יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

חג החנוכה המשתנה

כמו בכל חנוכה הבא עלינו לשמחה, ראוי להזכיר את סדרת הכתבות של דר. יחיעם שורק, "הכהונה כפי שלא היכרתם", שמספרת את הסיפור האמתי שמאחורי מרד וממלכת החשמונאים. אבל חשוב גם לזכור שחנוכה הוא בראש ובראשונה, כמו כל החגים, תירוץ - תירוץ לעשות כיף, להיפגש עם המשפחה, וכן הלאה. הדת מספחת לעצמה את המנהגים המהנים, מפרשת אותם מחדש בלבוש דתי אורתודוקסי וחסוד, ובכך רק מפחיתה את שמחת החג. קל לזכור שהסופגנייה אינה אלא אוכל טעים, ולא קשה לזכור שהסביבון אינו אלא כלי למשחקי הימורים, אבל גם שאר מנהגי החג אינם בעיקרם אלא מנהגים חילוניים או פאגאניים שהיהדות אימצה. הנה למשל דותן ברום, על משמעות החנוכה כחג האורות,

אם נביט לעֹמק, אל מרכזו של חג, זה שמעבר לכל שכבות הדורות, נגלה שנקודת הראשית שלו כמעט תמיד היא יחסי האדם והטבע. חגי ישראל, ביסודם, הם פירושו של העברי הקדום את העולם, ונסיונה של קהילה להשפיע על העולם הסובב אותה.

כך גם חג האורים. הימים הם ימי סוף כסלו. קור נושב על העולם וחֹשך על פני תהום. הימים הולכים ומתקצרים, וגם הירח פוחת והולך. דומה שהאפלה תכבה את האור בקרוב, שהלילה יבלע בלועו השָחֹר את אור היום. פחד אוחז בעברי הקדום המביט בשמים המתכהים מוקדם יותר בכל ערב. ומה אם יעלם האור לגמרי? מה אם לא ישוב יותר? האפלה מאימת לזעזע את מוסדות תרבות האדם (ולא לשווא הטיל אלהינו חשכה על המצרים במצרים). בפני האדם נותרו שתי ברירות – הראשונה, להכנע לחשך. השניה – להדליק אור בעולם. העברים, כמו מרבית עמי העולם, בוחרים בברירה השניה. וכך, מדליק העברי הקדום נר בערב כ"ה בכסלו ומקווה להאיר תבל ומלואה. בערב הבא, משגִּלָּה שהאור ממשיך ומתמעט, הוא מדליק שני נרות, וכך הלאה, הוא מוסיף עוד ועוד אור מדי ערב עד שהדליק שמונה נרות בערב א' בטבת. באותו ערב קורה הקסם – זהו הרגע הגורלי בו הדליק האדם די אור ועלה בידו לסובב גלגליו של עולם. הירח מתחיל להתמלא. הימים מתחילים להתארך. שב האור.

הימים חולפים והמנהג משתרש. בכל שנה באותו התאריך מדליקים העברים (ולימים – היהודים) את נרותיהם. כשמועד חדש בא לעולם – חגיגת מסיק הזיתים, הוא נטמע בחג האורים (התאריך קרוב מספיק והתמה של חגיגת הפקת שמן הזית, המספק בסיס למנורות השמן, נטמעת בתמה של השבת האור). דור הולך ודור בא וכל דור מוסיף מפירושיו ומספוריו – נס פך השמן וההצלה האלהית בגולה, מרד המכבים והתחיה הלאומית בימי הציונות.

הפירושים משתנים. הספורים מתחלפים. דור דור וחנוכה שלו. 
ראוי ועדיף, לדעתי, לחגוג את החג בעיקר כסיבה למסיבה. אין לחגוג אותו כחג המשיב את האור, כפי שדותן ברום מרמז, שהרי אין אנו משפיעים על אורך ימי השנה בנרותינו; וגם לא לחגוג את טבח המכבים במתייוונים השפויים יותר, כמנהג הקנאים בימנו. אבל בכך לא מסתכם החג, רחוק מכך. ניתן לחגוג את הצלחת העצמאות הלאומית העתיקה, או את המחזור הטבעי של התארכות והתקצרות הימים, אם רוצים. או את השמן והחקלאות הכרוכה בו. חנוכה היא, בעצם, פשוט התגבשות של סיבות שונות למסיבה ולחגיגות, ביחד עם מנהגים שונים לחגוג, לשמוח, ולהיפגש וליהנות עם המשפחה - האדם המשכיל בן ימנו משוחרר מן עיוותי העבר, ויכול לחגוג את המסורת הזו רק כמסורת, מתוך ראייה ברורה של שזירת המיתוסים, ותוך דחייה של הפרשנויות והחגיגות המעוותות מוסרית ועובדתית.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

יהודית ולא דמוקרטית

מדינת ישראל, כך יודעים כולם, היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל מה זה אומר, בעצם, ואיפה זה נקבע? ובכן, זה לא נקבע בהכרזת העצמאות - מדינת ישראל יוסדה כ"מדינה יהודית בארץ ישראל". היו הבטחות על שוויון זכויות, חופש דת, וכן הלאה - אבל המילה "דמוקרטיה" אינה מוזכרת.

המדינה הוכרה כ"יהודית ודמוקרטית" רק ב-1985, בחוק יסוד הכנסת. חוק זה נחקק כדי לזרוק החוצה את מפלגת כ"ך שרצתה לכונן מדינת הלכה, יהודית ולא דמוקרטית. החוק (בגרסתו העכשווית) קובע כי
"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"

בכך הפכה ישראל מדמוקרטיה לציונוקרטיה - שכן שום מדינה ששוללת מראש אידיאולוגיות דמוקרטיות שאינן מתאימות לאידאולוגיה השולטת, אינה יכלה להיחשב דמוקרטיה. ניתן, על פי דוקטרינת "הדמוקרטיה המתגוננת", לפסול מפלגות גזעיות ו/או שקוראות לביטול הדמוקרטיה, כגון כ"ך, ועדיין להיות דמוקרטיה. אבל לא ניתן לפסול דרכי פעולה דמוקרטיות לעילא, כגון הניסיון (בדרכים דמוקרטיות) לשכנע את אזרחי ישראל לתמוך במדינה דו-לאומית - ועדיין להיקרא דמוקרטיה.

המדרון של הציונוקרטיה מהווה דרך חלקלקה לפשיזם. אם הדמוקרטיה הישראלית מותנת בהיותה יהודית, הרי שהצעד הבא המתבקש הוא הגבלת חופש ההתארגנות לקידום מטרות שכנגד האידאולוגיה השולטת, הציונות. וכך אנחנו מגיעים להצעת החוק החדשה שמעלה אורי אריאל (האיחוד הלאומי), שעל פיה יאסרו גם הקמת עמותות  או חברות "המסכנות את אופייה היהודי או הדמוקרטי של המדינה". הצעד הבא, כמובן, יהיה גם לאסור על לימודים השוללים את יהדות המדינה, על דיבור בציבור (כגון בבלוגים) נגד אופייה היהודי, ולבסוף אפילו על מחשבות אנטי-ציוניות כשלעצמן. זהו המדרון הפשיסטי, המשליט את הדוגמה הלאומית על החברה והמדע במקום לאפשר לה לדבר זכות עצמה ולהתקיים (כפי שעושה הציונות כבר מעל שישים שנה) בצורה דמוקרטית.

אם, קוראי המועטים, אינכם רואים את הסכנה שבקביעה אנטי-דמוקרטית של האופי היהודי של המדינה, עצרו וחישבו - מה זה בעצם כולל? אורי אריאל רוצה למנוע, למשל, את קיומה של עמותה "שתכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם" - כי כנראה שהמרת דת מהווה איום על אופיה היהודי של המדינה. כנראה שהיהדות של אדם נמדדת רק בדת שלו. חבל שמר אריאל לא יכול היה להסביר את זה להיטלר - זה היה מציל מספר גדול של אנשים בשואה, שהנאצים משום מה חשבו שהם יהודים למרות שהיו אתאיסטים או בני דתות אחרות.

וחישבו הלאה - מהי אותה היהדות שהמדינה חייבת להגן עליה? הרי היא היהדות האורתודוקסית הממלכתית, הנשלטת על ידי החרדים. ואם תצלח הצעת החוק המפלצתית הזו, הרי שגם זו תפוצל שוב ושוב ליהדות "אמיתית" וכזו שיש לדכאה. על כך כבר נכתב
בהתחלה הם באו לקחת את היהודים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי יהודי.
אז הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי קומוניסט.
אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.
ואז הם באו לקחת אותי, ולא נשאר עוד איש, שיוכל להרים את קולו למעני.
(השיר מיוחס למרטין נימלר, כומר נוצרי, ונכתב כנגד הנאצים)
הפשיזם לעולם אינו צומח מאיום אמיתי על האומה - הוא אינו תגובה רציונלית לסכנה, אלא עווית לא-רציונלית הרסנית. יש במדינת ישראל עדיין רוב ציוני גדול, ואין צורך לעגן את יהדותה בחוק. האיום הגדול על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא דווקא שהיהדות בה תשמיד את הדמוקרטיות שבה, והצעת החוק הפשיסטית הזו היא חלק מאיום זה.

 (ותודה ליוסי גורביץ)

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

יום הפילוסופיה

היום הוא יום הפילוסופיה הבינלאומי. לא, לא מדובר ביוזמה של קבוצת פייסבוק הזויה, אלא בחג בינלאומי שנקבע על ידי האו"ם וחל בכל שנה, מ-2002. השנה הטקס העיקרי מתקיים בפאריס, לאחר שבוטל הטקס באיראן לאור שלל, אהם, בעיות קטנות - כגון העובדה שאיראן לא בדיוק מקדמת חופש מחשבה פילוסופי, ששר המדע שלה אסר על לימודי מדע ופילוסופיה עד שאלו "ייבדקו", ושראש המכון הלאומי האיראני לפילוסופיה הוא מינוי פוליטי שביתו נשואה למנהיג העליון של איראן, האייטולה עלי חמינאי. שלא לציין את המעצרים והגירושים של אקדמאים איראנים לאחר הבחירות המזויפות האחרונות, והרדיפה של האופוזיציה וחופש הדיבור בכלל במדינה.

אבל הפילוסופיה בצרות לא רק באיראן. בכל העולם המערבי התקציבים קטנים ומחלקות נסגרות, וגם בישראל לא ממש קשה לשמוע קולות המקטרים על התשלומים לפרופסורים השמאלנים ונענשים "מעשיים" שלא רואים טעם בתקצוב נאות של האקדמיה. יש אפילו אגודות סטודנטים שמשוות את לימודי האקדמיה ללימודי תורה - כנראה שלימודי חכמת כל העולם כולו צריכים לקבל תשלום זהה לשינון "חכמת" היהודים האורתודקוסית.

אז אני אקדיש את הרשומה הזו להגנה על הפילוסופיה, אבל לא במילים שלי. אני פשוט אצטט, וראשית ציטוט של הכתב אדוראד הרקורט, מהמגזין פרוספקט:

אבל למצוא את המילים שבהן ניתן לעשות את זה זו לא משימה קלה, חלקית בשל עצם הרעיון של מה זה שמשהו יהיה בעל ערך - כפי שלימוד מדעי הרוח הוא בבירור - "בפני עצמו". רוב הזמן כאשר אנו מסבירים מדוע משהו ראוי להיעשות, אנו מצביעים על תוצאה נוספת: זה טוב בגלל שזה עושה אותך בריא, נאמר, או בגלל שזה מקדם צמיחה כלכלית. כמובן שאנו רשאים לשאול "ומה כל כך טוב בזה", אבל ההסברים בעלי כוח השכנוע לכך מצביעים בתורם על תופעות נוספות שעליהם אנשים לא טורחים לשאול את השאלה הזו - בחכמה (כמו במקרה של בריאות) או שלא כל כך בחכמה (כמו במקרה של צמיחה כלכלית). אבל, זה שמשהו הוא טוב כשלעצמו משמעותו שהסברים מסוג זה אינם במקום.

אבל למרות שהפילוסופיה היא טובה כשלעצמה, היא טובה גם למטרות אחרות. הנה ציטוט מעט ארוך יותר, של ראסל, מהספר שאני שוקד על תרגומו לספריה הבהירה (בזמן המועט שיש לי), "קושיות פילוסופיות" או "בעיות בפילוסופיה" (עוד לא החלטתי איך לתרגם את השם):

ישנן שאלות רבות - וביניהן בעלות המשמעות הרבה ביותר לחיינו הרוחניים - שחייבות, עד כמה שאנו יכולים לראות, להישאר בלתי פתירות עבור השכל האנושי אלא אם כוחותיו יהפכו למשהו מסוג שונה למדי ממה שהם היום. האם יש ביקום איזו אחדות של תכנית או מטרה, או האם הוא צירוף ממוזל של אטומים? האם תודעה היא חלק קבוע ביקום, מה שמעניק תקווה לגידול בלתי מוגבל בחכמה, או שהיא תאונה חולפת על כוכב לכת קטן שעליו החיים חייבים בסופו של דבר להיהפך להיות בלתי אפשריים? האם לטוב ורוע יש חשיבות ליקום או רק לאדם? שאלות שכאלו שואלת הפילוסופיה, ופילוסופים שונים נותנים תשובות שונות. אבל נראה כי בין אם ניתן למצוא את התשובות בדרך אחרת או לא, התשובות שמספקת הפילוסופיה אינן נכונות באופן מופתי. אולם, קטנה ככל שתהיה התקווה למצוא תשובה, זהו חלק מהעסק של הפילוסופיה להמשיך בשקילת שאלות כאלו, לעלות בנו מודעות לחשיבותן, לבדוק את כל הגישות אליהן, ולקיים בחיים את אותו עניין ספקני ביקום שנוטה לכמול כשאנו מגבילים את עצמנו לידע המבורר בוודאות. 

… כך, אם לסכם את דיוננו בערך הפילוסופיה: יש ללמוד פילוסופיה, לא לשם איזה תשובות מוחלטות לשאלותיה שכן לא ניתן לדעת, ככלל, שהתשובות לשאלות אלו נכונות, אלא למען השאלות עצמן; בגלל ששאלות אלו מגדילות את הבנותינו באשר למה אפשרי, מעשירות את הדמיון האינטלקטואלי שלנו וגורעות מהביטחון הדוגמטי שסוגר את השכל מפני השערות; אבל מעל לכל בגלל שבשל גדולת היקום שהפילוסופיה מהרהרת בה, השכל גם נעשה גדול, ונהפך למסוגל לאיחוד הזה עם היקום שמהווה את הטוב הגדול ביותר שלו.

אני לא לחלוטין מסכים עם ראסל, אבל ביום זה חשבתי שמן הראוי לחלוק לאו דווקא את דעתי, אלא את זו של פילוסוף גדול ומודרני (יחסית). יש נימוקים נוספים לערך הפילוסופיה בפרט ומדעי הרוח ככלל, ולצורך והזכות של תמיכה של המדינה בהם (שזה נושא אחר) - אבל רשומה זו ארוכה מספיק גם ככה.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

אני נגד בוזגלו

ד"ר מאיר בוזגלו נשא אתמול הרצאה בשם "כשהרמב"ם פגש את איינשטיין" באוניברסיטה העברית. זוהי ללא ספק האפולוגטיקה המרשימה ביותר שנתקלתי בה לאחרונה - אך היא עדיין שטויות. מדהים שפילוסופים בני זמננו עדיין תקועים במטפיזיקה העקרה של ימי הביניים. בכול, אופן - כדאי להקשיב בכל זאת להרצאה, יש בה הרבה טעם גם אם היא שגויה מיסודה.























מאיר בוזגלו בהחלט לא בור וקשה להלין על החוסר בנימוקים בהרצאה כה קצרה, אבל יש מספר נקודות שראוי לעמוד עליהן בכל זאת.

הנקודה העיקרית של ההרצאה היא שעולם אחר הוא אפשרי מכיוון שאנו מוצאים כי בחוקי הטבע אין סימטריה מושלמת - בפרט, קיימת שבירה של הסימטריה לשיקוף. אלא שאין קשר של ממש בין מושג האפשרות לבין מה שמוצאים חוקי הפיזיקה.

כפי שבוזגלו אומר, יש מובנים שונים למושג האפשרות. מה שהממצאים הפיזיקליים מראים זה את האפשרויות הפיזיקליות - מהם סוגי הדברים שמתרחשים בטבע. אבל מושג האפשרות הרלוונטי כאן אינו אפשרות פיזיקלית, אלא אפשרות מטפיזית.  בניגוד להגדרתו של בוזגלו, מושג זה אינו קשור להפרת חוקי הפיזיקה. יהיו אשר יהיו חוקי הפיזיקה, האפשרות המטפיזית תישאר בעינה. זאת מכיוון שאין היא אלא מושג עמום של פילוסופים, המדמיינים בלבם כי הקיים יכול היה להיות אחרת. ביסודו של דבר, המושג "אפשרות מטפיזית" מייצג את ההכרה בכך שאין בידנו שום הבנה מדוע העולם שאנו מוצאים הוא כפי שאנו מוצאים אותו, ולא אחרת. לכן, עולם אחר הוא אפשרי מטפיזית ללא קשר לעובדה שיש שבירת סימטריה, או לכל ממצא פיזיקלי כלשהו.

עולמות אפשריים מטפיזית כוללים, למשל, עולם שבו מסת האלקטרון שונה. בוזגלו טוען נגד אפשרות זו מכיוון שאז זה לא יהיה "אלקטרון" - אך אין בטיעונו דבר מלבד בלבול מושגים. השאלה הנשאלת היא האם ייתכן עולם שונה, ובוודאי שהדברים שם יהיו שונים במידת מה; ועדיין יהיה בעולם הנ"ל דבר בעל תכונות כאלו שנוכל לקרוא לו "אלקטרון בעל מסה שונה". עולמות אפשריים גם כוללים עולמות שבהם אין חוקי טבע אחידים כלל. או עולמות שבהם יש חוקי טבע אתנוצנטריים. הכל הולך - במובן שאין לנו שום הסבר טוב מדוע העולם שקיים למעשה אינו כזה.

הנקודה השנייה בחשיבותה היא בהבנת השאלה שסביבה נסוב הדיון, "האם לאלוהים הייתה אפשרות בחירה בבוראו את העולם?". שאלה זו משמעותית מדעית רק בפירוש של - האם יש רק תורה אחת, פשוטה ביותר וללא קבועים הנקבעים על ידי הניסיון, שתיתן את התצפיות הניסיוניות כולן? שבירת הסימטריה אומרת לכאורה שיש שתי תורות - העולם שלנו, ועולם המראה שלו - שנותנות את אותן התצפיות, ולכן יש מספר תורות "נכונות ביותר". לכן בוזגלו אומר שתצפית זו עונה בשלילה לשאלתו של איינשטיין - אין תאוריה אחת.

יש להעיר שאין בידנו אתו התורה הסופית, ובהחלט ייתכן שבה תהיה סימטריה. וגם שיש סיבות אחרות להאמין שיהיה ריבוי תאוריות לא-סופיות. אבל יש היבט חשוב יותר לעצם ההרצאה.

השאלה הפילוסופית "האם המציאות יכולה להיות אחרת" אינה זהה לשאלה המדעית "האם יש תאוריה אחת פשוטה-ביותר ללא קבועים שערכם נקבע ניסיונית שמתארת את כל התופעות", וזו אינה זהה לשאלה התאולוגית "האם אלוהים היה יכול לברוא את העולם אחרת" - אלו שאלות שונות. בכך שהוא מזהה ביניהן, בוזגלו מכניס בלבול למחשבה. על השאלה המדעית ניתן לענות בעיקרון, כנראה, מדעית - זהו למעשה הטיעון של בוזגלו. על השאלה הפילוסופית ניתן לענות על ידי ניסוח זהיר וברור של למה אנחנו מתכוונים ב"יכולה להיות אחרת" - ומובנים שונים יזכו לתשובות שונות, אם נצליח בכלל לספק תשובות לכולם. שבירת הסימטריה לא רלוונטית כאן כלל. השאלה התאולוגית היא שאלה על האל הבורא כפעולה סיבתית, שאלה שראוי לזרוק לפח ההיסטוריה ביחד עם השאלות על מידת כוחו של זאוס או גודלן של הכנפיים של פיות הגן. תשובה אליה יכולה להינתן, בעולם דמיוני שבו יש אלוהים, על ידי חקירת טבעו של האל - לא על ידי חקירת חוקי הטבע, ולא על ידי חקירת מושג ה"אפשרות" (לפחות, לא באופן מהותי - ברור שצריך להבין על מה מדברים, אבל זו לא השאלה התאולוגית). נראה שהבלבול נועד בעיקר להעניק משמעות לשאלה התאולוגית, אבל זו אחיזת עיניים - יש טעם בשאלות האחרות, לא בשאלה הדתית.

נקודה נוספת, היא האתאיזם של איינשטיין. בוזגלו מצליח בעת ובעונה אחת גם להגיד שאיינשטיין לא האמין באל של הדת וגם להגיד שהוא לא היה אתאיסט. הישג מרשים.

אתאיזם הוא תמיד יחסי - הוא אי אמונה באל, ולכן מתייחס למושג מסוים של "אל". איינשטיין לא האמין באל המסורתי, והוא אתאיסט במובן זה. ה"אל" שבו כן האמין איינשטיין אינו ברור לחלוטין, ונראה שהוא משהו כמו תבונתיות טהורה, המשתקפת ביקום - ללא רצון, ללא מחשבה, ובוודאי שללא מתן תורה ושאר הבלים. אני אתאיסט גם ביחס לאל זה, אבל מעניין שבוזגלו שכה נצמד להגדרה המדויקת של "אלקטרון" מקודם פתאום נהיה כה גמיש ביחס להגדרה של "אלוהים".

אלוהי איינשטיין אינו האל של שום דת. כפי שבוזגלו עצמו אומר, אלוהיהם של שפינוזה ואיינשטיין אינו עוסק בהתגלות. הוא אפילו לא בורא העולם, ואינו אלוהי הדאיזם. איינשטיין היה אתאיסט ביחס לכל מובן דתי של המילה "אל". הוא דחה מפורשות את אלוהי הדת, ואמר למשל כי "מנקודת הראות של כומר ישועי אני, כמובן, ותמיד הייתי אתאיסט". בוויכוח שבין הדת לבין האתאיזם איינשטיין, כמו גם שפינוזה, הוא אתאיסט גמור מכל בחינה מעשית - האל שלו כה מרוחק מהאנשה, שלא נשאר בו דבר עבור הדת.

יחד עם זאת, נכון שאיינשטיין עצמו מעיד על עצמו שהוא אינו אתאיסט במובנים שונים, ומבחינתו הוא צודק - הוא מאמין במשהו שהוא קורא לו "אל". זה לא מענייננו - ה"אל" הזה לא קשור לאלוהי הדת, כולל אלוהיהם המשונה של תאולוגים מרחיקי לכת כגון הרמב"ם.

נקודה אחרונה שראוי להעלות היא ההתקפה של בוזגלו על ה"תאולוגיה החילונית". בוזגלו מאבחן נכון שהבסיס לתפיסת העולם החילונית שעלתה כנגד הדת היא שהכול אחיד - "הומוגני", כך הוא קורא לזה. האדם אינו אלא עוד סוג של חיה, חיים אינם אלא סוג של פעילות כימית, וכן הלאה - זה הרעיון הבסיסי, נכון. אבל, מה שהוא לא שם לב לו הוא שהחילונים לא טוענים לאחידות מושלמת. אחידות מושלמת אינה מתאימה לריבוי שאנו מוצאים בטבע. כל מה שהבהירות, הנטורליזם, החילוניות טוענים - זה שיש אחידות גדולה. ההבדל בין שמאל וימין בחוקי הטבע לא מערער על האחידות העצומה שבאותם חוקי טבע (ומצבי עניינים, שבוזגלו מתעלם מהם) עצמם. הוא בוודאי לא מסוג אי-האחידות שהדת טוענת להם - אין כאן שכל ללא מוח, אין כאן התגלות אישית, השגחה פרטית,  וכן הלאה. לכן, אין כאן שום איום כלל וכלל על ה"תאולוגיה החילונית" - הנטורליזם במקומו עומד.

יש עוד נקודות כשל רבות, אבל די בכך. ככלל, נראה שבוזגלו סובל מהערכה לדת, שמעבירה אותו על דעתו וגורמת לו להעריך גם את החלקים הגרועים ביותר בפילוסופיה. השאלה האחרונה בהרצאה הייתה אם כל מה שהוא דיבר עליו שימושי למשהו, ובוזגלו אמר שכן - אבל הוא טועה, זה לא. זה לא "שימושי", ולכן זה מה שחשוב - מדובר בהבנת העולם ומשמעות החיים, מדובר בדברים שאנו עושים את הדברים ה"שימושיים" כדי שנוכל לעסוק בהם ולפעול לאורם. מי ייתן ויפרחו אלפי בוזגלואים - אבל הלוואי שיהיה להם קצת יותר חופש מחשבתי, די כדי לנטוש את הכבוד הלא-ראוי הזה לדת. אז הם יוכלו לתרום הרבה יותר לפיתוח מחשבה מאירת דרך, בהירה, על המציאות.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

בלוגר אתאיסט זה לא מקצוע בטוח במדינה מוסלמית

הבלוגר האתאיסטי וואליד חאלד חוסיין נעצר, וצפוי למאסר עולם, על פעילותו האתאיסטית. זה לא רחוק מכאן - ברשות הפלסטינית, בקלקיליה, רק כמה קילומטרים מכפר סבא ותחת שטח שלכאורה נמצא בשליטת ישראל ושלטון שלכאורה נהנה מתמיכת המערב.  אולי לא מפתיע שסתימת הפיות הדתית מתרחשת דווקא בקלקיליה, מעוז של החמאס, אבל היא פרי יצירתה של הרשות ה"חילונית" וה"ליברלית" הפלסטינית.

הכתבה הטובה ביותר על כך שקראתי היא דווקא בYNET-מחשבים. ניצן סדן מזהיר בצדק שהאינטרנט אינו מספק את האנונימיות שחושבים שהוא מספק, ומשרת את המשטרים החשוכים לא פחות ואולי יותר מאת החותרים תחתיהם.

סתימת פיות היא טקטיקה דתית עתיקה להגנה מפני האמת, אבל למרות מגבלותיו - האינטרנט מחליש אותה. לוואליד לא היו את היכולות לפרסם עצמו ברבים או את היכולות להגיע לגרפיקות, נימוקים, וטענות שהוא הפיץ, למד, ושכלל ללא גישה לאינטרנט. לא לחינם אוסרת הכת החרדית על גישה לאינטרנט לחלוטין. בצד התקווה שיומתק גזר דינו, אני מקווה גם שיותר כותבים פלסטינים וערבים ישכילו להשתמש בכלים האנונימיים שמספקת הרשת ביתר תבונה וזהירות, ויוכלו להמשיך להשמיע קול ערבי אתאיסטי. יש לחשוף את העיוותים העובדתיים והמוסריים בדת המוסלמית ממש כמו בדת היהודית.


מה שקורה ברשות הפלסטיניאית זה לא בדיוק מה שקורה בישראל, אבל מעבר לצביטה בלב ולרצון למחות על גורלו המר של וואליד חוסיין, רציתי גם להעיר שישראל לא רחוקה כל-כך מכך. יש בה רשמית חוקים כנגד "פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים", ואפילו הדתיים ה"מתונים" לא רואים את הבעייתיות בכך. ככל שתתחרד המדינה, כך יגדלו הדרישות להפעיל את החוק ולהגדיל גם את העונש. המרחק ביננו לבין הרשות קטן לא רק גאוגרפית.

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

מגמות מדאיגות בחילון המדינה


רשומה קודמת שלי הראתה שבניגוד לרוב הפרסומים חילון (או "יציאה בשאלה") היא תופעה גדולה יותר מ"התחזקות" (או "חזרה בתשובה"). אבל הניתוח הזה היה מבוסס על "תמונת מצב" נוכחית של ישראל, ולא עסק בניתוח המגמות, שהן הנתון היותר מעניין. האם יותר ויותר אנשים עוזבים את הדת, או שאולי קצב החילון נחלש? האמת, קיוויתי לראות ניתוח מעמיק של איזה סטטיסטיקאי, אולי דו"ח של איזה מכון - אבל אין. בצר לי, ביצעתי את המעט שיכולתי לנתח בעצמי מתוך נתוני הלמ"ס

נתחיל בברור מאליו - החברה בישראל נהיית יותר ויותר דתית. הגרף הבא מראה את התפלגות דרגות האמונה השונות בכל שכבת גיל באוכלוסיה היהודית (הבוגרת) בישראל. 
 

כפי שניתן לראות, המגמה הבולטת היא העלייה ההדרגתית של אחוז החרדים, מפחות מ-2% בקרב בני ה-75 ויותר, ועד לכמעט 15% מבני הצעירים בני ה-20 עד 24. בחמש עשרה השנים האחרונות עלייה זו באה על חשבון אחוז החילונים באוכלוסייה, שירד באופן חד משיא של כ-48% בקרב בני 35-39 עד לשפל חסר תקדים של כ-37% בקרב בני 20-24. מדור לדור עולה אחוז החרדים ויורד אחוז החילונים - החברה מתחרדת. אם נמדוד את מידת הדתיות של החברה בסולם של 1 לחילוניים ו-5 לחרדים, נראה כי בדור הנפילים (בני ה-75 ומעלה) החברה ככלל היתה מסורתית לא-דתית (1.95), ואילו בדור הצעיר (בני 20-24) היא כבר מסורתית-דתית על סף הדתית (2.46). 

מה הגורם למגמה זו? ברור שזה שיעורי הריבוי הטבעי. אבל מה באשר להמרות דת? האם לפחות עולות מגמות החילון, כך שיש תקווה שבזמן קרוב המגמות האלו ינצחו את הריבוי הטבעי או לפחות יאטו את קצב השינוי? לא נראה כך. למעשה, נראה ההפך - בעשורים האחרונים האוכלוסייה החרדית מאוד יציבה - היא שומרת כמעט על כל בניה. מי שנולד חרדי, נשאר חרדי. להלן אותו הגרף כמו למעלה, אבל רק עבור מי שגדל בבית חרדי.
 


כפי שניתן לראות, בעבר חלק גדול מאלו שגדלו בבית חרדי שינו את מידת הדתיות שלהם. בקרב דור הנפילים (בני ה-75 ומעלה) רק 41% נשארו חרדים; כרבע (26%) נהפכו לדתיים, ו-10% אפילו הפכו לחילוניים ברבות הימים. אבל זה השתנה, ומהר. בקרב בני 45-49, 100% (!) מאלו שגדלו בבית חרדי נשארו חרדים (עד כדי טעות המדידה של הסקר). מאז נשארה יכולת השימור של האוכלוסייה החרדית בערך יציבה, והזליגה ממנה עומדת על 5-9%. אם כבר, הזליגה קטנה - בקרב הדור הצעיר (בני 20-24), הזליגה עומדת על כ-5%.

רגע. עצורו. הניתוח הזה נכון רק אם הציבור (ככלל) משנה את הדת שלו בגיל צעיר, לפני גיל 20, ונשאר באותה רמת הדתיות כל שאר חייו. ברור שיש בודדים שמשנים את מידת הדתיות שלהם בגילאים מאוחרים יותר, אבל עד כמה זה משמעותי? כדי לקבוע את זה לא מספיק לעשות סקר "תמונת מצב" כפי שעשתה הלמ"ס, אלא יש לעקוב אחרי האוכלוסייה בסקר אחיד לאורך עשורים. אין ברשותי נתונים שכאלו, ואני לא חושב שלמישהו יש. נתונים משאר העולם מצביעים על כך ששינוי רמת הדתיות או המרת דת בגילים מאוחרים הוא תופעה שולית. שינוי דת הוא תהליך רב-דורי, שבו כל דור שומר על הדתיות שלו אבל בכל דור ודור משתנה ההתפלגות של הדת באוכלוסייה. כאמור, אין נתונים מקבילים בישראל, ולא ברור לי כמה זה נכון לגביה - בייחוד במגזר החרדי, שבו דווקא הייתי מצפה ליציאה בשאלה מאוחרת יחסית על פי האנקדוטות שממעתי; נראה שבני 30 עוזבים את הכת החרדית לא פחות מבני טיפשעשרה. לכן, יש לקחת את הניתוח בערבון מוגבל - ייתכן והוא לא משקף תהליכים של יציאה בשאלה בגיל מבוגר יותר. אך אני מסופק אם זה ישנה מהותית את התמונה - אינני מאמין שהחרדים מתחילים לצאת בשאלה בגיל 50, יותר סביר שהיה שינוי חברתי שגרם להסתגרות יותר טובה מפני החברה החילונית לפני כ-50 שנה.

מה באשר לחילונים? ובכן, התמונה משעממת יותר. החילונים מפגינים יכולת שימור פחות או יותר קבועה, סביב ה-84%. עיקר הזליגה בדור הצעיר (בני 20-24) הוא כלפי מסורתיות לא-דתית, עם אחוז זעום (0.7%) שנהפכו לחרדים. זו יכולת שימור לא רעה כלל, ויש לזכור כי יש זליגה גדולה לחילוניות מהציבור המסורתי. אבל קצב הריבוי הטבעי הנמוך של הציבור החילוני מוביל לזה שעדיין כלל החברה "מתחרדת".
נותר הציבור שבאמצע - המסורתיים והדתיים. גם שם המגמות לא משמחות. ראו למשל את ההתפלגות בציבור המסורתי לא-דתי:
 
בקרב דור הנפילים (בני 75 ומעלה) רק כ-53% מהיהודים שגדלו בבית מסורתי לא-דתי נותרו ברמת דתיות זו. כמעט 40% נהפכו ברבות הימים לחילונים. אולם, שיעור החילון ירד בהתמדה. בקרב הדור הצעיר (בני 20-24) יש כבר שימור של כ-65%, ורק כ-23% נהפכו לחילונים. במקביל עלתה הזליגה לדרגת דתיות גבוהה יותר מ6.5% ל-12.2%. כלומר, יכולת המשיכה של הציבור החילוני יורדת בהתמדה. המנוע שמאפשר לו לשמור על גודלו באוכלוסייה למרות שיעור הילודה הנמוך - משיכת צעירים ממשפחות דתיות ורבות ילדים יותר - כושל.

התמונה בקרב הציבור המסורתי-דתי והדתי דומה. כך למשל עלה שיעור השימור של הדתיים מ-39% ל-46%, ובקרב הציבור המסורתי-דתי רק 9% מהדור הצעיר נהיו לחילונים בהשוואה למעל 27% בדור הנפילים.

אם הניתוח הנ"ל נכון, הוא משרטט תמונה עגומה. החברה הישראלית לא רק נהיית דתית יותר, אלא גם תהליכי החילון בה נחלשים. בסה"כ, בעוד שבדור הנפילים (בני ה-75 ומעלה) פי 4.5 עברו תהליכי חילון מתהליכי "התחזקות", הרי שבדור הצעיר (בני 20-24) רק פי 1.5 עברו חילון. זה רק 16.5% מהאוכלוסייה, בהשוואה ל-36.3% בדור הנפילים.
 
יחד עם זאת, יש שתי מקורות לתקווה. ראשית, יש פגם מתודולוגי חמור בניתוח - הוא לא באמת עוקב אחר שינוי הדת עם הדורות, אלא רק מעריך אותו. שנית, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. העובדה שתהליכי החילון נחלשו לא אומר שהמגמה לא יכולה להתהפך, ומהר.

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

מסיון חילוני?

פעמים מספר כבר שאלו אותי מהו הפתרון שאני מציע לאיום הדמוגרפי החרדי. ובהחלט מדובר באיום. כמובן שאין דבר רע בפני עצמו בריבוי חרדים, אם כי יש להצטער על כך שאנשים כה רבים יחיו בעוני, דיכוי ובורות ולא יתרמו תרומה של ממש לאנושות. אולם, הבעיה העיקרית היא שהכמות הגדלה שלהם הופכת אותם ממטרד שולי לאיום מהותי על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה פלורליסטית וחופשית (ואולי - לקיומה בכלל), ולשגשוג התרבותי והכלכלי של החילונים בה. אז מה הפתרון?

אינני יודע. ברור מה הפתרון הרצוי - הפתרון הרצוי הוא שישטוף גל של יציאה בשאלה את החברה החרדית, ויהפוך אותה - על ערכיה המוסריים הבזויים  - לתופעה קטנה, שאולי אז ניתן יהיה לטפל בה כפי שמטפלים בכתות אחרות (במידה לא מרשימה של הצלחה, יש לציין) ברחבי העולם.


יש עמותות העוזרות ליוצאים בשאלה. לצאת מהעולם החרדי, ללא כלים להשתלב בעולם החילוני וללא תמיכה חברתית - זה דבר לא קל.  יש את עמותת "הלל" שמעמידה לשירותם קו פתוח, חונך אישי או משפחה תומכת, מקיימת פעילויות חברתיות משותפות, מספקת שיעורים פרטיים ומלגות לימוד, תמיכה נפשית, וכדומה. יש את עמותת "דרור" שגם היא מצמידה משפחה, מספקת מלגות לימוד, עוזרת בהכוונה מקצועית, ועוד, אך גם עוסקת במאבקים משפטיים וציבוריים כדי ליצור תשתית ציבורית שתעזור ליוצאים בשאלה (ועל ההבדלים, ושמץ מהמאבקים, ראה כאן). יש את קרן עומר שמעניקה מיני-הלוואות ליוצאים בשאלה. ייתכן שיש ארגונים נוספים, שאיני מודע אליהם - אשמח לקבל מידע נוסף. כל הארגונים הללו עוזרים לאלו אשר כבר מצאו, בדרך-לא-דרך, שהם רוצים לצאת בשאלה. ברור לכן כי על-אף כי מפעלם מבורך, הוא לא יביא לגאולה.


יש עד היום רק ארגון אחד הפועל באופן אקטיבי ליציאה בשאלה. עמותת "דעת אמת" פועלת בעיקר על ידי פרסום סתירות בדברי התורה או בין התורה למדע, וכך מנסה לשכנע את החרדים שהדת היא יצירה אנושית. אינני יודע כמה דרך זו היא מוצלחת. מטבע הדברים היכולת של העמותה לספק חומר עמוק ומקיף על הסוגיות מוגבלת, והיכולת והרצון של הנמענים לשקול אותו ברצינות ולעומק מוגבלים גם הם.


לאחרונה יש ניסיון להקים תנועה חדשה, "תלהיב" (יש בלוג ופייסבוק), שמנסה לספק תוכנית פעולה רחבה יותר להחזרה בשאלה. הקמת מסיון חילוני של ממש, הפועל במספר דרכים וכמה רבדים - החל מניסיונות החזרה בשאלה מגוונים יותר, הפונים לקהלים שונים בתוך החברה החרדית, וכלה בחקיקה ויצירת מוסדות ממשלתיים.

כפי שמציין שמעון גודר, מקים תלהיב, כבר הייתה תנועה גדולה של יציאה בשאלה לפני כמעט מאה שנה. זה אפשרי, תחת שילוב המקרים הנכון. האם נצליח ליצור שינוי כזה בכוונה? האם נצליח לעשות את זה בזמן? כרגע גודר בעיקר מחפש רעיונות איך להצליח לגרום לשינוי הזה. אני חשוב שזה בהחלט דבר שיש לחשוב עליו. אני לא בטוח, מצד שני, שלי יש ממש מה לתרום בעניין. לפחות אוכל לעשות דבר אחד - להציע לכל מי שיכול לתרום שיקפוץ לאתר של גודר וידבר על זה.


אני לא בטוח שחילון החברה החרדית הוא יעד אפשרי בטווחי הזמן הנחוצים. אני לא בטוח שחילון מכוון יצליח, או שניסיון לחילון על ידי חילוניים יצלח - סביר יותר בעיני שהוא יצליח רק אם הוא יגיע מחרדים לשעבר. אני לא בטוח שחילונים בכלל יוכלו להקים מסיון שכזה ללא הרמת תנועה רחבה יותר, שהמסיון יהיה רק חלק ממנה. אבל זה בהחלט כיוון לחשוב עליו.