מחלת הדתיות - חלק ב

הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותיי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם אני נותן במה לכותב אנונימי, שפרטיו לא שמורים במערכת.

מאמר זה הינו מאמר סאטירי, הדן בדתיות כמחלה בהיתול יותר מאשר ברצינות. הוא משמש תגובה הולמת למאמר השטנה רצוף הבורות "חיידק האתאיזם" מאת דניאל בלס. רשומה זו ממשיכה את התיאור של הדתיות כמחלה, שעל הקשר בינו לממטיקה הערנו כבר בחלק א של המאמר. בקשר לחלק ב אעיר רק שההמלצה שלא לדבר עם "חולים אקטיביים" נחוצה בשל ההתבססות על המאמר המקורי של דניאל בלס, אבל חשוב במיוחד לא לקחת אותה ברצינות – כמובן שיש להיות פתוחים לכל דעה, והבעיה אינה בקריאת ספרים של מטיפים או משהו כזה אלא רק בדיון שמבוסס על רטוריקה, לחץ רגשי, ובורות (מסיבה זו, בין השאר, עדיף לא להתווכח לעולם באופן אישי, אלא בדיונים כתובים – בשיטה המדעית, קוראים להם “מאמרים”).

---

מאפייני המחלה:

1) החולה בדתיות חושב שיקום, העולם וכל אשר בו, נבראו במיוחד עבורו. אמונה זו גורמת לדתי להתייחס לטבע ולעולם החי כהפקר, מתוך מחשבה שמותר לו לפגוע בהם ככל שתאבה נפשו.

2) החולה בדתיות חושב שכל בני האדם בעולם נחותים לו ולבני עמו, ושהוא חבר בעם הנבחר על ידי האלוהות מהזיותיו. אמונה זו גורמת ליצירת הפרדה רעה של "אנחנו מול הם", הסתגרות ומגלומניה. הדבר גורר מיידית את הפליית החילוני והפליית הגוי, גם בדיני נפשות.

3) מחלת הדתיות גורמת לעיוורון נפשי ומוחי, ולא מאפשרת לחולה בה לראות ולהתפעל מנפלאות המדע והידע האנושי, ומשפע היצירות והתרבויות שיש לעולם להציע, למעט תרבותו הצרה ודתו הצרה עוד יותר.

4) האמונה הדתית מוחדרת למוחם של ילדים מרגע לידתם והלאה באופן אינטנסיבי: כל ילד הגדל בבית הנגוע במחלה מקבל חינוך לדת כבר מגיל 0, בין אם בלימוד שירים, מנהגים, סיפורי אבות וברכות שונות שיש לומר. לאחר מכן, הדת היא כוח מרכזי בחייו הן בבית והן בבית הכנסת והילד נחשף אליה באופן אינטנסיבי יותר ויותר ככל שהוא גדל. בכל יום מחזקים בך את תחושת צדקת הדרך שאליה חונך, בין היתר בהעלאת שאלות שהתשובות להן מוכנות מראש, המובאות בדיוק להנחתה (גם בנצרות יש את זה, ושם זה נקרא קטכיזם).

5) החולה בדתיות יקדיש את עיקר יומו לפרקטיקות חסרות טעם, כשבכל יום הוא חוזר על כל הפעולות הטקסיות הכרוכות בתפילה שלוש פעמים ביום או יותר, ושוב לפני ואחרי שהוא מכניס משהו לפה, ושוב, אחרי שהוא מוציא אותו החוצה מהצד השני – ובכך הופך את זה לחלק בלתי נפרד מחייו ומתפיסת המחשבה שלו. אחרי כל זה, לא יהיה נפלא בעינינו הדבר שהאיש שחונך חינוך שכזה יהיה משוכנע עד עמקי נשמתו שהדת אליה הוא חונך היא אמת ויעביר אותה הלאה גם לילדיו שלו. 

 

6) החולים בדתיות מתאפיינים באמונה שקיום אותן פרקטיקות ריקות מתוכן הוא הדבר החשוב מכל. במקרים מסוימים הם יקבעו נחרצות ששינון הטקסט הדתי הא שמחייה את העולם ומנחיל לעמנו ניצחון במלחמות, ולכן יש לפטור אותם משירות צבאי למען יוסיפו לעסוק בפרקטיקות הללו ובדקדוקי עניות, וכן ימנעו מלעבוד למחייתם כדי שיהיה להם יתר פנאי לשינון טקסטים מתים. אמונה זו גוררת חלוקה לא שווה של הנטל בהגנה על המדינה ומאלץ את ציבור האנשים הנורמליים וכן את הדתיים המתונים לממן את טפילותם של החולים הקשים.

7) החולים בדתיות מסתגרים מפני העולם החיצון, ומרבים לפתות ולאיים בשיטת המקל והגזר על חבריהם. בין הדוגמאות לאטרקטיביות נמנית האמונה חסרת הבסיס שלאחר מותך עוד תוסיף להתקיים, ושלו תתמיד ללכת בדרך הדת תקבל שכר נפלא הן בחייך והן לאחר מותך. בין הדוגמאות לאיומים נמנות ההפחדה המתמידה מפני חמת זעמו של האל, איומי הגיהינום, האיסור החד להתבוללות, האיסור הגורף להתקרב לכל דבר שעלול לערער את אמונתך ("ספרים חיצוניים", כפי שהם נקראים) והתפיסה שככל שאדם מאמין חזק יותר תוך הסתמכות על ראיות מעטות יותר כך הוא גם יותר צדיק וראוי ליותר כבוד. הדבר הזה הוא שהוביל להתבדלות הגלותית של קהילות חולים רבות, ויצר חממה של בורות ועיוורון לעולם החיצון.

8) החולים בדתיות נמצאו חולים גם במחלת האליטיזם, ולכן הם מגלים דחף בלתי נשלט ללעוג לחילונים ואנשים נורמליים. המחלה גורמת להוזים לחשוב את עצמם לאנשים המוסריים והנעלים ביותר על פני כדור הארץ, ומנגד ליצור דמוניזציה לחברה השפויה והכללת כל נגעי העולם עליה, תוך גילוי עיוורון גמור לדעות השונות משלהם.

9) החולים בדתיות מתאפיינים בשנאה. רק מוח נגוע יכול להמציא את הביטוי 'שנאת חינם - כאילו שישנה שנאה שאינה חינם – אשר היא מותרת ואף רצויה. הם שונאים את שאינם דתיים, ואת כל דתות העולם אשר שונות מהן. מקללים ומגדפים אותם עוד. אלו מהם שהפכו מטיפים לדתיות ומפיצים את המחלה אינם מסוגלים לכבד את השונים מהם ולדבר בנימוס במהלך ויכוחים עם אנשים נורמליים. במקום זאת הם יגלו עוינות, זלזול וחוצפה כלפי אנשים נורמליים ודעות חילוניות.

10) החולים בדתיות עשויים לגלות אחד או יותר מהסימנים הבאים: פתיינות בדרכי נועם, קביעות אבסולוטיות ונחרצות, דמגוגיה, שחצנות, בורות בעניינים שאינם דתיים, התעלמות מהביקורת על אותם עניינים דתיים, זלזול חסר מעצורים, שנאת חילונים, שנאת חילוניות, שנאת אנשי מדע, שנאת המדע עצמו, שנאת אומות העולם, שנאת הדמוקרטיה, אהבה לאויבי ישראל, ניסיון לכפות על אחרים את דרכם ואורחות חייהם, טקסים פגניים, העדפת בני דתם על פני "גויים", שיגעון גדלות, שנאת חופש, רצון עז להתבלט בכל דרך אפשרית ולפרסם את דעותיהם מעל כל במה אפשרית.

11) החולים בדתיות מגלים הערצה בלתי נשלטת לחולים קיצוניים מהם. אלו מתנהגים ככת, והחולים הקיצוניים יהפכו למטיפי הכת ומנהיגיה. נמצאה השפעה ישירה של החולים הקיצוניים על פני החולים הפסיביים. החולים בדתיות יתייחסו לחולים הקיצוניים כמנהיגים החכמים והנערצים ביותר בעולם, הם יפרסמו את דבריהם ביראת קודש של ממש, ויפגעו מאוד כאשר יפחיתו מהוד קדושתם.

12) בנוסף לכך, מחלת הדתיות גורמת לחולים בה להתכחש לבחירה החופשית, לטעון ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה לא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" (תלמוד בבלי, חולין ז ע"א). להסיר אחריות אישית. לא אתה אשם, אלא "יצר הרע". החולים בדתיות יתלו את המוסר והצדק בדברה של פיית השמיים בה הם מאמינים, ויחשבו שמה שהיא אומרת הוא מוסרי גם כאשר היא קוראת לרצח חורבן והרג בכל עובר עבירה פעוטה ובכל לא-מאמין. יש לטבוח בלא- מאמינים באמצע הרחוב ובחרב, והעונש על קטיפת פרח בשבת הוא מוות. הדתיות גורמת לחולים בה לחשוב שהם עושים "טובה" לאנשים שהם מצווים להרוג, משום שכך נעשה "תיקון" לנשמתם.

13) החולים המודרניים בפסיכוזה הדתית ינסו למצוא תכלית מיוחדת בדתיות, מלבד הקדושה שהם מוצאים במטיפים הקיצוניים לדתיות. החולים יטענו שבכוח הדת לרפא את כל בעיות העולם והחברה. מנגד זאת הם יטענו שהחילוניות והמדע גורמות לכל המלחמות והצרות בעולם, וזאת כמובן, תוך המעטה בערכן של מלחמות הדת הגדולות שהתחוללו בכל העולם. מסעות הצלב, האינקוויזיציה והטרור האסלאמי הן מטרות קלות מידי, וגם היהדות לא חסרה את להט בפנטיות. גם בתקופת החשמונאים, הורקנוס גייר את האדומים בכוח הזרוע ובנו אריסטובולוס המשיך במבצע זה וגייר בכפייה את ההיטורים, שחיו בצפון ישראל ודרום לבנון של ימינו. הדגם הפנטי הבסיסי: "תצטרף לדת שלי או תמות", משורש עמוק עמוק ביהדות.

* * *

מה יש לעשות אם נתקלים בדתי חולה?

מכיוון שדתיים הם קרבן של מחלתם, לא חייבים לשפוט אותם כל עוד הם מניחים לאנשים הנורמליים לחיות את חייהם. ברם, מטיפים דתיים נוהגים להתבלט כדי להפיץ את המחלה, ולכן יהיה זה שכיח להיתקל במטיף בתוך קהל גדול, כמו פורום אינטרנטי, מערכת תגובות באתר או הרצאה.

במקרה של מפגש עם דתי, יש לבדוק תחילה עד כמה הוא חולה. ישנם חולים פסיביים (רגועים/חיוביים), לעומת חולים אקטיביים (קיצוניים/שליליים). לחולים הפסיביים בדתיות רצוי לעזור, ויש מקום לרפא אותם. אך מן החולים הקיצוניים יש להתרחק. ההבדל בין דתי פסיבי לקיצוני, הוא שהדתי הפסיבי רוצה לשמוע (ואולי גם להבריא מהמחלה), בעוד המטיף הקיצוני רוצה רק להשמיע את טענותיו (וכך להוסיף ולהדביק אחרים).

כיצד מזהים חולה פסיבי (חיובי/רגוע)?

ישנם שלושה סוגים של אלו: "דתי חושב", "דתי חסר ידע" ו"דתי שמנסה לצאת מארון הקודש". חלקם של אלו האחרונים גדול באוכלוסיה מכפי המשוער. ברוב המקרים, החולים הפסיביים אינם מתכחשים לעובדות מדעיות, אך לא ממש מכירים אותן, ולא זכו לחינוך פורמלי בנושאים שעשויים היו לפגוע באמונתם הדתית (כגון אבולוציה), כך שהתחלת מאבקם להשתחרר מהמחלה לא תוכל להתקיים עד שיזכו להכיר את התחומים הללו. מחלת הדתיות דבקה בהם בשל חינוך דתי שוטף מוח מילדות, ונשארה שם בשל השפעות החברה בה הם חיים. ניתן לזהותם בקלות בתור אנשים שלא יודעים היכן נמצאת האמת, אך הם רציניים מספיק כדי לחפש שיטות ריפוי למחלה (רבים מהם ינסו לאתגר את אנשי החילוניות לרפא אותם ממחלת הדתיות, ולכן הם יהיו מוכנים לנהל שיחה ולשמוע דעות ועובדות שלא נחשפו להן עד כה). חולים פסיביים לא שונאים חילוניים, ובדרך כלל גם מעוניינים לשמוע תשובות מאנשים חילוניים. הם לא מזלזלים באנשים נורמליים, לא צועקים או מתחצפים לזולת, לא מתנשאים ולועגים, ולא מגלים הערצה עיוורת לחולים קיצוניים מהם.

כאשר נתקלים בדתי פסיבי (חיובי) שרוצה לדבר ולהקשיב, ניתן להציע לו להיכנס לאתר 'חופש' ולקרוא בנושאים שבין דת למדע. להיכנס לאתר 'דעת אמת' ולקרוא בנושאים של טעויות בתלמוד ובתורה, המורים שמדובר ביצירות אנושיות, וכן ברמת הגיחוך של דברי החולים הגדולים ביותר בדתיות. או אפילו למסור לידיו איש קשר שיכול לדבר אתו בנושא שיציע, כדי שיענה על כל שאלותיו, יטפל בו בדרך הטובה ביותר, ואף ייתן לו כתף תומכת במקרה הצורך. 

במקרה של חולים פסיביים, המחלה דבקה בהם רק בשל החינוך אותו קיבלו וחוסר הכרת המציאות הלא-דתית, ולכן עם חשיפה למידע בנושאים אלו עשויים החולים הפסיביים להתרפא מיד. אך כדי שהרפואה תהיה שלמה - רצוי לשלוח את החולים הפסיביים למקומות בהם יזכו גם לתמיכה נפשית, כגון עמותת ה.ל.ל., שכן תהליך היציאה מהחברה החולה עשוי לא אחת להיות רב קשיים ולחצים נפשיים מהבית ומהסביבה הלוקה במחלה.

כיצד מזהים חולה אקטיבי (שלילי/קיצוני)?

חולים אקטיביים מחולקים לסוגים "דתי קיצוני" ו-"מטיף להחזרה בתשובה". החולים האקטיביים אינם מחפשים עזרה, ולא מעוניינים להתרפא ממחלתם. ניתן לזהותם בקלות כאנשים שמחפשים תשומת לב, מנסים להתבלט, בעלי אף מורם, מדברים במשלים ובציטטות מכתבי הקודש שנועדו להסתיר את רמת הידע האמתית שלהם בכל נושא אחר, בעלי בטחון במיליון אחוזים בצדקת דרכם, וכל האמצעים כשרים עבורם. הם חושבים את עצמם ליודעי כל וחכמים גדולים, הם לא יתביישו לזלזל בחילוניות ולהראות שנאה כלפי אנשים חילוניים, הם ידברו בחוצפה ובלעג כלפי כל מי שחושב אחרת מהם, הם יגלו דעות קדומות כלפי המדע וביקורת המקרא, ומנגד הם יגלו הערצה עיוורת ויראת כבוד לחולים קיצוניים מהם. דתיים שליליים יעסקו רבות בפרסום דעותיהם מעל כל במה אפשרית, יתארו את החילוניות כשורש כל הרע ויחשבו את עצמם למושיעי הדור. הם גם יתייחסו לתנ"ך ולדברי התלמוד כקודש הקודשים, ויטיחו האשמות חמורות בכל מי שמעז לבקר אותם, או אפילו רק להטיל ספק בנכונות הכתוב בהם.

במקרה של חולים מהסוג המטיף יש להיזהר במיוחד. מטיפים דתיים אינם פתוחים לשמוע דעות חדשות, והם ינהלו שיחה עם חילונים רק על מנת להדביקם במחלה. ישנו פסק הלכה האוסר עליהם לדבר עם חילוניים שלא למטרות החזרה בתשובה. כאשר נתקלים בדתי מטיף אקטיבי (שלילי), יש לשמור ממנו מרחק ולא להתווכח עמו. כל ייעודו הוא להפיץ את מחלתו, ולכן הוא מסוכן לשומעים אותו. כל האמצעים כשרים. מותר להם הלכתית לשקר במצח נחושה וביודעין כדי להחזיר בתשובה, והמטרה מקדשת את האמצעים. חילונים מקבוצת הסיכון שהתקרבו יותר מידי לדתיים שליליים סבלו בעצמם מהשפעות המחלה. הם ילכדו באסטרטגיית "דרכי הנועם" ויפותו למכוני ההדבקה, ההרצאות והסמינרים שעורכים המטיפים. באם לא ישמרו על חשיבה ביקורתית וימנעו ממתן מקום לפניות אל הרגש ולטפיחות על השכם – סופם שידבקו קשות במחלה בעצמם, ולהבריא ממנה שוב יהפוך לסיפור לא פשוט בכלל.

ההשפעה הרגשית של המטיפים היא בלתי נמנעת, וחילונים שהתווכחו תדירות עם דתיים קיצוניים הפכו בעצמם לחדורי אמונה פנטית. נהיו לאנשים מנותקים יותר, הפכו להיות קיצוניים יותר בדעתם, למדו ללעוג לזולת ולזלזל בעולם ממנו באו, הפכו למכורים להרצאות של החזרה בתשובה כדי להמשיך ולחזק את דעתם בכיוון שהולכו בו, התנתקו מהמשפחה, התחילו לשקר ולהפנות את האנשים בסביבתם למטיפים שהדביקו אותם, איבדו את אהבתם האישית לידע ולחקר העולם , חיפשו להתנצח ולנצח בוויכוחים שלא עבור האמת, איבדו את הכבוד לעובדות ולתצפיות, ופיתחו כבוד עיוור ל"רבנים" ואמונה דתית עיוורת.

מסיבה זו אין להתווכח עם דתיים קיצוניים, ואין לקרוא את מאמריהם הארסיים של מטיפים להחזרה בתשובה. כאשר מתווכחים עם אנשים שלא מחפשים אמת - מאבדים את אהבת האמת. אם אתה נתקל בדתי שלילי, אין להתווכח אתו. ניתן להפנותו לאתרים רלוונטיים ולמומחים, אך אין לשמור אתו על קשר. לא ניתן לעזור לחולה שאינו מעוניין בעזרה, וקיים סיכון להידבקות במחלה. 

 

חשוב לזכור שהדתיים הקיצוניים עוסקים בהפצת המחלה, הם מתווכחים רק כדי להצדיק את עצמם, ולכן יש לשמור מהם מרחק.