הטיעון הקוסמולוגי - הקדמות

אני כותב מאמר די ארוך לספריה הבהירה, על הטיעון הקוסמולוגי - הרעיון שהסיבה הראשונית, הסופית, לכל הדברים היא האל. זה מיועד להיות דיון מקיף ויסודי למדי, ולכן הכתיבה לוקחת זמן רב. אני רחוק מסיום, אבל אני חושב שכבר כתבתי מעט ברמה שראויה להופיע בגרסה הסופית, אז אני אתחיל לחלוק אז התוצאה בבלוג. אני מקווה להשיג משוב בונה - תיקונים ושיפורים בניסוח ובמבנה, הפניות לטיעונים או טוענים שיש להתייחס אליהם, טעויות היסטוריות או פילוסופיות, וכדומה.

והפעם, רק הקדמות - ההקדמה הכללית לטיעון הקוסמולוגי וההקדמה לטיעון מהתנועה בפרט.

סקירה היסטורית

הטיעון הקוסמולוגי מבוסס על אינטואיציה אנושית בסיסית שישנה סיבה לדברים¹, ולכן הוא עתיק ביותר. הוא מנסה להראות שחיפוש אחר סיבה לדברים מוביל לאל כסיבה זו. הניסוח הקדום ביותר ששרד הוא זה של אפלטון (המאה הרביעית לפנה"ס). בספרו "חוקים" (פרק 10), אפלטון טוען בעד קיום האל על בסיס התנועה - חיפוש אחר הסיבה לתנועה מוביל אותו להוכחת קיום האלים². תלמידו, אריסטו, סיפק תיאור מפורט יותר של הטיעון בספרו "מטפיזיקה", שהשפיע רבות על התפתחות הטיעון בהמשך. פילוסופים נוצריים ומוסלמים פיתחו את הטיעון לשני כיוונים חדשים. ראשית, פותחו נימוקים שלא היו תלויים ביחס סיבתי בזמן - לא היו מבוססים על חיפוש סיבה הקודמת בזמן, אלא סיבה הקודמת מבחינה אחרת. שנית, פותחו טיעונים שלא הסתמכו על דחיית שרשרת סיבות אינסופית. עם זאת, הנוסחים החדשים רק נוספו לטיעונים הקודמים, ולא החליפו אותם. התפתחויות אלו הגיעו לשיאן ב"סומה תאולוגיקה" של תומאס אקווינס במאה ה-13, ובטיעוני מסורת הקאלאם של פילוסופים מוסלמים כדוגמת אל-גהאזאלי (במאה ה-11). ההתפתחות המשמעותית הבאה התרחשה רק במאה ה-17, כאשר לייבניץ ניסח את "עקרון הסיבה המספקת", ובכך סיפק ניסוח ברור וכללי יותר לטיעונים קוסמולוגיים שאינם מבוססים על יחס סיבתי בזמן.

במאה ה-18 ספג הטיעון שתי מכות ניצחות, שמהן הוא לא התאושש. ראשית, הפילוסוף דיוויד יום תקף את עקרון הסיבתיות העומד במרכז הטיעון. בנוסף, עמנואל קאנט תקף את האפשרות להסיק מסקנות מטפיזיות בכלל, ואת האפשרות לדבר על סיבה ראשונית בפרט. בזמנים מודרניים יותר, הראתה עבודתו של גאורג קאנטור (1845-1918) את הדרך לטפל באינסוף מבחינה מתמטית, ושמטה את הקרקע של הטיעונים שדחו שרשרת סיבות אינסופית. בנוסף הותקף מבנה הטיעון באופן כללי. יחד עם זאת, ההתפתחות המדעית הובילה לגילוי המפץ הגדול, שתרמה נימוק מדעי לאמונה שהעבר סופי ולכן שובצה לתוך הטיעונים במסורת קאלאם, שנסמכו על אמונה זו.

מבט על פילוסופי

ניתן לנסח את כמעט כל הטיעונים הקוסמולוגיים על פי המבנה הבא³:

• (1) הנחת השרשור: לכל דבר מסוג (א) יש סיבה, כלומר קיימת "סיבה" במובן (ב) הכוללת קיום דבר נוסף מסוג (א).
• (2) הנחת הקיום: קיים דבר מסוג (א).
• (3) נימוק כנגד האינסוף: שרשרת הסיבות של (א) חייבת להסתיים בסיבה ראשונית, בגלל נימוק (ג).
• (4) הנחת הזהות: סיבה ראשונית זו היא האל.

בהתאם לכך, קיימות חמש התנגדויות אפשריות לטיעון הקוסמולוגי⁴:

• (I) בעיית גלנדוור (Glendower): לדברים מסוג (א) אין סיבה, או לפחות לא תמיד יש סיבה במובן (ב).
• (II) בעיית הקיום: לא קיים כלל דבר מסוג (א).
• (III) בעיית הרגרסיה: אין סיבה לדחות שרשרת סיבתית אינסופית של (א).
• (IIIב) :בעיית המונית: יש סתירה בין טענה (1), המחייבת קיום של שרשרת אינסופית של (א), לבין טענה (3), הטוענת שלא תתכן שרשרת כזו.
• (IV) בעיית הפער: גם אם קיימת סיבה ראשונית, היא אינה האל.

בהתאם לזהות של (א), (ב), ו-(ג), התנגדויות שונות יהיו יותר או פחות רלוונטיות. באופן כללי בעיית הפער (IV) היא החמורה ביותר, ורלוונטית אפילו לניסוחים הזהירים ביותר של הטיעון. אולם בדרך כלל בעיית גלנדוור (I) ואפשרות האינסוף (III) רלוונטיות אף הן. הטיעון בדרך כלל מבוסס על דברים שמוסכם שהם קיימים, ולכן בעיה (II) נדירה - אבל גם היא רלוונטית לסוגים מסוימים של הטיעון, למשל לטיעונים שדנים בבריאה מתוך האין (טיעון קאלאם).

אנו נחלק את הדיון המפורט לחמישה חלקים, על פי הבעיות וההתפתחות ההיסטורית. ראשית נציג את הטיעון העתיק ביותר, הטיעון מתנועה. הניתוח שלו יהיה הנרחב ביותר ויותר כללי מהנדרש כדי להתייחס לו בלבד, על מנת לעמוד על כל הסוגיות הרלוונטיות. לאחר מכן נפנה לדון בניסוחים אחרים של הטיעון (הטיעון מסיבתיות, מקריות, סיבה מספקת, וסופיות העבר), אך ככלל נדון רק בהיבטים המיוחדים לניסוחים אלו ונפנה את הקורא למה שכבר נאמר על הטיעון מתנועה באשר לשאר.

מניע שאינו מונע

בספרו סומה תאולוגיקה (“סיכום הידע על האל", Summa Theologica), מציג הנזיר הדומיניקני תומאס אקווינס⁵ (1225-1274) "חמש דרכים" להוכחת קיום האל. שלושת הדרכים הראשונות הן שלושה טיעונים קוסמולוגיים – מתנועה, מסיבתיות, וממקריות. נטפל בכולן לפי הסדר, ונתחיל בטיעון מתוך התנועה:

אני משיב שניתן להוכיח את קיום האל בחמישה דרכים.

הדרך הראשונה והגלויה ביותר היא הטיעון מתוך התנועה. בטוח, וברור לחושים, שבעולם חלק מהדברים נמצאים בתנועה. עכשיו, מה שבתנועה הושם בתנועה על ידי דבר מה אחר, שכן דבר לא יכול להיות בתנועה אלא אם כן יש בו את הפוטנציאל להגיע למצב שונה, ואילו דבר נע במידה שבו הופעל. שהרי התנועה [או השינוי ככלל] אינה אלא הוצאה אל הפועל של האפשרי. אך דבר לא יכול להיגרר אל המצוי מתוך האפשר בלתי אם על ידי משהו שכבר נמצא במציאות. כך [למשל] מה שהוא חם במציאות, כמו אש, יגרום לעץ, אשר הוא חם בפוטנציה, להפוך להיות חם במציאות, ובכך הוא "מזיז" או משנה אותו. עכשיו, אין זה אפשרי שאותו דבר יהיה בעת ובעונה אחת גם בממשות וגם בפוטנציה באותו מובן, אלא רק בהיבטים שונים. שהרי [למשל] מה שהוא חם ממש לא יכול להיות באותו זמן גם חם בפוטנציה, אך הוא כן באותו זמן קר בפוטנציה. לפיכך זה בלתי אפשרי שמשהו יהיה באותו מובן ובאותה דרך גם מניע וגם מונע, כלומר שהוא יניע את עצמו. לפיכך, כל מה שהוא בתנועה חייב להיות מושם בתנועה על ידי אחר. ואם זה שהשים אותו בתנועה יושם עצמו בתנועה, הרי שהוא צריך להיות מושם בתנועה על ידי אחר, וזה על ידי אחר שוב. אך זה לא יכול להמשיך לאינסוף, מכיוון שאז לא יהיה מניע ראשוני, ולכן, לא שום מניע אחר; שהרי המניעים הבאים מניעים רק במידה שהם עצמם הונעו על ידי המניע הראשוני, ממש כשם שהמקל דוחף רק משום שהושם בתנועה על ידי היד. לפיכך זה הכרחי להגיע למניע ראשוני, שלא הושם בתנועה על ידי אף אחד; וכולם מבינים שזהו האל.

הטיעון מבוסס על פיזיקה שאנו כבר יודעים שאינה נכונה, אבל אם נתעלם מטעויות שגרם הזמן⁶ נוכל אולי לנסח מחדש את "הדרך הראשונה" בערך כך⁷:

• (1א) כל מצב עניינים מסוים (א) שאנו מוצאים בטבע הוא כתוצאה (ב) של מצב עניינים קודם שהוא הסיבה למצב הנוכחי (כלומר, קיום מצב העניינים הקודם הביא לכך שמתקיים המצב הנוכחי ולא מצב אחר או שום מצב).
• (2א) קיימים מצבי עניינים בטבע, כלומר יש מצבי עניינים שונים בזמנים שונים וכדומה.
• (3א) שרשרת המצבים המשתנים בטבע חייבת להתחיל במצב ראשוני שאינו נגרם על ידי מצב קודם, שכן (ג) ללא מצב התחלתי שכזה לא יהיה מה שיגרום למצב כלשהו להתקיים.
• (4א) מצב ראשוני זה הוא האל.

הניסוח של (1א) נראה אולי מסורבל, ובדרך-כלל מעדיפים האפולוגיסטים להשתמש בניסוחים פשוטים יותר כגון "לכל דבר יש סיבה". אבל ניסוח זה לפחות מבוסס מדעית במידה מה, ולכן עדיף להתחיל ממנו. ניסוחים זהירים פחות כגון "לכל דבר יש סיבה" יטופלו במסגרת הטיעון מסיבתיות.

באופן מסורתי מסקנתו של הטיעון נודעת כ"מניע שאינו מונע" (Unmoved Mover) מכיוון שהוא מדבר לכאורה על תנועה. אולם אקווינס ניסח למעשה את הטיעון על בסיס שינוי כלשהו (לאו דווקא תנועה), ובהתאם המסקנה שרשמנו אינה מדברת על "מניע שאינו מונע" אלא על "מצב ראשוני". הניסוח שלנו מראה עד כמה הטיעון מגוחך בכך שהוא מזהה את מצב העניינים הפיזיקלי הזה עם האל, אבל זוהי המסקנה שטיעון של אקווינס (ושל רבים אחרים, אם מקפידים לנסח את הטענות שלהם בדיוק) מוביל אליה – כדי להניח דבר כלשהו הנמצא מעבר לשרשרת המצבים ומשמש סיבה למצב הראשוני צריך עקרון שרשור (1) רחב יותר, ונדון בטיעונים כאלו במסגרת הדיון בטיעון מסיבה מספקת.

גם האתאיסטים אינם מטילים ספק בקיום מצבים פיזיקליים, ולפיכך ההתנגדות הקיומית (II) לא מתקיימת במקרה זה. אולם, כל שאר הבעיות רלוונטיות.

1 ייתכן שזהו מאפיין ייחודי של בני אדם, המבדיל אותנו מיצורים אחרים. בניסוי שנערך ב-2001, נבדקו הן שימפנזים והן ילדים בניסויי בניית מגדלי קוביות. החוקרים הכניסו קוביות שנראות זהות לקוביות הרגילות, אך שהיו לא יציבות כך שהכנסתן תביא להתמוטטות המגדל. נמצא שהילדים בחנו את הקוביות הללו, לבדוק מדוע הן גורמות לקריסת המגדל, אבל שימפנזים לא (לעומת זאת, השימפנזים כן בחנו קוביות שנראות שונות מהקוביות הרגילות). יתכן שרק בני אדם מחפשים סיבות נסתרות.

Daniel J Povineli and Dunphy-Leli, Do Chimpanzees seek explanations? Preliminary comparative investigation, Canadian Journal of Experimental Psychology, 55(2):185-93, 2001

2 למען הדיוק, אפלטון מגיע למסקנה שהתנועה נובעת מהפעולה של לפחות שתי סוגי נשמות, נשמה אחת שהיא מקור של כל הטוב ואחרת שהיא מקור של כל הרע.

3  סכמה זו מבוססת על הסיכומים הנרחבים שמעמיד רוברט ק. קונס, חינם באינטרנט, לקורס "תאיזם מערבי". הקורס עוסק בעיקר בטיעון הקוסמולוגי והטיעון הטלאולוגי. קונס הוא בין הבודדים שבפילוסופים בעלי מעמד מקצועי מכובד החושבים שיש משהו בטיעונים הללו, אבל למרות הטיה זו עדיין מצליח ככלל לספק סקירה טובה שלהם.

4  אנו עוקבים ככלל אחר המתווה של אלכסנדר ר. פרוס, במאמרו "טיעונים קוסמולוגיים לייבניציאנים", בשינויים קלים.

5 תרגום מדויק יותר יהיה "תומאס איש אקווינו", שכן אקווינס מתייחס למקום מושבו (אקווין או אקווינו). באנגלית הוא ידוע כ Saint Thomas Aquinas, וכן כ- Thomas of Aquino או Thomas of Aquin. בעברית תורגם שמו גם כ"תומס די אקווינו".

6 הבעיות בניסוח של אקווינס, לאור הפיזיקה המודרנית, הן רבות. הבעיה העיקרית היא שאקווינס מניח שדבר כלשהו נע מאפשרות (פוטנציה) לממשות באשר לתכונה מסוימת (כגון חום) על ידי משהו שכבר נמצא במצב הסופי המדובר (כלומר כבר חם), אבל אנו יודעים שאין זה כך – למשל, תרכובת יכולה להתחיל להתחמם כתוצאה מחשיפה לאוויר, ללא קשר לטמפרטורה. לפיכך, העדפתי לזנוח את כל הדיבור על האפשרי והמצוי, ולדבר במקום זאת פשוט על השינוי הפיזיקלי, קרי השינוי במצבים הפיזיקליים, ללא פירוט של מה במצבים בזמן נתון גורם לעובדה שאנו מתעניינים בה (כגון חום) להתממש במצבים בזמן מאוחר יותר - מספיק שמשהו במצב המקורי גורם לזה, לא חשוב מה.

7 זהו ניסוח לא לגמרי ריגורוזי, המיועד להבהיר את הטיעון ולא להציגו כטיעון לוגי מסודר ומוקפד. עם הקורא הקפדן הסליחה.