יום ראשון, 18 ביוני 2017

בואו נדבר על הקוד האתי

אסא כשר פרסם קוד אתי מיועד לאקדמיה, בשירות בנט וביבי, ואני כמו כל העולם ובן דודו כעסתי על כך. אבל רק לאחרונה יצא לי לקרוא את הקוד. ואז התברר לי שהוא לא נורא כמו שאומרים - הוא גרוע יותר. מה שהכי הדהים אותי בקוד האתי הזה הוא שהוא, מעל הכל - לא מקצועי. ככה לא אמור להראות קוד אתי שכותב מומחה לאתיקה. זה נראה יותר כמו תרגיל נכשל של סטודנט גרוע במדעי החברה. ככה לא נראה קוד אתי שנכתב על ידי מקצוען.

נתחיל רגע מהערה כללית לגבי קודים אתיים, מעין קריטריונים לשיפוט: הקוד האתי אמור לעזור למוסד לקבע קודי התנהגות מקצועית בתחום. ככזה, הבעיה הגדולה ביותר שיכולה להיות לקוד אתי זה משפטיזציה שלו. אסור שהקוד האתי יוכל לשמש בידי קבוצות לחץ מחוץ למקצוע כדי לקבוע לבעלי המקצוע איך להתנהג, או אף לתבוע אותם על כך שלא התנהגו בהתאם לקוד האתי. עוד בעיה חמורה שיכולה להיות לקוד אתי זה חוסר בהירות. אם הקוד האתי לא בהיר וסותר את עצמו, זה יכול להוביל לוויכוחים קשים בתוך המקצוע ולהקשות מאוד על קיבוע התנהגות מסוימת. לכן גם עדיף להמעיט מאשר להרבות - יש לכתוב קוד המנסה לקבע את ההתנהגות שהמקצוע מסכים שיש לקבע, במקום לנסות ולכתוב דברים כלליים או גורפים מדי כך שלא יהיה קונזצנזוס במקצוע על אכיפתם. לבסוף, בכתיבת קוד אתי (כמו בכל מערכת חוקים) חשוב להבין את ההשלכות הלא-טריוויאליות של החוק. לחוקים יש לעתים קרובות השפעה שאליה לא כיוון המחוקק, וחשוב להבין את הדינמיקה של השימוש בקוד האתי ואת ההשלכות שיהיו לו למעשה.

אז בואו נדבר על הקוד האתי שכתב אסא כשר לאקדמיה בישראל. נתעלם מכך שקוד אתי אמור להכתב, מכל מה שאמרתי למעלה, על ידי המוסד ולא על ידי גורם מהחוץ, כך שמראש היה זה לא אתי מצד כשר לכתוב קוד אתי. מה אומר הקוד למעשה?

מטרת הקוד היא שירות המשטר

זה קוד מעט ארוך, אבל הוא מתחיל בהגדרת פעילות אקדמית ופעילות פוליטית. בולטות שתי נקודות:
   1. הקוד מגדיר "פעילות אקדמית" בין השאר ככל פעילות בה איש סגל אקדמי מציג את עצמו ככזה.
   2. הקוד מגדיר "פעילות פוליטית" בין השאר ככל פעילות התומכת\מתנגדת לעמדה הנמצאת במחלוקת ציבורית מוכרת, כגון כזו הבאה לידי ביטוי בשיח הציבורי.

אלו הגדרות מוזרות, שבאות לשרת את מה שאסא כשר רוצה לאסור - זיהוי פעילות פוליטית עם מוסד\איש אקדמיה. כפי שנראה בהמשך זו מטרת הקוד, וזו מטרה הזויה - קוד אתי בא לקבע התנהגויות מסוימות של אנשי המקצוע על ידי עצמם, לא ליצור מראית-עין כזו או אחרת בעיני הציבור! במקום לשרת את אנשי המקצוע בקביעת נורמות לעצמם, הקוד הזה בא לעזור למדינה, שלמענה הוא נכתב, לבטל את ההשפעה הציבורית של אנשי אקדמיה.

דיסציפלינות ככלי למשטור האקדמיה

הקוד מחלק את המחקר ל"דיסציפלינות" על מנת לקעקע את זכות המרצים לדבר על מה שמחוץ לתחום התמחותם.

כבר בכלל הראשון בקוד אנו נתקלים בהיבט מוזר: אסא כשר מדבר על חופש הפרסום של הסגל האקדמי, איש איש "בתחומי הדיסציפלינה" שלו.

מה בדיוק הדיסציפלינה שלי? אני בעל הכשרה בפיזיקה, אבל אני מנסה עכשיו לכתוב מאמרים גם בתחומים אחרים, כגון מדעי המחשב, דמוגרפיה, ותורת ההכרה. על פי סעיף זה, אין למוסד האקדמי שלי חובה אתית להגן על חופש המחקר והפרסום שלי בנושאים אלו. זה כמובן אבסורד מבחינה אקדמית - אף אחד לא אומר לשני איפה לפרסם ובאיזה "דיסציפלינה", החלוקה לתחומים שונים היא ממילא מלאכותית ולמרות שהיא לרוב נשמרת יש הפרות שלה וזה בסדר. זה בהחלט צריך להיות חלק מהחופש שלי לפרסם "מחוץ" לדיסציפלינה "שלי" - והמחיר שאני אשלם על כך, אם יהיה, יהיה מחיר אקדמי ולא אתי (= פחות קידום בתוך החוג שלי, ולרוב  גם פחות קבלה בתחומים אחרים). אין שום סיבה אתית לחלוקה לדיסציפלינות, והיא משמשת כאן רק בעצם לקעקע את ההגנה האקדמאית שזוכים לה חברי הסגל.

הקוד עמום ומשרת את הסטודנטים במקום את הסגל

נקפוץ לסעיף 3 (בפרק א): "מוסד להשכלה גבוהה יגן על הסטודנטים שלו מפני פעילות פוליטית או פעילות אחרת של חבר הסגל האקדמי שלו החורגת ממסגרת חופש ההוראה"

משפט זה בעייתי מכמה בחינות, אבל אולי העיקרית שבהן מבחינת בניית קוד אתי היא שהוא משרת את הסטודנטים במקום את המרצים. סעיפים כאלו גורמים לקבוצות לחץ מחוץ למקצוע לקבוע לבעלי המקצוע איך להתנהג. בהתאם לדינמיקה הידועה, הדבר יעשה לא באופן "חינוכי" כפי שאסא מדבר עליו במבוא לקוד אלא בתהליכים פסאודו-משפטיים ומשפטיים, ויוביל להגדרה דה-פקטו של הפרות סעיף זה על ידי אגודות סטודנטים וגופים דומים במקום על ידי הסגל האקדמי. זהו כשלון קולוסלי בבניית קוד אתי, בלי קשר לתוכן של הסעיף.

אבל אם כבר מדברים על התוכן - מה זה אומר בכלל, "יגן על הסטודנטים שלו"? הסטודנטים שלי צריכים "הגנה" מפני פעילות פוליטית או "אחרת" שלי? אני הייתי רוצה לחשוב שהם לא זקוקים להגנה מפני זה שהם ייקראו בבלוג שלי שאני, למשל, נגד ההתנחלויות, ושהמשטרה (ולא המוסד האקדמי) יספקו להם הגנה מפני מרצים שחס-וחלילה ייתנפלו עליהם עם גרזן. במקרה הטוב, הסעיף הזה מנוסח באופן מאוד מרושל ועמום, מה שמקשה מאוד על יישומו ואפילו הבנתו. שוב, כשלון קולוסלי בבניית קוד אתי.

מה שסעיף זה כנראה מנסה לעשות זה למנוע מרצה לנצל את ההרצאה כדי להרצות על דעותיו הפוליטיות במקום על חומר הלימוד. אבל במקום לקבוע ברורות מה אסור ומה מותר מבחינת התנהגות המרצים, הוא מעניק את הכוח לסטודנטים ומנוסח בצורה כה מרושלת שהוא מעניק להם כוח רב מאוד.

עוד הערה קטנה - בהמשך מבהיר הסעיף שדיון בצורה אקדמית ו"מכובדת" בנושא טעון פוליטית הוא דווקא תקין. אני חושב שבכך הוא דווקא עוקר את העוקץ מדבריו של יובל נוח הררי, למשל, שטוען שהוא יפר את הקוד האתי בכך שהוא ידון בנושאים כאלו. אולם, אותי מאוד מכעיס הרעיון הזה של לקבוע אתית שצריך להיות "מכובד". להיות מכובד זה נחמד, זה לא צריך להיות תנאי אתי.

עוד יותר מעצבן זה הצורה שבה הקוד מנסח זאת, "הצגה מקצועית ומכובדת של הטיעונים לכאן ולכאן". אין ולא צריכה להיות שום בעיה אתית לדון בצורה מקצועית ולא מכובדת או מכבדת בלמה כדור הארץ אינו שטוח, או למה הוא נוצר לפני מיליארדי שנים, ובלי שתהיה חובה אתית על המרצה לכבד את הדעה הנגדית או להביא את הטיעונים בשמה. יש לדון תמיד בצורה מקצועית, כן, אבל זה בדיוק אומר לא לתת כבוד לתאוריות שאולי רווחות בציבור אבל שאין להן רגליים אקדמית, וחלוטין לא אומר שחובה להביא א הטיעונים "משני הצדדים" כאילו שיש איזושהי לגיטימיות לעמדה רק בגלל שהיא מקובלת, או לפחות שנויה-במחלוקת, בציבור. סעיפים מסוג זה הם סעיפים שבריאתנים מנסים להגניב לתוכניות הלימוד כדי ללמד את הבריאתנות לצד האבולוציה, כאילו אלו היו שתי תאוריות לגיטימיות מתחרות.  שוב, הקוד נותן משקל לדעת הציבור ובכך נותן להם כוח ומשרת אותם במקום לשרת את בעלי המקצוע עצמם, את הסגל האקדמי. בכך הוא כשלון קולוסלי באיך לבנות קוד אתי נכון.

אעיר גם שלמרות שקוד אתי זה אמור לשרת את "אם תרצו", יש בו בסעיף זה דווקא פסקה חשובה ליברלית, שמאחוריה אני יכול לעמוד: "מוסד להשכלה גבוהה... ינקוט בצעדים מעשיים כנגד כל פעילות פוליטית כזו הפוגעת בחופש הביטו או חופש היצירה של סטודנטים ואגרונים אחרים". אני אוסיף על כך שמאחר שפעילויות אם-תרצו פוגעות בחופש הביטוי של סטודנטים ומרצים, הרי שבהתאם לסעיף זה יש לנקוט בצעדים מעשיים כנגדם, כגון למשל לסגור את תאי הארגון. (היפרבולה, היפרבולה!)

לב הקוד: איסור מראית-עין של זהות פוליטית

סעיף (4) הוא לב הקוד: "מוסד להשכלה גבוהה... יינקוט צעדים מעשיים כנגד כל התנהגות היוצרת מראית-עין טבעית של הזדהות המוסד ... או הסגל האקדמי... עם פעילות פוליטית"

סעיף זה משמעותו היא שאסור לחלוטין לכל איש סגל להתבטא בכל נושא טעון פוליטית. האמת שאני לא חושב שזה מה שאסא כשר כיוון אליו, אבל זה מה שיצא לו כי הקוד מנוסח כל-כך גרוע. כי הקוד מעניק את הבחירה מה מותר ומה אסור לציבור, בהתאם למה ששרוי בדיון ציבורי, במקום לקבוע על ידי ולמען בעלי המקצוע עצמם (המרצים) מה הם רוצים לאפשר ומה לאסור. השימוש במונחים פסאודו-משפטיים כגון "מראית עין טבעית" רק יגביר את המשפטיזציה סביב הקוד הזה, אם חלילה יאומץ.

האמת, שגם לא ברור לי איך אפשר לדרוש בישראל ממוסד שלא להיות מזוהה פוליטית, בייחוד על פי ההגדרות של אסא כשר. האם הוא יכול לומר לי בכנות שיש פעילות כלשהיא של אוניברסיטת אריאל שאינה מזוהה פוליטית? עצם קיומה שרוי במחלוקת ציבורית. גם הדת היהודית, למקרה שאסא כשר לא שם לב, שרויה במחלוקת, אז האם צריך לפרק את אוניברסיטת בר-אילן כי היא מזוהה-פוליטית, על פי הגדרותיו המוזרות? [אהם, לא, לפחות לא מסיבה זו.]

היבטים אלו לא מדאיגים את כשר ולא היו בראשו כי הדינמיקה של מימוש הקוד תהיה כזו שהם לא יעלו. מה שיעלה יהיה רדיפה לא של עמדות טעונות-פוליטית או שרויות במחלוקת באופן כללי, אלא תקיפה של עמדות פוליטיות מאוד-מסוימות, של השמאל. הקוד האתי הזה, אם ייתקבל, לא יישמש לניקוי האקדמיה מכל עמדה ציבורית (מעשה נורא בפני עצמו), כפי שהוא טוען על-פניו, אלא לניקויה מנקיטת עמדה שמאלנית.


מנגנון פיקוח פנימי

אני רוצה לציין כי שמעתי על הקוד הזה שהמדינה תאכוף אותו, אך לזכותו כשר אומר בפירוש שרק מוסדות המוסד הם שיאכפו אותו. זה דווקא בסדר.

"יחידות אקדמאיות" סובלות הכי הרבה

בפרק ב (יש רק שלושה פרקים, זה כבר נגמר) כשר מתחיל בלהחליט בשביל המוסדות האקדמיים ש"יחידה אקדמית" תעסוק במחקר רק בדיסציפלינה שלה, ואיך לעשות זאת. היא חייבת לקיים את "המתודולוגיה המקובלת בקהילה האקדמית הבינלאומית של הדיסציפלינה". נראה לי שזה מכוון כנגד חוגים כגון לימודי מגדר, כדי להכריח אותם לקבל נורמות מתודולוגיות מדעיות. רק שדוגמה זו רק מראה כמה כלל זה הוא לא רק דרקוני (תן למוסדות חופש לקבוע בעצמם איך ומה לחקור!) אלא גם נואל - הרי בדיוק חוגים אלו יוכלו להצדיק את המתודולוגיות הכושלות שלהם על ידי הסתמכות על הקוד הזה. הקוד הזה למעשה יגן עליהם מפני דרישת האוניברסיטה, אם תהיה כזו, לשפר את המתודולוגיה שלהם.

כשר קובע גם שהיחידה האקדמית תציג מגוון רחב של נושאים וזרמים בדיסציפלינה, וחובה על יחידות שלא עושות זאת להציג מעין אות-קלון, הודעת אזהרה, שהן מציגות את הדברים רק מתוך זרם צר באקדמיה. כי כנראה שהציבור צריך לדעת שהיחידה האקדמית הקודמת שלי עסקה אמנם בתרמודינמיקה קוונטית אבל רק מנקודת מבט של דינמיקה של מערכות פתוחות, ולא מנקודות המבט של גישות כגון טיפיקליות או הדרוויניזם הקוונטי. נו באמת. התמחות היא לחם חוקו של כל מרצה, חוג, ו"יחידה אקדמית". זה לגיטימי לדרוש, ככלל אתי, שההוראה תדבר גם על זרמים אחרים במחקר כדי לתת לסטודנטים אופק רחב יותר, אבל אות-הקלון שמנסה כשר להדביק על לימוד של נושאים מצומצמים הוא מגוחך.

עוד יותר בעייתית היא הדרישה שהיחידה תנקט "בצעדים ברורים" כנגד מראית-עין (רק מראית-עין!) של העדפת מבחר צר בשל "שיקולים הקשורים בפעילות פוליטית של חברי הסגל האקדמי של היחידה". וואללה. אז אם נגיד חברי היחידה מתנגדים לסחר בנשים ולכן עושים שיעור בלימודי מגדר בו הם מדברים על הנושא, אז אסור להם לעשות את זה כי זה מונע "רק [מ]שיקולים הקשורים בפעילות פוליטית" שלהם? הפעילות הפוליטית והאקדמית לעתים קרובות "קשורות" זו לזו, ואין בכך שום פסול אתית, כל עוד הפעילות האקדמית היא בסטנדרטים אקדמיים.

נושא זה חוזר על עצמו בסעיף 4 (כינוסים), 5 (פרסומים), 6 (קליניקות) ועוד. כשר באופן למשל כופה על האקדמיה לקיים כינוסים\פרסומים\קליניקות רק "במגוון רחב של נושאים וזרמים של הדיסציפלינה" (ומה אם המכון רוצה לקדם טכניקה קלינית מסוימת, או נושא או זרם מסוים? זה אסור, מסתבר.), או לחלופין לשאת אות קלון. ושוב גם חוזר כשר לרעיון שאם הכינוס "מתפרש באופן טבעי כפעילות פוליטית" אז הוא אסור - שוב, למרצים אסור לדבר בנושאים שיש בהם דיון ציבורי, אסור לאקדמיה להביע דעה בנושאים בדיון ציבורי. לפחות לא בלי אות קלון.

נושא זה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. ושוב. למשל, סעיף 8 קובע כי "יחידה אקדמית... ותנקוט בצעדים מעשיים כנגד כל התנהלות היוצרת מראית-עין טבעית של הזדהות ... הסגל האקדמי שלה עם פעילות פוליטית". זה כמובן לחלוטין בלתי אפשרי, לא תוך כדי מתן אפשרות לסגל האקדמי להתבטא באופן כלשהו, אי פעם, בנושא השרוי במחלוקת ציבורית (כגון, למשל, האם יש אלוהים, או האם לקיים מוסד אקדמי בשטחים זה בר-הצדקה).

ההגבלות המטיל החוק על היחידות האקדמאיות הן ההגבלות הדרקוניות ביותר שלו, שלחלוטין אי אפשר לקיימן בלי לסתום את הפה לחלוטין לאקדמיה.


מינויים אקדמאיים חייבים להיות לא-פוליטיים, ולכן פוליטיים

סעיף 3 מדבר על מינויים אקדמיים, ומתחיל דווקא טוב מאוד - בפירוט של השיקולים הרלוונטיים לבחירת וקידום מועמד (יכולת מחקר, פרסום, הוראה, ואיך אלו משתלבים במחקר והוראה ביחידה האקדמית). הוא בפירוש מזהיר לא לתת משקל לשיקולים של פעילות פוליטית; אני מסכים.

ואז הוא מיד סותר את עצמו, כשהוא אומר ש"היחידה האקדמית תיזהר אף מפני החשש שמינוי אקדמי חדש יתפרש באופן טבעי כנגוע בשיקולים של קירבה פוליטית". איך אפשר לעשות את זה, בלי לתת לשיקולים של פעילות פוליטית להשפיע על בחירת המועמד? אי אפשר. הקוד סותר את עצמו, מה שרק יוביל לוויכוחים ובעיות. ושוב, כמובן, השיקול של "מראית העין" נכנס, ובכך נותן כוח להמון במקום לתת לבעלי המקצוע להחליט בינם-לבין-עצמם מה נכון לעשות ומה לא.

העיקר בהוראה דווקא בסדר

הסעיף שאמור להיות העיקרי בקוד הוא סעיף 2 בפרק ג, הוראה בכיתה, שם אומר כשר שמרצה "לא ירשה לעצמו לסטות מן הסילבוס ... לא לשם פעילות פוליטית ולא לשם הטפה דומה, מעבר לסטייה רגעית של מה בכך. סטייה משמעותית, לשם פעילות פוליטית או הטפה דומה, היא בלתי ראויה..."

אני מסכים לכך. המרצה צריך בגדול ללמד את החומר שבסילבוס, ואין לבזבז את זמן השיעור על דברים אחרים. זה לא קשור כל-כך לפעילות פוליטית, אגב; גם אסור למרצה לעסוק בהרחבה בחיבתו לגינון ושתילי הפטוניה שלו. חובתו כלפי התלמידים היא ללמד אותם את החומר, ובזבוז זמן רב (מעבר ל"סטייה רגעית של מה בכך") על דברים אחרים אינה נאמנה לחובה אתית זאת. מסכים.

אגב, סעיף 4 (היחס לסטודנטים) מראה שוב את הגישה המוזרה של אסא כשר לשרת את הסטודנטים במקום את המרצים שלהם הקוד מיועד-לכאורה. הקוד קובע כי מרצה "יכבד את רצונם של הסטודנטים בכיתה שלו להרחיב את ההיכרות שלהם עם נושאים, מתודות ואסכולות". ואללה, והנה אני חשבתי שהוא צריך ללמד אותם את מה שנראה לו ולראש החוג וכדומה שחשוב, ולכן שמו אותו בסילבוס, במקום את מה שנראה לסטודנטים כחשוב.

שפיטות הסגל האקדמי בפני הסטודנטים ניכרת בציטוט הבא: "חבר הסגל האקדמי יכבר את בקשתו של סטודנט להבהיר את הקשר בין דבריו בכיתה, שיצרו בסטודנט מראית-עין של פעילות פוליטית, ובין [סיק]דיסציפלינה של היחידה והסילבוס של הקורס. חבר הסגל האקדמי יעשה זאת באופן ענייני, מפורט ומנומס או יודה בטעותו".

הפסקה האחרונה מראה כמה הטקסט הזה מעוות, ולא נועד לשרת את המרצים אלא קבוצות לחץ אחרות. קוד אתי אמיתי, שנועד לשרת את בעלי המקצוע, היה פשוט קובע שיש ללמד את חומר הלימוד במקום להשפיט את המרצה בצורה כזו.

חובת ההצהרה המוזרה

יש עוד סעיפים בקוד, אך הנושא הבעייתי העיקרי שחוזר הוא נושא ההזדהות. נראה שכשר חושב שחובה על כל פרופסור ללכת עם שלט שאומר "אני לא מייצג את המוסד האקדמי שלי". זה האמת יותר מסורבל מכל דבר אחר, ובפועל דרישה כזו תיצור רק פתח להאשמות-סלקטיביות בהפרת הקוד האתי.

כך למשל הקוד אומר שחבר סגל יכול להשתתף בהפכנה בקמפוס רק אם פעילות זו "לא תתפרש באופן טבעי בתור הזדהות של... [בין השאר] הסגל האקדמי ... עם פעילות פוליטית". מה?! איך אתה יכול להשתתף בהפגנה בלי שזה ייתפרש כתמיכה פוליטית בה? זהו סעיף מנוסח-ברישול שמנסה למעשה פשוט להקשות על כל פעילות פוליטית של חברי הסגל, באצטלא של שמירה על נייטרליות של המסד האקדמי.

(כדרך אגב, בסעיף 11 הקוד אומר שאסור לתמוך בחרם אקדמי. לא ברור לי מה דעתי על כך, אבל מוזר לי שזה לא עשה כותרות גדולות יותר.)

בדומה לכך, כתוב בקוד כי "חבר הסגל האקדמי ישמור על הבחנה חדה וברורה בין עצמו לבין המוסד להשכלה גבוהה". נראה שמה שכשר מכוון אליו זה שוב הקטע של ההזדהות, כי הוא כותב בפסקה הבאה שאם חבר הסגל מזכיר את שם המוסד הוא צריך לציין "באופן בולט" שפעילות זו אינה מייצגת את המוסד. למה חבר סגל אקדמאי צריך לציין שדעותיו לא בהכרח מייצגות את דעת המוסד שלו, ואילו פועל מפעל לא צריך לציין שדעותיו לא מייצגות את דעת המפעל שהוא מועסק בו? לאסא פתרונים. בפועל, זה נראה לי רק כלל שישמש למצוא אשמים-בדיעבד בהפרת הקוד האתי.

אגב, קטע מבדר הוא שפסקה זו אומרת גם ש"לפיכך, חבר הסגל האקדמי במוסד להשכלה גבוהה לא ישתמש בנייר המכתבים של אותו מוסד במסגרת הפעילות הפוליטית שלו". שזה בדיוק מה שאסא כשר עשה - המכתב שהוא שלח לבנט נושא בראשו את שם המוסד האקדמי שלו, וזאת למרות שפעילותו של אסא כשר בבירור נמצאת במחלוקת ודיון ציבוריים. לא רק זאת, אסא כשר גם לא הבהיר מייד ובבירור במכתב שלו שדעותיו אינן משקפות את דעות עמיתיו או את דעת המוסד שלו. אסא כשר מפר את הקוד האתי שלו עצמו. וזה פשוט כי הדרישה הזו לדיסקליימר היא דרישה דרקונית שאינה סבירה, אז הוא מראש אפילו לא באמת חשב ליישם אותה. ככה לא מדברים אנשים, דרישות כאלו הן דרישות דרקוניות שלא ימולאו וישמשו רק לסחיטה ואיומים.

סוף דבר

הקוד נגמר בעיקר, בציטוט נוסף (לא ברור לי מאיפה): ""לכן, [חברי הסגל האקדמי במוסד להשכלה גבוהה,] תמיד עליהם להיות מדויקים, לגלות איפוק מתאים, לבטא כבוד לדעותיהם של אחרים, ולעשות כל מאמץ להבהיר שהם אינם מתבטאים בשם מוסדותיהם"".

אחת מהרעות החולות של קודים אתאיים היא שהם מנסים לכפות על אנשים יותר מהדרוש. כותביהם לא עומדים בפיתוי להכניס כמה קודי מוסר "כלליים" ולכפות את המוסר האישי שלהם, במקום להתמקד במה שחשוב לארגון או למקצוע. אין שום סיבה בעולם לדרוש מהפרופסורים להיות תמיד מנומסים ומאופקים, לגלות כבוד לכל דעה, וכדומה. זו דרישה פוריטנית והרסנית, שאם היינו מקבלים אותה היינו מאבדים הרבה חברי אקדמיה מעולים.

אך זהו רק ספיח לשורה התחתונה של הקוד, שהיא מילולית השורה האחרונה בו - על חברי הסגל תמיד לעשות כל מאמץ להבהיר שהם אינם מתבטאים בשם מוסדותיהם. נראה שלשם בעיקר כיוון כשר, כעיקר הקוד. וזו דרישה מתמיהה מאוד. לא רק שהיא אינה אנושית (אינך יכול ללכת כל הזמן עם שלט שאומר שדעותיך הן אינן דעות המוסד שלך), אלא שגם אם תתקבל היא הרי לא תשיג דבר מעבר להצהרות דיסקליימר אלו. ומה נשיג בכך? כלום. זה שטותי.

במקום לבנות קוד אתי שישרת את הסגל, אסא כשר בנה קוד אתי שיכפה על הסגל אי-פעילות פוליטית. קוד שכפי שהוא כתוב הוא עמום, סותר את עצמו, בלתי ניתן ליישום, ולעתים קרובות לא-מועיל ואף מזיק. קוד שאם ייושם לא יחול על מקרים בולטים של הפרתו, כגון קיום אוניברסיטת אריאל ובר-אילן, אלא יישתמשו בו להטלת מורא על השמאל והשתקתו באקדמיה.

לאמיתו של דבר, זהו אינו קוד אתי. זהו לא קוד שבא למסד עבור חברי המקצוע איך להתנהג, אלא מסמך שמכוון לתת לציבור ולסטודנטים את הכוח להכריע איך הסגל האקדמי יתנהג.

יום שבת, 20 במאי 2017

למה אני לא שמאלני

כששואלים אותי אם אני שמאלני או ימני, אני לרוב אומר "שמאלני". אבל האמת היא שאני יותר מרכז. אני מכבד מאוד את מנהיגי השמאל, הרבה יותר מאת מנהיגי הימין, כולל את זהבה גלאון. אבל יש הרבה דברים שבהם אני יותר בימין.

הנה דוגמה קטנה ללמה אני לא באמת בשמאל: בפוסט שהיא פרסמה בפייסבוק זהבה גלאון כתבה
השבוע הגשתי הצעת חוק שתשנה את פני הדמוקרטיה בישראל - די לוועדות מסדרות, מועצות חכמים וקבלני קולות. הצעת החוק הזו נותנת לכל אזרחי ישראל את הכוח להחליט מי יהיו חברי הכנסת שלהם, בכל המפלגות, והם כולם ייבחרו בשיטת הפריימריז הפתוחים, שהיא הדמוקרטית ביותר מכולן.
(לפרטים, ראו כאן).

יש בשמאל נטייה מעצבנת להגיד לאנשים אחרים מה לעשות. זה שגלאון חושבת שזה טוב לבחור בשיטת פריימריז פתוחים, לא אומר שזה מה שאחרים חושבים. ואת יודעת מה דמוקרטי, גלאון? לתת להם להחליט. זכותם לבחור במפלגות שבוחרות את נציגיהן בפריימריז פתוחים, או סגורים, או שהן מפלגות-של-איש-אחד שעל פיו יישק דבר, או מה שהם יירצו. אם לבוחר חשוב שיהיו פריימריס פתוחים, המפלגות יקיימו זאת. ואם הבוחר יעדיף, נאמר, את "מפלגת יאיר לפיד" - נצטרך לכבד את רצונו. זה דמוקרטי.

עוד דבר שמעצבן אותי בסיפור הזה זה שנראה שגלאון מציעה הצעות חוק מתוך אידאולוגיה, במקום לשקול את העניין מדעית. לאידאולוגיה יש מקום חשוב - לקבוע את היעד שיש לשאוף אליו. אבל היא לא יכולה לקבוע איך אפשר להגיע אליו. אני די בטוח שגלאון לא שאלה מומחים למדעי-המדינה איך למנוע "וועדות מסדרות, מועצות חכמים וקבלני קולות" - ולו בגלל שאלו וודאי היו מספרים לה על העיוותים הלא-פחותים-מכך שיוצרת שיטת הפריימריס הפתוחים. במקום לבדוק עם המומחים איך להשיג את היעדים, נראה שהיא שולפת תוכניות אידאולוגיות מהבטן.

מקרים שכאלו גורמים לי להיות שמח שהמפלגה שלי [היא "שלי" כי אני כמעט החבר היחיד בה; אפשר לספור את חבריה על יד אחת, נראה לי], מפלגת "אור", מאדירה בראש ובראשונה את החופש. זה לא כל הסיפור, כמובן, יש סייגים לחופש (כגון שווין), אבל עדיין - הנטייה הבסיסית של "אור" היא לתת לאנשים לעשות מה שהם רוצים, במקום לכפות עליהם בכוח דברים.

מצד שני, באותו יום ממש כתב ראש המפלגה שלי, ירון ידען, פוסט נגד האוניברסיטה העברית שכן היא "אסרה" על השמעת ההמנון. [לא דובים ולא יער - זו סתם השמצה ימנית.] נו, מה אגיד, גם אצלנו יש מה לשפר. 

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

למה להאמין באל זה מטומטם

רוגל אלפר פרסם לאחרונה טור-דעה[1] בו הוא מדבר על כך ש"להאמין באלוהים זה טמטום". בתגובה עוזי ברעם שואל אם גם לייבוביץ היה מטומטם (ומאז רוגל אלפר השיב שלא, לייבוביץ לא האמין באלוהים).

אני רוצה להצהיר כאן שאלפר צודק - להאמין באלוהים זה מטומטם. למה? כי להאמין באלוהים זה להאמין בתאוריית הקונספירציה העילאית. זה להאמין בכך שיש משהו שאי אפשר לראות, ובכל זאת "לראות" אותו במציאות שסביבנו. לראות אלוהים שמסתתר - מסתתר כל כך טוב, שהוא ממש נראה כמו משהו שלא קיים, ולמרות זאת להזות את דמותו בבירור, לומר שכל השמיים זועקים את קיום האל. הדתיים רואים את מה שרוצים לראות, במקום את המציאות, מסרבים לראות את המציאות חסרת האל ומדמיינים אותו לתוכה בכוח. הוזים אותו לתוכה. זה מטומטם.

והאל הזה, הוא כמובן ממש כמונו - רואה, שומע את תפילותינו, יש לו תכלית, הוא נותן צווים והוראות, הוא מרוצה או לא מרוצה.... הוא רק "יותר" מאיתנו את כל זה, ולא "גשמי", הוא... סופרמן. סופרמן חסר גוף. זה ילדותי. וזה שאמונה הזויה וחסרת בסיס זו סותרת את כל מה שידוע לנו על איך שהתודעה והמוח האנושי עובדים, זה כמובן לא מטריד אותם. זה... טמטום. זו דמות ילדותית של האל, זו אמונה ילדותית, זו אמונה טיפשית. מטומטמת.

זה לא סתם אמונה שגויה. פעם היה שגוי אבל ממש לא טפשי להאמין, למשל, בכך שאל כלשהו יצר את המינים על פני כדור הארץ, ואולי את היקום כולו - זאת בגלל שלא היה הסבר חלופי להיווצרות החיים. היה ברור שבעלי החיים הם מכונות מופלאות, והמודל היחידי ליצירת מכונות היה תבונה אנושית, וכך הסברה שאיזו תבונה על-אנושית של ישות על-אנושית יצרה את החיים לא היתה משוללת יסוד. האנשים התבוניים יותר יכלו, כבר מראשית הפילוסופיה, להבין ש"אלוהים עשה את זה" זו תשובה לא נכונה ושהחיים נוצרו כנראה איכשהו באופן טבעי, גם אם הם לא יכלו להבין איך, אבל בכל זאת האמונה בכך שהחיים נוצרו על ידי תבונה על אנושית לא היתה מטומטמת.

כמובן שהאמונה שתבונה זו שולטת בהיסטוריה או בחיי האדם ויוצרת דתות כן היתה מטומטמת וטיפשית כבר אז. מספיק להסתכל סביב כדי לראות בבירור - אין אלים, הם לא עונים לתפילות ולא עושים ניסים ולא מנוותים את ההיסטוריה, וכל הסיפורים כנגד כך אינם אלא שקרים או אגדות וסיפורי מעשיות. גם זה היה ברור משחר ההיסטוריה, והחכמים תמיד ידעו זאת. האל של אפלטון ואריסטו, יוצר היקום על שלל בעלי החיים שבו, לא התערב בהיסטוריה ולא יצר דתות. האל הפרטי והמגוחך המתערב בהיסטוריה הגיע מאוחר יותר, עם זיהום הפילוסופיה על ידי הדת. אך עדיין, האמונה באל היוצר כשלעצמו לא היתה טפשית, לפני גילוי האבולוציה. היא היתה עדיין פחות סבירה מהאמונה שיש פה תהליכים טבעיים שאנו לא מבינים (מה שכאמור גדולי התבונה אמרו כבר משחר הפילוסופיה), אבל היא היתה עדיין בגבולות הסביר.

היום, לאחר גילוי אחידות חוקי הטבע, והאבולוציה, ומדעי המוח ומדעי הדת וכן הלאה - האמונה באל המתערב, היוצר חיים או יוצר את היקום, או האל המתכנן ומודע להכל באופן על-זמני, או האלוהות שהיא הטוב-כשלעצמו המתהווה כמציאות: כל אלה הן לא רק אמונות לא סבירות, אלא הן מטומטמות. הן מסרבות להסיק את המסקנות המתבקשות מהידוע לנו מדעית על העולם.

ולא, זה שאתה לא מאמין באל המתערב אלא רק (נאמר) באל המתכנן-מראש לא הופך את האמונה שלך ללא מטומטמת. זה עדיין אל אנושי, אנושי מדי, הסותר כל מה שאנו יודעים מדעית על מה זה תבונה ואיך בנויה המציאות. הנסיגה לדמות אל שכזו אינה אלה רציונליזציה כושלת וחסרת בסיס להצדקת המשך האמונה והמסורת.

אני רוצה להדגיש שהרציונליזציה בדיוק מצביעה על כך שהאדם שמחזיק באמונה המטומטמת כלל אינו מטומטם. הוא זקוק לרציונליזציה בדיוק בשל כך - כדי שיוכל להציד בפני עצמו את אמונתו המטומטמת. וככל שהוא נבון וחכם ומשכיל יותר, כך רק תשתכלל הרציונליזציה שלו. ללייבוביץ, למשל, היתה רציונליזציה מתוחכמת מאוד לדביקותו במצוות הדת. אך אין זה רציונלי לדבוק בדת היהודית אם האל אינו קיים.

והוא אינו קיים. בימנו, האמונה באל המתערב, או אפילו במשהו מעין שכל אלוהי, היא הבל ורעות רוח. דווקא בימים אלו, כאשר אנו על סף טביעה באנשים שחושבים שאין פגם מהותי במסורת הדתית ויש לתת לה כבוד, יש לומר בבירור - זו לא רק מסורת שקרית ולא מוסרית, זו מסורת טפשית. אין מה לתת לה כבוד, יש לדחות אותה בבוז ולקיים בה וממנה רק שיירים תרבותיים מתוך צחוק על אמונות העבר ושמחה שהשתחררנו מעולן ומעול הרודנים הקטנים המצווחים את שם יהוה [2]. יש לדחות את האמונה בגאון ובבוז. אמונה באל, כל אל, היא לא סתם שגיאה. זוהי לא עמדה הראויה לכבוד אינטלקטואלי, ממש כפי שאמונה בעולם שטוח לא ראויה לכבוד. זהו טמטום.

[1] איך לקרוא למאמר בעיתון, כך שנפריד אותו ממאמר מדעי? "כתבה" לא ממש מתאים לתיאור מה שאלפר כותב, זו לא עבודה עיתונאים אלא סתם דעה.

[2] הכוונה לרבנים.

יום שני, 26 בדצמבר 2016

הסכנה החרדית הגואה

כתבתי כבר בבלוג זה אזהרות רבות מעלייתם של החרדים. האמת שלא אכפת לי כל-כך שיהיו הרבה חרדים - זה קצת עצוב שיהיו כל-כך הרבה אנשים החיים בבורות, עוני, ועוורון לאמיתות הגדולות לגבי המציאות, ושמוגבלים מבחינת היכולת שלהם לתרום לחברה ולאנושות בכלל, אבל כל זה רק עצוב, לא נורא. מה שנורא זה שהחרדים אינם דמוקרטיים, ולכן עלייתם מבשרת את קיצה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

הנה כמה נתונים כדי להראות זאת, מתוך הדו"ח האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה. (שימו לב שמצב הדמוקרטיה לא מזהיר גם בקרב הציבור היהודי הלא דמוקרטי, אבל בכל זאת.)

דחיית הדמוקרטיה ניכרת ביותר בשאלה לגבי מידת האיזון הנוכחי בין היהדות לבין הדמוקרטיה בארץ. בקרב הציבור היהודי הלא-חרדי, הדעה נוטה לכיוון שהמדינה דתית מדי (42% הרכיב היהודי חזק מדי, 31% יש שיווי משקל נכון, 21% הרכיב הדמוקרטי חזק מדי); בקרב הציבור החרדי, הדעה היא שהמדינה דמוקרטית מדי (4% הרכיב היהודי חזק מדי, 17% יש איזון נכון, 69% הרכיב הדמוקרטי חזק מדי). בהתחשב במצב העגום של הדמוקרטיה הישראלית היום ועליית ההדתה בה, יש בכך אות ברור לכך שהחרדים מעוניינים במדינת הלכה עם מעט מאוד אם בכלל דמוקרטיה. 

החרדים לא מכירים ברעיון המוזר הזה שלאנשים צריך להיות חופש בחירה ודיבור. רובם (67%) חושב שיש לקחת את זכות הבחירה ממי שלא מסכים להצהיר שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי. (לבושתה של ישראל, כך חושב גם רוב זעום, 51%, מהציבור היהודי הלא-חרדי!) פחות מחצי (43%) חושבים שיש להגן על חופש הביטוי של המתבטאים נגד המדינה (רוב קטן, 59%, מהיהודים הלא-חרדים עדיין מוכן לתמוך בחופש הביטוי בהקשר זה; יי לדמוקרטיה!).

דחיית הדמוקרטיה קשורה לימניות ולגזענות של הציבור החרדי. החרדים ימניים (74%; וזאת לעומת 51% מהיהודים הלא-חרדים), וגזעניים: 68% דוחים את העובדה הברורה שיש קיפוח של ערבים (44% מהציבור היהודי הלא-חרדי גם כן עיוור בצורה זו), .ובעת ובעונה אחת רובם (78%) חושבים שליהודים צריכות להיות זכויות יתר במדינה ("רק" 26% מהיהודים הלא-חרדים חושב כך; כמה מתערבים שרובם דתיים?). זה תמיד תמונת העולם הגזענית: מצד אחד להכחיש את העוול, ומצד שני לדרוש אותו. גם אם הם כבר משתתפים בדמוקרטיה, 94% מהחרדים חושבים שהם צריכים להיות מודרים החלטות בנושא שלום ובטחון (היי, "רק" 70% מהציבור היהודי הלא-חרדי חושב כך! איזה מצב טוב יש לדמוקרטיה שלנו), ו-84% מוסיפים שהם צריכים להיות מודרים אפילו מהחלטות מהותיות בנושאים כלכליים וחברתיים ("רק" רוב קטן, 54.5%, מהציבור היהודי הלא-חרדי מסכים עמם). רוב גדול של החרדים (81%) גם מתנגד למינוי שרים ערביים או היותם חברים בקואליציה (יש גם רוב לדעות חשוכות אלו בציבור היהודי הלא-חרדי; 57%). בכלל, החרדים תופסים את הערבים כסיכון בטחוני (81%, לעומת 40% בציבור היהודי הלא-חרדי), כגורם המתח העיקרי בחברה בישראל (73%, לעומת 48%; אגב, רק 11% חושבים שהמתח בין חילונים לחרדים הוא גורם המתח העיקרי), ולא ממש רוצים לתת להם זכויות במדינה היהודית שלהם.

כמובן שהחרדים דוחים גם את שלטון החוק. כאשר יש סתירה בין ההלכה לבין פסיקת בית המשפט, 96% מהם יילכו בהתאם להלכה. (בציבור היהודי הלא-חרדי,"רק" 21% יילכו בהתאם להלכה.) הם גם לא מאמינים בבית המשפט העליון (6% נותנים בו אמון, לעומת 62.5% מהיהודים הלא-חרדים). 

אולי הנתון המסכם הוא ש-60% מהחרדים חושבים שישראל צריכה מנהיג חזק שלא ייתחשב בכנסת, בדעת הקהל, ובתקשורת. ככה נגמרות דמוקרטיות - בעליית דמגוג, "מנהיג חזק", שמפרק את הדמוקרטיה למעשה. רק 36% מהיהודים הלא-חרדים חושבים כך; נו, עוד יש מעט כוח לדמוקרטיה הישראלית, בקרב הלא-חרדים.

בסופו של דבר, 36% מהחרדים חושבים שהאיום על ישראל הוא שחיקת הרוב היהודי במדינה (איום שלא קיים), ו-11.5% שזה הדרישות להפוך את ישראל ליותר דמוקרטית. גזענות ודחיית הדמוקרטיה, זו האידאולוגיה הפוליטית החרדית.

בניתיים, בקרב הציבור היהודי הלא-חרדי, רק 7% מזהים נכונה את האיום הפנימי האמיתי על ישראל: הדרישה להפוך אותה ליותר יהודית, ופחות דמוקרטית. אני חושש שזה ימשיך להיות המצב. הציבור הלא-חרדי ימשיך להיות מודאג מדברים חשובים, אך שלא מהווים איום פנימי על ישראל (26% חילוקי דעות חריפים, 24% פערים חברתיים-כלכליים, 18% שחיקת הרוב היהודי במדינה (לא קורה!), 15% השליטה ביו"ש). בינתיים, הציבור החרדי יעלה ויגדל עד שהדאגות שלו יעלו על סדר היום, יידחקו את הציבור הערבי ואת ה"שמאלנים הבוגדים" אל מחוץ לגבולות הלגיטימי, וייהדו את המדינה עד שלא תשאר בה דמוקרטיה. זה, זה האיום הקיומי הפנימי על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2016

הגנה מסוימת על דוד ביטן


אני קורא בפיד שלי בפייסבוק כל מיני קריאות להעיף את דוד ביטן מהכנסת בגלל ההתבטאות האחרונה שלו, וכדומה. אז אני רוצה לומר שלמעשה, דוד ביטן לא אמר שום דבר הנוגד את הדמוקרטיה, ולכן יש לקבל את דבריו כחלק מהמשחק הדמוקרטי. זה שאני לא מסכים עמו זה דבר אחד; אבל להעיף אותו מהכנסת?! מה פתאום.

הנה הציטוט המלא:
"אני אומר, אם הם יכולים לא להגיע - זה עדיף. אבל לא משנה, אני לא יכול להגיד להם להגיע או לא. אני רק אומר - הקולות שלנו שיבואו בהמוניהם כדי למנוע את הגידול של המנדטים של הערבים. אתה רואה בדיוק מה עושים בכנסת - הם לא מייצגים את הערבים, הם מייצגים את עזה ואת קטאר ומדינות אחרות. הם לא מייצגים את הערבים. אנחנו בעד דו קיום, הם לא בעד דו קיום, הם בעד שהקיום בינינו יהיה תמיד בעייתי".
כל התקשורת והרשת התנפלה על המשפט הראשון, שבאמת נשמע רע. אבל ביטן אומר בבירור שהוא לא יכול להגיד להם לא להגיע. בהקשר זה, זו לא אמירה אנטי-דמוקרטית, אלא אמירה כנגד המחנה הפוליטי הנגדי. וזה בסדר גמור.

ביטן טועה לצערי שהנציגים של הערבים לא מייצגים את הערבים; עצוב לי שאלו נציגיהם, אבל אלו מי שהם בוחרים לייצגם. זו האמירה הבעייתית של ביטן, שנבחרי הציבור הערבי לא מייצגים את הערבים. זה מערער על על הלגיטימיות של נציגיהם בכנסת. אבל זה שהוא מייחל לכך שהערבים לא יצביעו, תוך כדי עמידה על כך שאין לו שום זכות להגיד להם לא להצביע - זה לא בעייתי בכלל.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

גילגולי נשמות


הבלוג "ישראל חילונית" שמח לארח פוסט מכותב-אורח, שנקרא לו בשם הצנוע "M.R. Genius". מר גניוס מדבר פה על הטיעון כנגד קיום האל הידוע כ"הטיעון מהרוע", והאווילות של התשובות הדתיות לטיעון זה (ה"תאודיציה"), ובפרט על חוסר ההיגיון הפנימי בתשובות הדת.

אני, לעומת זאת, רוצה להוסיף שהתאודיציה פועלת בהגיון הפוך. גם אם נקבל שמבחינת ההגיון אפשרי שאלוהים מחשב חשבונות כך שבסופו של דבר העולם הזה הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים (זו, בסופו של דבר, טענתה של התאודיציה), הרי שחובת ההוכחה על אמירה כה הזויה היא על המאמין. עליו לעשות יותר מלהעלות אפשרות לוגית, עליו להוכיח שזהו אכן העולם הטוב ביותר. וזאת, בלי להניח מראש את קיום האל ונכונות הדת, שהרי בזאת עסקינן.

התאודיציה באירופה ספגה מכה ניצחת על ידי הסופר הצרפתי וולטיר, לאחר רעידת האדמה שהשמידה את ליסבון בשנת 1755. גם אז ניסו הדתיים להגן על מעשי האל בתאודיציה מגוחכת, אך לעגו של וולטיר לטענותיהם בייש אותם והוריד את הטיעונים הללו לשוליים ההזויים של האינטליגנציה האירופית – ובכך, סלל את הדרך לחילון החברה ועליית האתאיזם. למרבה הצער, השואה, אשר על פי כל הגיון וצדק צריכה היתה לגרום לתופעה דומה בחברה היהודית, לא עשתה כן. אולי, לא היה לנו וולטייר.

שאלת מליון דולר

אלפי שנים בני אדם עסוקים בשאלה עתיקה וקשה שעד היום לא מצאו לה פתרון. כל האנשים שקשורים לנושא מעלים את העמדות שלהם בנושא אך פתרון שמוסכם על כל הצדדים אין.

גם אצלי לפני שאני נרדם עולה לי השאלה המטרידה לראש ואז עולות לי תושובות עוד יותר קשות

לפניכם הוויכוח עתיק יומין עוד מתקופת משה למה אלוהים עושה רע לאנשים ולמה אלוהים לא מונע את הרוע בעולם אני מקווה לייצג באוביקטיביות את הצדדים.

אני אתמקד בדיון זה במיוחד על נושא הגלגולים שאמור להסביר את הסבל בעולם.

דיון עתיק יומין

לוגיקה:

איך היית קורא לבנאדם שרואה בעינים שלו תינוק חי נשרף למוות והוא יכול בלחיצה על כפתור אחד למנוע מהתינוק להשרף למוות אבל הוא לא לוחץ על הכפתור הזה?

אני הייתי קורא לו בנאדם חרא מניאק בן זונה אכזרי צמא דם ומשוגע...

אלוהים רואה בשואה מיליון וחצי ילדים נשרפים למוות וזה לא מזיז לו הוא פשוט מחליט לשבת בחיבוק ידים בלי לעשות כלום??  האם אחרי זה אפשר לקרוא לאלוקים רחום וחנון ???

פרקליטו של אלוהים:
אתה לא יודע חשבונות שמיים.. חוץ מזה אולי אלו גילגולים של אנשים רוצחים (או "חוטאים" שדינם מוות) אז מגיע להם ...

לוגיקה:
בחיים לא שמעתי על איזשהי מתמטיקה או חשבון שגורם לך לשבת בחיבוק ידים בזמן שאתה יכול למנוע רצח של ילדים חפים מפשע (בלשון התלמוד: "תינוקות של בית רבן שלא חטאו").

לגבי גלגול נשמות זה בעצם כשהנשמה של מישהו אחרי המוות שלו נכנסת לגוף של מישהו אחר.
אתה טוען שאם היטלר רצח מיליונים לדוגמא ואז מת הנשמה שלו נכנסת בתוך גוף של מישהו אחר והוא אוכל את החרא במקומו נכון?

פרקליטו של אלוהים:
נכון!

לוגיקה:
האם הנשמה רעה ?

פרקליטו של אלוהים:
לא! הנשמה על פי היהדות היא דבר טוב!
היא חלק מהאלוהים  "חלק אלוה ממעל" (איוב לא ב)
"אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא" (ברכות השחר)

לוגיקה:
האם יש לנשמה בחירה חופשית או שהיא כפופה להחלטות של האדם והיצרים שלו? 

נגיד שיש לנשמה את זכות הבחירה והיא טהורה "חלק אלוה ממעל" אז הנשמה הייתה צריכה לעזוב את האדם ברגע שהוא מחליט לרצוח לפני שהוא מספיק לרצוח שהרי הנשמה היא אלוקית וטהורה וממש לא רוצה לרצוח! היות ואנחנו רואים שהיא לא עוזבת את הרוצח או כל חוטא אחר לפני שהוא עושה את החטא משמע שאין לנשמה בחירה והיא מחויבת על ידי האלוהים להחיות גם את האדם החוטא בשביל לאפשר לאדם את זכות הבחירה

פרקליטו של אלוהים:
נו נודניק תגיע לנקודה אין לי את כל היום אלוהים שלח אותי היום לאפריקה להדביק ילדים באיידס

לוגיקה:
אם לנשמה אין בחירה חופשית והיא טובה במהותה היא לא זאת שרצחה היא היתה אנוסה להיות בתוך הרוצח ולהחיות אותו אם כך למה היא אמורה להענש בגהינום ? הרי כתוב בתורה אונס רחמנא פטרי )נדרים כ"ז ע"ב, ב"ק כ"ח ע"ב, ע"ז נ"ד ע"א(.

עכשיו אם הנשמה היא רוחנית ואינה גשמית הרי אי אפשר לגרום לה לסבל על ידי משהו פיזי כמו כוויה או שריפה.

אם נפשט את הטענה שלך שאנשים סובלים נשרפים ומתים בגלל גלגול נשמות. יוצא שאתה לוקח נשמה שנאנסה לחטוא מכניס אותה לתוך תינוק שלא חטא אף פעם ושורף אותו למוות! זאת אומרת הנשמה הטהורה האנוסה שהיא הקשר היחיד לחטא שעשה האדם בגלגול הקודם לא סובלת כי היא רוחנית והיא לא מושפעת מכוויה פיזית. היחיד שסובל פה הוא התינוק שלא עשה כלום? וכל זה בגלל שיש בתוכו נשמה אנוסה?

האם משהו מכל זה נשמע לך הגיוני?

פרקליטו של אלוקים:
הבעיה שלך שאתה איש קטן אמונה עם שכל מצומצם שלא מבין את חשבונות שמים ואת החיבור המדויק של הנשמה לגוף.

לוגיקה:
אז כל שאלה הסבר והוכחה שאני יביא לך אתה תענה לי אני לא מבין נכון. בינתיים אני יותר ויותר מבין שאין כל קשר בין אלוקים להיגיון צדק או טוב! (אני משתמש בלשון נקיה.)

בכל אופן נניח שזה הגיוני להעניש את הנשמה בגלל שהיא מחייה את הגוף של הפושע על ידי זה שנוריד אותה לתוך הגוף ונגרום לגוף נסבול. בעצם זה אומר שאלוהים שמחייה בכל רגע את הנשמות ואת כל בני האדם צריך להענש בשביל כל הפשעים של האנושות בדיוק כמו שהנשמה נענשת בשביל פשעי האדם שהיא מחייה ככה אלוהים צריך להיענש על כל פשעי האנושות ובדיוק כמו הנשמה הוא צריך להתלבש בגוף פיזי ולמות עבור כל הרע שהוא מחייה כל רגע ??!!

נשמע לכם מטומטם והזוי גם לי. אבל זה מזכיר לי את ישו שלפי האמונה של הנוצרים היה התגלות של אלוהים בגוף האדם ומת ביסורים עבור חטאי האנושות.

השאלות הקשות

·         האם אלוהים עושה צדק בעולם?
·         
     האם אלוהים הוא אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד )שמות ל"ד ו)?

·         האם יש איזשהי טענה או סיבה הגיונית לאלוהים להתעלל ולענות למוות מליוני אנשים במשך ההיסטוריה במגיפות אסונות טבע או שהוא סתם נהנה מזה?

·         נראה לך שאותו אלוהים שהתעלם מתפילותיהם של מליון וחצי ילדים שנשרפו למוות בשואה ומתעלם עד היום מתפילותיהם של מליוני ילדים באפריקה שרעבים ללחם וחולים באיידס יענה לך על התפילות המטומטמות שלך? 

·         אולי בכלל השטן הרג את אלוהים באיזשהו שלב בהיסטוריה וככה יהיה אפשר להסביר את כל הטירוף הזה.
·         אז למה באמת אלוהים לא ירד לעולם בתוך גוף אנושי לחטוף בישביל האנושות בדיוק כמו הנשמה הוא הרי מחייה את החוטאים בדיוק כמוה רק שלו יש בחירה?

·         אולי באמת אלוהים ירד לאכול את החרא שלנו כמו שאומרים הנוצרים ואז צריך להמיר את הדת.

התגובה של אלוהים

מסתבר שאני לא הראשון ששואל את השאלות האלה לפני שלושת אלפים שנה שאל אותם לא אחר ממשה רבינו. מסופר בגמרא שכאשר משה רבינו רואה בהר סיני את העתיד שהרומאים מענים את ר' עקיבא הצדיק ומוציאים אותו להורג בייסורים אמר לאלוהים: "ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני." (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ט עמוד ב')

בתרגום לעברית פשוטה אלוהים עונה למשה: גם אם נראה לך שאני מניאק בגלל שאני שופט בנאדם טוב וצדיק למות כמו כלב סתום תפה שלך. ככה בא לי ואם תשאל שאלות קשות אתה תיגמור כמוהו.

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

לדתיים אין כבוד לאמת

תומר פרסיקו פרסם לאחרונה מאמר המלמד זכות על השקר. נו, הוא לא רואה זאת כך, אבל זה מה שהוא למעשה עושה. מתוך רצון לסנגר על הדת היהודית, הוא קובע שיש לבצע טקסים גם אם מה שאנו אומרים בהם לא נכון. כי מסורת וכאלה.
אלפר "מתייחס ברצינות למילים", ולכן לא מברך "גמר חתימה טובה" ולא מתפלל. אבל הברכה הזאת, כמו התפילה, היא טקס. נכון שיש אנשים שלוקחים את המילים האלה במובנן המילולי, אבל עבור רוב האנשים, כולל שומרי המצוות, 'גמר חתימה טובה' אינו איחול מילולי יותר מאשר 'להתראות'. אלה פשוט נוסחאות שאנחנו אומרים אחד לשני בזמנים מסוימים, ומשמעותם הכרה הדדית בשותפות שלנו בקהילה מסוימת, בהיותנו חולקים תרבות משותפת.
- תומר פרסיקו, "גם רוגל אלפר הוא טקס"
אני מסרב לשקר כדי לקיים "מסורת". אם כבר, אני מעדיף לקיים מסורות אחרות של אבותי, כגון אמירת וקידום האמת. אבל מעל הכל, אני חושב שתומר פרסיקו מדגים כאן את חוסר-הכבוד שיש ביהדות כלפי פשט המילים. זה עמוק בשורשי היהדות, זה נובע ישירות משיטת הדרש שפיתחו הפרושים כאשר הם המציאו-מחדש את היהדות. לפרסיקו אין בעיה אם כך שהוא אומר משהו שהוא מילולית לא נכון, כי הוא נכון תחת "פרשנות" מסוימת. וזה שיש אנשים שמאמינים לפרשנות המילולית, נו, זה אולי מצער אבל זה לא נורא.

להפך. זה שיש אנשים המאמינים לפרשנות המילולית זה לא רק מצער אלא זה פועל יוצא בלתי-נמנע של המילים. כאשר אתה מכבד טקסטים ששגויים מילולית, אתה תיצור ותחזק זרמים דתיים הלוקחים אותם באופן מילולי. זאת לא רק בשל הבלבול והאדרת הטקסט כשלעצמו, אלא גם ישירות בגלל דחיית החשיבות של האמת המילולית.

סטיבן פינקר אמר פעם*:
הרעיון שאתה צריך להאמין למשהו בגלל שהוא לא נכון לא בא טבעית לאנשים. ברוב הזמנים והמקומות הצהרת אמונה היתה עניין של סולידריות עם התרבות שלך - אתה אומר שאתה מאמין בדברים כדי להראות שאתה חבר נאמן של הקואליציה, זה עניין של הפעלת סמכות, זה עניין של נימוס ומנהגים. המוסכמות החברתיות הקיימות במדע, בדמוקרטיות, בפורומים אינטלקטואליים מנוהלים-היטב כגון אוניברסיטאות, הקובעות שחייבת להיות לך סיבה לאמונות שלך, שאולי ייקראו לך לספק אותה, שאפשר וקביל להתנגד לך בלי שזה יהיה חוסר-כבוד או עלבון, שסטודנטית לתואר שני יכול לקרוא תיגר על זוכה פרס נובל אם היא ראתה פגם בטיעון שלו וזה לא סימן של חוסר כבוד לא אליו אישית ולא לקהילה. שכל שיח וכל אמונה צריכים להיות מוגבלים על ידי מה שנכון - זו מוסכמה חברתית מאוד לא טבעית. ואז אני חושב שהמדע אבל באופן כללי יותר אני חושב על הנאורות, ההומניזם החילוני, דמוקרטיה מתפקדת היטב - אלו הערכים אשר מניעים את כל המפעלים האלו, אשר המדע הוא [רק] חלק מצליח במיוחד מהם.
   - סטיבן פינקר

זה מה שחוסר הכבוד לאמת-המילולית מגיע אליו, בסופו של דבר: חוסר כבוד לאהבת האמת שמונחת בבסיס המדע, ובחשבון האחרון בבסיס פרוייקט הנאורות כולו. בכך שתומר פרסיקו נוקט בשיטת הדרש, במקום להתייחס בכבוד למילים כפי שדורש ממנו בצדק רוגל אלפר, הוא תומך באופן עקיף בדרכי מחשבה גרועות. אי אפשר לחיות כמו כימרה, להגיד דבר אחד אך להאמין בדבר אחר. השימוש בחשיבת-דרש, אפילו במודע, ייגלוש בהכרח ללא-מודע וישפיע בהכרח חברתית. יש יותר ממספיק חשיבה מסוג זה בארץ, אין לקדמה. יש לומר במקום זאת את הדברים ברורות: אין חתימה, ואין אלוהים. אין לברך גמר חתימה טובה.

---

שתי הערות:

למרות כל זאת, אילו יאמר לי מישהו "גמר חתימה טובה" אני כנראה לכל היותר אומר "אני לא דתי, אבל תודה". אבל זה בגלל שלגרור אנשים לוויכוחים תאולוגיים כשכל מה שהם רצו לעשות זה לברך אותי זה לא הקטע שלי. אבל, אני לא אברך אותם בגמר חתימה טובה בחזרה - זו כבר תהיה הוצאת דבר שקר מפי.

וגם - יוצא שאני כותב הרבה על תומר פרסיקו לאחרונה, זה בעיקר בגלל שאני מעריך אותו אז אני עוקב אחריו בפייסבוק. וגם בגלל שהוא כותב טוב. אין לי משהו מיוחד נגדו, להפך אני חושב שהוא יותר מרשים וככלל צודק מרוב הדתיים. רק חבל שהוא בוחר להצטרף למסורת שקרית, ולפרשה מחדש, במקום לשלול אותה ולהבנות את החברה החילוניות היהודית בצורה דרסטית יותר, צורה הדוחה בבירור את המסורות היהודיות-הדתיות הספוגות בטעות ושגגה.

* כפי שאפשר לראות בסרטון יו-טיוב הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=6UWcQYDI3Ac
The idea that you should believe in something because it's true does not come naturally to people. In most times and places the assertion of belief has been a sign of solidarity with one's culture - you say you believe things to show that you are a loyal member of the coalition; it's a matter of exerting authority, it's a matter of politeness and convention. The kind of social norms that function within science, within democracies, within well-run intellectual forums like universities, which say that you must have a reason for your beliefs, you may be called upon to provide them, you may legitimately be challenged without this being a form of disloyalty or insult, that a graduate student can challenge a  Novel prize winner if she sees a flaw in his argument and it's not a sign of disrespect to him as a person or to the community. That all discourse and all belief are subordinated to what's true is a very unnatural social norm. And then I think science but more generally I think of Enlightenment, secular humanism, well functioning democracy, those are the values that animate all of these enterprises of which science is a particularly successful part.