זו מלחמה על ערכים, לא על שוויון

הדינמיקה ידועה  מראש. הסחיטה הדתית מגעילה את הציבור החילוני, משלם המיסים, וכך ממהרים הפוליטיקאים לרכב על הגל העולה כנגדה. גם העיתונאים ממהרים לפרסם כתבות להלעיט את הציבור במה שהוא רוצה. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך זה, ולכן העברת הכסף לחרדים - שרק לפני כמה שנים, בהקמת הקואליציה, עברה בשתיקה - היא פתאום נושא חם.  צודק משה גפני (יהדות התורה) בכך שההתקפה על החוק היא צביעות - או ליתר דיוק, פופוליסטיקה זולה.

כל ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות, כולל ממשלת קדימה קיימו את ההסדר של הבטחת ההכנסה", אמר. "יתרה מזאת, קדימה העבירה חוקים רבים לטובת הציבור החרדי, ובהם חוק הישיבות הקטנות, אשר עברו בדממה תקשורתית. ההתקפה הנוכחית על החוק היא צביעות ממדרגה ראשונה ואין לה כל הסבר, אלא ברצון לפגוע בממשלה.

כן, גם החרדים צודקים לפעמים. 

כולם עטים על השלל הפוליטי והתקשורתי. והפעם, המאבק הוא בשם השוויון. "הארץ" מפרסם מאמר מערכת כנגד שימור חברת העוני על ידי עסקנים חרדיים ,ואומר כי הצעה זו  "עומדת בניגוד חריף לעקרון השוויון ומציבה את סולם הערכים המוצהר של מדינת ישראל על ראשו." הוא מבליט את הצעת החוק חסרת הסיכוי של יואל חסון (קדימה) לספק הבטחת הכנסה גם לסטודנטים נזקקים. גם מעריב מדבר על שוויון והאשמות בגזענות (כמה אירוני מצד אלי ישי מש"ס, אביר האפלייה בעמנואל). ופעילים שונים מקדמים עצומה הקוראת לשוויון זכויות בין אברכים לסטודנטים. 

לא מסכים. הבעיה כאן אינה בשוויון דווקא. אין שוויון מהותי בין תלמידי ישיבה לתלמידי אוניברסיטה, והמדינה צריכה להחליט במה היא רוצה לתמוך. אני בעד תלמידי אוניברסיטה, אבל (בניגוד לפסיקת בג"ץ), אין כאן בעיה בשוויון אלא בערכי המדינה - להלכה, לא אלו ה"מוצהרים". כפי שגילה דו"ח טאוב כבר מזמן ממשלות ישראל מורידות בהדרגה את התמיכה הריאלית בחינוך האקדמי, ומעלות את התמיכה ב"חינוך" התורני. זו הבעיה.

לכן, אני מסכים עם שחר אילן שהפתרון אינו ב"השוואת תנאים" אלא בביטול התמיכה בחינוך התורני כליל, בוודאי במתכונת מעודדת-העוני ה"הומניטרית" (ועל כך, כדאי לקרוא גם את בן-כספית). אני מסכים עם חסון כשאמר "יש לסייע לסטודנטים ולהבטיח שלדור הצעיר ולהשכלה הגבוהה יהיה כאן עתיד במדינה מתוקנת ושוויונית" - וזה לא עולה בקנה אחד עם לימודים תורניים. אני מסכים עם גדעון סער (ליכוד) בכך שצריך להסדיר את כלל הנושאים, כולל הליבה - "אין זה נכון לקבל תכתיבי חקיקה בשיטת הסלמי. הדרך הנכונה היא להגיע עם הנציבות החרדית תוך הידברות להסדרה כוללת של מכלול נושאים, כולל לימודי הליבה" - אך לא באמונתו ביכולת להגיע להסדרים מספקים.

גם סופה של הדינמיקה ידוע מראש. הציבור, אם רק ימאיסו עצמן המפלגות החרדיות מספיק (ונראה שהן לא יודעות שלא לעשות כן), תעלה עוד "שינוי" לאוויר - אולי קדימה האופורטוניסטית, אולי כוכב מבחוץ - מישהו שירכב על הגל ובעצם לא יבצע תהליכים ארוכי טווח, כי מה שבאמת יהיה חשוב לו זה דברים אחרים (כגון להיות שר המשפטים ולקדם את הקפיטליזם, עבור טומי לפיד). למשך זמן קצר המפלגות החרדיות ימצאו את עצמן מחוץ לקואליציה, מה שלא ייפגע מהותית בכוחן אבל ישכיח מהעם את סיאובן. וכך, בבחירות שאחר כך או קרוב לכך, המפלגה שעלתה תתמוטט מכיוון שלא איחד אותה באמת חזון  אידיאולוגי רחב (ראה ערך: מפלגת העבודה), המפלגות החרדיות ייכנסו שוב לקואליציה, וכל הסיפור יתחיל מחדש - רק הפעם, עם יותר חרדים, בשל הריבוי הטבעי. וכך מאבדת מדינת ישראל את עצמה לדעת. כדברי אסף וול, "הציבור אינו מבין את האיום על חירותו ואף על שרידותו". אני מאמין שניתן להסיט את התהליך הזה, אבל זה מחייב בחירה באידיאולוגים (כגון מפלגת אור), לא בפוליטיקאים האופורטוניסטיים שעליהם מלגלג בצדק גפני.