כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אך חלק עיקרי במאמר מוקדש לא ל(חוסר) ההתאמה בין הטענות היהודיות לתגליות המדע המודרני, אלא לניסיון להראות שבתנ"ך יש נבואה (ולכן, מקורו חייב להיות אלוהי). למרות שיש הרבה "נביאים" בתנ"ך, האמת היא שהם לא ממש מתנבאים. לא פלא שאורבך בוחר לכן להתמקד דווקא ב"נבואה" אחרת. הוא מנסה להראות שהתנ"ך מנבא את גלות בית שני, ועושה זאת בעיקר על ידי הסתמכות על ספר דברים (פרקים כח-לב).
אורבך עומד בצדק על כך שספר דברים נכתב, והיה ידוע ומפורסם אף מעבר ליהדות גופא, הרבה לפני גלות בית שני (שהתרחשה בערך מ- 70 לספירה). למרות זאת, טוען אורבך, הוא מכיל תיאורים מפורטים של הגלות. עד כמה זה נכון? האם הטקסט באמת חוזה את העתיד?
הסברה האקדמאית היא שספר דברים נכתב בשלבים. החלק הקדום שבו נכתב על ידי Dtr1 עוד בתקופת בית ראשון, כנראה בזמן מלכות יאשיהו (במאה ה-7 לפנה”ס). טקסט זה שונה ועודכן במאה ה-6 לפנה"ס על ידי Dtr2 (כנראה ירמיהו), בתקופת גלות בבל (לרשימת הפסוקים החדשים, ראה כאן). אם כך הטקסט יכול לכלול מידע על גלות בבל (וישראל, וכן הלאה אסונות שנפלו על העם), אבל לא על גלות רומא.
חלק ניכר מהטקסט למעשה לא מכיל שום דבר שאפשר לדבר עליו כנבואה כלל, או נבואה על גלות זו או אחרת בפרט. מה, למשל, הנבואה ב
זה המקום לציין שכל ה"נבואות על הגלות" שאורבך מדבר עליהן הן במסגרת מה שאלוהים מאיים שהוא יעשה לעם ישראל אם לא יקיימו את פקודותיו. זהו ללא ספק אחד הקטעים המחליאים ביותר בטקסט המקראי, המציג את האל כתאב שררה, קנאי, אכזר, צמא דם, וחסר רחמים; אל מאפיונר המנסה לכפות את רצונו באיומים ולרכוש ציות בשוחד; אל המאיים על בני ישראל בקללות שרק מוח חולני יכול להמציא, בשל מעשה - אי קיום הסכם שאבותיהם חתמו עליו בשמם - שרק מוח חולני יכול בכלל לעלות בדעתו שהוא אינו ראוי. לקרוא לדמון הנורא הזה "צדיק וישר" זו יריקה בכל מה שטוב ומוסרי בבני אדם. התואר המתאים לו הוא "רשע".
אבל נחזור לענייננו. עד כמה הטקסט מנבא את גלות רומא, ולא את גלות בבל?
חלק מהטקסט "מנבא" נבואות שלא התקיימו באף אחת מהגלויות. כך למשל,
חלק מהטקסט מכיל "נבואות" המתאימות רק לגלות בבל, ולא לגלות רומא. כך למשל,
גלות בבל הייתה אכזרית ומלאה, וזו הייתה הפעם היחידה שבה כל הארץ (חבל יהודה) התרוקן אכן מיושביו כמעט כליל, והארץ עמדה "שוממה" ויהודים אין בה (כמעט). בגלות רומא אכן היה טיהור אתני באזור ירושלים, אבל "כל הארץ" כבר כלל בפירוש את הגליל שנותרו בו הרבה יהודים ואף התפתחה שם ראשית הרבנות. כמובן שיש כאן בכל אופן הגזמה ספרותית – מעולם לא הייתה תקופה שהארץ מלאה בגפרית ומלח ולא צמחו שום צמחים.
כך שבהחלט נראה שמדובר בטקסט על גלות בבל, לא על גלות רומא.
מנגד, טוען אורבך שאותן הנבואות עצמן מתאימות לגלות רומא, לא לגלות בבל. נעבור על טענותיו אחת אחת.
לעומת זאת, המרד הגדול התרחש בתקופה של שגשוג כלכלי ושלום תחת רומא, ודווקא הוביל בשלביו המוקדמים להתעצמות ביטחונית והצלחה (עד כדי הבסת לגיון רומאי). לא היה כאן תהליך ארוך של החלשות כמו בממלכת ישראל הקדומה, ולא החלשות הדרגתית במהלך המרד (עד לדיכויו) כמו בתקופת גלות בבל. לאחר המרד הגדול היו עוד מרידות אך לא הגליות, ובסופו של דבר המצב נרגע והתקיים שלום ושגשוג כלכלי שנמשך מאות שנים. כך שגם בהסתכלות מעט יותר רחבה על "גלות רומא", היא לא הובילה להיחלשות כלכלית או ביטחונית (אם כי כן מדינית, והיא בהחלט הייתה מלווה בסבל וגלות).
ארץ ישראל נותרה שוממה, כאמור, בעצם רק לתקופה קצרה בזמן גלות בבל. בזמן גלות רומא נותרו יהודים (ורומאים) רבים בארץ ישראל. שאר הטענות הן פשוט מחליאות בצרות האופקים שלהן. האוכלוסייה בארץ ידעה עליות ומורדות. היא הגיעה לשיא של מליונים בתקופה הביזנטית, שלא יושג שוב עד המאה ה-20. הארץ לא נשארה שוממה וללא תושבים, אלא ישבו בה לאורך כל השנים עמים שונים (כולל יהודים) וקבוצות שונות. ה"עם" הערבי, בפרט, הצליח להיאחז בה די יפה, למרות כיבושים צלבניים ובריטים ומה-לא, עד שקמה מדינת ישראל – וגם מאז הוא נאחז בה, בציפורניו, לא רע כל-כך (הוא מהווה כיום רוב בסך השטח של ממלכת ישראל המאוחדת [והמיתית]). הארץ גם לא הייתה רדופת מלריה ומחלות, או מלאת ביצות (כן, היתה ביצת החולה – זה לא “מלאה ביצות”).
כדאי לשים לב שבפועל, לא הייתה זו שיבה ליהוה ומצוותיו שגרמה לשיבה מהגלות. דווקא בגלות בבל עוד איכשהו כן, שכן אלו שחזרו היו בעלי להט דתי, אך מגלות רומא חזרו הציונים, האתאיסטים ברובם, ובתקופת הרפורמה, ההשכלה, וזניחת הדת. עוד נבואה שנכשלה.
לבסוף, מאחר שטענתו של אורבך היא בעצם שספר דברים לא מדבר על גלות בבל, כדאי להתייחס למה שאומרים גולי בבל עצמם. נחמיה עצמו מפנה לנבואות ששם ירמיהו בפני משה בספר דברים, כאשר הוא בא להפוך אותן לנבואה שמגשימה את עצמה.
דעתו של אורבך היא הדעה האורתודוקסית הסטנדרטית, בעקבות פרשנותו של רמב"ן לפרק זה. אבל פרשנותו לא מתאימה לאמת ההיסטורית ואפילו לשאר הטקסט התנ"כי. אורבך לא מודע לכך שירמיהו עצמו גורס שבגלות בבל העם נפוץ בין כל העמים, ושנחמיה עצמו מפנה לנבואת משה (ולכן, לספר דברים) כנבואה על גלותו שלו. הוא מאמין שהארץ הייתה שוממה כאשר היא פרחה ושגשגה, ובכלל מתעלם מכל ידע שסותר את אמונותיו. אולי נימוקיו היו טובים יותר אילו היה לומד יותר תנ"ך והיסטוריה ופחות תלמוד.
אבל אי אפשר לסיים את הרשומה הזו בלי להעיר על הזוועה המוסרית והאפיסטמולוגית שעומדת במרכזה, הלו היא התפיסה הדאוטרונומיסטית שאי קיום המצוות מוביל לעונשים וקיומם לפרסים.
חוסר ההתאמה בין הסיבתיות ההיסטורית לדאוטרונומיסטית בולט ביותר בגלות רומא. המרד הונהג, בשלביו הראשונים, על ידי הנהגה שכללה את אבות-הרבנים, ושאף "להחזיר עטרה ליושנה". העם ניסה דווקא לכבד את הברית הדמיונית עם הדמון הדמיוני יהוה, והתוצאה של הניתוק ההזוי מהמציאות הייתה כמובן ריסוק יהודה וירושלים וגזרות מגזרות שונות. יש לציין שהנביא יחזקאל הוגלה עם מלכי יהודה בגלות בבל, מה שמרמז שחלק מהמנהיגים הדתיים גם תמך במרד ההוא. בקיצור, לא בשל אדיקות דתית נמוכה גלה העם, אלא דווקא בשל אדיקות גבוהה, שהעבירה אותו על דעתו וגרמה לו לחשוב שיוכל לאימפריות. אותה התבנית חזרה על עצמה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה היהודית – החל בימי יאשיהו, וכלה בעידן הביזנטי.
מנגד, האמונה שפרסים יינתנו לצדיקים גם היא משוללת כל מודעות היסטורית.
העם בימנו לא נהיה אדוק יותר ולכן שב לארצו, אלא שב לארצו בשיא הרפורמה והחילון ובשל מאמציהם של חילונים ואף אתאיסטים כגון הרצל, וכנגד התנגדות הרוב המוחץ של הרודנים הקטנים הצווחים על מצוות יהוה. שוב ושוב לאורך ההיסטוריה היהודית הרוויחו והצליחו הכופרים והחוטאים. המלך הגדול ביותר לא היה שלמה אלא מנשה שנוא-התנ"ך, המתייוונים שגשגו ופרחו לפני שהקנאים החשמונאים טבחו בהם (והמשיכו לשגשג בנכר), וכן הלאה.
זה לא צדיק ורע לו רשע וטוב לו. זה פשוט עולם כמנהגו נוהג, ולא מתחשב בהשקפה הסיבתית הדאוטרומוניסטית ההזויה. אנשים ואומות משגשגים או נפגעים בשל סיבות היסטוריות ותהפוכות גורל אקראיות, שלרוב לא קשורות כלל לאדיקותם, ולכן יש שצדיק ורע לו ויש שהפוך.
ההשקפה הסיבתית הדאורטרונומיסטית עדיין חיה ובועטת, ומדברת מגרונו של אורבך, אלפי שנים לאחר היווצרותה. היא לא מבוססת על שום ראיה. שום ראיה לא תצליח לעקור אותה מהמוחות המעוותים הנגועים בה, הרואים את האל בכל דבר והיפוכו ומזהים את צלו של הדמון הנורא יהוה בכל פינה. שכן השקפת עולם זו היא פרנואידית, וככזו תמציא אלף ואחד תירוצים לכישלונה המהדהד בפועל. זהו סוג של טירוף המחסן מפני רציונליות, ורק מוח נדיר, החושב נכוחה, יכול לצאת מהכלא של מחשבתו שלו.
אורבך עומד בצדק על כך שספר דברים נכתב, והיה ידוע ומפורסם אף מעבר ליהדות גופא, הרבה לפני גלות בית שני (שהתרחשה בערך מ- 70 לספירה). למרות זאת, טוען אורבך, הוא מכיל תיאורים מפורטים של הגלות. עד כמה זה נכון? האם הטקסט באמת חוזה את העתיד?
הסברה האקדמאית היא שספר דברים נכתב בשלבים. החלק הקדום שבו נכתב על ידי Dtr1 עוד בתקופת בית ראשון, כנראה בזמן מלכות יאשיהו (במאה ה-7 לפנה”ס). טקסט זה שונה ועודכן במאה ה-6 לפנה"ס על ידי Dtr2 (כנראה ירמיהו), בתקופת גלות בבל (לרשימת הפסוקים החדשים, ראה כאן). אם כך הטקסט יכול לכלול מידע על גלות בבל (וישראל, וכן הלאה אסונות שנפלו על העם), אבל לא על גלות רומא.
חלק ניכר מהטקסט למעשה לא מכיל שום דבר שאפשר לדבר עליו כנבואה כלל, או נבואה על גלות זו או אחרת בפרט. מה, למשל, הנבואה ב
כי שם יהוה אקרא הבו גדל לאלהינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ג-ד)ומה הקשר לגלות (בבל או רומא) ב
והיה אם שמוע תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח, א)או
והיה אם לא תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה. ארור טנאך ומשארתך. ארור פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך (דברים כח, טו-יט)יופי של ספרות, אבל לא ממש נבואה ברורה וממש לא נבואה על גלות דווקא.
זה המקום לציין שכל ה"נבואות על הגלות" שאורבך מדבר עליהן הן במסגרת מה שאלוהים מאיים שהוא יעשה לעם ישראל אם לא יקיימו את פקודותיו. זהו ללא ספק אחד הקטעים המחליאים ביותר בטקסט המקראי, המציג את האל כתאב שררה, קנאי, אכזר, צמא דם, וחסר רחמים; אל מאפיונר המנסה לכפות את רצונו באיומים ולרכוש ציות בשוחד; אל המאיים על בני ישראל בקללות שרק מוח חולני יכול להמציא, בשל מעשה - אי קיום הסכם שאבותיהם חתמו עליו בשמם - שרק מוח חולני יכול בכלל לעלות בדעתו שהוא אינו ראוי. לקרוא לדמון הנורא הזה "צדיק וישר" זו יריקה בכל מה שטוב ומוסרי בבני אדם. התואר המתאים לו הוא "רשע".
אבל נחזור לענייננו. עד כמה הטקסט מנבא את גלות רומא, ולא את גלות בבל?
חלק מהטקסט "מנבא" נבואות שלא התקיימו באף אחת מהגלויות. כך למשל,
זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה (דברים כח, לח)לא הייתה מגפת ארבה בזמן המרד הגדול, וגם אין לנו מידע על מגפה שכזו לפני גלות בבל וקיום מגפה שכזו אינו מתאים למהלכי המלכים בתקופה.
יתן יהוה את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך (דברים כח, כד)פשוט לא היו מאורעות כאלו.
חלק מהטקסט מכיל "נבואות" המתאימות רק לגלות בבל, ולא לגלות רומא. כך למשל,
יולך יהוה אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן (דברים כח, לו)בגלות בבל גלה המלך צדקיהו, במרד הגדול לא הקימו היהודים על עצמם שום מלך אלא מרדו בנציב הרומאי, וממילא שום מלך לא גורש.
והשיבך יהוה מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה (דברים כח, טח)גלות בבל הובילה לפזורה ניכרת במצרים (ראה, למשל, מלכים ב כה כד). בזמן גלות רומא הייתה כבר קהילה יהודית גדולה במצרים, מה שלא מתאים ל"לא תוסיף עוד לראותה", ולא ידוע על בריחת פליטים גדולה במיוחד לשם – בריחה מסוימת הגיונית, אך השבויים נלקחו לרומא, והשאר הושארו בישראל (בעיקר בגליל).
גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים [וצבוים] אשר הפך יהוה באפו ובחמתו (כט, כב)
גלות בבל הייתה אכזרית ומלאה, וזו הייתה הפעם היחידה שבה כל הארץ (חבל יהודה) התרוקן אכן מיושביו כמעט כליל, והארץ עמדה "שוממה" ויהודים אין בה (כמעט). בגלות רומא אכן היה טיהור אתני באזור ירושלים, אבל "כל הארץ" כבר כלל בפירוש את הגליל שנותרו בו הרבה יהודים ואף התפתחה שם ראשית הרבנות. כמובן שיש כאן בכל אופן הגזמה ספרותית – מעולם לא הייתה תקופה שהארץ מלאה בגפרית ומלח ולא צמחו שום צמחים.
כך שבהחלט נראה שמדובר בטקסט על גלות בבל, לא על גלות רומא.
מנגד, טוען אורבך שאותן הנבואות עצמן מתאימות לגלות רומא, לא לגלות בבל. נעבור על טענותיו אחת אחת.
לא ממש מתואר תהליך כזה, אבל בכל אופן תהליך שכזה אפיין במידת מה את גלות בבל אך פחות את גלות רומא. גלות בבל התרחשה בשלבים. בהתחלה החליט מלך דביל (יהויקים) למרוד באימפריה הבבלית האדירה (כנגד עצת הנביא ירמיהו, יש לציין). כתמורה הגיע כיבוש ועמו כמובן הידרדרות, וכן הגליה של המנהיגים. אז המשיך מצעד האיוולת כאשר צדקיהו, המלך הממונה ואחיו של יהויקים, מרד שוב בבבל. הפעם הכיבוש היה אכזרי הרבה יותר, הרבה הוגלו, המקדש הושמד, ושושלת המלוכה חוסלה ובמקומה מונה נציב. האיוולת רק החמירה כשיהוויסטים קנאים רצחו את הנציב כדי להמליך במקומו מלך משושלת בית דוד; למרבה המזל לעם עצמו היה שכל, והם פשוט לקחו את הרגליים וברחו למצריים לפני שבבל תבוא ותטבח את כולם. כך שבהחלט הייתה כאן מסכת של החלשות מעמד העם בארצו עדי כדי הגלות.בקטעים הללו מתואר תהליך מודרג של החלשת מעמדו של עם ישראל בארצו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בטחונית, עד כדי מלחמה, מצור, רעב כבד מנשוא וגלות
לעומת זאת, המרד הגדול התרחש בתקופה של שגשוג כלכלי ושלום תחת רומא, ודווקא הוביל בשלביו המוקדמים להתעצמות ביטחונית והצלחה (עד כדי הבסת לגיון רומאי). לא היה כאן תהליך ארוך של החלשות כמו בממלכת ישראל הקדומה, ולא החלשות הדרגתית במהלך המרד (עד לדיכויו) כמו בתקופת גלות בבל. לאחר המרד הגדול היו עוד מרידות אך לא הגליות, ובסופו של דבר המצב נרגע והתקיים שלום ושגשוג כלכלי שנמשך מאות שנים. כך שגם בהסתכלות מעט יותר רחבה על "גלות רומא", היא לא הובילה להיחלשות כלכלית או ביטחונית (אם כי כן מדינית, והיא בהחלט הייתה מלווה בסבל וגלות).
מתוארת גלות שבה עם ישראל נפוץ לכל עבר על פני כל כדור הארץ. … בגלות בבל, יהודה גלתה כולה למקום אחדאכן, יש תיאורים כאלו. אך כפי שהתנ"ך עצמו מספר על גלות בבל, גם בה גלה העם למספר מקומות ולא למקום אחד. הגלויות העיקריות היו לבבל ולמצרים, אבל פליטים יהודים נפוצו לכל עבר. נראה שאורבך חושב שגלות בבל הייתה כולה לבבל, אבל זה לא מה שכתוב בתנ"ך.
וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם יהוה והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם (ירמיהו כט יד)
ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החילים את כל שארית יהודה אשר שבו מכל הגוים אשר נדחו שם לגור בארץ יהודה (ירמיהו מג, ה)
הגלות המתוארת בתורה, כוללת מצבים בלתי נסבלים של רדיפות, פחד, רעב ועינויים שונים ומשונים.רוב תיאורי העינויים מוקדשים לתיאור הסבל שיוביל את העם לגלות. אבל כן, יש גם עינויים בגלות. ירמיהו, שכתב את הדברים, לא רצה בגלות. הוא רצה שכולם יחזרו בתשובה ויחזרו לארץ. הוא מראש התנגד לגלות למצרים ואמר שיש להישאר ביהודה. לכן הוא כותב על הדברים הנוראיים שיקרו בגלות, כדי לשכנע את העם לחזור ממנה. דבריו גם, מן הסתם, שיקפו לא במעט את המציאות הקשה – כפי שיודע כל אחד בארץ, פליטים בד"כ במצב רע כלכלית, והיעדר הסיוע הבינלאומי המודרני וקיום מוסדות חברתיים כגון עבדות בוודאי לא תרמו למצב היהודים בפזורה. בקיצור – אין שום סיבה להאמין שתיאורים אלו ייחודיים לגלות רומא.
התורה מתארת גם מצב שבו בני ישראל ימכרו לעבדים בצורה המונית וללא כל ערך. ...מכירת עבדים המונית במצריםאם כבר דיברנו על עבדים... שוב, עבדים היו גם במצרים ושאר הפזורה, ויש להניח שלא מעט יהודים רצו למכור את עצמם לעבדות (זה בהחלט עדיף על למות ברעב!). לא ניתן לשייך את התיאורים לגלות רומא בפרט. מכירת עבדים המונית במצרים מתאימה יותר, כאמור, דווקא לגלות בבל.
במקביל, התורה מתארת את מצב ארץ ישראל. ארץ ישראל נשארת שוממה בזמן הגלות ובעצם גולה יחד עם עם ישראל. אף עם אחר לא מצליח באמת להיאחז בה לאחר שעם ישראל עוזב אותה ויוצא לגלות. ...ארץ ישראל שוממה והופכת להיות סמל של חורבן. בהקשר הזה מענין לקרוא תאורים של ארץ ישראל מלפני 100 שנה ויותר. ארץ שוממה, רדופת מלריה, מלאה ביצות, ארץ אוכלת יושביה.
ארץ ישראל נותרה שוממה, כאמור, בעצם רק לתקופה קצרה בזמן גלות בבל. בזמן גלות רומא נותרו יהודים (ורומאים) רבים בארץ ישראל. שאר הטענות הן פשוט מחליאות בצרות האופקים שלהן. האוכלוסייה בארץ ידעה עליות ומורדות. היא הגיעה לשיא של מליונים בתקופה הביזנטית, שלא יושג שוב עד המאה ה-20. הארץ לא נשארה שוממה וללא תושבים, אלא ישבו בה לאורך כל השנים עמים שונים (כולל יהודים) וקבוצות שונות. ה"עם" הערבי, בפרט, הצליח להיאחז בה די יפה, למרות כיבושים צלבניים ובריטים ומה-לא, עד שקמה מדינת ישראל – וגם מאז הוא נאחז בה, בציפורניו, לא רע כל-כך (הוא מהווה כיום רוב בסך השטח של ממלכת ישראל המאוחדת [והמיתית]). הארץ גם לא הייתה רדופת מלריה ומחלות, או מלאת ביצות (כן, היתה ביצת החולה – זה לא “מלאה ביצות”).
גלות בבל היתה נוחה יחסית וקצרה. עם ישראל חזר לארץ מקץ 50 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. ...לעומת זאת, בספר דברים התורה מתארת גלות הרבה יותר קשה וארוכה מגלות בבל: פיזור על פני כל העולם, מסכת אינסופית של חיי סבל, ותאור עם ישראל כעלה נידף ברוח.התיאור בדברים מדבר בבירור מצד אחד על גלות וסבל לנצח...
ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול יהוה אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך. והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם (דברים כח מה-מו)... ועל שיבה מהגלות מצד שני.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה (דברים ל א-ג)ככה הוא סגר את עצמו יפה מכל הכיוונים. לא משנה כמה היה אורך הגלות, ה"נבואה" שלו הייתה רלוונטית. הטקסט לא באמת אומר שהגלות תהיה ארוכה בשום מקום; אין קציבת זמן לגלות, או אפילו אמירה שהיא תימשך "מאות שנים" או משהו כזה. אורבך פשוט לוקח סגנון ספרותי מתלהם והופך אותו לנבואה בדיעבד.
כדאי לשים לב שבפועל, לא הייתה זו שיבה ליהוה ומצוותיו שגרמה לשיבה מהגלות. דווקא בגלות בבל עוד איכשהו כן, שכן אלו שחזרו היו בעלי להט דתי, אך מגלות רומא חזרו הציונים, האתאיסטים ברובם, ובתקופת הרפורמה, ההשכלה, וזניחת הדת. עוד נבואה שנכשלה.
ועם כל התיאור הנורא של עם ישראל מרוסק, מעונה, מפוחד ומפוזר על פני כל העולם, התורה מבשרת לנו שעם ישראל יתקיים כמו אותו סנה הבוער באש ואיננו אוכל.תיאור זה היה נכון לתקופת גלות בבל ממש כפי שהוא נכון לתקופתנו, וכמובן שאף נביא מעולם לא ניבא את קיצה של דתו שלו, מסיבות מובנות. הוא דווקא לא מתאים ממש לגלות רומא, שעם ישראל שלאחריה דווקא שגשג (בעיקר בנכר, אבל גם בגליל).
לבסוף, מאחר שטענתו של אורבך היא בעצם שספר דברים לא מדבר על גלות בבל, כדאי להתייחס למה שאומרים גולי בבל עצמם. נחמיה עצמו מפנה לנבואות ששם ירמיהו בפני משה בספר דברים, כאשר הוא בא להפוך אותן לנבואה שמגשימה את עצמה.
זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים. ושבתם אלי ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והבואתים [והביאותים] אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם (נחמיה א ח-ט)כלומר לדעת אותו האיש שהיה כה חשוב בסיום גלות בבל, הנבואות בספר דברים מתייחסות דווקא לגלות זו. האם אורבך חושב שהוא מבין את הטקסט או את גלות בבל יותר טוב מנחמיה?
דעתו של אורבך היא הדעה האורתודוקסית הסטנדרטית, בעקבות פרשנותו של רמב"ן לפרק זה. אבל פרשנותו לא מתאימה לאמת ההיסטורית ואפילו לשאר הטקסט התנ"כי. אורבך לא מודע לכך שירמיהו עצמו גורס שבגלות בבל העם נפוץ בין כל העמים, ושנחמיה עצמו מפנה לנבואת משה (ולכן, לספר דברים) כנבואה על גלותו שלו. הוא מאמין שהארץ הייתה שוממה כאשר היא פרחה ושגשגה, ובכלל מתעלם מכל ידע שסותר את אמונותיו. אולי נימוקיו היו טובים יותר אילו היה לומד יותר תנ"ך והיסטוריה ופחות תלמוד.
אבל אי אפשר לסיים את הרשומה הזו בלי להעיר על הזוועה המוסרית והאפיסטמולוגית שעומדת במרכזה, הלו היא התפיסה הדאוטרונומיסטית שאי קיום המצוות מוביל לעונשים וקיומם לפרסים.
התורה מזהירה את עם ישראל בכמה מקומות בלשון ברורה שכשלון בכיבוד הברית ובריחה משמירת מצוות התורה תביא את עם ישראל לעונשים חמורים. העונש הבולט ביותר הוא גלות עם ישראל מארצו.התורה הייתה מצליחה יותר להזהיר בכך אילו הייתה יכולה להוכיח זאת היסטורית במקום רק ללהג הבטחות, איומים, והצדקות בדיעבד. בפועל, התורה רק עושה ספינים. היא מפרשת את המציאות ההיסטורית בהתאם לתאולוגיה, למרות שהמציאות לא ממש תואמת את התבנית הזו. לא בעיה להמציא כל מיני סייגים ונימוקים-לכאורה של האל שימתנו את הדין או יקשו אותו, בהתאם לצורך.
חוסר ההתאמה בין הסיבתיות ההיסטורית לדאוטרונומיסטית בולט ביותר בגלות רומא. המרד הונהג, בשלביו הראשונים, על ידי הנהגה שכללה את אבות-הרבנים, ושאף "להחזיר עטרה ליושנה". העם ניסה דווקא לכבד את הברית הדמיונית עם הדמון הדמיוני יהוה, והתוצאה של הניתוק ההזוי מהמציאות הייתה כמובן ריסוק יהודה וירושלים וגזרות מגזרות שונות. יש לציין שהנביא יחזקאל הוגלה עם מלכי יהודה בגלות בבל, מה שמרמז שחלק מהמנהיגים הדתיים גם תמך במרד ההוא. בקיצור, לא בשל אדיקות דתית נמוכה גלה העם, אלא דווקא בשל אדיקות גבוהה, שהעבירה אותו על דעתו וגרמה לו לחשוב שיוכל לאימפריות. אותה התבנית חזרה על עצמה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה היהודית – החל בימי יאשיהו, וכלה בעידן הביזנטי.
מנגד, האמונה שפרסים יינתנו לצדיקים גם היא משוללת כל מודעות היסטורית.
העם בימנו לא נהיה אדוק יותר ולכן שב לארצו, אלא שב לארצו בשיא הרפורמה והחילון ובשל מאמציהם של חילונים ואף אתאיסטים כגון הרצל, וכנגד התנגדות הרוב המוחץ של הרודנים הקטנים הצווחים על מצוות יהוה. שוב ושוב לאורך ההיסטוריה היהודית הרוויחו והצליחו הכופרים והחוטאים. המלך הגדול ביותר לא היה שלמה אלא מנשה שנוא-התנ"ך, המתייוונים שגשגו ופרחו לפני שהקנאים החשמונאים טבחו בהם (והמשיכו לשגשג בנכר), וכן הלאה.
זה לא צדיק ורע לו רשע וטוב לו. זה פשוט עולם כמנהגו נוהג, ולא מתחשב בהשקפה הסיבתית הדאוטרומוניסטית ההזויה. אנשים ואומות משגשגים או נפגעים בשל סיבות היסטוריות ותהפוכות גורל אקראיות, שלרוב לא קשורות כלל לאדיקותם, ולכן יש שצדיק ורע לו ויש שהפוך.
ההשקפה הסיבתית הדאורטרונומיסטית עדיין חיה ובועטת, ומדברת מגרונו של אורבך, אלפי שנים לאחר היווצרותה. היא לא מבוססת על שום ראיה. שום ראיה לא תצליח לעקור אותה מהמוחות המעוותים הנגועים בה, הרואים את האל בכל דבר והיפוכו ומזהים את צלו של הדמון הנורא יהוה בכל פינה. שכן השקפת עולם זו היא פרנואידית, וככזו תמציא אלף ואחד תירוצים לכישלונה המהדהד בפועל. זהו סוג של טירוף המחסן מפני רציונליות, ורק מוח נדיר, החושב נכוחה, יכול לצאת מהכלא של מחשבתו שלו.
אני אתייחס לקטע אחד בדבריך :
השבמחק"זה המקום לציין שכל ה"נבואות על הגלות" שאורבך מדבר עליהן הן במסגרת מה שאלוהים מאיים שהוא יעשה לעם ישראל אם לא יקיימו את פקודותיו. זהו ללא ספק אחד הקטעים המחליאים ביותר בטקסט המקראי, המציג את האל כתאב שררה, קנאי, אכזר, צמא דם, וחסר רחמים; אל מאפיונר המנסה לכפות את רצונו באיומים ולרכוש ציות בשוחד;"
זה לא בדיוק מה שהקב"ה מאיים *שהוא* יעשה לנו. זאת התוצאה שתהיה כאשר יהודים מתרחקים מהמצוות של הקב"ה. במצב שבו אנו חוטאים, מי ששולט בעסק זה ההנהגה האלוקית השלילית - השטן. יש רק אלוקים אחד, אבל יש לו כמה הנהגות.
זה יותר מעין תיאור מצב של מה שיקרה אם . . .
מבחינתי הקטע שציטטת שקול לחלוטין לאבא שבא ואומר לבנו : "אם תחצה את הכביש באדום ידרסו אותך למוות"
זה לא שהאבא מאיים. האבא רוצה שיהיה רק טוב לבן שלו, אבל הוא מזהיר את הבן שלו שהתוצאה של חציית הכביש ברמזור אדום, תהיה דריסה למוות.
אתה צריך להבין שהקב"ה הוא טוב איו סופי והוא רוצה לעשות טוב אינסופי לכולם. אני מניח שכאשר אתה רואה את הרוע שיש בעולם (ולא חסר כזה) אז אתה מרגיש כאב עצום, והראש והלב שלך זועקים "איפה אלוקים?"
אבל זו לא סיבה לכפירה. התפיסה שלך של הקב"ה היא פשוט כואבת בלב. אתה תופס אותו הפוך ממה שהוא באמת.
למה ואיך בדיוק אם אנחנו מבצעים חטאים אז מגיעים למצבים חמורים? לא יודע. צריך ללמוד את טעמי המצוות לעומק, יש גם עניין של עולמות עליונים.
ההבדל הוא שהאבא לא שולט ברמזור ולא מזמין מכונית שתדרוס את הבן שלו. אז כן, יהווה מאיים.
השבמחקאתם חיים על טאוטולוגיות, מילים ריקות. לא משנה מה יקרה, תמיד תוכלו לשנות בדיעבד את הכוונות שלכם ולמלא את המילים הריקות שלכם באיזה אנלוגיה, להמציא ישויות או סיפור מטומטם. "אלוהים משגיח על הכל" - ומה ההבדל בין אם הוא משגיח ובין לאו?
אתה יודע מה ההבדל המהותי בינינו? אני יודע (גם אם פחות או יותר) מה צריך בשביל לשנות את דעתי.
אם הקב"ה הזה הוא טוב, אז מה רע? איך אפשר להבדיל בין אל המלחמה וקנאה שלך שאתה מתחנן ומתחנף אל 3 פעמים ביום לבין השטן בכבודו ובעצמו?
יהדות -
השבמחק"התפיסה שלך של הקב"ה היא פשוט כואבת בלב."
מאיפה שאני יושב, זו התפיסה שלך של אלוהים שכואבת בלב. אתה כל-כך מתאמץ להמציא שלל רציונליזציות כדי להתמיד ולהחזיק בתאולוגיה היוונית-נוצרית שהשתלטה על היהדות הרבנית - זה פשוט עצוב לראות את זה.
"אתה צריך להבין שהקב"ה הוא טוב איו סופי והוא רוצה לעשות טוב אינסופי לכולם."
אם אלוהים רוצה לעשות טוב אינסופי לכולם, והוא כל-יכול, אז הוא היה עושה את זה. עצם העובדה שאנחנו כאן, לא בעולם שכולו טוב, מעידה על כך שאין אלוהים שכזה.
"אני מניח שכאשר אתה רואה את הרוע שיש בעולם (ולא חסר כזה) אז אתה מרגיש כאב עצום, והראש והלב שלך זועקים "איפה אלוקים?" אבל זו לא סיבה לכפירה."
בטח שזה כן. זו ראייה ישירה לכך שאין אלוהים טוב וחזק. שכן אם היה כזה, הוא לא היה נותן לרוע כזה להתקיים.
"במצב שבו אנו חוטאים, מי ששולט בעסק זה ההנהגה האלוקית השלילית - השטן. יש רק אלוקים אחד, אבל יש לו כמה הנהגות."
תחליט - או שאלוהים הטוב יצר את השטן והוא עליון עליו, ואז אין "הנהגות" אלא רק הנהגה אחת, אלוהים, יוצר טוב ורע, ואז אלוהים בהחלט אשם במה שקורה; או שאלוהים לא יצר את השטן ויש שתי רשויות, ואז, נו, אז לפחות הרוע בעולם אינו מהווה בעייה תאולוגית כה גדולה - אבל גם היהדות אינה נכונה.
"זה לא בדיוק מה שהקב"ה מאיים *שהוא* יעשה לנו. זאת התוצאה שתהיה כאשר יהודים מתרחקים מהמצוות של הקב"ה. "
קודם כל, מאחר שהוא קבע שזו תהיה התוצאה, זה לא באמת פותר אותו מאחריות. אבל מעבר לזה - זה לא מה שהוא עצמו אומר! או ליתר דיוק, מה שהתורה אומרת. התורה אומרת בפירוש שאלוהים יעשה לנו ככה-וככה.
"ישַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה אֶת-הַמְּהוּמָה, "יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ, אֶת-הַדָּבֶר--עַד, כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ, מֵעַל הָאֲדָמָה", "יִתֵּן יְהוָה אֶת-מְטַר אַרְצְךָ, אָבָק וְעָפָר: מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ"
וכן הלאה וכן הלאה.
תפסיק להפוך שחור ללבן. זה מה שכתוב. אתה חושב שאלוהים יודע לדבר כל כך רע שהוא לא יודע לכתוב את האמת? אם כתוב שחור, אל תגיד שזה לבן. די להמעיט בכבוד האל שלך. די לרציונליזציות. תפסיק לכפות את התאולוגיה שלך ואת המדע המודרני על הטקסט העתיק הזה.
"למה ואיך בדיוק אם אנחנו מבצעים חטאים אז מגיעים למצבים חמורים? לא יודע. צריך ללמוד את טעמי המצוות לעומק, יש גם עניין של עולמות עליונים."
אין שום סיבה רציונלית לכך שאדם טוב, או כל נפש טובה אחרת, יאפשר את הרוע הגדול במקומותינו אם יש לו כוח לעצור את זה. שום "טעם מצוות" לא יכול לכפר על העובדה הבסיסית הזו.
אה - ואין עולמות עליונים.
בקשר ל:
השבמחק"זה המקום לציין שכל ה"נבואות על הגלות" שאורבך מדבר עליהן הן במסגרת מה שאלוהים מאיים שהוא יעשה לעם ישראל אם לא יקיימו את פקודותיו. זהו ללא ספק אחד הקטעים המחליאים ביותר בטקסט המקראי, המציג את האל כתאב שררה, קנאי, אכזר, צמא דם, וחסר רחמים; אל מאפיונר המנסה לכפות את רצונו באיומים ולרכוש ציות בשוחד; אל המאיים על בני ישראל בקללות שרק מוח חולני יכול להמציא, בשל מעשה - אי קיום הסכם שאבותיהם חתמו עליו בשמם - שרק מוח חולני יכול בכלל לעלות בדעתו שהוא אינו ראוי. לקרוא לדמון הנורא הזה "צדיק וישר" זו יריקה בכל מה שטוב ומוסרי בבני אדם. התואר המתאים לו הוא "רשע"."
אני חושב שיש קונצנזוס שהאדם הוא החיה/ישות הכי אכזרית בעולם. אנחנו מסוגלים לדברים מזעזעים ואין אפילו צורך בדוגמאות כדי לקבל גל של הנהונים מהקהל הפיקטיבי שלי.
למרות כל זאת, רוב האנשים בעולם גם מסכימים שחל איסור מוחלט על פגיעה בתינוקות (אני אומר רוב כי יש מיעוט של חולי נפש בעולם) וברוב המקרים גם נשים מוגנות. אולם, ואני לוקח פה את הוריקן קטרינה בניו אורלינס כדוגמא, לאל הרחום והחנון שלנו אין שום בעיה להטביע תינוקות למוות בעת שהוריהם מתפללים במרץ לשלומו. ואיך הדת מסבירה זאת? תבחר תשובה: ענישה לדורות, עונש על התבוללות, עונש על כפירה (אנחנו חיים הרי בסדום ועמורה כיום).
אם אכן קיים אל (ואני לא שולל כלום כי אם למדתי משהו אחד על היקום זה "לך תדע"), הוא אל שפל ונבזי שלא ראוי להערצה.
"ואיך הדת מסבירה זאת? תבחר תשובה: ענישה לדורות, עונש על התבוללות, עונש על כפירה (אנחנו חיים הרי בסדום ועמורה כיום)."
השבמחקמה שמעצבן אותי במיוחד בתשובות הללו זה חוסר-העקביות שלהן עם המוסר-בפועל של אותם המשיבים הדתיים עצמם. הם הרי לא יחלמו להעניש ילד על חטא של אביו, למשל. אבל כשזה מגיע לאלוהים, הם מיד יתחילו בשלל רציונליזציות והמצאות כדי לטהר את השרץ בשלל טעמים. פשוט מגעיל.