יום שלישי, 12 באפריל 2011

"יש אלוהים?" חלק 9: ילדות בצל הדת

[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

אחת הנקודות המקוריות שדוקינס מעלה בספרות היא ההתייחסות שלו לחינוך דתי כאל התעללות בילדים. יש כמובן את המקרים הברורים של התעללות מינית וכיוצא בזה, אבל זו לא הנקודה.

באחד הימים, בזמן המיועד לשאלות ולאחר הרצאה בדבלין, שאלו אותי מה אני חושב על מקרי ההתעללות המינית בידי כמרים קתוליים באירלנד, מקרים שזכו לפרסום רחב כל-כך. עניתי כי למרות שהתעללות מינית היא דבר נורא בלא ספק, ייתכן שהנזק הפסיכולוגי ארוח-הטווח שנעשה בסופו של דבר קטן יותר מהנזק הפסיכולוגי ארוך-הטווח שנעשה לילד מעצם העובדה שמחנכים אותו להיות קתולי.


סיבה אחת לכך הוא פחד-הגיהינום שמשרישים בילדים. ללא ספק זה גורם סבל רב ועיוות מחשבה איום לילדים שחווים זאת, וללא ספק זהו חלק משמעותי בחינוך הדתי לעתים קרובות מדי. גם ביהדות. לא פחות חמור הוא החינוך לקונפורמיות חברתית, והחברה הסגורה המתלווה אליו. דוקינס מלין בעיקר על הכיתתיות שאינה מאפשרת למבוגרים (דווקא) יציאה בשאלה או כל סטייה אחרת, אבל לחינוך שכזה יש גם השפעה נכלולית יותר - הוא יוצר קיפאון מחשבתי שבמידה מסוימת לא מאפשר אפילו לחשוב על דברים הסוטים מן המקובל. בכך הוא מעוות את נפש הילד, ודרכו, את המבוגר.

אבל דוקינס הולך אפילו מעבר לכך. הוא יוצא כנגד אינדוקטרינציה דתית ככלל. הוא מצטט לחיוב, למשל, את הקטע הבא

...הילדים, כך אטען, יש להם זכות אנושית שלא יטילו מום במוחותיהם על ידי חשיפה לרעיונות רעים של אחרים - בלי קשר לשאלה מי הם האחרים האלה. ההורים, בהתאם לכך, לא קיבלו רישיון מאלוהים לתרבת בכפייה את ילדיהם בכל מיני דרכים שהם בוחרים בעצמם: אין להם זכות להגביל את אופקי הידע של ילדיהם, לגדל אותם באווירה של נוקשות דוגמטית ואמונות טפלות או לעמוד על כל שהם יילכו בתלם הצר והישר של אמונתם-הם. בקצרה, לילדים יש זכות שלא יבלבלו את מוחותיהם בדברי הבל, ולנו כחברה יש תפקיד להגן עליהם מחינוך כזה.


הבעיה העיקרית היא לפיכך לא כל-כך שהחינוך הדתי לא מלמד את הדברים הנכונים, אלא שהוא לא מלמד איך לחשוב. הוא מלמד "לחשוב" מתוך רגש, להחזיק ב"אמת" שהמורה מלמד לא בגלל נימוקים של ממש אלא בגלל ש"זאת האמת". זהו חינוך לאמונה בסמכות ומתוך נאמנות לקהילה, חינוך להמשכיות ושבטיות במקום להתקדמות והתבגרות אל עצמאות. כל זה לא מקרי. הנאורות מובילה לשמד, ולכן החינוך הדתי פשוט מכוון לכיוון ההפוך ממנה. כפי שאמר קאנט,

"הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר־בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו אם הוא לא בגלל חוסר חכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא אם כן: Sapere aude! אמץ את האומץ להשתמש בשכלך."
לאור כל זאת מנסה דוקינס "לעורר מודעות" לכך שעלינו לדחות בשאט נפש את השיוך של ילדים לדת כזו או אחרת.

