הטעויות של אורבך: משמעות החיים

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אורבך מסיים את מאמרו בביקורת על ערך וגבולות המדע. הוא מצביע על כך שהמדע רק מתאר את הטבע, ולכן לא יכול להסביר למה הוא פועל כפי שהוא פועל.

המדע המודרני לא יכול לספק שום הסבר לשאלות המהותיות, למה פועלים חוקי הטבע וכוחותיו. הוא רק מתאר אותם, מכניס אותם לתבניות מתמטיות המאפשרות לנצל אותם לרווחת האדם בצורה מדויקת ומתוכננת היטב.

ברמה הפשטנית והראשונית, זה נכון. אבל, דווקא תגליות המדע המודרני מעלות אותנו לרמה גבוהה יותר, בכך שהן מבהירות לנו מה זה "למה".

במדע העתיק, ואפילו הניוטוני, סיבתיות הייתה משהו קסום – אפון התפתח לשעועית כי הוא "רצה" בכך, משל היה יצור תבוני עם תכלית. כוכבים משכו אחד את השני על ידי "כוח" משיכה מסתורי באופן מיידי ומעבר למיליוני קילומטרים של חלל ריק, כאילו היה להם איזה תכונה עלומה של "בעל כוח משיכה". וכן הלאה.

אבל תמונה זו השתנתה בעקבות הבנתנו הגדלה של הזמן והמרחב. אנו מבינים היום שסיבתיות איננה כוח קסום, אלא היא סיכום של תבניות מסוימות במציאות. אין סיבתיות "באמת". מה שקיים זה המציאות. העבר, ההווה, והעתיד קיימים באותה מידה. למעשה, מה שקיים זה כל החלל-זמן הארבע ממדי; עצם החלוקה ל"עבר", “הווה", ו"עתיד" זו חלוקה שרירותית שאנו בוחרים לעשות במציאות. אנו גם מבחינים בתבניות מסוימות בכיווניות מסוימת לאורך חלוקה דמיונית זו, וקוראים להן "סיבה ותוצאה", אבל גם זו הבחנה שרירותית שלנו.

כוח סיבתי הוא סיכום של סדר הקיים במציאות. אנו יכולים לומר שהשמש מושכת את כדור הארץ מכיוון שיש סדירויות מתאימות במציאות – בכל מקום שבו יש מסה גדולה (כגון השמש) מתעקם המרחב, כך שעצם קטן יותר (כגון כדור הארץ) ינוע סביב המסה הגדולה. זו סדירות במציאות, לא איזה "כוח" קסום של השמש. אנחנו יכולים לסכם את הסדירות הזו על ידי כך שנאמר שהשמש "גורמת" לכדור הארץ לנוע סביבה, אבל זה לא באמת נכון. השמש לא גורמת לכלום בשל איזו תכונה בסיסית שלה, אלא הסדירות שבטבע היא כזו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. אין שום דבר מעבר למציאות. והמציאות היא שכדור הארץ סובב את השמש. שום כוח, ושום בטיח.

תובנה זו משמעה שלא יכול להיות משהו שייקבע את חוקי הטבע היסודיים, את הפיזיקה הבסיסית של היקום. סיבתיות קיימת בתוך המציאות, לא מחוצה לה. לכן לא יכולה להיות בכלל תשובה לשאלה של אורבך, “למה פועלים כוחות הטבע וכוחותיו". כל "כוח" לקבוע משהו אינו אלא מימוש של סדר, של תבנית, וחוקי הטבע הבסיסיים הם בדיוק התיאורים של הסדר הבסיסי.

זוהי אינה תפיסה חדשה. היא נרמזה כבר על ידי דיוויד יום, פותחה על ידי עמנואל קאנט. היא נאמרה מפורשות עוד הרבה לפני כן, על ידי פרמנידס. זוהי אינה תגלית של המדע המודרני, כמו שהיא תגלית פילוסופית שהמדע המודרני מצביע עליה ומבהיר אותה.

תשובה זו כמובן אינה תשובה חיובית, אלא תשובה שלילית. היא מבהירה לנו למה לא יכולות להיות סיבות חיצוניות לסדר בטבע, ומדוע שאלות מסוימות (כגון מדוע הטבע קיים בכלל) הן חסרות מובן. האם זה אומר שאי אפשר כלל לספק שום הבנה מדוע חוקי הטבע והמבנה הכללי של המציאות הם מה שהם? או במילים אחרות – האם כל סדר שהוא סביר? לא בהכרח. ייתכן שניתן עדיין לספק תובנות במסגרת המגבלות שהפילוסופיה חושפת. יש הגורסים, למשל, שמכך שהטבע לא יכול להיות מוגבל מבחוץ נובע שהוא צריך לכלול את כל האפשרויות, שהרי אין דבר שיגביל את קיומה של אפשרות מסוימת. אני חושד שיש כאן בלבול מושגי – זה שאין משהו מגביל מבחוץ, לא אומר שכל אפשרות צריכה להתקיים פעם אחת. אך יש להודות שככול שאנו לומדים יותר על היקום, כך נראה יותר ויותר שהוא אכן פשוט מכיל את כל האפשרויות. מנגד, אנו בהחלט יכולים לומר שמבנים מסוימים של סדר (כגון – חוסר חשיבות קוסמי לאנושות או לתבונה) נראים "הגיוניים" לאור התובנה השלילית שבידנו, ואילו אחרים (כגון – יצירת היקום על ידי קוסם חסר גוף) נראים מגוחכים. אבל זהו אינו טיעון לוגי מוצרן היטב, אלא הבנה עמומה יותר.

נראה לי ששאלה פילוסופית זו עדיין אינה פתורה בימנו. לא ברור לנו ממש מה הדברים החיוביים שניתן לומר על המבנה והסדר הכלליים של המציאות. אני חושד שלא ניתן בכלל לומר משהו מתוך התבונה הטהורה (פילוסופיה), וניתן רק לשער על בסיס הניסיון. ההנחה שיש תשובה בכלל, שהיקום חייב לנו תשובה, אינה אלא יוהרה אינטלקטואלית – היקום לא חייב לנו שום דבר. המציאות פשוט קיימת כפי שהיא. התבונה שלנו מאפשרת לנו לנחש ולאשש את הסדר שבחלק שבו אנו נמצאים, ולפסול אפשרויות מסוימות כמגוחכות, אבל לא יותר מכך. היא לא מאפשרת לנו להוכיח מה שנמצא מעבר לניסיון, וכמובן שאינה קובעת את המבנה הכללי של המציאות.

לאור התובנה השלילית על מהות הסיבתיות, נראית האלטרנטיבה הדתית ילדותית ומגוחכת.

לתפיסת העולם המיקרית, אבולוציונית יש אלטרנטיבה הרבה יותר טובה והגיונית שאותה מציגה היהדות. היהדות מבשרת לנו דרך ספר הספרים, הוא התנ"ך, שיש בורא לעולם. הבורא שהוא כח עליון ובלתי מוגבל ביכולת, בזמן ובמרחב, ברא עולם תכליתי שבו האדם הוא נזר הבריאה.

הרעיון שקיימת ישות בעלת יכולת לא מוגבלת מתעלם, כאמור לעיל, מאופי הסיבתיות. הסיבתיות בעלת משמעות רק כסיכום של הסדר שבמציאות, ולכן אין משמעות לכך שיש "יכולת בלתי מוגבלת" לדבר כלשהו. יכולתיו נקבעות מתוך הסדירויות שהוא פועל כחלק מהן. היכולת אינה אלא פן אחר של ההגבלה (הסדירויות), ונובעת ממנה.

באותו אופן, כל ישות בעלת יכולת (כגון כוונה וכוח יצירה) פועלת בהכרח בזמן ובמרחב ולכן היא חלק ממנו. אין משמעות לדבר על ישויות שאינן מוגבלות בזמן ובמרחב.

ובאותו אופן, לא יכולה להיות ישות שבראה את העולם, שעומדת מעל הטבע ויצרה את חוקי הטבע. כל מושג הסיבתיות נמצא בתוך הטבע, בתוך הסדירויות, ואין משמעות לדיבורים על סיבתיות שלא במסגרת זו. זהו דיבור ריק, דיבור על "כוח" קסום שמחביא את הריקנות שמאחורי המושג והמחשבות של המשתמשים בו.

הבורא ... ברא עולם תכליתי שבו האדם הוא נזר הבריאה. ...מותר האדם מן הבהמה (וגם מן המלאכים) והיותו נברא בצלם אלוקים, מתבטא בחופש בחירה ויכולת חשיבה, תקשורת ויצירה.

יש יוהרה העצומה ברעיון שהאדם הוא "נזר הבריאה" ותכליתה. כל הידוע לנו מצביע על כך שהעולם הוא הפוך – האדם אינו אלא פרט חסר חשיבות בתמונה הקוסמית, והיקום ממש, אבל ממש, לא נסוב סביבו. אבל טענתו של אורבך אינה רק יהירה אלא גם מגוחכת, בשל הוספת הרעיון של חופש הבחירה.

שוב, ההבנה של הסיבתיות מראה שלא יכול להיות "חופש בחירה" קסום. יכול, בהחלט, להיות תהליך סיבתי של מחשבה, תקשורת, והחלטה – כגון במחשבים, חיות, או בני אדם. תהליך זה גם יכול, בהחלט, ליצור פירות שנבחר לקרוא להם “יצירתיים”. אבל מעצם העובדה שמדובר פה ביכולת, מדובר בהכרח גם בפעולה בהתאם לסיבתיות הנוקשה של הטבע, לחוקי הטבע שהם הסדרים שבמסגרתם מוגדרות יכולות וסיבתיות.

רעיון חופש הבחירה, כפי שאורבך משתמש בו, אינו אפשרי. הוא אינו אלא להטוטנות אינטלקטואלית, שבה אורבך לוחש "קסם!!” ומנפנף בידיו, ואנחנו אמורים להתעלם מהפרטים של איך נעשית בחירה. בחירה לעולם נעשית בפועל, בתהליך סיבתי, על ידי מימוש פיזיקלי מאוד של אלגוריתם הבוחר בחירה זו או אחרת (אם במוח האדם, ואם במחשב או מדיום אחר). לא יכולה להיות "בחירה חופשית" כפי שלא יכול להיות "משחק שח חופשי"; בשני המקרים, למושג (בחירה, או משחק שח) יש משמעות רק במסגרת מימוש במציאות של תהליך, והוא חסר משמעות ללא הסדירויות הפיזיקליות היסודיות שהוא נשען עליהן מחד (חוקי הפיזיקה והסיבתיות העולה מהן) והמבנים החוקיים שהוא מקיים ברמה הגבוהה יותר של התיאור (אלגוריתמים וחוקי שחמט) מאידך.

ראוי לציין, לאור הדיבורים על "נזר הבריאה", שאין סיבה להאמין שהאדם הוא שיא יכולת החשיבה, התקשורת, והיצירה. ניתן לקוות בהחלט שבעתיד ניצור ישויות מוצלחות יותר מאיתנו, ואין סיבה שלא להאמין שכאלו כבר קיימות בחלקים אחרים ביקום.

את התשובה לשאלות המהותיות של הקיום מספקת היהדות, המביאה לתודעה האנושית את ההכרות עם מי שעומד מאחורי כל חידות הקיום: בורא עולם, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שכרת עם עם ישראל ברית במעמד הר סיני לפני כ3320 שנים, בנוכחות מליוני בני אדם.

כאמור, שוב תשובתו של אורבך מגוחכת – הסיבתיות היא במסגרת הסדר הבסיסי, ולכן לא יכולה להיות ישות שתיצור את הסדר הזה אלא רק ישות שמתפקדת במסגרתו. אולם לשונו של אורבך עוד יותר מגוחכת, שכן ברור שלא יכולה להתקיים ישות שתעמוד "מאחורי כל חידות הקיום", שכן היא תצטרך להיות קיימת בעצמה, ולכן חלק מהקיום.

הגיחוך והיוהרה רק עולים כאשר משווה אורבך את התשובות לשאלות העמוקות באמת שהוא מעלה למיתולוגיה היהודית העלובה וצרת האופקים – כאילו שאלוהים, אילו היה קיים, היה אכן יורד כדי לדבר עם כמה רועי-עיזים ועבדים בורחים. כאילו אל שיצר אינספור גלקסיות בכלל היה סופר אותם. כאילו שאילו היה בו טוב לב מספיק כדי להתחשב בהם ולהתגלות אליהם, לא היה עושה זאת לבניהם ולכל האנשים כולם. כאילו שאל טוב שכזה היה שותל ראיות כנגד ספר הקודש שנתן להם. כאילו שבכלל היה צריך להכתיב להם ספר קודש. כאילו שבורא עולם היה בכלל דמות אנושית ועלובה כל כך. כאילו שההסבר הסופי הוא אנושי עד כדי כך שיכלול פעולה ורצון. זוהי באמת הדת היהודית במלוא מערומיה ועליבותה.

לסיכום,

...המדע המודרני משאיר אותנו בעמדת התפעלות בלבד ולא יותר מזה אין הוא נותן בידינו תשובה לחידת קיומינו כיצורים חיים וחושבים.

במידה רבה, לראשונה המדע המודרני דווקא כן מספק לנו הבנה לחידת קיומנו כיצורים חיים וחושבים. אנו מבינים עתה שחשיבה היא עיבוד מידע ושחיים ויצורים חיים המעבדים מידע ייווצרו אקראית בחלקים מסוימים ביקום העצום הזה שלנו. בשילוב עם התובנות הפילוסופיות על מהות הסיבתיות, אנו מבינים גם שזוהי תופעה אקראית, לא מתוכננת, ובחשבון אחרון חסרת סיבה. זה מתיישב היטב גם עם הגיחוך שבעצם המחשבה על אל אנושי כל-כך, אך מגיע הרבה מעבר לכך, אל סתירה מוחלטת של הרעיון האווילי-על-פניו שאנחנו והמציאות שלנו זה יצירת אומנות של איזה אומן קוסמי מתוסכל.

זו אינה התשובה שאורבך מייחל לה, ולכן הוא דוחה אותה. נוח לו לחשוב שלכל דבר יש משמעות, שיש תפקיד לכל אדם ביקום. זוהי המחשבה הדתית, מיתוס קדמון שמשותף אולי לכל החברות בעולם מלבד החברה המערבית המודרנית. אנחנו יודעים יותר טוב. אין תכלית. לא יכולה בכלל להיות תכלית. ודווקא לכן, עלינו לקבוע את התכלית בעצמנו. הידע שאין משמעות קוסמית עוזר לנו להתנהג כמו אנשים בוגרים, ולקחת אחריות על חיינו - לקבוע בעצמנו את המשמעות של חיינו, את התפקיד שאנחנו בוחרים לחיינו בתמונה הקוסמית.

הנאורות היא יציאתו של אדם מאי הבגרות שהוא הטיל על עצמו. אי בגרות היא חוסר היכולת להשתמש בהבנתך ללא הנחייתו של אחר. האדם מטיל על עצמו את אי-הבגרות כאשר היא נובעת לא מחוסר בהבנה, אלא מחוסר בנחישות ואומץ להשתמש בה ללא הנחיה מאחר. “העז לדעת!” אזור אומץ להשתמש בהבנתך! זוהי סיסמת הנאורות. - עמנואל קאנט

זה יהיה תפקיד צנוע קוסמית, בוודאי, שכן בסופו של דבר ההשפעה שלנו על היקום זניחה. אבל בחיינו האישיים, זהו התפקיד המרכזי.

המאמר של אורבך אמור לעסוק בתורה לאור תגליות המדע המודרני. ניתן לראות שתגליות המדע המודרני לא רק סותרות את התורה, אלא גם מספקות הבהרות-בדיעבד לתגליות פילוסופיות עתיקות, המספקות תשובות מבוססות, עמוקות, ומשמעותיות יותר לשאלות הגדולות. התשובות-בכאילו הלא-מבוססות שהדת היהודית מספקת הן אוויליות, והיינו דוחים אותן ככאלו בכל מקרה, אבל טוב שיש את המדע המודרני והפילוסופיה העתיקה כדי לספק תשובות טובות יותר.