"יש אלוהים?" חלק 7: מוסר

[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

בפרק ארוך זה דן דוקינס במוסר. בעצם, אין לו הרבה להגיד עליו. דוקינס רק מעיר שבפועל המוסר החברתי, הן של דתיים והן של חילונים, נקבע על ידי "רוח הזמן המשתנה". הטעם המוסרי ככלל נע לכיוון של יותר ליברליות ושוויון, עם יוצאים מהכלל ונסיגות זמניות ו/או מקומיות. דוקינס אינו מתיימר לומר כיצד רוח הזמן משתנה, איך אנו קובעים למעשה את המוסר; או להצדיק בחירה שכזו. הוא מספק מעין הסבר, אך זה לא העיקר - מה שחשוב לדוקינס הוא לעמוד על כך שהמוסר לא נקבע על ידי הדת, אפילו עבור הדתיים.

...איננו מבססים את המוסריות שלנו על ספרים קדושים, בלי קשר למה שאנו אוהבים לדמיין לעצמנו. איך אנחנו מחליטים, אם כך, מהו טוב ומהו רע? ... אני עלול להרחיק מעבר לידע החובבני שלי בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה אם אנסה גם להסביר מדוע רוח הזמן המוסרית נעה בדרך מתואמת ורחבה כל-כך בעולם. למטרותיי, די לי בכך שהעובדות מורות בבירור כי היא אכן נעה, וכי אינה מונעת על ידי דת - ובוודאי לא על ידי כתבי קודש.  ...תהא סיבתה אשר תהא, התופעה הגלויה לעין של התקדמות רוח הזמן די בה ללא ספק כדי לקעקע את הטענה שאנו זקוקים לאלוהים כדי להיות טובים, או כדי להחליט מהו טוב.

אני חושב שהניתוח של דוקינס עומד על נקודה חשובה, אבל מפספס שתי נקודות חשובות אחרות. ראשית, דוקינס אכן צודק שהמוסר לא נקבע על ידי כתבי הקודש כשלעצמם. כל יהודי חילוני רואה בבירור, למשל, איך הדת היהודית משנה את המוסר שהיא טוענת שהוא המוסר הדתי הנצחי בהתאם לרוח הזמן, איך מנהיגים דתיים משתמשים בדת ומעוותים אותה כדי לכוון את היהדות לכיוונים שהם רואים כמוסריים או שימושיים יותר - מי בגאון ומי בהסתר, ולעתים אכן לכיוונים ליברליים יותר.

אבל (וכאמור) יש שתי נקודות חשובות שדוקינס אינו עומד עליהן. אולי בגלל שדוקינס מרוחק כל-כך מהחברה הנוצרית הפונדמנטליסטית, הוא אינו מתחשב בכך שלדברי הקודש יש בכל זאת השפעה. היהדות האורתודוקסית בהחלט כן מושפעת מהציוויים הזוועתיים (כגון היחס המחריד לגויים), דמויות המופת המפלצתיות (כגון אל שמבצע רצח עם), וסיפורי המוסר המחרידים (כגון הצדקת ה"עובדה" שהאיש שולט באישה; בראשית ג טז). האורתודוקסים - ובני דתות פונדמנטליסטיות אחרות - בהחלט כן מנסים לשחזר ולהאדיר את המוסר העתיק המשתקף בדברי הקודש, ולמרות ששלא-במודע הם מושפעים מרוח הזמן ומעוותים אותו בשלל רציונאליזציות דברי הקודש והדת עדיין מעקבות את ההתפתחות המוסרית שלהם. דוקינס מן הסתם מודע לזה, שהרי הוא מתנגד לזוועות הדת; אבל נקודה זו מאזנת את הנקודה העיקרית של דוקינס. נכון, אנשים לא פשוט שואבים את המוסר שלהם מכתבי הקודש, אבל מצד שני גם נכון שכתבי הקודש (והדת) כן משפיעים על המוסר ואם נותנים לדתיים להשתלט הם יכולים גם לשנות את כיוון רוח הזמן.

שנית, דוקינס אפילו לא מנסה להסביר מה נכון מוסרית. הקביעה שרוח הזמן המשתנה היא המשפיעה בפועל על המוסר אינה מספקת שכן היא לא מספקת תשובה לא לקורא הדתי ולא לקורא האתאיסט או המתלבט - למה להעדיף את רוח הזמן הליברלית החילונית על פני רוח הזמן השמרנית הדתית או מוסר אחר כלשהו הנוגד את רוח הזמן? הדת מתיימרת לפחות לספק דרך להסיק מה נכון מוסרית באופן "אובייקטיבי", שנראה לנו יותר נכון מלאמץ את העמדה המוסרית שבמקרה שולטת בדורנו. דוקינס היה צריך לספק תשובה חילונית-פילוסופית, שמסבירה למה ההסבר הדתי פשוט לא עובד ומה כן נכון. התשובה שהפילוסופים הגיעו אליה למעשה (אני חושב שחילוקי הדעות בקרב ההוגים הנבונים הם, בשלב זה, רק על מילים) היא שהמוסר נקבע על פי הטבע האנושי. המוסר הוא, בעיקרו, מה שאנחנו רוצים שיהיה בחברה (וזה לא אותו הדבר כמו מה שאנחנו רוצים לעצמנו) - ומכיוון שהטבע האנושי קבוע, האנושות מגיעה למוסר מסוים (הומניזם) שוב ושוב, בכל פעם שהיא מצליחה להשתחרר מדוגמטיות ובורות ולחשוב בצורה בהירה (כחברה) על הנושאים המוסריים. זה לא כל הסיפור ויש ניואנסים, אבל הנקודה החשובה היא שהמוסר נקבע על פי הטבע האנושי, וזה מה שמספק לנו מתודה להבין מה מוסרי מחד ומבהיר מדוע הדת אינה רלוונטית מאידך.

