הצדוקים והלכתם [2005] הוא ספר ארוך (כ-400 עמודים) שהוא מעין הרחבה של עבודת הדוקטורט של איל רגב. איל רגב מנסה בו לעמוד על מי היו הצדוקים - כלומר מי היו אותם בני-פלוגתא שהפרושים, אבותי הרבנים, מתווכחים עמם בחלקים הקדומים ביותר בתלמוד. הוא מנתח זאת בעיקר מבחינה הלכתית, אבל גם פוליטית, חברתית, ודתית. הבעיה היא שיש מעט מאוד עדויות - איל רגב נסמך על קריאה סלקטיבית של הברית החדשה ומסורות נוצריות, יוספוס פלביוס, ומסורות יהודיות (תלמודיות) קדומות, וכן על מתי מעט ממצאים ארכאולוגיים. התוצאה היא שחזור (בעצם, מספר שחזורים) שאינו אמין במיוחד, שכן הטיעונים אינם חזקים וחד-משמעיים. לא ברור מה נכון, ורב הנסתר על הגלוי. למרות זאת, מדובר בדיון מקיף ורציני ביותר, ולכן יש טעם בקריאתו כדי להבין את האבולוציה של הדת היהודית בשלהי הבית השני, ועליית הפרושים (הרבנים).
עבור איל רגב, ה"צדוקים" הם אלו שנקראו כך (ובשמות מקבילים, כגון בייתוסים) בספרות המשנה והתלמוד שמתנצחת עמם. נראה כי הצדוקים מייצגים גישה יהודית קדומה יחסית, שראתה בפולחן בבית המקדש את עיקר העיקרים והדרך ליצור קשר עם האל. זו הייתה הגישה השולטת לפני עליית הפרושים, ייתכן שעוד מימי בית ראשון. מנהיגי הצדוקים שייכים לבתי כהונה אצילים, מורמים מעם, שלבטח ייחסו את מוצאם לבית אהרון. תחת מרותם לימודי התורה והתפילות ברבים מועטים, שכן העיקר הוא הפולחן בבית המקדש. האריסטוקרטיה הכוהנית השתלשלה גם לאריסטוקרטיה צבאית ופוליטית, והצדוקים היו רבים בין קציני הצבא ואצילי העם.
בניגוד לכך, צמחה התנועה הפרושית החל בימי החשמונאים [כנראה]. תנועה זו הייתה מבוססת על ה"חכם", הבקי בתורה ובפירושה, והעמידה כעיקר את לימוד התורה. בכך היא אפשרה מגע רב יותר עם ה"קדושה". היא חידשה חידושים של מצוות וגדרות ("בעיקר טהרת חולין ומצוות התלויות בארץ, וכן דיני שבת ומועד, תפילה ואישות", הקמת בתי כנסת ולימודי תורה, והעברת דיני הטהרה לתוך הבית בסעודה, תפילה, ועוד) שסיפקו יותר את צרכי היחיד, שהיה מרוחק מעבודת המקדש. הפרושים גם חידשו את תפיסת השכר והעונש בעולם הבא [ויש המקשרים אותם לכן לתקופה הפרסית].
הפרושים והצדוקים נאבקו אלו באלו (לצד כתות לא-משמעותיות אחרות, כגון כת קומראן והנצרות הקדומה) לאורך התקופה החשמונאית וההרודיאנית. היו עליות ומורדות, אך ככלל הקרב נטה לכיוון הפרושים, שזכו יותר ויותר לתמיכת העם. הוא הוכרע סופית לטובתם עם השמדת בית המקדש, והרג רוב שדרת מנהיגי הצדוקים על ידי הקנאים (שהיו פרושים, אך לא שעו למנהיגי הפרושים המרכזיים). מאחר שבית המקדש היה מרכז עולמם ותפיסתם הדתית, הם לא יכלו לשאת את אובדנו, וממילא כבר היה כוחם בעם מועט.
מדוע בכלל צצו הפרושים, ובפרט בזמן זה? איל רגב מעלה השערה שהסיבה לעליית הפרושים היא המעבר לחברה אינדיווידואלית יותר בעקבות הגידול הדמוגרפי. הארכאולוגיה מראה מעבר לקבורה אינדיווידואלית יותר, שכנראה מרמז על מעבר מחברה של חמולות לחברה עם תא-משפחתי גרעיני. נראה שמה שאיל רגב אומר למעשה זה שבחברה של שבטים וחמולות הדת משמשת בעיקר לצרכים פוליטיים של זהות ולצרכי ראשי השבט, ולכן דווקא מודל של ריכוז הפולחן והידע הדתי הוא שימושי. לעומת זאת, בחברה אינדיווידואלית הצרכים הדתיים של האינדיווידואל מביאים אותו לחפש דת שתספק אותם, ועל צרכים אלו ענתה התנועה הפרושית.
עד כמה שחזור זה נאמן למציאות? אינני יודע. אבל נקודת מחלוקת חשובה לדעתי היא עד כמה השחזור הזה מתאר נכונה את הדת הקדומה, שקדמה לפרושים. לדעת איל רגב, ההשקפה הצדוקית שקדמה לפרושים הייתה דומה מאוד ליהדות הפרושית - מבוססת על אותו לוח שנה ודברי קודש, ואותו גוף בסיסי של הלכות.
נקודת השקפה אחרת ניתנת על ידי פרופסור רחל אליאור, שעבורה ה"צדוקים" הם חברי כת קומראן. אסור לתת לשם הזהה לבלבל - שתי קבוצות ה"צדוקים" הונהגו על ידי כוהנים המיוחסים לבית צדוק, אבל זה לא אומר ששתי הקבוצות זהות. על פי אליאור הצדוקים ששלטו מימי אהרון ועד לעידן החשמונאים, הם-הם כת קומראן. הכוהנים ה"צדוקים" והבייתוסים שנאבקים בפרושים לאורך שנות שלטון החשמונאים וההרודיאנים חמסו את כתר המקדש, והם אינם הצדוקים האמיתיים. הוויכוח הגדול בין הצדוקים-המקוריים וכל השאר היה על לוח השנה, כאשר לוח השנה הצדוקי היה לוח שמשי הסובב סביב עבודת בית המקדש; וכן על הקדושה של ספרי הקודש הצדוקיים, שקידמו את לוח השנה ועבודת המקדש. חידושם הגדול של הפרושים היה פיתוח הרעיון של "תורה בעל פה" שאסרה על כתיבת ספרים, דחיית חלק ניכר מכתבי הקודש המסורתיים-צדוקיים, וכן ניסוח ה"קנון" של ספרי הקודש שנערכו מחדש לאחר חורבן בית המקדש וכינון מחדש של היהדות על בסיס לוח שנה שונה (ירחי). הפרושים צמח על רקע הפילוג בין הכוהנים הצדוקים (המקוריים) וכוהנים חשמונאים ופרו-יווניים (גם הם בחלקם צדוקים), שיצר צורך בחכמי דת "נייטרליים" ובסופו של דבר הוליך להלכה הפרושית.
איל רגב מתעמת ישירות עם ההשקפה שכת קומראן זהה לצדוקים על ידי השוואת ההלכות שלהם. הוא גורס כי יש רק התאמה חלקית ביותר בין ההלכות שהפרושים מייחסים לצדוקים ולבייתוסים ובין הלכות קומראן, ולכן אין לשייך את הקבוצות. גם לא ניתן להתעלם מן העובדה שיוספוס פלביוס והמסורות הנוצריות מדברים בבירור על הצדוקים\כוהנים כשולטים במקדש, ולא ככת שולית המנודה מאחיזה בו. הצדוקים שבספרות זו גם בבירור לא מקיימים את לוח השנה השמשי של דת קומראן.
לי נראית יותר גישת אליאור. לא נראה לי שפירוט משמרות הכהונה ושאר הפרטים הרבים במגילות ים המלח נוצרו על ידי כת שלא הייתה לה אחיזה בניהול בית המקדש. אני סבור שמעט לפני עליית החשמונאים גורשו צדוקים אלו מניהול בית המקדש על ידי אנטיוכוס, אך נותרו גם צדוקים שיישרו קו עם השלטונות (היווניים, חשמונאים, ולבסוף רומאים), ואלו הצדוקים שאיל רגב עוסק בהם. איל רגב טוען כנגד כך שלוח השנה השמשי לא מעשי ומורכב מדי, אבל זה לא נשמע לי משכנע. מה שיותר מטריד אותי זה שאין סימן לספרי הקודש האחרים, ה"צדוקיים-מקוריים", בוויכוחים בין הפרושים לצדוקים.
זה, כרגע, נראה לי השחזור הסביר ביותר. איל רגב חזק בהשוואת ההלכות ולקיחת המסורות הנוצריות (וכן יוספוס פלביוס) בחשבון, ונראה לי שהוא צודק מן העיקר ואי-אפשר להתעלם מעדויות אלו. מצד שני, גם רחל אליאור חזקה בניתוח מגילות ים המלח והשוואתם למסורה, ולא ניתן להתעלם גם מעדויות אלו. לכן שילוב של שניהם נראה לי סביר.
ספרו של איל רגב לא מתייחס לצערי מספיק לפרושים ולשינויים החברתיים-דתיים שהם הביאו. הוא מתייחס לצדוקים, ומזכיר את הפרושים רק לשם הניגוד. ככלל, רגב לא מסביר מספיק על התקופה כדי שקורא שלא בקיא בה כבר יבין אותה כראוי - זוהי, כאמור, יותר עבודת דוקטורט מספר לקהל הרחב. כאמור, אני גם חושד שהוא לא צודק בדחייתו את כת קומראן כמקור ידע על הצדוקים וכמייצגת את הצדוקים הקדומים, ובכך מאבד חלק חשוב מאוד מהמידע עליהם.. לאור כל זאת אני מרגיש נאלץ לתת לספר זה ציון 2 מתוך 5 בלבד - זהו ספר שכדאי לקרוא למי שרוצה מאוד להתעמק בנושא, שכן הוא מוסיף לידע ולהבנה של התפתחות היהדות בתקופה, אבל הוא לא בנוי לקריאה על ידי הקהל הרחב ואני חושב שמסקנותיו חלקיות ואינן מספקות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה