"יש אלוהים?" חלק 3.5: הפרכת הטיעון מתכנון

[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

לדוקינס יש נטייה מצערת לנדוד מנושא לנושא ולטעון את טיעוניו באופן לא מסודר. כך יוצא שהפרק שאמור לספק את הטיעון המרכזי של דוקינס כנגד קיום האל - טיעון הבואינג 747 הסופי ביותר - עוסק ברובו בהפרכת הטיעונים הטלאולוגיים (מתוך תכנון) דווקא. הוא מעולם לא מנסח את הטיעון מפורשות, אבל שותל חלקי-טיעון פה ושם ו"מסכם" אותו בסוף הפרק. אז נקדיש לטיעון העיקרי של דוקינס את הרשומה הבאה, וזאת תתרכז דווקא בטיעוניו כנגד הטיעונים מתכנון.

דוקינס מציג את הטיעונים מתכנון כווריאנטים של הטיעון מאי-הסתברות: "הטיעון מתוך אי-הסתברות אומר כי דברים מורכבים לא יכולים להתהוות במקרה". יש בכך טעם רב. הוא גם מצביע בצדק על כך ש"מקרה" כאן מזוהה באופן בעייתי עם "ללא תכנון", אך יש אלטרנטיבות אחרות - כפי שהאבולוציה מדגימה. כך הוא פותר את הטיעון מתכנון ביולוגי (היצורים החיים לא יכלו להיווצר במקרה), אנתרופי פלנטרי (כדור הארץ בנוי לתמוך בחיים), ומכוונון עדין (היקום בנוי לתמוך בחיים).

במקרה של תכנון ביולוגי, האבולוציה כמובן מספקת חלופה טובה ודוקינס מסביר אותה היטב. העסק נהיה מעניין יותר בדיון בעקרון ובטיעון האנתרופי. דוקינס מסביר את התנאים המתאימים להתפתחות החיים ואת התחלתם על פני כדור הארץ על ידי העקרון האנתרופי - כלומר ההנחה שיש הרבה מקומות כאלו ביקום, וזה שאנחנו צופים מתוך מקום שכזה ברור מכיוון שזו האפשרות היחידה (הטבעית) שיצורים שכמונו ייצפו ביקום. לכן, אין מה להתפלא על צירופי המקרים האסטרונומיים הדרושים כדי ליצור את החיים או כדי להתחילם. כל זה טוב ויפה. הנקודה המעניינת היא שדוקינס טוען שהסבר שכזה לא יכול להספיק כהסבר לאדפטציות ביולוגיות,  בכלל לא חשוב כמה כוכבי לכת עומדים ברשותנו לשחק בהם; מקרה בר-מזל לעולם לא יספיק כדי להסביר את הגיוון השופע של מורכבות החיים ... ההתאמה האדפטיבית של מינים ביולוגיים לסביבותיהם השונות, לעומת זאת, מתרחשת מליוני פעמים, ואינה נעצרת.

דוקינס מדבר הרבה על כמה האבולוציה "מעוררת מודעות" למובן ההסתברות. אני חושב שכאן חסרה לדוקינס קצת מודעות פיזיקלית. על פי הפיזיקה המודרנית, היקום הוא עצום, אולי אינסופי. והכל אקראי, ולכן כל דבר אפשרי פיזיקלית בעצם קורה איפשהו. אחד הדברים שקורה הוא שדבר מורכב, כמו כדור הארץ על מצבו הנוכחי, יצוץ פתאום במקרה. כך שכן, תן לי מספיק כוכבי לכת - או בעצם, מספיק איזורים ביקום בגודל שאפשר לראות אליו - ואתן לך את הגיוון השופע של החיים, לגמרי במקרה. הסיבה שאיננו מאמינים שזהו המצב אצלנו אינה בגלל שזה בלתי אפשרי, אלא בגלל שזה הרבה, הרבה פחות סביר (קרי, נפוץ) מאותם המקרים שבהם צירופי מקרים הזויים שכאלו לא קרו. 

הטיעון מכוונון עדין מבוסס על ממצא פיזיקלי מעניין - שאם נזיז אפילו בקצת את הערכים של הקבועים במשוואות של הפיזיקה, נקבל יקום שלא מסוגל לתמוך בחיים. במקום לעסוק בסוגיה האמיתית דוקינס, כמו רוב ההוגים, עוסק בשאלה למה הקבועים הם כפי שהם. הפתרון האתאיסטי שהוא מעלה הוא העל-יקום - כלומר שהיקום שלנו הוא חלק מהרבה יקומים, שחלק מהם יכולים לתמוך בחיים - ומתוך העקרון האנתרופי, אנו חיים באחד מאלה. זה אכן פתרון סביר, אם כי אין להתבייש ולומר שגם "לא יודע" היא תשובה הרבה יותר טובה מאלוהים של-הפערים.

אלא שאני מוצא שדוקינס, כמו כמעט כל ההוגים, מפספס את לב הבעיה. הוא עומד על כך שעל פי העקרון האנתרופי, אנו נתהה על היקום שאנו נמצאים בו רק ביקום שהקבועים בו מתאימים לחיים. אבל זה לא הממצא של הכווונון העדין! הממצא הוא לא שהערכים מתאימים לקיומנו - זה, כאמור, ברור מראש - אלא שהכוונון שלהם הוא עדין.. גם שינוי קטונטן יסיט אותנו אל יקום שלא מסוגל לשאת חיים. מדוע? לדעתי אין לכך כל תשובה דתית - אין שום תאולוגיה מקובלת שגורסת שהאל ייצור חוקי טבע עם מאפיין זה. אך גם אין לנו עדיין תשובה אתאיסטית טובה למדוע זה המצב, כנראה. הרב-יקום יכול להסביר זאת במובן מסוים, אם מבנהו הוא כזה שהוא ייצור כיוונון עדין ביקומים שלו. אבל אז תישאל השאלה מדוע הוא עצמו כפי שהוא. מדוע חוקי הטבע הם כפי שהם, זו בעצם השאלה בסופו של דבר - ואני בהחלט מחשיב זאת לאחת מהשאלות הקשות ביותר, שאין לנו עדיין תשובה מספקת אליה.

רק בסוף הפרק דוקינס עומד על חשיבותה של הפשטות של האל בטיעון מתוך אי-הסבירות, ומתעקש שהאל אינו פשוט. תוך כדי כך הוא מבהיר קצת יותר את הטיעון העיקרי שלו, ואת ההבנה שלו של הסתברות ו"מקרה" או "אי-סבירות סטטיסטית". נדבר על זה ברשומה הבאה.