יש עוד שני דברים מעניינים בפרק הזה - הסיום וההתחלה. הפרק מסתיים בניתוח של האתאיזם של היטלר וסטאלין. דוקינס מסכים שסטאלין היה אתאיסט, ומעלה עובדות לגבי היטלר שבהחלט מגבות את הטענה שלו שלא באמת ברור אם היטלר היה דתי או נוצרי או בכלל אתאיסט. בכל אופן, דוקינס עומד על כך שהשאלה המעניינת אינה אם הם היו אתאיסטים אלא "אם אתאיזם משפיע באופן שיטתי על אנשים לעשות מעשים רעים". מעשיהם הרעים, אליבא דוקינס, ובעיקר מעשי החברות שלהם (שכן הם הרי לא פעלו לבד, אלא במסגרת חברה שלפחות רבים ממנה היו דתיים), לא נבעו מהאתאיזם. "מלחמות דתיות אכן מתחוללות בשם הדת... אני לא יכול להעלות בדעתי שום מלחמה שיצאו אליה בשם האתאיזם. ... מודע שמישהו ייצא למלחמה למען העדר אמונה?"

אני חושב שדוקינס אינו הוגן כאן. אף אחד מעולם לא יצא למלחמה בשם "הדת"; אנשים יצאו למלחמה בשם "הנצרות". באופן דומה, אנשים אמנם לא יצאו למלחמה בשם "אתאיזם", אבל בהחלט כן יצאו למלחמה בשם "הקומוניזם", שהאתאיזם היה חלק ממנו. אולי אפילו חלק מהותי ועיקרי. הנקודה של דוקינס צריכה הייתה להיות שהוא לא תומך באתאיזם כלשהו, יהא אשר יהא; גם אמונה ב"עידן החדש" היא בד"כ אתאיסטית, אבל היא שטותית ומהווה הזיה באותה המידה כמו היהדות או הנצרות - או הקומוניזם. מה שאנחנו תומכים בו הוא האידאלים של הרציונליות והנאורות, ואלו בהחלט לא מביאים לזוועות כגון הקומוניזם אלא לחברות אתאיסטיות כגון סקנדינביה והתרבות (החילונית במידה רבה) המערבית. אתאיזם הוא פועל יוצא מחופש המחשבה והדיון שמאפשרים הנאורות, אבל לא כל אתאיזם הוא נאור. ולמרות שישנן בהחלט מלחמות שיצאו אליהן בשם הנאורות, מעשי זוועה עומדים בניגוד ישיר וברור לנאורות.

כהרגלו בקודש, דוקינס פותח את הפרק בנקודה צדדית - בכמה המוסר בכתבי הקודש לקוי. הוא משתמש בעיקר בתורה, מכיוון שהיא כל-כך נוראית. דוקינס מקדיש חלק גדול מהזמן שלו בפרק זה לניגוח של התורה והדת היהודית (בניגוד לנצרות, שמטבע הדברים יותר בולטת באופן כללי בספר), כך שהקורא הישראלי וודאי יימצא שם הרבה דברים מעניינים. הוא מספר, למשל, על ניסוי שערך הפסיכולוג ג'ורגי טמרין [שנראה שפוטר מאוניברסיטת תל-אביב בעקבותיו] שמראה איך הדת היהודית גורמת לילדים בני 8-14 להצדיק רצח-עם בנימוקים מזוויעים. 66% תמכו ברצח כל תושבי העיר יריחו, הרג הבהמות, ושרפת העיר; כאשר שינו את השמות לשמות סיניים, רק 7 אחוזים הצדיקו את התנהגותו של "גנרל לין".

במילים אחרות, כאשר נאמנותם ליהדות סולקה מן התמונה, רוב הילדים ביטאו הסכמה עם השיפוט המוסרי המשותף לרוב בני האדם המודרניים. פעולתו של יהושע היתה מעשה ברברי של השמדת עם. אבל הכל נראה שונה מנקודת מבט דתית. השני מופיע בגיל צעיר. אצל הילדים, הדת היא זו שגרמה לבדל בין גינוי להשמדת עם לבין הסכמה לו.

רוב הנקודות מכתבי הקודש עצמם יהיו אולי ידועות לקורא הישראלי, אבל עדיין דוקינס טוב מאוד בלרכז כמות מרשימה של זוועות ולהציג אותן היטב. אני רק חושש שהאופטימיות של דוקינס שכתבים אלו אינם חשובים באמת כי הדת שואבת את המוסר שלה מרוח הזמן לא ממש עובדת בישראל (ובחברות אחרות שבהן הפונדמנטליזם גואה).