כמו בכל חנוכה הבא עלינו לשמחה, ראוי להזכיר את סדרת הכתבות של דר. יחיעם שורק, "הכהונה כפי שלא היכרתם", שמספרת את הסיפור האמתי שמאחורי מרד וממלכת החשמונאים. אבל חשוב גם לזכור שחנוכה הוא בראש ובראשונה, כמו כל החגים, תירוץ - תירוץ לעשות כיף, להיפגש עם המשפחה, וכן הלאה. הדת מספחת לעצמה את המנהגים המהנים, מפרשת אותם מחדש בלבוש דתי אורתודוקסי וחסוד, ובכך רק מפחיתה את שמחת החג. קל לזכור שהסופגנייה אינה אלא אוכל טעים, ולא קשה לזכור שהסביבון אינו אלא כלי למשחקי הימורים, אבל גם שאר מנהגי החג אינם בעיקרם אלא מנהגים חילוניים או פאגאניים שהיהדות אימצה. הנה למשל דותן ברום, על משמעות החנוכה כחג האורות,
אם נביט לעֹמק, אל מרכזו של חג, זה שמעבר לכל שכבות הדורות, נגלה שנקודת הראשית שלו כמעט תמיד היא יחסי האדם והטבע. חגי ישראל, ביסודם, הם פירושו של העברי הקדום את העולם, ונסיונה של קהילה להשפיע על העולם הסובב אותה.
כך גם חג האורים. הימים הם ימי סוף כסלו. קור נושב על העולם וחֹשך על פני תהום. הימים הולכים ומתקצרים, וגם הירח פוחת והולך. דומה שהאפלה תכבה את האור בקרוב, שהלילה יבלע בלועו השָחֹר את אור היום. פחד אוחז בעברי הקדום המביט בשמים המתכהים מוקדם יותר בכל ערב. ומה אם יעלם האור לגמרי? מה אם לא ישוב יותר? האפלה מאימת לזעזע את מוסדות תרבות האדם (ולא לשווא הטיל אלהינו חשכה על המצרים במצרים). בפני האדם נותרו שתי ברירות – הראשונה, להכנע לחשך. השניה – להדליק אור בעולם. העברים, כמו מרבית עמי העולם, בוחרים בברירה השניה. וכך, מדליק העברי הקדום נר בערב כ"ה בכסלו ומקווה להאיר תבל ומלואה. בערב הבא, משגִּלָּה שהאור ממשיך ומתמעט, הוא מדליק שני נרות, וכך הלאה, הוא מוסיף עוד ועוד אור מדי ערב עד שהדליק שמונה נרות בערב א' בטבת. באותו ערב קורה הקסם – זהו הרגע הגורלי בו הדליק האדם די אור ועלה בידו לסובב גלגליו של עולם. הירח מתחיל להתמלא. הימים מתחילים להתארך. שב האור.
הימים חולפים והמנהג משתרש. בכל שנה באותו התאריך מדליקים העברים (ולימים – היהודים) את נרותיהם. כשמועד חדש בא לעולם – חגיגת מסיק הזיתים, הוא נטמע בחג האורים (התאריך קרוב מספיק והתמה של חגיגת הפקת שמן הזית, המספק בסיס למנורות השמן, נטמעת בתמה של השבת האור). דור הולך ודור בא וכל דור מוסיף מפירושיו ומספוריו – נס פך השמן וההצלה האלהית בגולה, מרד המכבים והתחיה הלאומית בימי הציונות.
הפירושים משתנים. הספורים מתחלפים. דור דור וחנוכה שלו.
ראוי ועדיף, לדעתי, לחגוג את החג בעיקר כסיבה למסיבה. אין לחגוג אותו כחג המשיב את האור, כפי שדותן ברום מרמז, שהרי אין אנו משפיעים על אורך ימי השנה בנרותינו; וגם לא לחגוג את טבח המכבים במתייוונים השפויים יותר, כמנהג הקנאים בימנו. אבל בכך לא מסתכם החג, רחוק מכך. ניתן לחגוג את הצלחת העצמאות הלאומית העתיקה, או את המחזור הטבעי של התארכות והתקצרות הימים, אם רוצים. או את השמן והחקלאות הכרוכה בו. חנוכה היא, בעצם, פשוט התגבשות של סיבות שונות למסיבה ולחגיגות, ביחד עם מנהגים שונים לחגוג, לשמוח, ולהיפגש וליהנות עם המשפחה - האדם המשכיל בן ימנו משוחרר מן עיוותי העבר, ויכול לחגוג את המסורת הזו רק כמסורת, מתוך ראייה ברורה של שזירת המיתוסים, ותוך דחייה של הפרשנויות והחגיגות המעוותות מוסרית ועובדתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה