יום חמישי, 19 בינואר 2012

איזו שיטה?


יש קמפיין חדש, "זו השיטה, גאון", שמנסה לקדם את שינוי שיטת הבחירות בישראל. הקמפיין מנסה להביא ל"יציבות הממשל בישראל" (תוך התעלמות מכך שממשלת נתניהו דווקא נראית די-יציבה, תודה).

דובי (שמבין בדברים הללו יותר ממני) גורס שהאשמה אינה בשיטת הממשל שלנו, אלא בתרבות הפוליטית שלנו. אני חושב שאולי זה נכון, אבל שאת האחרונה קשה יותר לשנות ובין כה וכה השיטה מעצבת השלטון (כמובן שהיא רק גורם מעצב אחד, יש אחרים, אבל בכל זאת).

אני חושב שיש למצוא שיטת שלטון עם הפרדת רשויות טובה ומאוזנת יותר - שבית המשפט יהיה עצמאי (שלא כיום, כשהפוליטיקאים ממנים את ראשיו), שהממשלה לא תהיה שלוחה של הכנסת אלא עצמאית, אבל שיהיה לה באמת כוח לפעול בצורה עצמאית, ושכוחה של הכנסת - שבשיטה שלנו הוא עליון, כיום, על כל הרשויות האחרות - יוגבל לחקיקת חוקים כלליים ולא, למשל, לאישור של כל סעיפי התקציב.

ממשלה שכזאת, שתוכל לפעול ביציבות ביחס לכנסת, תאפשר יציבות שלטונית, ותאזן את הכנסת (אולי על ידי כוחות ווטו על החוקים שזו מעבירה). בחירה ישירה שלה תאפשר לה לייצג את עמדות הקונזצנזוס, ולא השוליים, שזה מה שהרפורמה שמציעים "זו השיטה" מנסים כנראה לעשות.

לכן, אני שותף להסתייגות של דובי מהרפורמה המיועדת. היא לא תשיג, לדעתי, את המיוחל. למה? ובכן, היא לא עושה את השינויים הללו ולא מתקדמת לעברם. "זו השיטה" רוצים לשנות ארבעה דברים:

* העלאת אחוז החסימה.

תמיד מדברים על העלאת אחוז החסימה כמעין מתכון-קסם לייצר יציבות. אני לא מבין למה. במשטר קואליציוני, היציבות נקבעת לפי אופי השותפות לקואליציה. אם אלו נאמנות לעקרונות והסכמי הקואליציה, יש יציבות. אם לא, תהיה חוסר יציבות. חוסר יציבות יכולה להיגרם ממפלגה אחת, שמשמשת כלשון מאזניים וכל הזמן סוחטת. זה לא משנה כמה מפלגות יש בפלרמנט. להיפך, כאשר יש הרבה מפלגות יש "שוק", ואפשר להרכיב קואליציה ממפלגות שנאמנות להסכמים ולקואליציה ולהחליף כאלו שאינן נאמנות באחרות.

אתר "זו השיטה, גאון" מסביר שהעלאת אחוז החסימה "תתרום לשילובן של קבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית במפלגות הגדולות". ובכן, העלאת אחוז החסימה תביא לדעתי לשתי תגובות, בהתאם לסוג הקבוצה. חלק גדול מהקבוצות פשוט יעלמו מהמפה הפוליטית, מה שייפגע קשה מאוד בעקרון הייצוגיות. אם אתה בעד הליגליזציה של קנביס, למשל, לא תהיה יותר דרך להצביע "עלה ירוק" וכך לקבל נציגות בכנסת שמקדמת את הדבר שחשוב לך ביותר. העלאת אחוז החסימה תביא לכן לרידוד הפוליטיקה לנושאים ה"גדולים", ודחיקה לשוליים של דברים חשובים אחרים.

לעומת זאת, קבוצות מגובשות יוכלו להיכנס למפלגות ולפעול כ"פייגלינים", וכך להשפיע על הפעולה של הממשל בדרך לא-דמוקרטית ולא-פרופורציונלית מתוך המפלגה. מעשה פייגליני במיוחד יהיה להשפיע כך על המפלגה, אבל להצביע למפלגה אחרת, מה שייתן ייצוג "כפול" בפרלמנט - וזה ייתכן עבור הציבור הדתי-לאומי והחרדי במיוחד.

* להגדיל את הכמות הדרושה לאי-אמון

כרגע, צריך 61 חברי כנסת כדי להצביע אי-אמון, וזה מחייב לא סתם הצבעת אי-אמון אלא בניית קואליציה חלופית. זה בדיוק המתכון הנכון עבור ממשלת קואליציה, שצריכה לעבוד עם הכנסת אחרי הכל. ניתן אולי להגדיל את כמות ההצבעות הדרושות כדי להפיל ממשלה שנבחרה בבחירה ישירה, אם כי גם לממשלה שכזו תהיה בעיה לעבוד מול כנסית לעומתית - אבל כל עוד הממשלה היא ממשלת קואליציה, לדרוש מעל 61 חברי כנסת זו דרישה מוגזמת ולא הגיונית. אם יש קואליציה חלופית, שתקום ותעלה.

* הגבלת מספר השרים בממשלה

דובי מציין בצדק שההגבלה הזו היתה קיימת בעבר. דווקא השיטה - ממשלת קואליציה - היא זו שדחפה את הכנסת לבטל את החוק הזה. והשיטה תעשה את זה שוב. הדרך היחידה למנוע מספר שרים מגוחך הוא לבחור ממשלה בצורה אחרת. למשל בבחירה ישירה. (או לשנות את האקלים הפוליטי, אבל באמת - בואו נהיה יותר מציאותיים.)

* שילוב בין בחירות ארציות ואזוריות

בסעיף מוזר זה מציעים "זו השיטה" להצביע לכנסת הן ברשימה ארצית והן עבור מועמד מקומי. לא ברור איך שני אלו ישתלבו. בהנחה ששני סוגי ההצבעות ייספרו בנפרד, מה שדובי מכנה "השיטה המצרית", הרי שיהיה כאן בלגן רציני בשל חלוקת האזורים. נציג אזורי מביא לייצוג מוגבר למפלגת הרוב, ולמעשה יוצר רוב מלאכותי; אם 30% מהמצביעים ב-10 אזורים מצביעים לליכוד ו-20% לעבודה, יהיה 10 נציגים לליכוד ו-0 לעבודה.חלוקה לאזורים לכן עוזרת למפלגות הגדולות, אבל גם לציבורים שמרוכזים גאוגרפית. זה אומר חרדים, מתנחלים, וערבים. יהיה כאן קרקס שלם באשר לאיך קבוע את איזורי החלוקה (ג'רימנדרינג של ממש). לא ברור לי למה זה יהיה דבר טוב.

יום שלישי, 10 בינואר 2012

נגזל החופש לבזות את השואה


משפחת פלפס היא המשפחה השנואה ביותר באמריקה. פרד פלפס, אבי המשפחה, הוא נוצרי קיצוני שגורם לנוצרים קיצוניים אחרים להראות כמעט סבירים בהשוואה, והוא מוביל את המשפחה\כת שלו בשרשרת ארוכה של עימותים מתוקשרים-היטב עם החוק והציבור האמריקאי. אחד מהמעשים הבזויים ביותר, שהעלו עליהם את חמתו של הציבור האמריקאי, הוא ההפגנות שהמשפחה ערכה באזכרות של חיילים שנפלו במלחמה, עם שלטים כגון "תודה לאל על חיילים מתים".סלוגן זה בהחלט מציג את אמרת השפר "הכל לטובה" באור חדש.

אביו של אחד החיילים טבע את פלפס לדין, אבל פלפס זכה ובית המשפט (לזכותו) פסק לטובת חופש הדיבור. בית המשפט העליון של ארה"ב קבע כי
… לא ניתן להגביל דיבור פשוט בגלל שהוא מטריד או מעורר בוז. "אם יש עקרון יסוד עליו מושתת התיקון הראשון, הרי הוא שאסור לממשלה לאסור ביטוי של רעיון פשוט בגלל שהחברה מוצאת את הרעיון עצמו פוגע או אינה מסכימה לו" טקסס נגד ג'ונסון, 491 U.S 397, 414 (1989). אכן, "הנקודה של כל הגנה על דיבור... היא להגן בדיוק על אותן בחיורת התוכן שבעיני מישהו הן טועות או אפילו פוגעניות" …

בית המשפט העליון צדק. אין מה לאסור על "פגיעה ברגשות" כשלעצמה. זה שלחרדים עדיני-הנפש "מפריע" לראות נשים בלבוש "לא צנוע", לא אומר שיש להם זכות למנוע מהן ללכת ברחוב (כל רחוב), או להעלים אותן מפרסומות. ובאותו אופן, זה שלנו - לכל אדם שפוי, ואפילו להרבה חרדים - מפריע שהחרדים הקיצוניים משתמשים בטלאי הצהוב ומבזים את השואה לא אומר שיש לנו זכות למנוע מהם את זה. לבוז להם על כך, לנאץ ולגדף אותם בהתאם, ובאופן כללי יותר לפעול כנגד חוסר-הבהירות המחשבתי הנקרא "דת" שעומד מאחורי המחזה ההזוי הזה - כן. אבל למנוע בחוק, או בכוח - לא. זכותם לומר את דעתם, כולל את דעתם ההזויה ש"כפיית" חופש שקולה לשואה, ולבזות כל סמל שיבחרו לנכון. בניגוד לדברי שחר אילן, חברה דמוקרטית אינה "רשאית להחליט שיש לה דברים קדושים שאסור לפגוע בהם". אין משהו קדוש בדמוקרטיה - מותר להגיד הכול, כל עוד זה לא פוגע במישהו אחר, או במרקם החיים הדמוקרטי-ליברלי. זה בדיוק ההבדל בין עריצות הרוב, לבין דמוקרטיה-ליברלית אמיתית.

מה לעשות, גם לחרדים יש זכויות. במדינה דמוקרטית. כמה חבל שהמדינה שהם מבשלים לנו לא כזו. עוד חוק פשיסטי-פופוליסטי [עדיין מותר להגיד "פשיסטי"?] עבר שמגביל את חופש הדיבור - רק לאחרונה אבדה לנו הזכות לקרוא לחרם, היום אבדה לנו הזכות להגיד למישהו שהוא יהודונאצי. לייבוביץ לדין ומיד!