת ממש, וכל הערה שנייה של חז"ל בנושא סותרת הערה אחרת שלהם. וכשאתה יודע את כל זה, האם באמת נשארת לך סיבה רציונלית לפחוד?

אגב, אני מציע לך ללכת לסניף "צומת ספרים" הקרוב לביתך ולהזמין ב-25 ש"ח את הספר "ציידי הנפשות" של צופיה ודן מלר. תמצא שם פרק רחב מאוד שדן בדיוק בנושא הזה - הפחד, והשימוש שעושים בו לרעה (עמ' 101 בספר), ובאותה המידה אתה יכול להתחיל ולקרוא ישר מאותו קטע, בלי שזה יפגע לך ברצף הקריאה. תמצא בספר הזה עוד חומר מעניין רב.

הסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד....בני אדם אינם נתפסים לאמונות תפלות אלא בשעה שהם שרויים בפחד (ברוך שפינוזה)

בברכת חופש מפחדים ואמונות תפלות
ליאור הלפרין


(1) (1)   דבריו של ברוך שפינוזה הם מתוך ההקדמה לספרו "מאמר תיאולוגי מדיני", ראה בספר אחרים/ברוך שפינוזה, שלמה מימון, מאת ימימה חובב, בסדרת עם הספר - במסגרת 'להחזיר את העם לספר', הוצאת ידיעות אחרונות. המאמר ראה אור גם בירחון "נקודה", ינואר 2009 

יום שני, 12 ביולי 2010

שינוי דת הוא תהליך רב דורי

הגעתי בדרך-לא-דרך לאתר של פורום פיו, ושם מצאתי את אחת ההמחשות היפות ביותר שראיתי לשינוי הדתי שעובר על אמריקה:


הגרף מראה את אחוז האנשים שמשויכים דתית (לקבוצה כלשהי), ואיך הוא משתנה עם השנים. אבל מה שחשוב זה שהוא לא מראה סתם ממוצעים עבור כלל האוכלוסייה, אלא מחלק אותה על פי דורות. זה מראה יפה שהירידה באחוז הלא-משויכים דתית לא נובעת מכך שאנשים מחכימים ככול שהם מתבגרים ונוטשים את הדת, ולהפך - אנשים גם לא נעשים דתיים יותר ככול שהם מתבגרים, בניגוד למיתוס.  מה שקורה הוא שבכל דור ודור יותר אנשים נוטשים את הדת הממוסדת כבר בגיל צעיר, ואחוזם באותו שנתון לא משתנה עם השנים. זה נובע מכך שבניהם של חסרי-הדת כמעט לעולם לא יאמצו את הדת, אך בכל דור מתווספים עוד מתי מעט אנשים שמאסו בדת הוריהם.

ניתן גם לראות מתוך הגרף שלמרות שקצב השינוי הוא די מהיר, זה תהליך שנמשך על פני הרבה דורות, לא זבנג וגמרנו.

גרפים כגון אלו תמיד חוזרים בכל החברות המערביות. אין נתונים מקבילים בישראל, אבל אני משער שהנתונים יהיו דומים בקרב הציבור היהודי, מלבד בתת-ציבור אחד - החרדים. ככול כת, החרדים מגינים היטב על הנוער שלהם, ולכן אם יהיה אפקט כזה הוא יהיה קטן. חרדים בוגרים יכולים יותר להגיע למקורות ידע חלופיים, אבל דעותיהם כבר קבועות ורק יחידי סגולה ישכילו לשנות אותן לנוכח המציאות. ורק יחידי סגולה מהם יצליחו גם לברוח מהכת שכולאת אותם בכלוב החברתי.

יום שבת, 10 ביולי 2010

לראשונה בתולדותיה, הספרייה הלאומית מפרידה בין ספרדים לאשכנזים

לראשונה בתולדותיה, הספרייה הלאומית מפרידה בין ספרדים ואשכנזים. גדרי הגזענות מגיעים גם לספרייה הלאומית בגבעת רם בירושלים, כשתערוכה חדשה שמוצגת במקום, תוצג בחלקה בהפרדה לאשכנזים בלבד.

התערוכה עוסקת בראשית תנועת החסידות, במלאת 250 שנה לפטירתו של הבעל שם טוב ו-200 שנים לפטירת נינו, הרבי מברסלב. הפריט שמושך את תשומת הלב העיקרית בתערוכה, הוא מכתב בכתב ידו של הרבי מברסלב, שאותו כתב לבתו, אדל, שלושה חודשים וחצי לפני מותו. המכתב נמצא על ידי אוצרת התערוכה ד"ר אסתר ליבס, והוא עוסק בענייני חול - הרבי מבקש מבתו לגבות עבורו חובות.

המכתב הלא מוכר מושך תשומת לב רבה במגזר הליטאי, ומנהלי הספרייה קיבלו פניות רבות מליטאים, המבקשים לראות את התערוכה, אך הדבר נבצר מהם בשל הסכנה של עירוב עם ספרדג'וקים. לאחר דיונים, הוחלט בספרייה להיענות לבקשה: התערוכה תיפתח לציבור הליטאי, בהפרדה, רק לאחר שעות הפעילות של הספרייה.

לכאורה קל לתקוף את הספרייה ואת הביקורת ניתן לנסח במהירות: "מעוז הנאורות שנכנע לתכתיבים קלריקאליים חשוכים". אבל במחשבה שנייה, אפשר לראות בהחלטה הזאת גם צעד של התחשבות בקהילה גדולה, הרלוונטית למוסד כמו הספרייה, שהיא אחד האתרים היחידים באוניברסיטה, שליטאים מגיעים אליו לכל אורך השנה.

"מדובר אמנם בהחלטה לא שגרתית, אך בהחלט מתבקשת", אומרת יועצת התקשורת של הספרייה, ורד ליון-ירושלמי. "לא סביר שציבור כה גדול, לא יוכל לבקר בתערוכה. ההחלטה אינה פוגעת בציבור הקוראים והלומדים בספרייה, אך יש בה אמירה של כבוד, סובלנות והתחשבות בגזענות של קבוצה גדולה מאוד בישראל".

 הבהרה: להד"ם. לא היו דברים מעולם. הספרייה הלאומית מפלה על בסיס מין, לא גזע. אז הכל בסדר, נכון?

יום חמישי, 8 ביולי 2010

נניח שהדתיים צודקים – חלק א

הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש". 

ביהדות המוקדמת לא היה שכר ועונש בעולם הבא. לכן אין אזכור של העולם הבא במקרא, אלא כל השכר והעונש הוא בעולם הזה (גם אם בדורות הבאים), ובספר קהלת כתוב במפורש "..המתים אינם יודעים מאומה, ואין-עוד להם שכר כי נשכח, זכרם” (קהלת פרק ט פסוק ה). הגיהנום כנראה הגיע ליהדות בהשפעת הדת הזורואסטרית, החל מתקופת גלות בבל (597-538 לפנה”ס). זו המצאה גאונית, המשרה פחד וציות על המאמינים ותורמת רבות לשרידת הדת.

כך יוצא שגם חילונים, או דתיים לייט, נתפסים לעתים בפחד מפני המחשבה - “מה אם באמת יש גיהנום? לא כדאי לקיים את מצוות הדת, שמא הדתיים צודקים?” אז זהו, שלא. להלן ההסבר של ליאור הלפרין, שמראה בדיוק מדוע הטיעון הזה לא תופס. התוכן פורסם לראשונה ב"חופש" (בגרסה קודמת), וכדי שלא ייצא ארוך מדי אני חילקתי את הנאמר לשני חלקים – החלק הזה, הראשון, עוסק בהפרכת הטיעון מבחינה אינטלקטואלית.


הנקודה מזכירה לי את טיעון "ההימור של פסקל". מתחילים בפחד מפני עונש, ומיד אחר כך נשאלת השאלה "אז מה בעצם יש להפסיד?". אסביר מעט מהו אותו "הימור":

המתמטיקאי בלייז פסקל (Blaise Pascal) העלה את הסברה, שגם אם הסיכויים שאלוהים אינו קיים גדולים מאוד, יש א-סימטריה גדולה עוד יותר כשחושבים על חומרתו של העונש, אם יתברר שהניחוש שגוי. עדיף שתאמינו באלוהים, כך אליבא דפסקל, כי אם הצדק אתכם יש סיכוי שתזכו באושר לנצח נצחים, ואם טעיתם, ממילא זה לא משנה. לעומת זאת, אם לא תאמינו באלוהים ויתברר שטעיתם תהיו ארורים בגיהינום לנצח, ואם תימצאו צודקים, זה לא ישנה דבר. על פניו ההחלטה היא לכאורה ברורה: האמינו באלוהים
  בלייז פסקל
יש משהו מוזר בעליל בטיעון זה. אמונה אינה משהו שאפשר להחליט עליו כמדיניות פעולה. לכל הפחות זה לא משהו שאני יכול להחליט כפעולה של רצון. אני יכול להחליט למשל ללכת לבית הכנסת, ולדקלם את 13 הפסוקים של חסידי חב"ד, ואני יכול להחליט להישבע על ערימת ספרי תנ"ך שאני מאמין לכל מילה שכתובה בהם. אבל שום דבר מכל אלה לא יגרום לי להאמין באמת אם איני מאמין. ההימור של פסקל יכול לשמש - אם בכלל - טיעון בזכות העמדת פנים של אמונה באלוהים. לא כל כך נחמד לחשוב על זה במונח זה, נכון? מוטב שאותו אלוהים שאתה מתנהג כאילו אתה מאמין בו לא יהיה הטיפוס של האל הכול-יודע, כי הוא יגלה מיד את העמדת הפנים שלך.

אבל למה בכלל אנחנו מקבלים בנכונות שכזאת את הרעיון
, שהדבר היחיד שצריך לעשות, אם מבקשים לרַצות את אלוהים, הוא "להאמין" בו? מה כל כך מיוחד במעשה האמונה? האם אין זה סביר באותה מידה שאלוהים יגמול על טוב לב, על נדיבות או התחשבות? או על כנות? ומה אם אלוהים הוא מדען, שבעיניו חיפוש כן של האמת הוא המידה הנעלה ביותר? לאמתו של דבר, האם המתכנן של היקום אינו חייב להיות מדען?
ברטרנד ראסל (Bertrand Russell) נשאל מה יעשה לאחר מותו אם ימצא את עצמו עומד נוכח אלוהים התובע לדעת מדוע הוא (ראסל) לא האמין בו. "אין מספיק ראיות, אלוהים, אין מספיק ראיות", הייתה התשובה שנתן. האם לא ייתכן שאלוהים יכבד את ראסל על הספקנות האמיצה שלו הרבה יותר מכפי שיכבד את פסקל על ההימור הפחדני שלו? האם היית מתערב על כך שאלוהים יעריך אמונה שפוברקה במרמה על פני ספקנות כנה? או אפילו אמונה כנה על פניה?
 
ברטרנד ראסל
וכאן אנו חורגים לסוגיה אחרת. מה יקרה אם יתברר לך, שהאלוהים שיפגוש אותך במותך הוא בעל - אל הסופות והסערות הכנעני, ונניח שבעל הוא קנאי בדיוק כפי שמספרים על יריבו הוותיק יהוה? האם לא עדיף היה לפסקל להמר על כך שאין שום אלוהים יותר מאשר על האלוהים הלא-נכון?(1). אתה, הקורא הישראלי, במקרה נולדת בקרבת דת היהדות, וספגת אותה מילדותך, ואתה יודע מה זה להיות אתאיסט כלפי מערכות אמונה אחרות כי אינך מוסלמי, אינך נוצרי ואינך הינדואיסט. מדוע אינך הינדואיסט? משום שבמקרה נולדת בישראל ולא בהודו. לו היית נולד בהודו היית הינדואיסט; לו היית נולד באיראן היית מוסלמי; לו היית נולד בדנמרק של תקופת הוויקינגים היית מאמין בווטן ובת'ור; לו היית נולד ביוון הקלסית היית מאמין בזאוס; לו היית נולד במרכז אפריקה היית מאמין בג'וג'ו הגדול של ההר. אין שום סיבה לבחור ספציפית את האל העברי-יהודי שלתוך החברה האוחזת בדתו נולדת, ולהחליט שכל זה מה שקיים. אם כל דת חושבת ומאמינה שהיא הדת הנכונה האחת והיחידה - מי מהן אפוא היא הנכונה באמת? התשובה שנצפה לקבל מכל אדם שיישאל את השאלה הזו תהיה אחת - "שלי" - אבל הרי תשובה זו לא תקדם אותנו לשום מקום. נכון?
כל אחד משתדל לחשוב שהאמונה שלו נעלה על כל האמונות האחרות, שאם לא כן לא יהיה הרבה טעם באמונתו. אבל אולי הגיע הזמן לקבל את העובדה הפשוטה, שכל הדתות שוות ערך הן, ולדתו של אף אדם אין ערך מיוחד ועדיף על האחרות. כולן תקפות (או שמא לא-תקיפות?) באותה מידה ממש. האם אין במספר הגדול של אלים ואלות פוטנציאלים שאפשר להמר עליהם כדי להפריך לחלוטין את ההיגיון של פסקל

כל אדם דתי שתדבר אתו יסביר לך שאמונה לבדה אינה מספיקה
. אתה צריך גם לקיים את פולחני אותה דת ולשמור את מצוותיה ולהשקיע את מרצך וזמנך בשינון עקר של תורתה בחינת "והגית בו יומם ולילה". אתה צריך לנהל את כל חייך על פי הדרך שקובעת אותה דת החל מחיי האישות וכלה באיך לקשור את שרוכי הנעליים. אתה צריך לבטל את עצמך ואת שכלך ואת אישיותך ואת מחשבותיך ואת רצונותיך ולא לסור מתורתה ימין או שמאל, וכמו שכתוב בספר דברים יז יא ומביאו רש"י: "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו מראים בעינך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם".
אתה אולי חושב שבהתערבות זו שאתה מציע אין לך מה להפסיד, או כמאמר פסקל "אם תטעה זה לא ישנה דבר", אבל זה בהחלט ישנה, ועוד איך! כי בינתיים תפסיד את חייך עלי האדמה. מה אם תחייה חיים טובים יותר, מלאים יותר, אם תהמר על אי-קיומו וכך לא תבזבז את זמנך על עבודת האל והקרבת קרבנות לכבודו (ביטוי), על לחימה רדיפת השונה למענו וכו'? שהרי החיים שניתנו לנו הם מהות ידועה, ברורה וקיימת, בעוד 'אלוהים' נותר מאז נולד כרעיון ללא כל הוכחה מעשית-עובדתית. בהימור שאתה מציע אתה מוותר ביודעין על הדבר הבטוח למען דבר חסר כל בסיס פרט לאמונה.

חשוב על כל אלו
, ובינתיים אני מציג בפניך כמה מאמרים מאתר 'חופש', בו אני חבר, הדנים בהימור תוך מתן הדגשים שונים

מאמר
"הקזינו של החיים"http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/claims/casino.html

אינדקס טיעוני המחזירים בתשובה בסעיף
"ההימור על האל"http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/index.html

בתשובות לטיעונים נוספים בסעיף
"פסקל מכה שנית"http://www.hofesh.org.il/articles/god/claims2.html#Claim12


  1. דבריי לגבי ההימור של פסקל, ברטראנד ראסל והאל הכנעני בעל, מבוססים על הכתוב בספרו של ריצ'ארד דוקינס "יש אלוהים?", בפרק "ההימור של פסקל" מעמ' 155 והלאה.