יום רביעי, 28 בינואר 2009

ליבני? אני לא סומך עליה

היום עסקתי ב"יום מודעות פוליטית" באוניברסיטה העברית. לא שמעתי אותה שם, אך ציפי ליבני אמרה משהו שמעניים אותי מאוד:
"אני בעד שיהיו לימודי ליבה בכל בתי הספר בכל הזרמים."
גם אני בעד. זה גם, בעצם, חצי המצע (פרקטית) של מפלגת אור. אבל למה להאמין לה? בכנסת הנוכחית אישרו, לראשונה, לימודים ללא ליבה בחסות ותשלום המדינה - בהצבעה זו רק מרץ (ואופיר פינס, מעבודה) התנגדו; קדימה והעבודה נמנעו.  ח"כ מיכאל מלכיאור הציע בתגובה שהמדינה תממן לימודי-השלמה למי שמעוניין בכך; גם בחוק זה לא תמכה לא קדימה ולא ליבני. 
בכלל, התבוננות ברקורד של לבני בכנסת מראה שהנושא לא היה ממש יקר לליבה. 
אני לא מאמין שהנושא הזה יקר לליבה של ציפי ליבני. אם הוא היה חשוב לה, היא היתה פועלת למענו כבר בכנסת הנוכחית. אולי היא באמת בעד לימודי ליבה עבה לכל התלמידים, אבל יהיה קל מאוד, קל מאוד, למצוא נושא שיותר חשוב, ולוותר על העיקרון הזה. וזוהי טעות - לימודי ליבה עבים הם הראש והיסוד לכל, ללא התעקשות על כך כל מאמצינו יהיו לחינם עוד 15, 20 שנה. 
אבל אני מעודד שזהו כנראה משהו שאומרים בבחירות - זה מראה שיש רצון אמיתי בקידום לימודי הליבה, ובכפייתם אף על מגזרים המתנגדים לה (קרי - החרדים). אני שמעתי גם נציגת מפלגת העבודה מדברת על כך. העובדה שזה נאמר, וכדבר חיובי, היא מעודדת מאוד. אני רק מקווה שזה גם יתממש בעוד כמה שנים מועטות, ולא עוד כמה דורות ולאחר הרבה סבל ובורות מיותרים.

יום ראשון, 25 בינואר 2009

משיכת הדת את ההמון המדוכא

אנאלוגיות הן לעיתים מאירות עיניים. אני קורא מאמר הנקרא "האם הנצרות היתה יותר מדי אי-סבירה מכדי להיות אפשרית" (המאמר באינטרנט, חינם, כאן), ואיני יכול שלא למצוא את ההקבלות לזמננו. אני חושש, חושש מאוד מהלקחים שמעלה הסיפור.

המאמר מראה שבעיקרה היתה הנצרות המוקדמת תנועת מחאה כנגד אי הצדק ואי השויון הכלכליים והחברתיים בתקופתה. היא בנתה סיפור הקורא אל העם הנדכא, על ידי יצירת דמות של איש צדיק (ישו) הנרדף שלא בצדק, מושפל, ומוצא להורג על ידי העליתות המרושעות. היא יצרה קהילה "קומוניסטית", שבה שימשו מצוות הדת ככלי לסינון המושחתים ותאבי הבצע והכח וכך איפשרו יצירת חלוקה הוגנת ופעילות חברתית טובה ומצליחה. היא הטיפה, ובמידת מה מימשה, חברה צודקת ושוויונית יותר, שבה אדם לא נרדף עבור גזעו.

אני רואה אותם תהליכים עצמם קורים עתה בקרב החברה בישראל, היהודית ובעיקר הערבית.

ההקבלות בקרב היהודים חלשות יותר, אך התהליך ההיסטורי עודו מדאיג. ש"ס הצליחה לרכוב גם היא על גל ה"דיכוי" וה"אפליה", ועל ההתנגדות לשחיתות והצורך בהקמת קהילה הדוקה התומכת בעצמה, ואף היא משתמשת בציווים דתיים כדי לסנן תאבי בצע וכח. כמו הנצרות היא מטיפה לעתיד צודק יותר ויוצאת כנגד השחיטות והאפלייה, בעודה מספקת קהילה תומכת ומוסרית.

ההקבלה בעייתית, כיוון שהנצרות שאפה לעתיד חסר מעמדות מין וגזע ואילו ש"ס הינה במהותה מפלגה עדתית. עם עליית כוחה היא מנסה לצאת ממשבצת זו ולפנות לקהל יהודי רחב יותר (אם כי עדיין לא מעבר לכך), אך עברה כתנועה עדתית כובל אותה ועצם הגודל של החברה שלה מונע מן המחסומים של המנהגים הדתיים להיות אפקטיביים יתר על המידה.

אף על פי כן, התהליך ההיסטורי זהה - מרגע שהשתחרר שד האפלייה, עובדות (כדון חוסר אפלייה) לא ישנו כלל ועיקר, ובניית הקהילה היא אמצעי שמחזק את עצמו. אם הוא ימשיך בנתיב שהתוותה הנצרות, הרי שיש לצפות כי המוסדות החילוניים לא יצליחו להתחרות עמו בשל השחיטות הפושה בהם, ואחיזת הדת בציבור הראשוני תגדל. אנו רואים את התהליך הזה בקריסת מערכות הבריאות והחינוך הציבוריות, והעמקת החדירה של החינוך החרדי ומנגנונים לא-מדינתיים דתיים כגון יד-שרה. עם ההשתלטות על הציבור העני והשחיטות המוסדית יועמק העוני מחד ומנגד צעדים פופוליסטיים יגדילו את המיסוי על העשירים. זה יגרום לכניסת מספר, קטן יחסית, של עשירים ובעלי השפעה לתחומי הדת, בין בשל זניחת העושר הלא-מספק והנתון למיסוי-יתר ובין אם כדי להנות מהכח וההשפעה שהדת, הגדולה עתה, מספקת. משלב זה קטנה הדרך להפיכה פופוליסטית שתכפה את רצון העם, הרוב הדתי וברובו העני, על כלל המדינה.

התהליך רק עמוק יותר בקרב הערבים בארץ. המיאוס מן מוסדות המדינה חריף ופושה בכל, והדת המוסלמית נתפסת (ואולי בצדק) כמקיימת קהילה חלופית, קהילה של צדק. החמאס ניצח את הרשות הפלסטינאית בבחירות כיוון שהיה פחות מושחת, והוא היה כזה מעצם טבען של הדרישות הדתיות והאופן שבו "מחריש" הממסד הדתי שחיטות בקרב שורותיו. התנועה המוסלמית הלאומית קוראת לצדק מן עול הכיבוש הציוני-צלבני, ולהקמת פרלמנט חלופי וזניחת המדינה היהודית.

כך שמכל הצדדים נשמעים אותם הקולות ואותם התהליכים שפעם פעלו באימפריה הרומית פועלים עתה בקרבנו. התנועות הדתיות מגנות את השחיתות המינית בחברה המערבית סביבן, קוראות לצדק חברתי, יוצאות כנגד שחיתות הממסד, ומקימות קהילות עצמאיות - ממש כמו פעם. תנועות רבות אחרות, חילוניות ודתיות, עושות כך בכל רחבי הארץ, ממש כפי שהיה בזמן הנצרות המוקדמת. אך הנצרות השכילה להיות מלכתחילה תנועה אוניברסלית, הפונה לכל בני האימפריה הרומאית, ובכך יש הבדל מהותי לעומת התנועות של היום. לכן, בעוד השתלטות הנצרות היתה חסרת שפיכות דמים יחסית (יחסית, יחסית), הרי שאני צופה שהתלטות הדתות המודרניות תהיה עקובת דמים וכרוכה במלחמת חורמה כנגד ה"אחר". בסופו של דבר תקום ותרכוש עוד וגידים מלחמת חורמה בין היהודים לבין המוסלמים בארץ, שכן שתי התנועות יתבעו חזון שבו אין לשני חלק צודק, לפחות ללא המרת דת.

אולם, כאן גם נקודת החולשה של שתי השיטות. במידה ויקום חזון חילוני, המאפשר לבני כל הלאומים והדתות לחיות בכבוד ובצדק, הרי שהוא לא ידרוש לא המרת דת ולא דרישות דתיות מחמירות כמו החזון הדתי, וגם לא בזבוז כסף ומשאבים על מתקנים וטקסים דתיים. לפיכך הוא יוכל להוות חלופה טובה יותר, מושכת יותר. אך אליה וקוץ בה: יש לחזון זה מגרעת עיקרית, והיא שנמנע ממנו להקים את הדרישות הדתיות כמחסום לפני השחיתות וככלי לקיים ולחזק קהילות חברתיות.

יום שלישי, 6 בינואר 2009

כשל המנהיגות הישראלית

מה בדיוק מפתיע את ההנהגה הישראלית המלחמה הזו עד כה? כלום. אם כך, מדוע אין תוכניות סדורות להמשך? מדוע יש אי וודאות לגבי היעדים הצבאיים הבאים, ואי בהירות לדבי יעדי המבצע והדרך להגיע להסכם פוליטי משביע רצון?

אם להאמין למה שנאמר, הרי שההתקפה הצבאית מתרחשת ממש כפי שתוכנן. יותר טוב משתוכנן. גם פוליטית, הגינויים (הצפויים) פחות חריפים ממה שצפו, נשיא ארה"ב לצידנו, ונראה שההסברה הישראלית עובדת לא רע. האם ישראל נפלה קורבן להצלחה כה רבה שאינה יודעת איך להמשיך מכאן הלאה?

יש וויכוחים כיצד להמשיך את המבצע הצבאי, מפחד שאם נשאר במקום הרי שזה יהיה לרעתנו ואם נמשיך קדימה לעיר עזה זה יעלה בנפגעים רבים. האם ישראל לא ידעה שכך יהיה? האם לא הציגו את האפשרויות ודנו באופציות במטכ"ל ובישיבות הממשלה? נראה לי שיראל לא חשבה שתגיע כל כך רחוק, ועתה היא אינה יודעת איך להמשיך.

ישנה הפתעה, למעשה, מכך שהחמאס לא נשבר - ורצון לשבור אותו. זה בלתי אפשרי ללא פגיעה חזקה הרבה יותר בארגון, שאומרת מצידה כניסה וכיבוש מחדש, למעשה, של כל הרצועה, במבצע שימשך שבועות ושהייה שתימשך שנים. איך זה מפתיע את ישראל, אם כך, שהחמאס לא נשבר?

יש אי בהירות לגבי מה ישראל רוצה, ואיך להשיג זאת. במקום להשאר עם התנאים שישראל הציבה בתחילת המערכה, ישראל מציגה דרישות חדשות לבקרים ודומה כי היא מגששת באפלה, מנסה למצוא בעלי ברית ואסטרטגיות לכפות על החמאס הסכם רגיעה אשר תנאיו חמורים יותר ככול שמחריף המבצע.

הביקורת על ישראל נוגעת בעיקר למשבר ההומינטרי בעזה. היכן הן הפעולות והתוכניות למנוע ולצמצם אותו? הרי הוא היה ברור כשמש. אז היכן ההכנות לקליטת פליטים? ההנחיות הברורות לפלשטינאים כיצד עליהם לנהוג? אספקת הדלק ואמצעי הרפואה נקודתית אל בתי החולים? הדאגה לאספקת החשמל, מים, דלק, ומזון לציבור הפלסטינאי? אילו ישראל היתה מגבה את המבצע הצבאי בדאגה אמיתית לצרכי הפלסטינאים, היה החלק הגדול, המשמעותי, של הלחץ יורד ממנה. אולי אם ישראל היתה קצת יותר הומנית, היא גם היתה נתפסת ככזו. אני כבר לא מדבר על הצורך האמיתי, ההומני, של תושבי עזה החפים מפשע.

יש כשל של חוכמה וראיית הנולד בקר מנהיגינו. אף כי כל התרחיש שלפנינו היה צפוי לחלוטין, לא השכילו המנהיגים לערוך תוכניות בהתאם. יש כשל בהבנת המצב, ההשלכות, ותכנון עתידי מתאים. מנהיגנו טיפשים - הם אינם רואים את הנולד, אף כי כל עולל רואה אותו ברורות.

יום שני, 5 בינואר 2009

לשחרר את יהודה ושומרון - עכשיו

בעוד גל האלימות שוטף את עזה, על ממשלת ישראל לשחחר את הלחץ מיהודה ושומרון. יש להקטין את מספר המחסומים, עכשיו, באמצע הלחימה. יש לאותת כי ישראל מתרשמת מיכולתה של הרשות הפלסינאית למנוע אלימות, ולכן מרגישה בטוחה יותר לאפשר לאנשיה להסתובב ללא מגבלות. יש לאותת כי דרך האי-אלימות היא המובילה להישגים. יש אף לשבח את ההישגים הכלכליים של הרצועה ולפתוח עם בריטניה מגעים לשדרוג העזרה שהיא מגישה לרשות.

במקביל להענשת האלימות על ידי אלימות, יש לגמול ללטון הלא אלים והדמוקרטי (יותר) בחופש, זכויות, ושגשוג.

ייתכן שזה יגרום לפיגוע. כמובן, שזה יביא לחידוש החסימות. בטווח הארוך, אף לקח זה יהיה לקח חשוב - גם זו תהיה דווקא התקדמות, ולא נסיגה, הדגמה נוספת של כדאיות הדרך הלא-אלימה.

אסור לעבות מטרות

אני מודאג ממה שאני שומע בתקשורת. יותר ויותר קולות מקווים להפלת החמאס. כולם אומרים כי זה לר מציאותי, אבל יש להם את הניצוץ הזה בעיניים. "כן", מנצנץ שביב עכור, "זה לא סביר, אבל אולי אם נמשיך עוד קת, אם נלחץ עוד קצת..."

אני חושש שיראל עלולה לעקב את הנסיונות להגיע להפסקת אש סבירה כדי להשיג עוד רגע קט, עד לאותה "הכרעה" מיתולוגית. חמ"ן מלעיט את הממשלה בדיווחים על ירידת קרנה של החמאס (אני בספק גדול - זהו לא תהליך סביר בטווח זמנים זה), אלי ישי קורא לבני זרים לרדוף את החמאס עד השמדתו, וראש הממשלה מכחיש דיווחים על מה שאמר בישיבות סגורות. אני דואג. אני כבר רואה את ישראל מסרבת להסכמים וממלאת את לוח הזמנים בישיבות אינסופיות. ובינתיים אנשים מתים בעזה, וגם במקומותינו, ומה שגרוע מכך (כן, כי בסופו של דבר דווקא מתים מעט והחיים חשובים מהם) אני חושש שנגיע להסכם גרוע יותר ועמדה ציבורית טובה יותר לחמאס מכל הסחבת הזאת.

את החמאס אפשר לשבור בכח. זה דורש הרג של אלפים מאנשיו, ולפיכך גם אלפי אזרחים חפים מפשע. אולי עשרת אלפים ויותר. אני מקווה מאוד שלא נגיע לזה. גם זה לא יבטיח את כניעת הרעיונות של החמאס בציבור הפלסטיני, ואולי אף יחזק אותם. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה דרוש בשביל זה. כולי תקווה שלא נתקרב אפילו למצבים נוראיים כאלו.

יום ראשון, 4 בינואר 2009

לתת להם מקלט

יש מליון וחצי תושבים בעזה, ברובם המוחלט חפים מפשע. כשהקרבות מתקרבים אליהם, אין להם ברירה אלא להישאר בבית תחת איום מוות או לברוח לאזור מסוכן, ללא כל ביטחון וללא קורת גג ושלווה, שלא לדבר על חימום ונוחיות.

יש להציע להם מקלט כפליטים. במקום לשלוח אותם למקום לא ידוע, יש להקים אזורי מקלט - אולי בנגב, אולי בדרום אפריקה, אולי באזור מטוהר בתוך רצועת עזה. כל מי שיבקש מקלט יוכל לגשת למעברים המפורסמים, להישבע לכבד את הכנסת האורחים ולא לפעול כנגד ישראל או אף אחד אחר במשך זמן היותם פליטים, ולהבטיח מראש - כולל ערבות בינלאומית - כי יאפשרו להם לחזור לביתם בסוף הלחימה. כך תאפשר ישראל לתושבים החפים מפשע לברוח מאזור המלחמה.

אני ממליץ דווקא על הקמת ערי אוהלים במדינה אחרת, המוכנה לקבל את הפליטים זמנית. לא, אינני מאמין שאף מדינה ערבית או אירופאית תסכים לכך - אבל לדעתי אפשר לרכוש את הזכות להקים עיר פליטים זמנית בכסף במדינות אפריקאיות מסוימות. המשטרים שם והמרחק הגאורפי יבטיחו ביטחון לישראל, וכן את חיסול המחנות עם סיום העברת הכספים.

אך פתרון סביר יותר הוא שהאזור יהיה בתוך ישראל או השטחים. במקרה זה יהיה קשה יותר למנוע את השתלטות החמאס על אזורים חדשים אלו והפעלת טרור מהם. אולם, אם יערכו נכון, גם זה ניתן לפתרון. העברה של אנשים בלבד, ללא ציוד, והפקדת הטיפול בהם בידי הרשות הפלטינית (לא כוחות ישראל) יאפשרו זאת. כל מי שלא ישתף פעולה לחלוטין עם האירוח - כגון חוסר גילוי נאות של אכסון נשק - יגורש בחזרה לעזה. טביעות אצבעות ישמשו לזיהוי, אמצאי זול ויעיל שלא דורש מסמכים.

הקמת מחנות כאלו לכל 1.5 מליוני העזתים, ותמיכה בהם, היא כמובן משימה בלתי אפשרית בטווח זמנים מועיל. אך ניתן, וצריך, לאפשר לתושבי אזורים מסוימים לברוח בצורה כזו. למעשה, מסע של ספינות והקמת עיר אוהלים - אפילו כזו המספיקה לאלפי ואף מאות אלפי פליטים - זה לא יקר כל-כך, וישראל מסוגלת בהחלט לעמוד במחיר כלכלית. את המזון יספק האו"ם, אשר בין כה וכה מאכיל את תושבי עזה למעשה. גם הזמן אינו מהווה מכשול - הקמת מחסות ארעיים יכולה להעשות תוך ימים ספורים, על ידי סיפוק חומרי גלם פשוטים (כגון יריעות בד, פטישים, יבלים, ולומי פלדה) והדרכה לפליטים שיקימו את ערי האוהלים בעצמם. הבעיה העיקרית היא דווקא החום, אולם תכנון נכון של האוהל יאפשר לאש פשוטה לעשות את העבודה עד שיימצאו תנורים וחומרי דלק להם. הספקת תנאים מינימליים למחייה, לא כולל אוכל ומים, אינה דבר יקר כלל וכלל.

זהו פתרון יקר. אולם הוא יאפשר לפליטים החפים מפשע לחיות בתנאים טובים כל עוד נמשכת המלחמה. הוא גם יוכיח שישראל אינה נלחמת כלל בעם העזאתי אלא רק בשלטונו. אולי הוא אפילו יאפשר את הקמתם של תאים או אף קהילות אנטי-חמאסניות בקרב תושבי עזה. מעבר לחשבון הכלכלי הקר, הוא כדאי בטווח הארוך ומנקודת ההשקפה ההומאנית.

[פתרון דומה הוא טיהור אזור בעזה וומתן אפשרות לתושביו לחזור אליו תחת שלטון צבאי ישראלי. אולם ישראל אינה מוכנה לשלם את המחירים הפוליטיים וארוכי הטווח המעורבים בו.]

חוסר האחדות פוגע בלגיטימיות

איך היה נראה המאבק הצבאי היום אם לצד החיילים היהודיים היו חיילים מוסלמיים? גם פעולת צה"ל היתה אולי שונה יותר, באמת הומנית יותר, וגם הראיה של כל העניין ברמה הבינלאומית היתה שונה. אולם זה לא המצב.

אלו המתנגדים לפעולה מתחלקים לשתי קבוצות: אלו המתנגדים לכל מלחמה, ובפרט לצד המנצח בה, ואלו המתנגדים ללגיטימיות של ישראל, ובפרט מצדיקים את ההתנגדות לכיבוש. בהפגנות ברחבי תבל, הסיסמה העיקרית הינה "Free Palestine", לא "Stop the Violence" - המניע העיקרי בפועל הוא ראיה של ישראל כמדינה לא לגיטימית, והשסיבה העיקרית לכך במערב היא ראייתה כמדינה לא דמוקרטית. הכיבוש הוא הביטוי החריף ביותר של זה, אך דווקא היחס אל ערביי ישראל הוא העולה. ההתנגדות האלימה נתפסת כלגיטימית כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, דווקא בתוך גבולותיה, ובכך היא גזענית, ורעה, וראויה רק לתבוסה.

זה כמובן פשוט לא נכון. עם כל כמה שהערבים בישראל לא נהנים משוויון זכויות פועל, זה לא פחות באשמתם מאשר באשמת הציבור היהודי, וזה לא מגיע לכדי אפרטהייד או הבדל תהומי בשוויון האזרחי - אף כי בהחלט יש לתקן את המעוות, ויש הרבה מעוות. אבל זו לו הנקודה. הנקודה היא כי חוסר יכולתה של ישראל להעניק לאזרחיה הערבים תחושת שייכות ואחדות עם המדינה מחלישה את ישראל מבחינה אסטרטגית, מחלישה אותה לעומת אויביה כדוגמת החמאס וגבירתו, איראן.

יום חמישי, 1 בינואר 2009

מלחמת עזה הראשונה

בעוד התותחים רועמים, לי יש שאלה - מה האסטרטגיה של ישראל? נראה לי כי הנהגת המדינה עדיין עובדת תחת הקונספציה השגויה שהפעלת כח על החמאס תביא לשבירתו, או לירידת קרנו. המציאות ככל הנראה הפוכה - היא תביא לחיזוקו. במקום לעזור לעצמה מדינת ישראל מגדלת חמאסטאן גם בגדה ומחזקת את מעמדו וכוחו של החמאס ברצועה. זאת מכיוון שכל הפעלת הכח הזה היא ללא אסטרטגיה.

אני רואה שתי אפשרויות לטובת מדינת ישראל:
1) הפסקת אש "חד-צדדית", על פי התנאים שישראל הכתיבה מראש. ברגע שהחמאס יפר את הפסקת האש - בירי, פיגוע, מנהרה, וכיוצה בזה - ישראל מודיעה מראש שהיא תחזור מיד להפצצה מסיבית של הרצועה. יש לתת לחמאס זמן קצר - אולי שש שעות - להפסיק את האש, ולהבהיר מראש כי הגברת האש בתקופה זו תגרור תגובה קשה עוד לפני תום התקופה. אני מעריך שכמה סבבים של מדיניות זו יכריחו את החמאס להפסיק את האש אל עבר ישראל, ללא הישגים של ממש בשבילו, מה שעלול, אולי, להוביל לירידת כוחו.

בישראל קיוו לאופציה הפוכה מעין זו - שהחמאס יתקפל מן האלימות, ויכריז הוא על הפסקת אש. גם זו אופציה מנצחת מבחינת ישראל.

2) כיבוש מחדש של רצועת עזה, לאט לאט ובשלבים, כולל שלטון צבאי השולט בעזרת משטרה חשאית וחיוב התושבים לשתף פעולה עם החוק. במסגרת פתרון זה תוקם למעשה אוטונומיה ברצועה, שתאפשר חופש רב לתושבים הפלסטינאים, כולל חופש לעיבוד אדמתם, חופש מסחר, חופש תנועה בתוך הרצועה ואל הגדה, וכן הלאה. ללא חופש זה, פתרון זה לא יפעל, ורק יקיז דם. על ישראל לקבל אל שטח האוטונומיה חברים בחמאס, בתנאי שאלו יצירו (בצילום) על דחיית האלימות והחמאס; במקרים של השתייכות למנגנוני הביטחון, אולי יש בנוסף לדרוש עונש סימלי, אך לא יותר מכך. אם ישראל תצליח להקים משטר כזה, הבחירות לאוטונומיה בו יבואו באופן טבעי לאיחוד עם הרשות הפלסטינית בסופו של דבר. לחלופין, ישראל יכולה להודיע שהרצועה תהפוך לעצמאית עוד X שנים. בכל מקרה, מדובר בפתרון ארוך וקשה, שאינני חושב שישראל מוכנה להשקיע בו את המשאבים הדרושים.

כרגע, לעומת זאת, ישנם מספר תרחישים אחרים:
3) הסכם בינלאומי עם החמאס, בו ישיג החמאס הישגים משמעותיים כגון פתיחת המעברים ואולי אף הסרת המצור לחלוטין מרצועת עזה, וזאת בתמורה לרגיעה זמנית בלבד. זה כמובן יחזק את החמאס ולכן גם את האלימות בטווח הארוך.

3.5) היכנסות עם כוחות קרקע לרצועה למבצעים מוגבלים בהיקף ובזמן, מה שרק יביא ל"נסיגה" של צה"ל מפני החמאס ושוב לחיזוק האלימות. אבל זה לא פתרון כלשהוא, זהו רק שלב בדרך למיצוי התהליך.

לישראל, עדיפה אופציה 1. אני מעריך שבפועל תתרחש אופציה 3. אני אישית בעד אופציה 2.

כיבוש הדרגתי של הרצועה פירושו בדיוק זה - אין צורך לכבוש בבת אחת את הרצועה. להפך, עדיף לכבוש שטח קטן, לבדד בו את השלטון הצבאי ותוך לימוד מהנסיון להמשיך הלאה לאט לאט. איבוד קרקע מעין זה הוא גם הדרך היחידה שסה ייתפס החמאס כאילו באמת הפסיד משהו בתודעה הפלסטינאית והערבית - רק קרקע היא מה שחשובה בטווח הארוך, כפי שהם מבינים היטב. זה לא יהיה קל ולא יהיה זול בחיי אדם, אבל אני מעריך שזה אפשרי, ושזה חיוני על מנת לאפשר לתושבי עזה לצאת מן המצור לחיות חיי חופש מחד ולישראלים לחיות חיי שלום ובטחון מן הצד השני. למרבה הצער, לא נראה לי כי איזה צד מעוניין בתנאי חייו של הצד השני מספיק כדי לשלם את מחיר הדמים או לקיים את שלטון הצדק וההגינות שידרוש פתרון זה, ולכן הוא נדון להיות חלום באספמיה.