יום שלישי, 31 במרץ 2009

ממשלה ראויה

הממשלה ה-32 של ישראל תכלול, בין היתר:

משרד הפנים, השיכון, הדתות, המדע (!), ן(באופן לא רשמי) החינוך החרדי אצל ש"ס. זוהי ללא ספק המפלגה החכמה ביותר - בכל משרדיה, היא דואגת למה שחשוב באמת - נושאי הפנים, ובייחוד התשתיות הפיזיות והחברתיות שמשפיעות על עיצוב העתיד. ש"ס בממשלה זו השלימה למעשה שליטה כמעט מלאה על העתיד. רק מספר תפקידים מעצבי-עתיד נותרו בידי מפלגות אחרות: לישראל ביתנו יש את שר התשתיות, ולליכוד יש את שר החינוך (כלומר - מה שנותר מן החינוך) וכן את תפקיד שר האוצר וראש הממשלה, שהם מעין סופר-שרים. זהו. כל עתיד המדינה הופקד בידי ש"ס.

ומה בקשר להווה? הוא מפוזר יותר. יש את השר לבטחון פנים של ישראל ביתנו, התמ"ת, חקלאות, והרווחה בידי העבודה, ובידי הליכוד נותרו המשפטים, התחבורה, איכות הסביבה (אילו רק היה לו תקציב...), תרבות וספורט, והמשרדים החשאיים, למשל.

אז במה כולם עסוקים, בעצם? הרוב בבטחון ויחסי חוץ. עיסוק חסר תועלת של שמירה על עצמנו מבחוץ בעוד אנו נותנים לרקב להתפשט פנימה. כך יש לנו את ישראל ביתנו שנראה שמעוניינת לעשות משהוא בנוגע ליחסי חוץ, אולי עם רוסיה (שר החוץ התיירות, והקליטה). הבטחון בידי העבודה. ובידי הליכוד יש את השר לעניינים אסטרטגיים, שר ההסברה, ומגוון רחב של שרים ללא תיק וראש הממשלה עצמו שנראה כי יקדמו בעיקר את תהליך האי-שלום וההתנחלויות.

זוהי ממשלה ראויה - ראויה לציבור שבחר בה. לציבור שבחר בנציגי ש"ס שישאירו אותו בעוני ובבורות. לציבור שבחר מתוך פחד ושנאה את ליברמן ואת הליכוד. לציבור הערבי שלא השכיל לבחור נציגים משלו או לחזק את השמאל הציוני, ובכך חיזק את הימין מעבר לשיעורו בחברה. לציבור שהצביע בעד ציפי ליבני ולא בעד ערכים כלשהם. לציבור שלא הצביע לשמאל כיוון שהעדיף לראות אותו אשם בקריסת תהליך ההתנתקות שיזם הימין. ממשלה ראויה בהחלט.

יום שני, 30 במרץ 2009

ברור שהיו פשעי מלחמה בעזה

משפטן צבאי בכיר אמר פעם כי אי אפשר לנהל מלחמה ללא פשעי מלחמה. הוא צודק. ברור שהיו "פשעי מלחמה" בעזה - שיקולי דעת לא נכונים, התלהבות של ילדים, מעשים של גזענים או סתם של חוסר כבוד לאדם... אין שום סיכוי, כלל וכלל, שבכל מהלך המלחמה לא נעשו פשעים. אני מסופק אם נעשו פשעים חמורים - אך יש לבדוק ברצינות, להעניש בשצריך, ולהתייחס ברצינות לאכיפת הקוד האתי של צה"ל. שזה בדיוק לא מה שצה"ל עושה.

בצה"ל סגרו את החקירה על תלונות החיילים, בטענה כי שני המקרים שבהם דנו החיילים היו רק שמועות. אין לי מושג - אולי הם צודקים. אבל בין לבין עולה משהו אחר שמציק לי. הצהרות קיצוניות על כך שצה"ל הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם", עד אחרון החיילים, מצביעות על גישה דתית כמעט למציאות. ברור שקיצוניות שכזו לא נכונה, ושהגישה היא להצדיק אותה, לא לברר את האמת.

ומצד שני, אין - עדיין - הכרה של צה"ל בחשיבות של יחסי ציבור. צה"ל פטר את המקרים מהר, ולא בצורה ש"מצטלמת" טוב. הוא לא מצא מקרים אמיתיים אך שוליים - שכאמור, ברור שקרו - והעניש חיילים עליהם. הוא לא הרכיב תיקים לפושעי מלחמה עזתיים, ודרש את הסגרת אנשי חמאס שבחו"ל. הנצחון האמיתי הוא לעולם בזירה הפוליטית, לא הצבאית, וצה"ל פשוט גרוע בה - גרוע מאוד.

יום ראשון, 29 במרץ 2009

430 מליון שקל מבוזבזים

שחר אילן ב"הארץ" מדווח כי תקציב משרד דתות ב2008 עמד על 430 מליון שקל. בכסף זה נבנו או שופצו כ-500 מבני דת, וכן שולמו משכורות שונות וכן הלאה. תארו לעצמכם אם כסף זה היה מופנה לשימוש אחר. למשל, לתמיכה בתרבות. כך למשל "הצעת תקציב משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2009 (סעיף 19) מסתכמת בכ 824.4 מיליון ש"ח בהוצאה ברוטו" - זוהי התמיכה של ממשלת ישראל לא רק בתרבות, אלא גם בספורט ובמדע... פחות מפי שניים מהתמיכה הישירה בדת, וזאת לפני הממשלה החדשה. כאשר לא משקיעים בתרבות אמיתית - שוקעים. מנהיגי המדינה, החילוניים, מגדלים בעצמם את דור המחר הדתי.

המדינה לא תריכה לתמוך כספית בדת. מתן שירותי דת במימון המדינה הוא עפייה דתית, ולא עומד בעקרונות הדמוקרטיים. יתרה מכך, אין צורך לתמוך בדת פופולרית. מי שרוצה בדת מסוימת, יתמוך בה הוא בעצמו. בדיוק כפי שמשרד התרבות לא צריך לתמוך בסרטים הוליוודיים - הדרישה אליהם גדולה מספיק. יש טעם אולי לתמוך בהקרנט סרטים זרים, למען העלאת התרבות של הציבור. כך יש טעם אולי גם בתמיכה בכתות שוליות, למרות שימור אנתרופולוגי, או מוסדות פלורליסטיים שיאפשרו לכל מי שרוצה ללמוד על מגוון של דתות ברמה גבוהה (כגון מוסדות אקדמיים או מוזיאונים אודות דתות). אך אין כל טעם בתמיכה במה שרוב הציבור תומך בו בין כה וכה; בדמוקרטיה נורמלית, זוהי דיקטטורת הרוב, הדורש מן המיעוט לשלם בעד מה שהוא לטובת הרוב - בישראל זוהי דיקטטורת המיעוט, שמכריח את הרוב לשלם בעד מה שלטובת הציעוט, ולא לטובת הכלל.

יום רביעי, 25 במרץ 2009

באתר עבודה שחורה טוען מאמר כי על מפלגת העבודה להצטרף לממשלה ו"להשתקם מבפנים". בנוסף להזיות הרגילות בדבר היכולת או התועלת במבצע צבאי כנגד איראן (חוסר הבנה תהומי של הגודל של איראן והכח של ישראל...), המאמר פונה שוב אל הטיעון העתיק המשתק את השמאל החברתי בישראל - הפחד.

אינני רוצה ממשלת ימין בישראל- ככזו שתצבע את ישראל בקווים ניציים ומחרחרי מלחמה. ישראל צריכה את “עלה התאנה” (כפי שקוראים לזה בזלזול) היוני בדמות מפלגת העבודה, שיסייע לה לקדם מהלכים בזירה הבינ”ל לצד ממשל אובמה וכנגד איראן. במידה ויהיה צורך לממש את האופציה הצבאית, מוטב שאת ההחלטה על מבצע כזה, אם יהיה בו צורך, ובתקווה שלא, יקבל שר ביטחון שהוא דווקא ממפלגת העבודה השמאלית...

הדיסוננס הקוגינטיבי מגיע לשיא מרשים כאשר באת ובעונה אחת קורא הכותב

לרגע אחד אסור לוותר על האג’נדה הכלכלית שלנו, נושא החינוך, הזהות היהודית והישראלית, נושאי דת ומדינה, נושאי סביבה, הרפורמות השלטוניות, הדו-קיום והאופק המדיני - שאותם זנחה המפלגה זמן רב מידי.

אך הרי זוהי בדיוק הבעיה - הסיבה שמפלגת העבודה זנחה את אותם נושאים היא בדיוק הפחד הביטחוני שאותו מעלה לגדולה הכותב בפיסקה הקודמת.

אכן, “אסור לוותר” על עקרונות היסוד. אלא שהכותב מציע בדיוק את זה - לוותר עליהם. שוב ושוב השמאל מוותר בגלל שאחרת יקרה אסון נורא - איראן, חיזבאללה, חמאס, ומקודם ירדן, מצרים… די לכם. הבעיה העיקרית של מדינת ישראל היא פנימה, ושנים של הזנחה הפכו אותה לבעיה שעלולה להיות סופנית. אם לא נשנה את חינוך ילדי ישראל, בעוד דור תקום פה מדינה דתית קיצונית בין כה וכה. ייתכן שכבר מאוחר מדי - כבר עכשיו הלומדים בחינוך הממלכתי הם כמעט מיעוט. תתעוררו! תראו איך פועלת ש”ס - היא אינה דואגת לביטחון כמו שהיא דואגת לנושאי פנים, והנה איכשהוא הבטחון מסתדר - מסתבר שהצבא פועל טוב באותה מידה גם אם שר הבטחון הוא מהליכוד או קדימה, ושגם נתניהו אינו מתאבד שיעי או ללא כל רצון להגן על המדינה. די כבר עם שלטון הפחד - עברו לשלטון התקווה.

המדינה תסתדר בטווח הקצר גם אם ממשלה ימנית תנהיג אותה. בטווח הארוך, ללא דאגה לעקרונות היסוד החברתיים - והחינוך ראש וראשון בהם - לא תשאר מדינה ששווה להגן עליה בטחונית. די לפחד לעצם קיומנו - חייבים לדאוג לאיכות קיומנו. הגיע הזמן לשוב ולבנות כאן עתיד מזהיר, ולא לעשות עסקאות פאוסטיות מפחד השמד.

יום שלישי, 24 במרץ 2009

100 מליון להסבה מקצועית, 1.4 מליארד נגדה

בשעה טובה ומוצלחת הצילחה מפלגת העבודה להגיע להישגים אדירים, חסרי תקדים ומעוררי השתאות, בקידום האידיאלים שלה בהסקם הקואליציוני ולפיכך תצטרף לממשלה. כך, על פי העיתונות , יוקצו 100 מליון שקל להסבה מיקצועית ו-200 מליון שקל למעונות יום וצהרנים לנשים עובדות. 200 מליון שקל, סכום עתק! כמובן, שלפי הפרסומים, מפלגת ש"ס קיבלה 1.4 מליארד שקל על פני שלוש השנים הבאות לקצבאות הילדים, תקציבים נוספים לישיבות וכדומה, ולא פחות חשוב וויתורים לא-תקציביים כגון חוסר שוויון בין קצבאות כך שילדים מאוחרים יותר "שווים" יותר והקמת משרד חינוך תורני. אכן, הישגיה של העבודה ללא ספק מעלים את ישראל על המסלול הנכון של הגדלת התעסוקה והעבודה במשק. המדיניות הכוללת של הממשלה בהנהגתה ללא ספק מעלה את ישראל על דרך המלך להתאוששות כלכלית, חינוך לעבודה, ומתן כלים ועידוד לעבודה, יזמות, ויצירתיות. 
מה שמצחיק יותר מכל הוא שרודפי השררה חסרי כל ראייה ארוכת טווח מעיזים עוד לרברב ב"הישגים" כאלו, ומה שעצוב זה שהעם יקנה את התעמולה, בסופו של דבר.

יום ראשון, 22 במרץ 2009

עבודה ללא אידיאלים

לכאורה, אין כל פגם בישיבת מפלגת העבודה בממשלת אחדות. אין לשבת במשלה בפועלת בניגוד לקוי היסוד של העבודה... אבל לא נראה שיש למישהו מושג מה הם. זוהי הבעיה הראשונה של מפלגת העבודה.

אך יש בעיה נוספת, והיא הסיבה שמפלגת העבודה לא רוצה להצטרף לממשלה. זה לא בגלל האידילים. זה בגלל המושבים. רוב מפלגת העבודה לא רוצה לשבת בקואליציה כי חברי המפלגה מעריכים שזה יוביל ליותר מושבים בכנסת הבאה.

כאשר אין אידיאולוגיה, המושבים מתמלאים בעסקנים פוליטיים במקום באידיאליסטיים. יש בעבודה אנשים טובים, ואנשים מוכשרים, אבל ללא עומק אידיאולוגי אפילו הם סומים באפלה. אין עומק, אין חשיבה יסודית ואין עקביות ואחידות אלא שליפות מהמותן. איכותו של כל חבר מפלגה תלויה בו בלבד. אין מערכת שתתמוך ו"תגדל" את חברי המפלגה, תחנך אותם, תראה להם השלכות לא צפויות של החלטות, תאפשר להם תהליך קבלת החלטות השואב מחוכמה קיבוצית ונבנית, תלמד אותם את רזי הממשל והניהול. כל אדם הוא עולם בפני עצמו, מונדה המרחפת לה בחלל ריק.

ללא מערכת בירוקרטית שתאפשר לימוד, שיפור, ומקצועיות, אנו נשאר לעולם עם עסקנים פוליטיקאים בינוניים. אבל איך לבנות כזו מערכת? מערכת שתביא לשיפור - לידע, עומק, נוהלי עבודה תקינים ויעילים, וערכים מוסריים. כל נסיול לבנות מנגנון מפלגתי שכזה נראה כי הוביל במקום זה לסטגנציה ולשלטון האידיאולוגיה העיוורת או, גרוע מזה, לדיטטורים ופרזיטים.

אין לי תשובות. הדבר היחיד שאני יודע שהדבר החשוב ביותר החיינו המשותפים הוא איכות ותפקוד השלטון שלנו, ןאיננו משקיעים אף לא מתי מעט משאבים באיכותו.

יום שני, 16 במרץ 2009

הטעויות של מלכיאור

יש סיכום קצר של הערות של מלכיאור על חוקי החינוך, באתר עבודה שחורה. מלכיאור הוא אדם טוב, ואני שמח שהוא היה בכנסת האחרונה, אבל אני לא שותף כלל לכמה רעיונות שלו. הוא חושב שעדיף להגיע לפשרות בנוגע החינוך, ולא כך הוא. אליבא דמלעיאור, עדיף שילמדו מעט ליבה ביסודי ויקבלו מעט תמיכה בתיכון מאשר שיקבלו תמיכה לא חוקית ולא מסודרת ולא ילמדו ליבה כלל, בייחוד מכיוון שכך ם לא יקבלו את התנאים הסוציאליים הדרושים. בעולם איאידלי, זה היה נכון - הרי עדיפה קצת ליבה על כלום, וודאי שמגיע לידלים תמיכה. אבל בטווח הרחוק, יצירת הסכם כזה מונעת או מאריכה את הזמן בו יהיה אפשר לכפות ליבה מלאה, ההסכם נועל את המערכת בפתרון ביניים שהוא לא טוב. לכל ילד מגיעה ליבה מלאה, ולא טוב לכבול את האפשרות לספק לו אותה. השארת המצב של אי לימוד ליבה מלאה כמצב בלתי חוקי ולא תקין עדיפה בהרבה מאפשר הכשרת השרץ, וגם מטעמים טובים.

למרות כל זאת, היעד של מלכיאור למעשה זהה לשל מפלגת אור - לימדים ממלכתיים הכוללים את מלוא תוכנית הליבה לכל הילדים בישראל, תוך כדי מתן האפשרות לזרמים השונים ליצוק תכנים נוספים שלא שוללים את הליבה כרצונם (בין אם אלו תכנים של בתי הספר הדמוקרטיים, החרדים, או כדומה). כך, לפחות, אני מפרש אותו.

יום ראשון, 15 במרץ 2009

קריסת החינוך הממלכתי

אם יש חוק שמסמל את קריסת תמיכת המדינה בחינוך הממלכתי, הרי שזהו חוק נהרי. החוק קובע כי על הרשויות המקומיות לממן בתי ספר פרטיים, למעשה מתקציב החינוך. לכן, סוגרים עתה רשויות בתי ספר ממלכתיים. כך מקונן יו"ר מועצת הנוער והתלמידים העירונית- חיפה, מאיה רייסברג, על סגירת שני בתי ספר כדי לבנות בית ספר אחד של ש"ס:

בבית הספר מורשת תורה 8 כיתות ו-108 תלמידים, כ-14 תלמידים לכתה.

לעומת זאת בבית ספר מעלה כרמל 6 כיתות ו-168 תלמידים, בבית הספר קישון 6 כיתות ו-126 תלמידים 25-28 תלמידים לכיתה. איך קורה שסוגרים בתי ספר בגלל מיעוט התלמידים שלהם בצורה כל כך בלתי- שוויונית? ובעוד מאות מאמרים מטיפים לכתות קטנות, בחיפה סוגרים אותן. בעוד מלמדים אותנו אזרחות טובה ומחנכים אותנו לשוויון, דורס משרד החינוך ויחד איתו, בתמיכתה המלאה, עיריית חיפה, ערכים אלו בצביעות תמוהה משהו.

כל זה נכון, אבל אני מקווה שניתן דווקה לנצל את החוק הגרוע. אם מערכת החינוך הממלכתי קורסת בין כה וכה והחוק מעודד יצירת בתי ספר פרטיים, הרי שעל החילוניים ליצור בתי ספר פרטיים העצמם. כך גם הם יוכלו להנות מכפל התמיכה הממשלתית ומן האפשרות לקבוע את התכנים שהם רוצים בעצמם. באשר אבדנו, אבדנו - יש להקים רשת חינוך חילונית, ולקבל את מלוא התמיכה שש"ס ודומיה מקבלים.

יום שלישי, 10 במרץ 2009

קואליציה כלכלית?

יש מאמר טיפשי של משה ארנס בהארץ בו הוא קורא לציפי ליבני להפסיק לשחק משחקים "ילדותיים" כמו התעקשות על קבלת שתי-מדינות לשני-עמים, כיוון שמשברים גדולים עומדים בפתח ויש לגלות אחריות לאומית. כמובן, שזו בדיוק סיבה טובה גם לביבי להפסיק לשחק משחקים כאלו ולקבל את העקרון - הכל לטובת המדינה, לא? הרי אם אכן "סיסמה זו לא תהיה בראש סדר היום של הממשלה בחודשים הקריטיים הבאים, ואולי אף לא בשנים הבאות", כמו שמשה ארנס טוען, הרי מה הסכנה בקבלתה?

שטויות. ליבני דווקא צודקת בכך שהיא אינה יושבת בכפיפה אחת עם פתרון ימיני קיצוני, אני מופתע לטובה.

אבל יש משהו בדברי ארנס, שהמשבר העומד לפנינו גדול. לא, אני לא מדבר פה על האשליות שלו שביבי יסיר את איום החיזבאללה מהצפון. הבעיה העיקרית הנה המשבר הכלכלי, וצריך ממשלה שמתפקדת ולו במעט כדי לטפל בו. נכון? לא נכון.

ישראל היא דיקטטורה של הכנסת. אין שום בלמים ושום מעצורים על יכולתה של הכנסת לחוקק חוקים ולשלוט במדינה. כל קואליציה, כל איחוד של 61 חברי כנסת, יכולה לכונן כל שינוי בחוק. לפיכך, אין כלל צורך בהקמת ממשלה, אלא רק בהקמת קואליציה.

ישבו נא ביבי, ברק, ליבני, וליברמן, ויגבשו תוכנית כלכלית שמקובלת על כל (או, למצער, רוב) המפלגות הגדולות. ניתן בקלות לגבש את קווי המתאר הכלכליים ולהקצות תקציבים לאותן תוכניות ותהליכים שמוסכמים על כולם. זה לא יהיה כל התקציב, או אפילו מסגרת כללית לתציב, אלא רק תוכניות ספציפיות ומדיניות ספיציות שכן מוסכמות. הבירוקרטיה העבה והשמנה של מדינת ישראל גם בהחלט מסוגלת להוציא את התוכניות הללו לאור ללא ממשלה, כל עוד אין התערבות פוליטית של השר כנגדן. זה ידרוש שינוי של כמה חוקי יסוד, אך מה בכך? אין לישראל חוקה, וחוקי היסוד כה חלשים שהם לא שווים את הנייר שהם כתובים עליו (מאחר שכל קואליציה יכולה לשנותם).

לפיכך אני קורא להקמת קואליציה חברתית-כלכלית, שתטפל בנושאים המוסכמים לאור המשבר הכלכלי. את שאר התקציבים והתוכניות ניתן להשאיר לוויכוחים הפוליטיים הרגילים, ואף אם לא תקום ממשלה, או תיפול מהר - לא נורא.

--------------

יש נקודה נוספת שארנס מעלה, שבה הוא דווקא צודק:

מבצע "עופרת יצוקה", שלבני אחראית לו ביחד עם אהוד ברק ואהוד אולמרט, לא רק שלא השיג את מטרתו המוצהרת - אלא שהוא אף מקשה מאוד להשלים כעת את המטרות שלא הושגו. הכרזת לבני - לפני הנסיגה החפוזה של צה"ל מעזה - שאם החמאס ימשיך לירות צה"ל יחזור לרצועה - היתה לא יותר מאיום ריק ומכה נוספת לכוח ההרתעה של ישראל.

בכך הוא צודק לחלוטין. שוב אני נפעם מחוסר היכולת של ממשלת ישראל לחזות תהליכים ברורים מראש. כל ישיבת יועצים הרי לבטח היתה מוציאה תרחיש של המשך ירי ספורדי על ישראל בשם ארגונים שאינם החמאס, ואף החרפתו, לאחר סיום המבצע. זה הרי תרחיש סביר ביותר. למה לא גיבשה לעצמה הממשלה תוכנית פעולה בהתאם? או אולי כן גיבשה, אבל היא ממש ממש גרועה (שהרי היא לא עובדת). פשוט בזיון.

אני לא מאשים כאן את מנהיגינו דווקא. כל מנהיג נבון היה צריך לראות את ההתפתחות הזו, נכון. אבל חשוב מזה, כל מדינה המנוהלת כהלכה היתה צריכה לעמיד מנגנונים שיציגו בפני המנהיגים את התרחישים ואת דרכי ההתמודדות עימם. הבעיה כאן עמוקה הרבה יותר מכשלון של מנהיג זה או אחר; הבעיה היא בתרבות המשטר ובמבנה בירוקרטי מנופח אך לא אפקטיבי. הבעיה היא בעיה של הנדסה חברתית, שפשוט חסרה בארץ.

יום ראשון, 8 במרץ 2009

הצביעו בעד שוויון

אני קורא לכל מי שאולי בטעות קורא את הבלוג ללכת לחתופ על עצומת האינטרנט בעד שוויון לדרוזים ולצרקסים:

http://www.atzuma.co.il/petition/joeme/1/1000/

מדובר למעשה בעצומה שקשורה לעתירה אבל זה כלל לא העניין. חתימה על העצומה גם לא תשנה כלום, אבל שוב זה לא העניין. הרעיום הוא פשוט הצהרתי - אני מבקש ממכם להצביע בעד שוויון. מגיע לדרוזים ולצקכסים שוויון, ואם אכן יחתמו מספיק אנשים על העצומה יהיה בכך כדי לפחות לעודד אותם ולהראות להם שיש ציבור רחב שמכיר בזכויותיהם ומוקיר אותם.

כרגע עומדת ההצעה על 7,330 קולות. זה לא הרבה. אבל אני מקווה שזה עוד יהיה הרבה, שזה עוד יהיה הרבה יותר, כך שזה יהיה בעל משמעות.

החתימה על העצומה קלה ופשוטה, אני קורא לכם לצרף את קולכם לקריאה לשוויון.

אסור, אסור לאיים

בכתבתו מספר תומר זרחין על שני מקרים משפטיים: בשניהם מישהו אמר "אני אזיין אותך" למישהו. במקרה אחד הסתיים האירוע במותו של המאוים, והאיום נתפס כאמיתי. אולם בשני, מכיוון שהאיום היה כלפי שוטרים שעיצבנו מישהו כשנתנו לו דו"ח, לא נתפס הדבר כאיום אלא השופטת שולמית דותן קבעה כי "מדובר, אם כן, בלא יותר מאיום סרק חסר משמעות". וכי מה בכך? גם איום חסר משמעות הוא איום, ואין לו מקום בשיח, לא כל שכן בשיח עם נציג החוק בעת מילוי תפקידו. את הטיעונים על כך שהדברים לא מסוכנים והביעו תסכול וכן הלאה יש לשמור לשלב הענישה, לא לשלב ההרשעה.

לא צריך להוציא כל דיבור העלול להתפרש כאיום מחוץ לחוק, אבל התרת איומים גסים ועמומים רק מאפשרת פתח לפורעי חוק לאיים באמת ולחסות בצל העמימות. עפילו ביטויים כגון "אתה עוד תתחרט על זה", הנאמרים בקונקסט עמום, מסוכנים. יש להילחם בהם - לא על ידי שליחת כל מי שנוקט בהם לכלא, אבל כן על ידי הרשעתו באיומים וענישה קלה כך שבסופו של דבר נבער את הנגע של האיומים מקרבנו. מי שרוצה לאיים על אחרים ש"אניי אתבע אותך" או משהו כזה, זכותו. מי שאומר "אתה עוד תתחרט על זה" בקונקסט שבו לא מדובר באיום, או ברור שמדובר באיום חוקי כגון מחיר פוליטי, גם זה בסדר. אבל מי שמפטיר "אתה עוד תתחרט על זה" באופן שעלול להתפרש כאיום שהוא יעשה מזהו, לא ממש ברור מה, שיגרום לך להתחרט על זה; או מי שמקלל ואומר ש"אני יזיין אותך", בעודו מפגין אלימות וחוסר כבוד לשלטון החוק - אותו צריך להיענש כדי שילמד לדבר בלי לאיים על בני אדם אחרים.