מחשבות על חוק החרם

לרגל שחיקת הדמוקרטיה הישראלית, אני אחרוג ממנהגי ואכתוב רשומה שאינה נוגעת לדת או לתבונה דווקא, אלא לפוליטיקה הכללית יותר בישראל - לחוק כנגד החרמת ההתנחלויות (או ישראל, או כל גוף אחר).

יש כאן כמה נושאים. אריה עמיחי טוען שאנחנו נותנים לנושא השולי - חופש הדיבור שלנו - להשתלט על השיח, במקום לעסוק בנושאים החשובים באמת.

החוק, נכון לעכשיו, איננו אוסר על קריאה לפינוי התנחלויות. אז אדרבא, במקום להיאבק על הזכות לתמוך בחרם (שכאמור, מלכתחילה היה אמצעי ולא מטרה, ואמצעי לא מאוד אפקטיבי), אפשר באופן חוקי לחלוטין לקרוא לפינוי התנחלויות. אפשר לקרוא לביטול ועדות הקבלה בהתנחלויות ומחוצה להן, כדי שגם ערבים יוכלו לקנות בית בהתנחלות. [ … ] יש המון דברים שעוד חוקי לדבר עליהם, שהם יותר משמעותיים מהזכות להחרים מוצרים (בגלל חוסר-המשמעות של החרם, כפי שפירטתי), ושהרבה מהם יפחידו את המתנחלים הרבה יותר מאשר החרם, שגם ככה לא באמת השפיע עליהם.

מנגד, דובי טוען שהגבלת חופש הדיבור היא סוף העולם, ואם לא נעמוד על שלנו עכשיו אפשר לארוז את המזוודות.

הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. … זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.

אני חייב להודות שאני בהחלט שייך למחנה השמאל, ורואה הן בעוולות המתרחשות בגדה והן באיסור להגיד שיש להחרים מוסד או מקום וכן הלאה כדבר רע. אבל אני מודאג בעיקר מהחברה הישראלית, ולכן נוטה יותר לכיוון עמדתו של דובי (ורועי צזנה)- אך בפחות קיצוניות.

האיסור לומר שיש להחרים את מוצרי ההתנחלויות, או את המדינה (או את כפר סבא וכן הלאה, מאחר שהם נאלצו לעשות את החוק כללי), אינו פגיעה אנושה בחופש הדיבור כשלעצמו. זה רע, אבל לא סוף העולם. יש אמנם סכנה שההשתקה תהיה חמורה יותר, שהחוק יפורש כך שכל ביקורת על ההתנחלויות תפורש כקריאה לחרם - אך זו קריאה מאולצת. אפילו בית המשפט יוכל לפסול אותה ככזו, בלי שתהיה בכך עוד שחיקה של סמכותו.

כשלעצמו החוק אינו סוף העולם. זהו גם לא הקרב האחרון, רחוק מכך. אבל הוא חלק מתבנית כללית של פופוליזם לאומני ופשיסטי. נראה שהדמוקרטיה השברירית של ישראל, שמעולם לא הבינה שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, מאבדת את עצמה. בהחלט ייתכן שדובי צודק, ואנו נעים במהירות לעבר המדינה היהודו-נאצית שלייבוביץ' ניבא.

החוק לא פופולרי בגלל שהציבור אוהב את ההתנחלויות. החוק פופולרי בגלל שהציבור מתקפד לנוכח מה שהוא תופס כהתקפה על קיומו מבחוץ, נכנס לעמדת הגנה ונוהה לנאמנות לשבט כערך עליון. יש כאן תהליך של היזון חוזר, שכן ככל שהשבטיות והלאומנות גואה כך גם נעשים עוד ועוד מעשים ברוחן, שמבאישים את הדעה עולמית על ישראל, מה שגורר עוד התקרבנות וחוזר חלילה. אני מתקשה למצוא דרך טובה לשבור את מעגל הקסמים הזה. כל מה שאני יכול זה להוסיף את קולי לאלו שמתנגדים לו, בבלוג זה.