ילדים קטנים הם צעירים מכדי לגבש השקפה על מוצאו של היקום, על החיים ועל המוסר. עצם הצליל "ילד נוצרי" או "ילד מוסלמי" צריך לצרום באוזניים כשריטת ציפורניים על לוח כיתה.
דווקא כאן אני לא ממש רואה את הבעייתיות. ילד "קטן" בן שמונה, נאמר, כבר בעצם יודע די הרבה על הדת שלו, רוצה לנהוג כמו הוריו, וכן הלאה. נכון, הוא לא באמת בעל השקפה מגובשת ובעלת עומק אינטלקטואלי על המוסר או מוצאו של היקום, אך מה בכך? למה שזו תהיה המשמעות שמתכוונים אליה ב"ילד יהודי"? ילד קטן (לא תינוק) כבר ספג מספיק מהתרבות ומה"ידע" הדתי שמעבירים לו הוריו וסביבתו - גם בלי אינדוקטרינציה - כדי שיהיה הבדל של ממש בין ילד נוצרי לבין ילד יהודי. ובכלל התווית מתייחסת בעיקר למצבו החברתי - שהוא גדל להורים יהודים (נאמר), גדל בגן שלימד אותו שירי חנוכה, וכן הלאה. בקיצור, התווית "ילד יהודי" מציינת מצב חברתי שקיים בפועל, לא משנה סדורה בראשו של הילד

כל זה לא אומר שדוקינס מתנגד לכך חינוך "דתי" או חברתי כלשהו. להפך, הוא במפורש מגן על לימודי התנ"ך, למשל, משיקולים ספרותיים. מה שהוא מתנגד לו זה חינוך סמכותי, חינוך מבוסס-פחד, חינוך שלא מספק לילד את הכלים והחופש להתפתח ולחשוב עצמאית. אינדוקטרינציה.

במידה מסוימת, כל חינוך יכיל מרכיבים של אינדוקטרינציה - אי אפשר ללמד כל ילד את כל הנימוקים מדוע אנו מאמינים שכדור הארץ עגול (בוודאי לא כאשר המורה עומד לבד מול כיתה של 40 תלמידים, בוודאי לא כשזו רק אחת מאינספור עובדות שהוא צריך ללמד). אבל יש הבדל בין מינון נמוך שכזה לבין אינדוקטרינציה של ממש. אינדוקטרינציה היא אכן עוולה, ואסור לאפשר אותה.

זהו פרק טוב וחשוב, אבל אני חושב שדוקינס חסר בשני היבטים. ראשית, הוא לא מספק נתונים. היה מעניין לראות נתונים על יכולת חשיבה עצמאית (שאני מניח שתהיה גבוהה יותר בבתי ספר חילוניים), שיעורי נוירוזות וחרדות (שדומני שדווקא נמוכים יותר בקרב מי שעבר חינוך דתי, למרבה ההפתעה), וכן הלאה. דוקינס מסתפק באנקדוטות ותחושות בטן, ואני חושב שאפשר היה לעשות יותר. שנית, דוקינס לא מתמודד עם ההשלכות של התערבות כנגד אינדוקטרינציה. כן, יש לילדים זכויות - אבל התערבות בכוח של הממשל היא בעייתית וטראומטית גם כן. שלא לדבר על כך שהיא לא נראית מציאותית אל מול חברה דתית גדולה - כגון הכת החרדית. ואילו לחץ חברתי כנראה לא ממש ישפיע. אז מה עושים? למה, בפועל, צריכה לדרבן אותנו ההכרה שאינדוקטרינציה היא התעללות בילדים? ניתוח מציאותי של ההשלכות הפוליטיות חסר מאוד כאן לדעתי.

לבסוף אעיר שהדברים נראים בעצם זהים בהפוך מהכיוון הדתי. כפי שאומר מייסד מסדר הישועים, "תן לי את הילד עד גיל שבע, ואני אתן לך את המבוגר". מבחינתו, ומבחינת מאמינים דתיים רבים, זה החילונים שמבלבלים את השכל לילדים בכך שהם לא חושפים אותם לאמת של הגיהינום, אהבת האל, וכן הלאה. זה כמובן הבל הבלים. ילד שייחשף לתוכן רגשי שכזה אולי יגדל להאמין בזה, אבל זוהי בדיוק הבעיה באינדוקטרינציה - היא מחנכת מתוך חוסר כבוד לאדם, על ידי פריטה על נימים רגשיים במקום על התבונה. לילדים קטנים עדיין אין מספיק תבונה והם מושפעים בקלות מרגשות - ובדיוק בגלל זה עלינו להגן עליהם מסחיטה רגשית שכזו. גם אילו היה הגיהינום אמתי, זה לא מוסרי לחשוף ילדים קטנים לזוועות שכאלו, ממש כפי שאנו חוסכים מהם את זוועות המלחמה וכיוצא בזה (והדברים נכונים באותה מידה למשיכה וסחיטה בכיוון "חיובי", כגון התחושה שהאל אוהב אותך, הרצון לרצות את המורה או את אבא, וכן הלאה).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה