כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". תזה מרכזית שלו היא שהמדענים מאמינים ב"אקראיות" כדי שיוכלו לא-להאמין בבורא-עולם. הפעם הוא מתמקד באמונה זו במסגרת הפיזיקה. נראה שהרעיון הבסיסי הוא שיש ביקום "איזון עדין של כוחות", ושעל פי האתאיסטים זה ב"מקרה" (?).
שאלות ותמיהות בסיסיות לגבי אמונת ה"מקריות" של חלק מהמערכת האקדמית / פילוסופית באות לא רק מכיוון הכימיה והביולוגיה אלא גם מכיוון האסטרופיסיקה והפיסיקה.
אני חושב שכדאי להקדים את הדיון בטענות עצמן בדיון במה זה בכלל "מקרה" או "אקראיות" בפיזיקה. אקראיות היא גיוון ללא סדירות שקובעת אותו. אני אסביר.
הסדירויות שבמציאות הם חוקי הטבע. אם אתה מתחיל ממצב פיזיקלי התחלתי מסוים, הסדירויות שבטבע (חוקי הטבע) מאפשרות לנו להסיק מה יהיה המצב לאחר זמן מה, המצב הסופי. אבל, אולי אין מספיק סדירות כדי שהמצב הסופי יקבע חד-ערכית – אם מתחילים באותה התחלה, פעם תהיה תוצאה אחת, פעם תוצאה אחרת. עדיין נוכל לתאר את הסדירויות בתבנית של תוצאות הניסויים – נוכל לתאר את מגוון התוצאות שיתקבלו, ומה הסיכוי לקבל כל אחת מהתוצאות. חוקי טבע שכאלו לא קובעים חד-משעמית את המצב הסופי, כלומר פרטי המגוון שנמצא בפועל בטבע לא ייקבעו לחלוטין על ידי הסדירויות (למרות שהתבנית – כמה יהיו מכל סוג, וכן הלאה – כן תיקבע). במצב כזה, כאשר הפרטים אינם נקבעים עד הסוף –אנחנו אומרים שהם "נקבעים אקראית" (זהו “אינדטרמינזם”).
תיתכן גם אקראיות-למעשה, אקראיות שנגרמת בשל חוסר ידיעה. כאשר אנחנו מחזיקים גז במיכל, למשל, אנחנו יכולים למדוד את הלחץ שלו, את הטמפרטורה שלו, וכן הלאה (תכונות "מאקרוסקופיות") – אבל אנחנו ממש לא יכולים למדוד את המיקום של כל מולקולה ומולקולה שלו (תכונה “מיקרוסקופית”). כדי לייצג בכל זאת את המצב הפיזיקלי של הגז אנחנו יכולים לכתוב אותו כ"סוג" מסוים של מצבים – אותם מצבים (מיקרוסקופיים) שייתנו את אותן המדידות (המאקרוסקופיות) שאנחנו יכולים לבצע. כשאנחנו עושים זאת אנחנו מייחסים הסתברות מסוימת לכל מצב מיקרוסקופי – אנחנו אומרים שאילו יכולנו למדוד את המצב המיקרוסקופי, אז היה לנו סיכוי כזה-וכזה למצוא שהמצב הוא המצב המיקרוסקופי המסוים הזה, סיכוי כזה-וכזה למצב מיקרוסקופי אחר, וכן הלאה. גם אם חוקי הטבע דטרמיניסטיים לחלוטין, קובעים לחלוטין את המעבר בין מצב מיקרוסקופי התחלתי נתון לסופי, הבורות שלנו לגבי המצב המיקרוסקופי תייצר אקראיות שכן מתנאים התחלתיים מאקרוסקופיים זהים נגיע למצבים מאקרוסקופיים סופיים שונים. זאת מכיוון שאותו תנאי-התחלה מאקרוסקופי יהיה בעצם בכל פעם מצב מיקרוסקופי אחר, שיתפתח לכן (אולי) בכל פעם למצב מאקרוסקופי שונה.
יש לשים לב ששני המובנים של אקראיות הם לגבי תבניות האירועים בעולם. בשתיהן האקראיות אומרת שהאירועים לא נקבעים (בעיקרון, או ברמה המעשית) על ידי אירועים אחרים (כגון מדידת או היווצרות מצב התחלתי מסוים).
עכשיו שהבנו מה זה "מקריות", בואו נפנה לדוגמאות שאורבך מספק ל"מקריות" שהמדענים מאמינים בה לכאורה.
היקום כולו נתון באיזון עדין של כוחות. גרעין האטום ארוז ע"י כוחות גרעינים קצרי טווח למרות כוחות הדחיה החשמליים בין הפרוטונים בעלי המטען החשמלי החיובי.
זוהי טענה מוזרה – מה בכלל "עדין" פה? נכון, יש כוחות גרעיניים חזקים וקצרי טווח וכוחות חשמליים חלשים וארוכי טווח, ולכן נוצרים גרעינים של אטומים. זה לא ממש עדין – אפשר לשחק עם החוזק ואורך-הטווח של הכוחות במידה גדולה מאוד, וכל עוד יישמר מצב זה יוצרו "גרעינים" כלשהם.
אבל חמור יותר מכך – מה הטעם במשחק האינטלקטואלי הזה? אין, למעשה, אפשרות לשחק עם החוזק של הכוחות. החוזק הוא מה שהוא בטבע, וזהו. אנחנו לא יודעים עדיין מדוע כוחות הטבע הם מה שהם ובעצמה שהם, אבל הניסיון ההיסטורי שלנו מראה שהבנה עמוקה יותר פיזיקלית מראה שהכוחות קשורים זה בזה. כך, למשל, חשבו בעבר שהכוח המגנטי והכוח החשמלי הם שני כוחות שונים, ולכן יכול היה לכאורה להיות הכוח המגנטי חלש או חזק יותר בעוד החוזק של הכוח החשמלי נותר בעינו (או איזה שילוב אחר של שינוי כוחות שתרצו). אבל כשהתקדמה הבנתנו הפיזיקלית (בעקבות איינשטיין), הבנו ש"כוח מגנטי" אינו אלא עוד היבט של הכוח החשמלי, ולכן אינו כוח נפרד ואי אפשר לשחק בעצמה שלו בנפרד. משחק בעוצמת הכוחות אינו אלא תרגיל בבורות – משחק בבניית יקומים דמיוניים שכל קשר ביניהם לבין מה שיכול להיות קיים או שאפשר בכלל לחשוב עליו בבהירות הוא מקרי בהחלט.
אורבך רומז שהמדענים מאמינים שהחוזק של הכוחות נקבע באופן "אקראי". כפי שהוסבר למעלה, הבנה אמיתית של מה זה "אקראי" מראה שאמונה של מדענים ש"החוזק נקבע אקראית" היא אמונה שיש בטבע מגוון של חוזק כוחות, והחוזק ביקום שלנו (לפחות) לא נקבע על ידי סדירויות כלשהן (אינדטרמיניזם). זוהי אכן אפשרות, ויש מדענים המאמינים שכך נקבע חוזק הכוחות ביקום שלנו. אבל זוהי לא תאוריה מדעית מוכחת, ויש רבים שלא מאמינים כך. אנחנו פשוט לא יודעים עדיין אם זה נכון. בכל אופן, לא נראה שזה מה שאורבך מכוון אליו.
נראה שמה שאורבך מתכוון אליו, בעילגות מדעית, זה שהמדענים מאמינים שעוצמת הכוחות היא "עובדה בסיסית", משהו ללא הסבר. ובכן, לא בדיוק. מה שהמדענים לא מאמינים בו זה שקוסם חסר-גוף המתקרא יהוה קבע את הסדירויות שביקום בדרך קסם. זה פשוט ילדותי. מה שהמדענים מאמינים בו זה לוגיקה. יש רק מספר אפשרויות, ואין בלתן. זוהי עובדה פילוסופית, לוגית – במציאות יכול להיות מגוון של חוזק-כוחות ולכן סדירות המאפיינת אותו, או שילוב-כוחות יחיד. אם יש רק שילוב-כוחות אחד בכל רחבי המציאות, ייתכן שהוא נובע מסדירות אחרת (כפי שלמשל שהכוח החשמלי נובע מהכוח האלקטרו-חלש), וייתכן שלא ואז הוא עובדה בסיסית במציאות. זהו, אלו כל האפשרויות שיש.
נניח שחוזק הכוחות הוא אכן עובדה בסיסית – מה בכך? האמונה שדווקא שילוב כוחות זה הוא מסתורי היא דעה קדומה. אם היינו מוצאים את עצמנו ביקום אחר, עם שילוב כוחות אחר – הוא היה "מסתורי" בה במידה. חוזק הכוחות האחידים (או כל אפיון אחר של המציאות) חייב להיות משהו – ומסתבר שהוא זה. מה בכך? אין בכך כלום. התמיהה הגדולה אודות ה"איזון העדין" אינה אלא שוביניזם, קצרות רואי שמעלה את הקיים למדרגת מופלא בעוד שכל מה שהוא זה מה שקיים. בעצם האיזון אין דבר מופלא יותר מסימטריה או איזון אחר.
יתרה מכך, זה שאורבך מתיימר להסביר את האיזון לא אומר שהתאוריה שלו אכן מסבירה את התופעה – הוא צריך להסביר מדוע התאוריה שלו (האל) מסבירה את הפרטים של התופעה (כגון מגוון הכוחות), וכמובן שאין לו הסברים כאלו. האל הכל-יכול חזק מדי, הוא לא צריך דווקא את מגוון הכוחות הזה כדי להשיג משהו (כל דבר). הוא אפילו לא צריך כוחות אחידים שאפשר בכלל לדבר על הכוח שלהם. אגב, למדענים גם יש רעיונות להסברים של הכוחות – ממנגנון היגס ועד הכרח לוגי, לא ניכנס לזה – אבל גם אלה לא משכנעים כרגע. אין לאף אחד הסבר טוב למדוע הכוחות הם כפי שהם, ואם מישהו אומר לכם אחרת – הוא מטעה אותכם.
ומסביב לגרעין האטום נעים במהירות הבזק אלקטרונים בתנועות סיבוביות בשיווי משקל עדין, מול כח משיכה צנטריפטלי חשמלי אל הגרעין. … גרמי השמים למיליארדיהם נמצאים אף הם בשיווי משקל עדין שבו תנועותיהם הסיבוביות מונעות את הקריסה שלהם אחד לתוך השני עקב כח המשיכה העולמי.
זוהי טענה אפילו יותר מוזרה מהקודמת. כל קיום של כוח מושך בין שני גופים ייצור תנועה סיבובית שמונעת קריסה על ידי שימור התנע הזוויתי, כפי שלומד כל תלמיד פיזיקה באוניברסיטה בשנה א. איזה אוניברסיטה – תיכון. שום איזון עדין ושום בטיח. אבל מה שבאמת מוזר פה זה שמה שמחזיק את האלקטרונים יציבים זה בכלל לא איזון הכוחות, אלא האפשרויות הפיזיקליות המוגבלות שלהם לשנות מסלול. את זה אורבך מלמד, אני בטוח, כל שנה את תלמידיו כשהוא מסביר להם על מודל האטום של בוהר. שמישהו שמבין משהו בתורת הקוונטים יגיד דבר כזה, שכימאי יגיד דבר כזה – זה פשוט מוזר.
ומה כל זה קשור לקביעת חוזק הכוחות הללו ב"מקרה", כלומר באקראיות? או לאלוהים? או לתורה ונכונות הדת היהודית דווקא? אני מזכיר שהנושא של המאמר הוא התאמת התורה למדע. איפה כתוב בתורה שהכוחות יהיו ב"איזון עדין"? אורבך פשוט מבלבל את הקורא.
האטומים, גורמי המבנה היסודיים של החומר מוחזקים למעשה במצב הנקרא מטה סטבילי עקב איזון עדין בין כוחות דחיה ומשיכה.
כאן כבר יש טענה נכונה יותר. העובדה היא שמבנה האטומים הוא "מטא-סטבילי", כלומר שבטווח הארוך הם יתפרקו, אם ישאירו אותם לנפשם. וזה אכן נובע מאיזון עדין יותר – צריך צירופים מסוימים מאוד של חוזק של כוחות כדי ליצור את המטאסטיביליות. כפי שכבר אמרנו, זה שיש "איזון עדין" לא אומר הרבה. אבל בפרט – איך זה מוכיח את קיום האל? אם כבר, העובדה שכל החומר בסוף יתפרק מעידה על חוסר משמעות קוסמית שאינו מתאים לתאולוגיה הדוגלת באל טוב, ופירוק החומר מעיד על תכנון לקוי, שפועל לזמן מוגבל, שאינו מתאים למתכנן מושלם. מנגד, כל מה שהנטורליזם דורש זה שהאטומים יהיו יציבים באותם הזמנים שאכן יש חיים ביקום – וזה בדיוק מה שהפיזיקה אומרת שהוא המצב, עם אטומים יציבים לפרק זמן סופי (שבמהלך חלקו יש גם חיים) ומפורקים לפרק זמן אינסופי (שכן הזמן, לפי הבנתנו כרגע, ימשיך לנצח). המטאסטביליות מתאימה לדרישות הנטורליזם, ולא מתאימה כל-כך לתאוריה התאיסטית.
האסטרופיסיקה המודרנית כבר הכירה למעשה ברעיון הבריאה יש מאין על פי תאוריה הנקראת "המפץ הגדול"
לא היא לא.
זוהי טענה שחוזרת שוב-ושוב, ואני באמת לא מבין למה.
בואו נעשה את זה פשוט: כדי שתאוריה מדעית "תכיר" בבריאה יש מאין התאוריה צריכה לכלול:
(א) “אין" בעבר, לפני שנוצר היקום,
(ב) בורא באותו זמן,
(ג) יצירה של היקום על ידי אותו בורא.
נראה כמעט מיותר לציין שזוהי לא התמונה שמציירת תאוריית המפץ הגדול. קשה להגדיר מה זה "תאוריית המפץ הגדול", יש בעצם כמה כאלו, ואורבך לא מפרט. יש שתי תאוריות שאורבך אולי מרמז להן.
ראשית, ניתן להתייחס ל"תאוריית המפץ הגדול" שנדונה במסגרת תאוריית היחסות הכללית. על פי תאוריה זו המרחב-זמן קיים כולו, כמין צורה ארבעה-ממדית. שלוש מהממדים הם המרחב הרגיל שאנו רגילים לחשוב עליו כקיים מסביבנו, והזמן הוא מה שאנחנו קוראים לממד הרביעי. העבר, ההווה, והעתיד אינם אלא חלקים שונים על פני אותו גוף ארבע-ממדי, כפי שאנו מחלקים אותו על פי המימד הרביעי הזה. אלא שהצורה הארבע-ממדית הזו אינה אחידה ביחס לזמן. ניתן לחשוב עליה כמעין קונוס, כשהמרחק מהקצה המחודד הוא הזמן מ"המפץ הגדול". כל הנקודות במרחב-זמן, כלומר כל האירועים הפיזיקליים, הם נקודות על גבי הקונוס, ונמצאים במרחק סופי מסוים – בזמן סופי מסוים – מהמפץ הגדול.
שימו לב שאין בתיאור הזה שום זמן שנמצא מעבר למפץ הגדול. זה לא שיש "אין" שקיים לפני המפץ הגדול, ואז יש לפתע מפץ גדול – אלא שהזמן "נגמר" בחוד. לדבר על זמן לפני המפץ הגדול זה כמו לדבר על מה נמצא צפונית לקוטב הצפוני. על פי תאוריית המפץ הגדול במסגרת היחסות הכללית לא קיים זמן לפני המפץ הגדול, וממילא לא קיים "אין" בעבר בזמן זה. טענה (א) אינה מתקיימת. כמובן שגם אין בורא ואין הוא עושה דבר, ולא (ב) ו-(ג) לא מתקיימות.
אורבך או דתיים אחרים יכולים להאמין, אם הם רוצים, שכל היקום הזה שמתארת תורת היחסות, כול הקונוס הארבע ממדי, נוצר על ידי האל. יצירה שכזו לא יכולה להתרחש בזמן שמתארת היחסות הכללית, שכן זמן זה מוגדר רק לגבי היקום עצמו – זהו הזמן כמרחק על גבי הקונוס מהשפיץ של הקונוס. אבל אולי הכל נוצר במעין "מטא-זמן" על ידי האל. אולי, אבל זה לא מה שאומרת תורת היחסות. אין בתורת היחסות הכללית שום תמיכה בטענה הזו. היא מתארת רק את המרחב-זמן של היקום שלנו, ולא מדברת כלל על איך הוא נוצר אם בכלל.
במסגרות מודרניות יותר, מעבר לתורת היחסות הכללית, יש השערות שהיקום שלנו הוא חלק מקיום גדול יותר והיקום אכן התחיל בו במובן מסוים. בחלק מההשערות אפילו התחיל מהוואקום, שזה קרוב ל"אין". אבל וואקום הוא עדיין לא "אין", כפי שאפשר ללמוד מהעובדה שהתרחיש המבטיח ביותר מסוג זה (יקומי בועה) מדבר על יצירת יקומים מתוך יקומים קודמים – כך שאין כאן ממש בריאה "יש מאין", אלא מתוך יקום אחר. ואפילו אם השערות אלו נכונות, הן אינן כוללות "בריאה" אלא היווצרות ספונטנית אקראית בהתאם לחוקי הפיזיקה, ללא שום כוונה או מתכנן.
שוב, אורבך יכול להוסיף השערות כרצונו על בורא שקיים במציאות ש"מעבר" שיצר את כל הקיום הרב-יקומי הזה – אבל אין בתאוריות על היצירה מהוואקום כשלעצמן שום תמיכה ברעיון זה. להפך, בכל אותם המקרים המציאות היא זרה כל כך והיקום שלנו חלק קטן כל כך ממנה שהאלוהים היהודי נראה לא הולם – זה לא היקום שאלוהים שחשוב לו מיהודים היה יוצר, ותפיסת הזמן של “בריאה” נראית נאיבית לעומת הקיום הרב-זמני המוזר שמציירות תאוריות אלו.
(ב"מקרה" תאור ראשית היקום ע"פ תאורית המפץ הגדול תואם להפליא את הנאמר בשורות הראשונות בתנ"ך, בספר בראשית, פרק ראשון).
לא הוא לא. הנה מה שאומר התנ"ך ומה שאומרת תאוריית המפץ הגדול העכשווית, לשם השוואה:
בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ – כבר רש"י עמד על כך שזו הקדמה, שצריכה להיקרא כמו "והנה סיפור הבריאה של הכל: בהתחלה היה...”. תקרא "בראשית ברוא אלוהים את השמים ואת הארץ...". זוהי המשמעות האמיתית של הטקסט, בהקשר הספרותי וההיסטורי שבו הוא נכתב.
הקריאה הנאיבית של הטקסט היא שהאל יצר תחילה את השמים ואת הארץ. כפי שנראה עוד פסוקים מעטים, השמים הם מים שמעל הרקיע והארץ היא האדמה שאנו עומדים עליה.
מה אומר המדע: אם נתייחס לפירוש הנכון, הלוהו ראיית הפסוק כהקדמה, הרי שהוא לא אומר דבר. הוא רק הקדמה. אנחנו לא יודעים מה קדם ליקום. מה שאנחנו כן יודעים שהוא שיש לשים את היקום שלנו בהקשר רחב ומוזר יותר. ייתכן שלפני היקום שלנו קיים יקום אחר שהיקום שלנו הוא רק חלק ממנו ש"התנפח" באופן פתאומי; ייתכן שהיקום שלנו הוא רק חלק מרב-יקום רב-ממדי אדיר; ייתכן שהיקום שלנו הוא חלק משרשרת של יצירה והריסה של יקומים; וכן הלאה. לכל אלו אין זכר בפסוק הראשון של בראשית. גם כן הקדמה.
אם נתייחס לקריאה הנאיבית, אז ברור שלא. בראשית היקום כל המרחב של היקום שלנו מצומצם ביותר, ומלא בסוג חומר מוזר מאוד הנקרא "אינפלטרון". זהו חומר בעל "לחץ שלילי", כלומר שהוא דוחף את המרחב וכך גורם להתפשטותו. אין ארץ, וממילא אין שמים. מה שיש אחיד למדי ולא מכיל בתוכו שום דבר שניתן לקרוא לו "ארץ".
והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום – בתחילה היתה הארץ (האדמה) שממה וישימון, וצפה בתוך מי התהום שאפפו אותה. זוהי התמונה הקוסמולוגית המצטיירת מכל אגדות הבריאה המסופוטמיות-מצריות.
אפשר אולי, אם אנחנו רוצים לאנוס את הכתוב, להאמין שהוא מדבר על כך שבהתחלה היה היקום במצב כאוטי, ללא אור, וכולו ריק אחד גדול (“תהום").
מה אומר המדע: לא הייתה אדמה, ובטח שלא צפה בתוך מים.
הפירוש הנדיב סותר את המשך הטקסט (שבפירוש מדבר על מים וארץ), אבל אפילו אם נתעלם מכך הרי ש"תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" זה תיאור רע מאוד של המצב הראשוני (שהוא כאמור קיום האינפלטרון). אינפלטרון המפוזר די באחידות זה לא בדיוק מה שעולה בראש למשמע "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". איזה תהום? למה דווקא חושך? למה לציין תוהו ובוהו ולא את האחידות והלחץ השלילי באינפלטרון? הפסוק הזה הוא פשוט לא מה שסופר מושלם היה כותב כדי לתאר את המצב הראשוני של היקום.
ורוח אלוהים מרחפת על פני המים –
מה אומר התנ"ך: לא ממש ברור, אבל כנראה משהו כמו "אלוהים מרחף לו במים הראשוניים, מעל האדמה". לא, נחמה, על פי התנ"ך אלוהים לא יצר את המים הראשוניים או את הארץ.
מה אומר המדע: נעשה לאורבך טובה ונניח שהפיזיקה לא מתארת את רוח אלוהים. היא בטוח לא "מתאימה להפליא" לתיאור שרוחו מרחפת או עושה כל דבר אחר, אבל ניחא.
מה שיותר צורם פה זה ה"מים" – איזה מים? מה מים פתאום? מים מופיעים הרבה, הרבה, הרבה אחרי זה על פי המפץ הגדול. אין שום מי תהום בראשיתיים כמו שיש בבראשית ובמיתוסים אחרים מהתקופה באזור.
ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור. התיאור בבראשית מדבר על בריאת מחזורים של אור וחושך לפני בריאת השמש על ידי דיבור אלוהי, ממש כמו מיתוסים רבים מהאזור בתקופה.
מה אומר המדע: שוב נתעלם מאלוהים, אבל מה עם "יאמר"? במפץ הגדול נשמרו חוקי הפיזיקה. אין שינויים פתאומיים באיך שהטבע עובד, אלא המשכיות. אין השפעה של אמירה אלוהית ברגע אחד שיוצרת את האור, ואחרי זה עוד נס שיוצר משהו אחר, וכן הלאה. אפשר אולי להאמין שאלוהים מראש יצר את הכל מראש, שלא מדובר כאן על מעשה אלא על התגלגלות העניינים. אבל זה לא מה שכתוב. בפירוש אין התאמה ליצירה במעשה\דיבור שלב אחרי שלב, תוך שינוי סדרי עולם, כפי שמספר ספר בראשית.
ובאשר ל"אור" – לא, האור לא היה הדבר הראשון שנוצר. בשלב הראשוני, הכוחות האלקטרומגנטיים (שהאור הוא חלק מהתופעות שלהם) אפילו לא נפרדו עדיין מהכוחות הגרעיניים ה"חלשים", כך שלא היה יכול להיות “אור”. וגם לא היו מקורות אור, ולא היו גלים אלקטרומגנטיים חזקים בתדירויות שאנו קוראים להם אור – בהתחלה, אפילו לא היה מספיק מקום כדי שגלים אלו יוכלו בכלל להתקיים. כל זה השתנה עם הזמן, אבל השינוי הראשון לא היה יצירת האור אלא ההתפשטות וההתקררות האדירה של היקום. התיאור התנ"כי גם משמיט את קריסת האינפלטרון לכדי פלזמה לוהטת וצפופה של פרוטו-חומר (פלזמת קווארקים), את ההיפרדות של הכוחות השולטים בטבע זה מזה, את יצירת החומר הבראשיתי מתוך פלזמת הקווארקים, ועוד.
האור הראשון נוצר עם היווצרות הכוכבים הראשונים, הרבה הרבה אחרי המפץ הגדול. גלים אלקטרומגנטיים (אור זה גלים כאלה בתדירויות מסוימות) נוצרו מוקדם יותר, אך עדיין כ-100,000 שנים אחרי המפץ הגדול, לאחר שהתרחשו ביקום דברים חשובים ושינויים רבים. כך שגם יצירת האור זה לא הדבר הראשון שהתרחש, ושוב התיאור לא מתאים כלל.
וירא אלוהים את האור כי טוב, ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך –
נהיה נדיבים ונאמר שההבדלה בין חושך לאור היא קליפת הפיזור האחרונה, שבה נוצר לראשונה "אור" במובן שהיה מספיק מקום בין החלקים השונים ביקום כדי שיהיו גלים אלקטרומגנטיים ו"חושך" במובן שהקרינה תתחיל להתפזר בחלל. עדיין, אין הבדלה של ממש בין האור לחושך – הכל מואר באותה מידה, הכל מאוד אחיד. ההבדלה נוצרה עם היווצרות הכוכבים הראשונים, שהפיצו לראשונה אור על פני חושך.
ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויהי בוקר ויהי ערב יום אחד –
נראה מיותר לציין שיום ולילה לא יתקיימו אלא לאחר שייווצרו מערכות שמש. אלא שבתנ”ך עוד לא נוצרה השמש. ניתן לפרש באופן נדיב שה”אור” של קליפת הפיזור האחרונה דעך עם הזמן, וכך עברנו מ”יום” ל”לילה”, אבל זהו פירוש בדיעבד ובכל אופן במקרה זה ה”ערב” של היום הראשון עוד לא תם – קרינת הרקע הקוסמית שהיא שיירי ה"אור" מאותה קליפת פיזור אחרונה עודנה דועכת, ותדעך עוד מליארדי שנים. וזה, כמובן, לא מתאים לתיאור המקראי.
ויאמר אלוהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדי בין מים למים. ויעש אלוהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלוהים לרקיע שמים. - המקרא שוב פשוט חוזר על הקוסמולוגיה הנפוצה בתקופתו – יש כיפת שמיים מוצקה שמעבר אליה יש מים (הרי משם יורד גשם!), ויש גם מים מתחת (מי תהום) – כך שהכיפה מפרידה בין המים שמעל לאלו שמתחת.
המדע, שוב, מספר סיפור שונה לגמרי. אין מים שעוטפים את הכל עד שמפרידים אותם, אין מים שמתחת ומים שמעל בשום שלב, אין רקיע שנוצר “בתוך המים” בשום שלב. השמים אינם כיפה מוצקה שמבדילה בין מה ש"מתחת" ומה ש"מעל", אלא אויר שעוטף את כדור הארץ ובחלל שמעבר אין "מעל" ו"מתחת" (וכמובן שהוא לא "מים").
ויש סיפור עשיר ומדהים בין קליפת הפיזור האחרונה ובין היווצרות כדור הארץ, שעליו מסתבר מדלג אלוהים לחלוטין. סיפור שמדבר על הלידה ומוות של כוכבים וגלקסיות שלמות, על יצירת האטומים הכבדים, ועל יצירת מערכת השמש והתגבשותה, על היווצרות הירח...
לא, אין התאמה בין שני הסיפורים.
ויאמר אלוהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ויהי כן. ויקרא אלוהים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים –
התנ"ך מדבר על כך שהמים שנותרו מתחת לכיפת השמים המוצקה זרמו אל מתחת לאדמה המישורית שמתחתיה, ובכך גילו אותה. המים ירדו מספיק כך שגילו את כל דיסקית הארץ, ויצרו בכך טבעת של מים מסביב לה, וזהו האוקיינוס. שוב, זוהי הקוסמולוגיה הסטנדרטית לתקופה.
ושוב חוסר התאמה מוחלט למדע. המים דווקא ירדו כגשם וכיסו את האדמה, לאחר שזו התקררה מספיק כדי שמים יוכלו בכלל להיקוות עליה. זה פשוט הפוך מהמקרא - הארץ לא הייתה מכוסה במים ואז נגלתה, אלא הייתה גלויה ואז כוסתה חלקית. המים גם ירדו על כל פני כדור הארץ, יוצרים כך ימות ואגמים רבים, ולא יבשת אחת ואוקיינוס אחד.
אבל פסוק זה מבהיר כי המים הם מים לכל דבר והארץ גם היא כדור הארץ, ושלכן הגענו כבר הרבה מעבר ל"תאורית המפץ הגדול". לכן יש להניח שאורבך לא מתכוון כבר לפסוקים אלו, אז זה מקום טוב להפסיק בו את הניתוח, בתוצאה ברורה – חוסר התאמה.
במקום לקרוא את הטקסט כפי שהוא וכפי שהבינו אותו אבותיו, אורבך מנסה לאנוס עליו פרשנות מודרנית שאינה מתאימה רק בגלל שהוא לא רוצה להודות שהטקסט הקדוש יכול שלא להתאים למה שנמצא למעשה בטבע. דתיים רציונליים יותר (דגש על "יותר") מכירים בסתירה, וגורסים שאלוהים לא התכוון ללמד אסטרופיזיקה אלא מוסר. גם זו טענה מגוחכת, אבל בסדרה הזו אנחנו מדברים על אורבך, לא עליהם, אז נניח לכך.
מה בעצם עומד מאחורי המציאות הנצפית והנמדדת והאם באמת יתכן שכל ההרמוניה שאנו רואים בטבע ...הם פרי התפתחות מקרית עיוורת? לגדול המדענים עד ימינו, אלברט איינשטיין ז"ל, היתה בענין הזה מסקנה ברורה: מאחורי חוקי הטבע עומד כח עליון. זו היתה גם דעתו הנחרצת של בן דורו של איינשטין, מקס פלנק, אחד מאבות הפיסיקה המודרנית.
זהו כמובן טיעון עלוב ביותר – זה שאיינשטיין האמין במשהו מבחינה דתית לא אומר כלום שכן הוא היה מומחה לפיזיקה, לא לקיום האל. למען הדיוק ההיסטורי נבהיר שאורבך כמעט צודק בקשר לאיינשטיין – איינשטיין לא האמין ב"כוח עליון" אלא באלוהים של שפינוזה, אלוהים שהוא העולם ולא עליון לעולם – אבל איינשטיין כנראה כן האמין שמאחורי חוקי הטבע עומדת "תבונה קוסמית", לא במובן הילדותי של מתכנן או בורא אלא במובן שהם משקפים את התבונה הטהורה והנשגבת שהיא מהות הטבע\אל. מקס פלנק היה מאמין מסורתי יותר.
אבל זכרו שאיננו דנים בקיום האל ככלל אלא בהתאמת התורה לספר הטבע. בנושא זה לשניהם הייתה דעה הפוכה לזו של אורבך – איינשטיין התייחס במפורש לסיפורי התורה כאגדות עמים, ופלאנק אמר במפורש שהאמונה בניסים (שמתוארים בתורה ודברי הקודש) תיעלם עם התקדמות המדע. שניהם היו בדעה נחרצת בעד המדע, והיו מגנים את אורבך על היצמדותו לפרשנות המילולית של התנ"ך ותומכים באביוגנזה, אבולוציה, ובהתפתחות הטבעית של היקום - אם כי היו כנראה מסכימים שחוקי הטבע משקפים תבונה אלוהית.
אין מה להרחיב לעצם טענה אחרונה זו, שכן כבר דנו בה. בסופו של דבר, אין לנו הבנה טובה למה חוקי הטבע הם בדיוק כפי שהם – לא תחת הנחת הנטורליזם, ולא תחת הנחת האל. כל מי שאומר אחרת, שרומז כמו אורבך שיש לו את התשובות – מטעה את עצמו ואת שומעיו.
מתגלה לעינינו עולם מתוכנן ומתוזמן לפרטי פרטים שבו כל המערכות משוכללות ומורכבות, שלובות זו בזו ותלויות זו בזו תוך איזון עדין ושברירי. לכל הוגי הדעות ואנשי המדע הטוענים שהיקום הוא פרי של התפתחות מקרית אין שום בסיס מדעי אמיתי בטענתם זו. הם במידה רבה אנשים המאמינים בצורה עיוורת ב"דת" המיקריות.
האמונה במקריות או אי מקריות בחוקי הטבע ובמודלים של היווצרות היקום, אבולוציה, וכדומה נובעת משיקולים אמפיריים, מכוח החיזוי וההסבר של תצפיות. כלומר היא נעשית על בסיס מדעי, ולא קשורה לקיום האל, כפי שמראות הדוגמאות של המדענים המאמינים באל שאורבך עצמו מעלה.
מעבר לכך, אין “התפתחות מקרית” של היקום. הקיום לא מתפתח, אלא קיים – חוקי הטבע הבסיסיים (כגון חוזק הכוחות, אם אין יקומים אחרים) לא נוצרו במקרה שכן לא היה שום תהליך ביקום גדול יותר שבו הם יוצרו. במקום זאת, הם פשוט קיימים – העוצמות של הכוחות הן מה שהן. לכן כל אותם הוגי רוח לא מאמינים כלל ב"דת" המקריות. הם מאמינים רק במודלים שהוכחו מדעית, ותו לא, בין אם אלו כוללים אקראיות ובין אם לאו.
נראה שהטענה העמוקה יותר של אורבך היא שלא ייתכן שהיקום המאוזן כל-כך שלנו לא מתוכנן, שהוא אינו משקף תבונה. תבנית שכזו בהכרח, אליבא אורבך, קשורה בתבונה. זוהי תמונה פשטנית, שלא מכירה במורכבות של התבונה – תבונה היא תהליך של עיבוד מידע, ולכן בין כה וכה לא יכולה לאפיין את כל הקיום או ליצור אותו, אלא היא רק תכונה של חלקים בו. אולם, בואו נשקול בכל-זאת את התאוריה ברצינות. הדרך היחידה שאנו יכולים לקבוע אם היקום שלנו טבעי און מתוכנן היא לבדוק את ההתאמה של תאוריות מסוימות על החייזר\אלוהים שיצר את היקום לתצפיות שאנו עושים מתוך היקום.
בהקשר זה, אין סיבה להאמין שהאל היהודי ייצור את היקום שהמדע מגלה בפנינו. התורה והמסורת היהודית לא מספקות שום תחזית משמעותית. יתרה מכך, כפי שהניתוח של בריאת העולם בבראשית לעומת המדע הראה, התורה היהודית כלל לא מתאימה לממצאים בשטח. וכפי שאורבך אמר למעשה במבוא, אין אל שראוי לעבוד (שלא משקר, למשל) שהיה נותן לספר תורה שמדבר בשמו לכלול הטעיות וטעויות כאלו.
אם הכוונה ב"אל" היא לישות תבונית היוצרת את היקום בכוונה – אזי אין ראיות לכזה דבר. במבנה היקום המתגלה לפנינו יש דברים רבים שנכון להיום איננו יודעים להסביר, ואולי לעולם לא נדע – אבל אין אלו מסוג הדברים שמזהים בבירור את היקום כיצירה תבונית. לפחות לא בלי עוד הנחות לא-סבירות ולא-מבוססות לגבי אופיו של המתכנן. למשל, האיזון העדין שאורבך עומד עליו – למה שאלוהים ירצה דווקא איזון עדין? למה לא איזון גס? או סימטריה מופלאה? אין תשובה דתית שלא מניחה את המבוקש, שאינה תשובה בדיעבד.
מנגד, אם יש תחזית שהנטורליזם מספק היא שהיקום יהיה אחיד ואינטואיטיבי למדי בסביבה המקומית, אבל מוזר ולא אנושי יותר ויותר כלל שנעמיק חקר למחוזות רחוקים ולקני מידה לא-אנושיים. וזה אכן מה שרואים. והתמונה המתקבלת היא בהחלט של יקום טבעי, יקום שמנוהל על פי חוקי טבע אדישים ולא תבוניים. כל פי עקרון אוקאם, לפיכך, יש בהחלט מקום להאמין פשוט ביקום זה, ותו לא. זוהי ה"דת" היחידה של אותם הוגי דעות – הם מאמינים במה שהוכח מדעית, ולא בהיפותזות פרועות ולא-מבוססות בנוסף ומעבר לכך.
