מה הקשר בין איינשטיין ופגיעה ברגשות דתיים? אין קשר. אז למה דוקינס מדגיש את הפרק הראשון בספרו לשתי סוגיות אלו? לאלוהים, אם תסלחו לי על המליצה, פתרונים. אני אתעלם מבחירה מוזרה זו של דוקינס, ואקדיש רשומה זו דווקא לחלק השני של הפרק הראשון - הדיון בחסינות הדת מפני ביקורת.
דוקינס מבכה על כך שבחברה שלנו מקובל כי "האמונה הדתית פגיעה לעלבונות, ויש להגן עליה בקיר מגן עבה מהרגיל, של כבוד מסוג מיוחד לעצמו, שונה מן הכבוד שכל אדם אמור לגלות כלפי כל אדם אחר". כלומר, הוא מוחה על כך שהדת נתפסת כשונה מדעות אחרות, שאין להעביר עליה ביקורת ולעג כפי שעושים לאמונות בתחום הכלכלה, האומנות, המדע, וכדומה. כנגד, דוקינס מצטט באהדה את דברי המבקר אמריקאי ה. ל. מנקן: "עלינו לכבד את דתו של האחר, אבל רק באותו מובן ובאותה מידה שאנו מכבדים את התאוריה שלו שאשתו יפיפייה וילדיו חכמים". בפועל, למרות שדוקינס מצהיר שהוא לא יצא מגדרו כדי להעליב מישהו, בהחלט נראה שהוא מתאמץ כדי להציג את הדת כמגוחכת, ולהראות קבל עם ועדה את קלונה.
אך רוב רובו של חלק זה של הפרק מודגש לציון מספר רב של מקרים שבהם הדת זכתה למעמד מיוחד, או שרגשות הדתיים נפגעו. רוב הדוגמאות של דוקינס הם מארה"ב, ולכן פחות מרשימות לקורא הישראלי - ואולי גם פחות ידועות לו. אז החלטתי שכדאי למצוא חלופות ישראליות לנאמר.
דוקינס פותח בכך שקל יותר להשיג מעמד של סרבן מצפון בשל סיבות דתיות מאשר בשל סיבות מהותיות, רעיוניות. אין מקום בו זה יותר רלוונטי מבישראל. מספיק שתגיד שאתה לומד בעדה האורתודוקסית הנכונה, ומיד תקבל פטור משירות צבאי כדי לקיים את לימודי התורה. לימודי חול - תצטרך להשלים בזמנך הפנוי, אחרי הצבא. רק לימודי קודש ראויים לכך שיפטרו אותך משירות צבאי. גם "תלמיד" תורה הטיפש ביותר, ששבב תורה לא נכנס אל מוחו העמום, יקבל פטור, ואילו גאון הדור שעומד על סף פיתוח הבנה חדשה של המציאות או פתרון בעיה שהעסיקה מתמטיקאים מאות שנים יצטרך לשרת כמו כולם, כי הרי יש שוויון. סרבני מצפון אמיתיים, שלא מוכנים לשרת בצה"ל או בצבא בכלל, כגון יונתן בן-ארצי, משוחררים רק לאחר חודשי ושנות מאסר אם בכלל. אין כל מקבילה חילונית ל"תורתם אומנותם". שחרור נשים דתיות משירות קל אפילו יותר - הן צריכות רק לומר ש"הכרתן הדתית" אינה מאפשרת להן לשרת בצה"ל. שחרור נשים חילוניות משירות קשה כמעט בו-במידה כמו שירות בנים (מלבד נשים נשואות או בעלות ילדים - וזה כבר נושא אחר וסבוך יותר). בקיצור, האמונה בדת ה"נכונה" מאפשרת לבת לפטור את עצמה משירות צבאי כלל, ובן יכול לפטור את עצמו בשל לימודי אותה דת. זכויות היתר שהחברה - החילונית ברובה - נותנת לדת ה"נכונה" עולים בהרבה על אלו שדוקינס נדבר עליהן.
הדוגמה השנייה שדוקינס מעלה הוא הסירוב לקרוא לעימותים עימותים דתיים. בארץ הלא-מתורבתת שלנו זה פחות נפוץ, אבל גם לכך ניתן למצוא הקבלות - למשל בהפגנה האחרונה למען שלטון החוק ונגד הגזענות בעמנואל. מארגני ההפגנה - אגודות הסטודנטים - נזהרו מאוד שלא להצטייר כאנטי-חרדיים, ואמרו "חשוב לציין שמהות האירוע היא לא לצאת נגד החרדים, אלא לתמוך במערכת המשפט בפרט ובשלטון החוק והדמוקרטיה בכלל". זו, כמובן, היתממות - נכון שמהות האירוע היא שמירה על שלטון החוק והדמוקרטיה, אבל מי שמאיים עליהם הם החרדים ולכן לתמוך בדמוקרטיה זה לצאת נגדם. אבל נוח יותר לאגודות הסטודנטים, שמכילות סטודנטים רבים שמכבדים את החרדים כיהודים ה"אמתיים" (שטות מוחלטת), ולכן לא רוצים "לצאת נגדם". כך מתעלמים מהעובדה הפשוטה שזו הכת החרדית, הדת החרדית-יהודית, שהיא באופן מהותי הבעיה פה - זו מסורת היהודית שמובילה את הכת החרדית לאנטי-דמוקרטיות וריבוי טבעי גבוה, ובכך מסכנת את הדמוקרטיה במדינת ישראל.
אני אדלג על שאר הדוגמאות, ואגיע ישירות לדוגמה השישית , שלה מקדיש דוקינס הכי הרבה מקום, והיא הדוגמה של הקריקטורות הדניות - כמה האסלאם אלים, ואין לפגוע ברגשותיו. אבל דוקינס יוצא במיוחד נגד ה""כבוד" ו-"הבנה" ל"עלבון" העמוק ול"פגיעה" ש"סבלו" המוסלמים". בהקשר זה יש לציין שגם בישראל פגיעה ברגשות הדת היא עבירה פלילית. חוק העונשין קובע (פרק ח - פגיעה בסדרי הממשל והחברה - סימן ז, סעיף 170 והלאה):
עלבון דת
170.[א/146]
ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים.
הפרעה לפולחן
[תיקון: תש"ם]
[תיקון: תש"ם]
171.[א/147]
המפריע במזיד אסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי, או תוקף במזיד אדם הממלא תפקיד באסיפה כאמור או את אחד מבאיה, ואין בידו להוכיח צידוק או הצדק כדין, דינו – מאסר שלוש שנים.
כניסה ללא רשות למקום פולחן או קבורה
172.[א/148]
הנכנס שלא ברשות למקום פולחן או קבורה או למקום שיוחד לצרכי לוויית המת או לשמירת עצמותיו של מת, או נוהג במת שלא בכבוד, או גורם הפרעה לאנשים שנתקהלו ללוויית המת, והכל בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, או כשהוא יודע שהדבר עשוי לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, דינו – מאסר שלוש שנים.
פגיעה ברגשי דת
[תיקון: תשמ"ח]
[תיקון: תשמ"ח]
173.[א/149]
העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שנה אחת:
(1)
מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים;
(2)
משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים.
פגיעה בבניני ציבור ובמצבות
174.[א/150]
ההורס, משמיד או מפיל בנין או מצבה שיוחדו לשימוש הציבור או לנוי או גורם להם נזק, דינו – מאסר שלוש שנים.
מתן הטבות כפיתוי להמרת דת
[תיקון: תשל"ח]
[תיקון: תשל"ח]
174א.
הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו – מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות.
קבלת הטבות תמורת המרת דת
[תיקון: תשל"ח]
[תיקון: תשל"ח]
174ב.
המקבל או מסכים לקבל כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת תמורת הבטחה להמיר דתו או לגרום לכך שאדם אחר ימיר דתו, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס 300,000 לירות.
כלומר, גם במדינת ישראל כנראה שאלוהים הוא מאוד רגיש וצריך שיגנו עליו, המסכן, והדת נורא שבירה ולא יכולה לעמוד בביקורת, חס-וחלילה. והעברת אדם על דתו - הרי זה פשע! העברתו על דעתו הקודמת בנוגע לאיך צריך לנהל את הכלכלה, או האם תורת האבולוציה הנכונה היא הדרגתית או לא - זה בסדר. אבל שישנה את דעתו בענייני דת?! תועבה. את זה אי אפשר להרשות.
בקיצור, למרות שיש באופן יחסי הרבה אתאיסטים בישראל, המצב בה גרוע יותר מאשר מה שמציג דוקינס. בעוד הקהל המערבי שדוקינס פונה אליו שכח, ברובו, מדוע אנשים דתיים חושבים שדתם חשובה כל-כך, הרי שבישראל עבור רבים הדת היא הזהות העצמית של החברים בה. בעוד במערב הדת אינה אלא רעיון או זהות חברתית, בישראל היא זהות עדתית ולאומית, היא משהו חי וגדול יותר מהאדם, שפגיעה בה היא כמו פגיעה במשפחתו או מדינתו. בעוד שבמערב חופש הביטוי מתרחב והכבוד לדת קטן, בישראל חופש הדת והביטוי קטן בהתמדה ככול שגדל אחוז הדתיים, והדת מקבל יותר ויותר כבוד בלתי מוצדק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה