יום רביעי, 28 באפריל 2010

למה הוקינג טועה: על חייזרים ופרדוקס פרמי


הבלוגיה המדעית-אתאיסטית רוחשת בעקבות דבריו של סטפן הוקינג, שחייזרים קיימים כמעט לבטח אבל כדאי לנו מאוד להסתתר מהם. ההגיון של הוקינג פשוט - הידע המדעי על כדור הארץ והיקום מחד ועל האבולוציה וחיים מאידך מראה שצריכות להיות ביקום הרבה מאוד סביבות מתאימות לחיים (כגון כוכבי לכת דומים לכדור הארץ). הן נדירות, אולי, אבל היקום גדול מאוד - כך שסך-הכל יש הרבה. מצד שני, האבולוציה התחילה פה בעצם מיד כשהיתה יכולה - כך שיש לשער שהאביוגנזה (יצירת החיים) קלה ומהירה יחסית, ולכן החיים יתחילו ויתפתחו אבולוציונית לפחות ברוב הסביבות הללו. וזה אומר הרבה חיים, וחלק מהם יתפתחו לחיים תבוניים, ולכן כמעט בטוח שיש חיים תבוניים.

עד כאן אני מסכים עם הוקינג. עכשיו מגיעה השאלה אם אנחנו צריכים להיזהר או לא, וכאן השאלה יותר קשה.

הוקינג אומר שכל גזע שיצליח לפתח חלליות ולהגיע עד אלינו יהיה הרבה יותר מפותח טכנולוגית ומדעית מאיתנו, וזה בהחלט נכון - האנושות עדיין רחוקה מהיכולת לסייר בחלל ולהגיע לכוכבי לכת אחרים (אם כי לא מאוד רחוקה - אם נרצה לפתח כיוון זה). התבוננות באיך מפגשים עם תרבויות בעלי פער טכנולוגי נגמרו לא מעודדת - כדאי לכן שנסתתר, פן גורלנו יהיה כגורל האינדיאנים לאחר גילוי אמריקה.

יש לי כמה בעיות עם הטיעון הזה. אני חושב שהבעיה החמורה ביותר היא שהוקינג לא לוקח ברצינות את פרדוקס פרמי.

פרדוקס פרמי הוא הרעיון שאם חייזרים מפותחים טכנולוגית כאלו קיימים, הרי שהיינו כבר צריכים לראות סימנים לכך - אותות רדיו שלהם, לכל הפחות, אולי צי של ספינות שכורה את האסטרואידים, משהו. למעשה, כל תרבות מפותחת שכזו צריכה להיות מסוגלת ליישב את הגלקסיה בזמן קטן יחסית, אולי מאות אלפי שנים "בודדות". מכיוון שהיקום הוא בן מיליארדי שנים, לא סביר שנמצא את עצמנו בדיוק במצב "בין הזמנים" - סביר שהגענו לעולם לפני ההתפשטות הזו, או אחריה, אבל להגיע בדיוק באותו שבריר הזמן שתרבות זו מתפשטת ביקום נראה לא סביר. נראה אם כך שאין תרבות כזו. אך כאמור זה סותר את הטיעון המדעי הקודם, שקבע שכמעט בטוח שיש חיים אינטילגנטיים אחרים ביקום. סתירה זו היא הפרדוקס.

לי נראה שיש שני פתרונות סבירים לפרדוקס פרמי. הראשון הוא שאנו פשוט לפני - עוד לא התפתחה אף תרבות כזו. אם אנחנו נצליח לעשות זאת, אנו נהיה הראשונים. זה סביר ביותר, שכן ככול הנראה אנחנו הפרי של "הדור הראשון" של חיים ביקום, וחיים אינטיליגנטיים הם התפתחות נדירה ביותר (יש חיים על פני כדור הארץ כבר מיליארדי שנים, ורק אולי כמה עשרות שנים קיימת בו תרבות טכנולוגית כזו שיכולה להשאיר סימנים שניתנים לקליטה על ידי חייזרים). מישהו צריך להיות הראשון, ויתכן שזה אנחנו - למעשה, פרדוקס פרמי הוא עדות שלפחות יש לנו הזדמנות להיות הראשונים.

הפתרון השני הוא שתרבויות טכנולוגיות נוטות להשמיד את עצמן לפני שהן מגיעות להשפעה ניכרת על סביבתן, כגון שיגור אותות רדיו שיאפשרו לנו לראות אותן. לכן אין להם סימנים. אולי אנחנו לא התרבות הטכנולוגית הראשונה, אבל אנחנו גם כנראה לא נצליח להיות התרבות הבין-כוכבית הראשונה - סביר להניח שנשמיד את עצמנו לפני כן, על ידי נשק אטומי, זיהום סביבתי, וכדומה, או שפשוט נושמד באסון טבע.

בהינתן ששילוב כלשהו של תשובות אלו הוא הפתרון של פרדוקס פרמי, המשוואה פתאום נראית אחרת. זה נראה בלתי סביר לחלוטין שאי פעם תגיע אלינו תרבות טכנולוגית מתקדמת יותר. לכן, אין שום טעם להסתתר - הוקינג טועה.

אגב, פתרון זה של הפרדוקס גם מבשר רעות לפרויקט סתי, כלומר לחיפוש אחר אינטילגנציה חייזרית על ידי האזנה לאותות רדיו. על פי הפתרון שאני מציע הסיכוי שנמצא אותות כאלו הוא קלוש, מכיוון שאנו צתריכים להיות התרבות הראשונה שעושה זאת. אך אם נמצא סימנים כאלו לחייזרים זה כבר מפחיד, כי אז זה אומר שהפתרון לא יכול להיות שאנחנו ראשונים ולפיכך הסיבה שאיננו מוצפים באותות כאלו יכולה להיות רק שתרבויות כאלו - כולל התרבות שלנו - נוטות להשמיד את עצמן! (טוב, לא "רק" - אלה שיקולים הסתברותיים, אז יש כאן רק הסתברות גבוהה.)

נ.ב. בעיה נוספת עם הטיעון הוא שהוא לא לוקח בחשבון את האינטרסים הכלכליים של החייזרים. סבירלהניח שהם מעוניינים במשאבי הטבע, שקל יותר לאסוף מאסטרואידים, ולכן לא יטרידו כוכבי לכת, לפחות בשלב הראשון. לכן, אם ניתקל במשהו זה יהיה במכונות וון-ניומן שמפרקות את רצועת האסטרואידים ושולחות חומר במהירות יחסותית למערכות הבית של החייזרים או בונות מערכים תעשייתיים במערכת שלנו. אני לא מאמין שחייזרים יירצו בהתפשטות ביולוגית-פיזית - סביר יותר שהם עברו כבר לפורמט דיגיטלי - אבל אם כן, היכולת שלנו להסתיר את העובדה שיש לנו כוכב לכת בעל תנאים מתאימים לחיים, או שיש עליו חיים, היא למעשה אפסית. כך שגם באפשרות האפסית שחייזרים מתקדמים טכנולוגית אכן יגיעו לכאן, ואכן יבואו במגע עם כדור הארץ - אין שום טעם להסתתר.

(לא, לא קשור לחילוניות.)

יום שני, 26 באפריל 2010

המהפכה החילונית בלבנון

מערכת המשפט בישראל היא שילוב בין מערכת משפט חילונית, שלא מפרידה בין בני אדם על בסיס דת, גזע, ומין, ובין מערכות משפט סקטוריאליות לקהילות הדתיות השונות. זה הפרי הבאוש של מערכת ה"מילט" העותומנית, שסיפקה לקהילות הדתיות השונות באימפריה אוטונומיה חלקית. אבל ישראל לא לבד בכך, ובלבנון נצמדו עוד יותר למערכת המילטית - סמכויות בתי הדין הדתיים מגיעות לא רק לנישואין וגירושים (ומוות), אלא גם לירושה, ואימוץ, ומערכת הממשלה גם היא מבוססת על שיוך למילטים.



והנה, התפתחות מפתיעה הנה קריאה של הלבנונים לביטול מערכת המילטים. צעירים רבים לא מוצאים את מקומם במערכת המילים, ודורשים את חילון המדינה - קרי, ביטול המילטים וכל סממן של אפלייה על בסיס שיוך דתי. הפגנה מול הפרלמנט הלבנוני הביאה 2000 מהם, שזה לא עניין של מה בכך - אך גם מראה, שעדיין לא מדובר במספרים גדולים מספיק כדי שתנועה זה תצלח. אנו בישראל חילונית מאחלים לאחינו הדוגלים בלבנון חילונית בהצלחה במאבקם - שתבוא לבנון חילונית בקרוב בימנו, וישראל חילונית גם כן. ואולי, רק אולי, הפחתת הלהבות הדתיות תביא גם לשלום בין שתי המדינות שלנו.

יום ראשון, 25 באפריל 2010

עכשיו זה מדעי: דתיים מכבים את השכל כשהם שומעים רבנים

אחת הדברים הלא ברורים זה איך אנשים נבונים בד"כ מצליחים להאמין בשטיות שמספרים הרבנים והמנהיגים הדתיים. זה נראה כאילו הם פשוט מכבים את השכל כשזה מגיע לעינייני דת. הולך ונראה שזה בדיוק מה שהם עושים.

מאמר חדש של אופה שכוידט [או משהו כזה; שם דני מטורף] ושות' השתמש ב-fMRI כדי לסרוק את מוחותיהם של מאמינים ולא-מאמינים בזמן שהם שמעו תפילה. נאמר להם שכל התפילות היו מאנשים דתיים, לא-דתיים, או (בשפה שלנו) "מקובל עם כוחות גדולים"; בפועל, כל התפילות היו של מאמינים דתיים רגילים, והושמעו אקראית. החלק המעניין בניסוי היה לראות מה קורה במוח שלהם כשהם שומעים את התפילות.



 הממצאים מראים שהמאמינים הפחיתו את הפעילות של מרכזי המוח שלהם הקשורים לחשיבה ביקורתית ועצמאית, כאשר (ורק כאשר) הם האזינו לתפילות ה"מקובלים":
...והחשוב ביותר, אנו מוצאים הבדלים ברשתות ההחלטה והיחסים החברתיים. הערכות הניגוד מראות הגדלה משמעותית של פעילות בתגובה לדובר לא-נוצרי (בהשוואה לבסיס) וחסך מסיבי בפעילות בתגובה לדובר "מקובל".  
המחברים מסבירים כי מערכות תשומת-הלב והחשיבה-הביקורתית משולבות זו בזו, כך שהקדשת משאבים לאחת היא על חשבון השנייה. המאמינים רצו כל-כך לבלוע בשקיקה את דברי המקובלים שהם למעשה כיבו את הרשתות הביקורתיות שלהם, והכניסו את עצמם למצב היפנוטי בו הם מקבלים את דברי ה"מקובל" ומפקירים בידיו את השליטה בחשיבה שלהם. (ומנגד, הם חיפשו בנרות אחר טעויות בדברי החילונים, כך שהם לא ממש הקשיבו להם; המאזינים החילוניים שמרו על איזון.)

האם תופעה זו ייחודית לדת, או שיש כאן פשוט השפעה של סמכות? הכותבים משערים שיש כאן מנגנון כללי של יחסי אמון, אבל מעירים שיש מחקרים אחרים המראים שזה לא נכון. הפתרון שהם מציעים הוא שהמחקרים האחרים עירבו פעילות אקטיבית הכוללת למעשה שיפוט של הדברים, ואילו הם מדדו פשוט מה קורה בעת הקשבה לדברי ה"מנהיג". אם הם צודקים, נראה שהדת מנצלת מנגנוני אמון טבעיים הבנויים על השתקת המחשבה הביקורתית על ידי קיום דרשות ותפילות בהנהגת "המנהיג".

מהרגע שה"אמיתות" שהיגג המנהיג הדתי נכנסות למוח, לאחר שהן עברו את המחסום הביקורתי שקרס, המוח מתייחס אליהן כאמיתות ולכן קשה לו מאוד לכפור בהן. קל לראות איך שנים ארוכות של חשיבה לא-ביקורתית אך שיטתית שכזו ייצרו מסכת של "אמיתות" שיעוותו את המציאות ויהוו את הבסיס לתורות הקונספירציה שהדת עומדת עליהן.

(ותודה לאפיפנום)

יום חמישי, 22 באפריל 2010

אנחנו מרכז העולם

יש בדת משהו מתורת הקונספירציה - להכל יש סיבה, הכל חלק מתוכנית אחת גדולה, יש יד מכוונת ובלתי נראית, יש מציאות נסתרת שלא מתגלה ישירות... ויש בה גם מן הגאוותנות: הכל מסביבנו, הכל למעננו, יוצר היקום כולו מתעניין בנו, משדר לנו מסרים... ביהדות העניין הזה מקבל מימדים מפלצתיים בעקרון ש"אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל". כך ההוריקנים שפוגעים בארה"ב הם בגלל שצדקנות היהודים הסיטה אסון מישראל והאל הכל-יכול היה חייב להסיט את האסון למקום אחר,
רב יצחק כדורי, מצוטט בערוץ 7 אחרי הוריקן קתרינה ( 13 .ספט. 2005
זו הקריאה מוצא אני לנכון להעבירה לכל אוזניהם של יהודי העולם, שעליהם לשוב לארץ-ישראל בגלל סיבת הסכנות הקשות האורבות לעולם מן הצד של הטבע. שעתיד הקדוש-ברוך-הוא להמיט אסונות גדולים בארצות העולם בשביל המתקת הדינים של ארץ-ישראל. זו הקריאה אני מצווה להפיץ ולהזהיר למען יידעו היהודים בארצות העולם את הסכנה הממשמשת ויבואו לארץ-ישראל לבניין בית-המקדש ולהתגלות משיח צדקנו.
וגם השואה התרחשה כעונש על התבוללות,

לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אמר בן-פורת, מרצה בכיר בערוץ, כי רבנים הזהירו עשרות שנים מפני שואה מתקרבת, כעונש על ההתבוללות, ולכן השאלה היכן היה אלוהים בשואה אינה במקומה, משום שהשואה היא הוכחה לקיומו.

הציטוט האחרון מראה את העניין - הדת [הפופולרית] אינה אלא מדע גרוע, "נבואות" הכוללות הכל ולכן לא מספקות מידע אמיתי. כך, למשל, זה שכבשנו את סיני היה התגשמות הנבואה, וזה שנסוגנו משם היה בגלל חטאינו (גם בהתאם לנבואה).... הדת רואה כל דבר והיפוכו כ"הוכחה" לצדקתה. התורה היא תורת קונספירציה לכל דבר.

והדתיים "רואים" את ה"אמת" שלהם, ו"יודעים" ולא מאמינים - וכך עוצמים את עיניהם לאמת, שכן הם שוללים את דרך ההשגה היחידה שלה - חשיבה ספקנית ומסודרת. במקום "לראות" את האמת, הם נעשים עוורים, ולא רואים אפילו את העובדה שלשכנים שלהם יש אמונות דתיות אחרות, ונבואות אחרות - המתבססות על אותה איכות של "ראיות" ותהליכי מחשבה. כך, למשל, מאשים אימאם מוסלמי את לבושן המופקר של הנשים כגורם לרעידת האדמה האחרונה שפקדה את ארצו,



כל צופה אובייקטיבי, מדת אחרת, רואה מייד לאימאם יש ראיות "טובות" ממש כמו לרבי להצדקת הטענות הסיבתיות שלו - מסורת אינטלקטואלית ענפה ומתוחכמת, התגלות דתית, ספרי קודש, ניסים... רק הרבי, שבוי בדתו, חושב שלו יש ראיות טובות יותר; האימאם, שבוי בדתו, "רואה" שהיא נכונה והיהודי הטוען שהאסון ניחת "בשביל ישראל" מדבר שטויות; וכן הלאה, איש איש ודתו ואמונתו הילדותית.

עוד יגיע היום, בו האנושות תתבגר, ותשיל מעליה את תורות הקונספירציה העלובות הללו. ואם לא יגיע - הרי שהוא צריך להגיע, ובמהרה בקרוב בימינו.

בן גוריון ויהדות

כבר כתבתי על כך שאני לא יהודי בדתי, בניגוד למה שרשום במשרד הפנים. אני חסר דת. מסתבר שזה קרוב לעמדתו של בן-גוריון. טל וולפסון מביא הקלטה של ראיון שנערך עמו לשם מפקד האוכלוסין. כאשר הוא נשאל על דתו, הוא מגיב בשלילתה:
סוקר: ...דת, יהודי
בן-גוריון: יהודי, לא דת, יהודי! יהודי, יהודי! אני אומר לא לא דת, אבל יהודי.
לא לחלוטין ברור לי למה התכוון בעצם בן-גוריון, אבל ברור שהיתה לו בעיה עם הרישום של דתו כיהודי מחד... ומצד שני הוא נתן שירשמו אותו ככזה. זה המצב שלי... רק שאצלי המצב הוא "כן לא דת... אבל יהודי".

רק חבל שבן-גוריון לא עמד על כך שהסעיף לא לגיטימי וצריך להיעלם מספר החוקים. טוב, בן-גוריון עשה הרבה פשרות בעניינים דתיים כדי להקים את המדינה, אולי זו היתה אחת מהן.

יום רביעי, 14 באפריל 2010

דו"ח מכון טאוב

מכון טאוב פרסם דו"ח חדש על מצב המשק הישראלי, בראייה היסטורית ובינלאומית. מעניין, אבל ארוך (355 עמודים). כמה מחשבות על הדו"ח:

1. חלק ניכר מהדו"ח הוא בעצם של בן-אדם אחד, דן בן-דוד. לא יודע מי זה. בכל אופן, הדו"ח הוא בעיקר כלכלי, אם כי הוא נוגע בכל ההיבטים שהרי הכלכלה נוגעת בהכל. יש הרבה השוואות מעניינות, אבל נראה שהנתונים לקוחים מהלמ"ס ושאר מקורות גלויים במקום ממקורות בסיסיים, וחבל; זה משרה רושם לא רציני, ומקשה על השוואות רציניות וחלוקות מעניינות יותר של הנתונים. מה שחסר לי במיוחד זו הצגה פשוטה של הכסף שהולך לבזבוז על לימוד תורה, ועל תמיכה בהתנחלויות (וכן, שניהם בזבוז, מבחינתי). ומה קורה עם אוכלוסיה הערבית אם מורידים את תושבי מזרח ירושלים. זה מה שקורה כשמסתמכים על נתונים רשמיים - קשה לברור חלוקות שמחלקי הנתונים הרשמיים לא רוצים להראות.

2. המסקנה הבסיסית של הדו"ח היא שהחמור גמור. הכלכלה הישראלית מונעת על ידי היהודים הלא-חרדים, שסוחבים על גבם את שאר המשק. עד כה הנטל עליהם הוגבר יותר ויותר כדי לתמוך בקבוצות הגדלות האחרות (חרדים ובמידת מה הערבים), אבל בקרוב כבר פשוט לא יהיה מספיק לקחת כדי לפצות על הגידול ולמעשה כבר עתה הנטל גדול מדי ויש סימנים לשבירת גב החמור. החרדים והערבים חייבים לצאת לעבודה, או שהמשק כולו פשוט יקרוס. ובשביל זה חייבים לשנות את מערכות החינוך שלהם כדי שיתנו להם כלים להשתלבות בשוק העבודה הגלובלי, ועכשיו; אם לא עכשיו, אז מאוחר מדי.

3. אחד הקטעים המבדרים בדו"ח הוא הניסיון של בן-דוד להבין איך זה, בעצם, שהחרדים לא עובדים. ממה הם חיים? בן-דוד לא ממש מצליח להבין את זה, אבל מעלה את האפשרות שהם בוחרים לחיות חיי דחק ועוני על חשבון המדינה,

ברמן ( 2000 ) מפרט את התלות הרבה בתמיכה ציבורית של משפחות, שראשיהן תלמידי ישיבות. בשנים 1996-1993 , רק 18 אחוז מהכנסת המשפחות הללו – לעומת 81 אחוז בממוצע הארצי – מקורו בעבודה (בעיקר של האישה). תמיכות ממוסדות (מלבד תמיכות המועברות מהביטוח הלאומי) מהוות 39 אחוז מההכנסות. מדובר בעיקר במלגות לתלמידי ישיבות. קצבאות הילדים תורמות עוד 32 אחוז, כך שלפחות 70 אחוז מהכנסות המשפחות החרדיות – לא כולל תשלומים מפנסיות, נכות או תכניות אחרות של הביטוח הלאומי – בא כתמיכות, בעיקר מהמדינה. למעשה, ברמן מוצא שתמיכת המדינה במשפחות החרדיות יותר מהוכפלה בין . 1982-1979 ובין 1996-1993
דו"ח המועצה הלאומית לכלכלה ( 2009 ) מפרט חלק ממקורות המימון האפשריים של משפחה חרדית עם ששה ילדים מתחת לגיל 18 , מתוכם שניים עד גיל 3. המשפחה מקבלת 910 שקלים כקצבת ילדים. אם הגבר אינו עובד, המשפחה מקבלת עוד 700 שקלים כמלגת כולל ממשרד החינוך, כ 2,000-1,000 שקלים מלגת כולל (זו הערכת מינימום) נוספת, כ 500- שקלים תלושים לחג של ארגוני צדקה (שווי ממוצע חודשי) – ואם גם האישה איננה עובדת, עוד 940 שקלים קצבת הכנסה ממשרד הדתות. בסך-הכל מדובר בתמיכות בהיקף של 5,000-4,000 שקלים בחודש למשפחה בה שני ההורים אינם עובדים.
כאשר מתמקדים בטיפול שורש בסוגיית אי-התעסוקה בקרב גברים חרדים בגיל העבודה, בנוסף לבחינה כוללת של הסיוע הרב, המאפשר ככל הנראה את התופעות יוצאות הדופן בתעסוקה ובילודה, על מדינת ישראל לתת את הדעת לארגז הכלים שמקבלים תלמידי מערכת החינוך החרדי. מי שאינו לומד את המקצועות הנדרשים להתמודדות מוצלחת בשוק העבודה המודרני יתקשה יותר לחיות מעל לקו העוני לכשיגדל. לאור העובדה שמדובר בקבוצה שתהפוך להיות קבוצת הרוב בישראל, ביחד עם ערביי המדינה, המקבלים חינוך ירוד אף הם – אם כי, מסיבות אחרות – הרי לא ניתן לחכות עם החלת תכנית לימודי חובה אחידה ומשופרת במידה ניכרת בתחומי היסוד, הנדרשים לעובדים ולאזרחים במשק גלובלי ובחברה מודרנית.
4. אז מה התמיכה בכלל בהחלת תוכנית ליבה בציבור? מסתבר שלא מעט, אך שוב אנו בדור האחרון לפני השינוי:

השנה שאלנו שתי שאלות בנושא של הנהגת תכנית ליבה בתחומי הלימוד במערכת החינוך, סוגיה העולה מידי פעם לסדר היום הציבורי. התשובות מעניינות למדי:  41 אחוז מהמשתתפים חושבים, שעל המדינה לקבוע תכנית מחייבת, בהיקף שלא יפחת מ 75- אחוז מכלל השעות, ועוד כרבע מהנשאלים חושבים, שיש לקבוע תכנית מחייבת, שלא תפחת מ 50- אחוז. לעומתם, רק 23 אחוז חשבו שאין צורך שהמדינה תקבע תכנית ליבה בתחומי היסוד. עמדה זאת מתיישבת עם העמדה באשר לסנקציות שיש לנקוט כלפי בתי-ספר שאינם מלמדים בהתאם לתכנית ליבה, כאשר כשלושה-רבעים מבין המשיבים סבורים, שיש לנקוט בסנקציות, החל באיסור מלא של פעילות וכלה בפגיעה בתקצוב.
הקשר בין תשובות הנשאלים למידת הדתיות שלהם היה צפוי, והוא מעניין להצגה. התמיכה בהנהגת תכנית ליבה, שאיננה פחותה מ 75- אחוז משעות הלימוד בבית-הספר, יורדת עם רמת הדתיות: מ 50- אחוז בקרב החילוניים, ל 45- אחוז בקרב המסורתיים, 25 אחוז בקרב הדתיים ועד 5 אחוזים בלבד בקרב החרדים. העובדה שהציבור החרדי ברובו המכריע ( 76 אחוז) מתנגד לתכנית ליבה איננה מפתיעה אמנם, אך בכל זאת מצאנו שכרבע מציבור זה תומך בשיעורים שונים בהנהגת תכנית ליבה בתכנית הלימודים.
...עוד מעניין לציין את הקשר בין התמיכה החזקה בהנהגת תכנית ליבה לבין גיל המשיבים: מצאנו שיש עלייה משמעותית בתמיכה בתכנית ליבה עם עליית הגיל, משיעור של 32 אחוז בקרב הצעירים (עד 29 ) ועד 55 אחוז בקרב בני ה +65- . ובנוסף לכך מצאנו, שהמשיבים הצעירים נוטים יותר מהמבוגרים לשלול הפעלת סנקציות כלפי בתי-ספר שאינם מלמדים את תכנית הליבה.

כפי שרואים, זה הזקנים והחילוניים שרוצים ליבה חובה לכולם; ככול שתשתנה הדמוגרפיה, יאבד הסיכוי להחיל את השינוי הזה.


5. אמרו לנו שהקפיטליזם מת? אז אמרו. הנה הגרף שמסכם את הגישה הכלכלית של מכון טאוב:


מה שאתם רואים פה זה "צמיחה בת-קיימא". וזה כל מה שחשוב, בעצם - איך לשמור על הצמיחה. המשבר הנוכחי? כמו השפל הגדול שעבר על ארה""ב (זה הגל באמצע, שם), זו סתם הפרעה זמנית במגמות ארוכות הטווח. לכן, צריך לייצר כאן חרדים בעלי "ארגז כלים" שיאפשר להם "להתחרות בשוק הגלובלי" של המועסקים (על ידי הקפיטליסטים, כמובן).

הממ. אני לא לחלוטין בטוח שזו נקודת ההשקפה הנכונה על כל המצב הזה. אין ספק שיש הרבה אמת בניתוחים הקפיטליסטיים, אבל זה לא אומר שצריך לקבל את אמות המידה הקפיטליסטיות להצלחה. רמת החיים, למשל, נמדדת על ידי מכון טאוב כתוצר הלאומי הגולמי לנפש. בכלל, תמצאו שם הרבה מדדים המבוססים על התוצר הלאומי לנפש. מה שלא תמצאו זה מדדים של איכות חיים כגון כמות ואיכות זמן פנוי, סקרי אושר ושביעות רצון  (אם כי יש סקר, המצורף כספיח בסוף , הדן בדברים דומים), ורק מעט התייחסות לבריאות (שוב, פרק לקראת הסוף, וללא התייחסות רבה מעבר לכך).

6. עוד ממצא מעניין הוא בקשר להעדפות הלאומיות כפי שהן משתקפות בתקציב. מסתבר שההוצאה הבטחונית לא ממש גדולה עלינו; לא בשנים האחרונות, לפחות. גם תשלומי הריבית, הגבוהים מדי (אשמת הממשלות הרבות, שלקחו הלוואות כדי להוציא יותר ממה שיש) לא יותר מדי מכבידים. יש תקציב סביר, ועיקר ההוצאה הוא על צרכים חברתיים.
ובכלל נראה שמושקע מספיק כסף בתחומים הנכונים (בריאות, חינוך, וכדומה), לפחות פחות-או-יותר. זו לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא איך מושקע הכסף. למשל, הנה ההשקעה לסטודנט במונחים ריאליים:

הממשלות שלנו ממש מעודדות את ההשכלה הגבוהה, שהיא המנוע של הכלכלה לפי טאוב (וגם נתניהו), נכון?

יום שני, 12 באפריל 2010

המוסר הלקוי של סם האריס

סם האריס (מראשי ה"אתיאיסטים החדשים") נתן הרצאה ב-TED, שבה הוא טען שהמדע יכול לספק לנו תשובות מדעיות למה מוסרי. הרעיון הבסיסי של האריס הוא שהטוב זהה לשגשוג אנושי (או, בעצם, לשגשוג של כל היצורים בעלי התודעה), ושעובדות בקשר למנהגים חברתיים ודפוסי התנהגות והשפעתם על השגשוג האנושי הן עובדות מדעיות. בסופו של דבר, אני חושב שבפועל יש הרבה במה שהאריס אומר - הלימוד המדעי של מה שעובד ויוצר שגשוג אנושי הוא חשוב מאוד, ובמידה רבה המוסר הוא מדע. אלא שהמטא-מוסר, כלומר ההבנה של מהו המוסר, אינו מדע אלא פילוסופיה, ובכך נכשל האריס.

הטעות של האריס היא שהוא דוגמטי - הוא מבין את ה"מוסרי" כהגדלת האושר וצמצום הסבל (בעצם), ולא מצליח בכלל לתפוס שזו רק הגדרה שרירותית שלו. מבחינתו, זו אמת מושגית, ממש כמו ה"עובדה" שיש למשולש שלוש צלעות. מי שלא מבין את זה, שיואיל לסור הצידה - הוא פשוט לא מבין על מה מדברים, או שהוא אדיוט.

מבחינה פילוסופית, האריס נתקל בחומת "בעיית המצוי\רצוי" של גדול הפילוסופים, דיוויד יום. יום הצביע על כך שפשוט בלתי אפשרי להסיק לוגית, מתיאורים של מצבי עיניינים, מה רצוי. כדי להסיק מה רצוי, אתה צריך להניח משהו לגבי מה רצוי, טוב, או מושגים דומים. נקודה זו הוסברה להאריס בהרחבה, למשל על ידי שון קרול, אבל בכל זאת הוא מצליח לפספס אותה (כפי שמראה התגובה המבולבלת שלו).

האמת היא שרוב האנשים לא באמת יודעים על מה הם מדברים כשהם מדברים על מוסר, וגם הפילוסופים מדברים על מובנים שונים של המוסר. אולם, בכל זאת, לדעתי הגענו לשלב שבו יש הסכמה רעיונית בקרב הפילוסופים (שיש להתייחס אליהם), והוויכוח הוא בעיקר על ניואנסים של שפה (משהו שפילוסופים של ימנו נוטים לצערי להיגרר אליו). המסקנה היא שבסופו של דבר מה שמעניין אותנו במוסר זו השאלה איך להתנהג, ושהתשובה לשאלה זו יכולה להינתן רק על בסיס הרצונות האישיים של כל אחד. לחלק ממה שיוצא מזה קוראים מוסר, והוויכוח הוא לאיזה חלק (האם למה שאנו רוצים לצוות באופן אוניברסלי, או לשיח הנוצר מאיזון הרצונות האישיים בחברה, וכדומה). ראסל בלאקפורד,פילוסוף אוסטרלי, ברשומה על ההתקדמות במטא-אתיקה, מסכם זאת כ
....כאשר אנו מנסים לתת סיבה להישמע לציוויי מערכות המוסר החיוביות, אנו נמצא את עצמנו פונים לתופעות פסיכולוגיות, לא למשהו שהוא גם (א) בנוי  אל תוך המרקם החיצוני של היקום וגם (ב) בעצמו מכיל ציווי. אין משהו כזה (אפילו אלוהים, אני מציע, לא יכול להיות כזה).

לעניות דעתי רוב האנשים, גם החילוניים, לא הפנימו עדיין את הלקח הזה, ומדברים על המוסר כאילו שהוא נכון בפני-עצמו, איזושהי אמת מוחלטת שנכונה ממש כמו העובדה שלמשולש יש שלוש צלעות. כפי שאומר בלאקפורד,
הצלחנו להסתגל לרעיון שאין שום אל ולכן שום חטא. אבל זה יהיה קשה יותר, אולי, להסתגל פסיכולוגית לרעיון שאין אמיתות מוסריות אובייקטיביות הטבועות במרקם היקום או טבעה של התבונה. 
 אני הייתי מוריד את הסייפא, ופשוט נשאר עם "אין אמיתות מוסריות אובייקטיביות".

יום ראשון, 11 באפריל 2010

התנגשות הציוויליזציות

סמואל הנטיגטון כתב בספרו "התנגשות הציויליזציות" על כך שהציויליזציה המערבית (למשל) נמצאת בהתנגשות אלימה עם הציויליזציה המוסלמית (למשל). לדעתי הוא טועה - מה שנמצא בהתנגשות זה האידיאלים המערביים (למשל) עם האידיאלים של חברה מסורתית דתית (למשל). ובישראל זה מודגש יפה מאוד בעליית כוחם הדמוגרפי, ולכן השפעתם, של הדתיים-חרדים.

שני סיפורים המעידים על כל הם נסיון רבני ראש העין להפוך את חגיגות יום העצמאות לפוריטניות ואף יהודיות-דתיות, ונסיון הרב אלישיב ורבני עמנואל לשמר ולתמוך בגזענות נגד הספרדים. בשני המקרים, וברבים אחרים, יש התנגשות בין האידיאלים של תרבות המערב החילונית לתרבות המסורתית-דתית החרדית. (וכמובן, בשני המקרים הדת מקדמת עוול מוסרי.)

מי ינצח? אני רוצה להאמין שבסוף הצדק, קרי המערב, ינצח. אבל אין ספק שבטווח הקרוב, בעקבות ההתחזקות של החרדים, יתחזקו המגמות הגזעניות, פוריטניות, האמוניות, האנטי-מדעיות, ושאר המידות הרעות במקומותינו. השאלה היא האם ישראל של שנת 2020 תישאר במערב, או תהפוך למדינה דתית-מסורתית. ועוד שאלה - בכמה אלימות תהיה כרוכה ההתנגשות? 

יום שלישי, 6 באפריל 2010

צנזורה, אינטרנט, וחופש

אמנם לא קשור לחילוניות ישירות, אבל קשור לחופש, אז בטח קשור:

בארצות נאורות יש חוקים המרשים עבירה על חוקי והסכמי סודיות כדי לחשוף אי-סדרים בשלטון או מעשים בלתי חוקיים. בישראל, אין חוק כזה. אז יש בעיה. נגיד שיש מישהי, אולי פקידה לשעבר של אלוף פיקוד, שחשודה בכך שהדליפה מידע סודי לאויב - אה, סליחה, לתקשורת. לא מידע על מיקום כוחותינו (כפי שעשו כתבים רבים במלחמת לבנון השנייה), לא - מידע על הפרת צו בית משפט על ידי אלוף הפיקוד וצמרת צה"ל. לכאורה, היא עוברת על החוק וצריכה להיענש - אסור לחשוף חומר סודי. אבל ברור שהחוק לא צודק. זכות הציבור לדעת שהצבא המוסרי ביותר בעולם שלו מתעלם מפסיקות בג"צ, ובגדול (נו, מה חדש - נראה שכולם היום או מתעלמים מבג"ץ, או זורקים עליו נעליים).

אז נניח שהסיפור על המעל מתפרסם בעיתון "הארץ" (כמובן שלא עושים עמו כלום; מה שמעיד כי הקשר  בין שקיפות שלטונית לשלטון טוב לא כל-כך חד וחלק), ומאוחר יותר מגיע הצבא לחיילת הזו ואוסר אותה במעצר בית. עכשיו מגיע עוד שלב מעניין - מה קורה כשבית משפט מחליט על איסור גורף של פרסום הפרשה? זה טוב ויפה, אבל בעידן האינטרנט, לא קשה למצוא כתבות בחו"ל שעוסקות בנושא. כך שמצד אחד צו איסור הפרסום מגוחך, כיוון שכל מי שרוצה בכך יכול למצוא מידע. עד שש"ס תחיל את חוק הצנזורה, לפחות. אבל מצד שני, הרבה לא ירצו בכך, כך שבפועל הרבה לא ידעו מה קורה. למה בעצם נועד צו איסור פרסום - למנוע מכלל הציבור לדעת מה שכל מי שרוצה לדעת וכל מי שאולי חשוב שלא יידע יודע בין כה וכה?

והנה עוד שאלה מעניינת - האם זה טוב לצבא לבקש להעניש את המדליפים משורותיו? האם זה עוזר לתדמיתו? האם זה עוזר לראשיו וקציניו? נראה לי שרדיפת החיילת רק מעלה שוב את המעל בפני הציבור והעולם, ולכן רק גורמת נזק לאותם אנשים ולמערכת. (הדלפה לכאורה - היא מכחישה כל הדלפת מידע סודי.)

בקיצור, יש כאן שתי בעיות גדולות של מניעת חופש מאזרחי ישראל. יש את הבעיה של צו איסור פרסום, שנראה כי היד קלה מדי על ההדק שלו. אבל חמור מכך, יש את הבעיה של איסור פרסום של חומרים מפלילים על אנשים רק בגלל שהחומרים היו חומרים מסווגים רשמיים. זו בעיה חוזרת, שכבר נכוונו בה עם פוליטיקאים בעבר, ואיכשהו הפוליטיקאים שלנו לא ששים למצוא לה פתרון. מעניין למה.

הערה: יהיו מי שיגידו שהבעיה הגדולה כאן היא דווקא מדיניות החיסולים של ישראל, ושחשיפתה ושאלות החופש העולות בעניין החשיפה הן דבר שולי יחסית. זה לא נכון. גם אם נקבל את ההנחה שמדיניות החיסולים בעייתית, חוסר חופש הוא בעיה עמוקה וחמורה יותר. בסופו של דבר, החיים מושפעים הרבה יותר מחוסר החופש מאשר ממדיניות כזו או אחרת. ללא יכולת לבקר את המדיניות ולחשוף אותה, גם יש סיכוי נמוך יותר להבין את מגרעותיה ואולי, אולי, לשנות אותה. אז כן, החופש העיתונאי חשוב יותר.