יהדות חילונית - נגד, נגד, וקצת בעד

יש דבר כזה שנקרא "רב חילוני". רבנים אלו הם אנשים הומניסטיים, שמכירים בהבל שבשורש אמונות היהדות האורתודוקסית, אשר בכל זאת מקדישים את חייהם ללמוד את המסורת היהודית הדתית (התורה והתלמוד בעיקר), וללמוד ממנה מוסר וחכמת חיים הומניסטית. דוגמה טובה לגישה היא הפסקה הבאה מאת הרב (החילוני) נרדי גרין,

התפיסה שהתגבשה אצלי נשענה על המשפט הבא מתוך המאמר של ארי אלון: "המהפכנים הריבוניים הציבו אתגר נשגב בפני העם הזה: להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות למקור השראה". אמירה זו שיחררה מחסום שהיה אצלי, ומאז אני עוסק ברכישה מחדש של הבעלות על מה שאני תופס כמקורות התרבותיים שלי, מהתנ"ך, המשנה והתלמוד ועד לספרות וההגות העברית המודרנית. וגם את הבעלות על הפרקסיס החינוכי והטקסי. דברים אלה הובילו אותי לעסוק בפיתוח תכניות לימודים , לעסוק בטקסי חיים ובסופו של דבר להרהיב עוז ולהיות מוכשר כ"רב חילוני" השייך לזרם ההומניסטי.

הבעיה שאני רואה עם הגישה הזו היא שהיא ירודה מבחינה ספרותית, פילוסופית, אקדמית, ותרבותית.

כל המדרשים והפירושים הם למעשה בירור ספרותי, אלא שהוא בדרך כלל ירוד כי אלו העוסקים בו חושבים שהם עוסקים במשהו אחר. כשמישהו דתי קורא חתיכת טקסט תנ"כי ומתחיל להמציא לו פרשנויות "עמוקות", הוא עושה את זה מתוך מחשבה שהטקסט מכיל את המשמעויות הללו שנכתבו לתוכו על ידי האל - ובכך הוא מעוות את הטקסט ועושה לו עוול ספרותית. הרבנים החילוניים לא חוטאים בחטא זה, שכן הם מודעים היטב לכך שלטקסט יש הרבה מחברים ועורכים ושהוא מעולם לא כיוון למשמעויות ה"עמוקות" יותר, אבל הם עדיין מתעקשים לבצע את אותן הפרשנויות עצמן במודע. לפעמים זה יכול להיות מגוחך ממש, כמו פרשנות על ה"פסוק" הידוע "נד נד, נד נד, מה למעלה מה למטה". פרשנויות שכאלו מקשות על ההבנה של הטקסט כמשקף מחשבות ותהליכים היסטוריים, וחמור יותר מתעלמות מהתכנים הנוראיים שכן קיימים ומשתקפים בטקסטים. זה כמו שמישהו יספק פירוש "עמוק" של "מיין קאמפף" - זה אולי אפשרי, אבל עיוות שכזה של הטקסט הוא עוול מבחינה ספרותית, שמבזה הן את המחשבות הנעלות שהוא מדבר עליהן והן את המשמעות (הנוראית) של הטקסט שהוא עוסק בו.

מבחינה פילוסופית, העיסוק בבירור האמת על המצב האנושי בעזרת ספרות הוא בעייתי ביותר. ניתן וכדאי להשתמש בספרות ובאומנות ככלל כדי להבהיר ולהמחיש מציאות, אבל השימוש בהן כדי לעמוד עליה הוא מאוד בעייתי. הכוח השיכנועי של האומנות, וספרות פרשנית בפרט, מגיע מאימות וחשיפת האינטואיציות שלנו. זה נשמע לנו "אמת עמוקה" כי זה כבר אומר את מה שברמה מסוימת אנחנו כבר מאמינים בו. אך זוהי לא הדרך לבירור האמת, שכן כך לא לומדים שטועים. וזוהי לא הדרך לבירור עצמי, שכן היא עמומה ולא יסודית. הרבנות החילונית פונה לפרשנות ולהגות רשלנית ("קונטיננטלית", בשפת הפילוסופיה) כדי להשיג תובנות "עמוקות", ובכך היא שוגה שגיאה אפיסטמולוגית עמוקה.

מבחינה אקדמית, ההתמקדות בספרות היהודית-דווקא מתעלמת מהעושר העצום שקיים בכל שאר ספרות העולם. הספרות היהודית פשוט לא טובה מספיק כדי שיהיה נכון להתעלם משאר כתבי ההגות והקודש הקיימים, או אפילו להדיר אותם ממרכז הבמה. ההיתקבעות על הספרות שלנו רק בגלל שהיא שלנו היא עלובה, מעוררת רחמים, וטיפשית.

לבסוף, מבחינה תרבותית ההתמקדות בטקסטים הדתיים בעייתית מאוד שכן העיסוק האובססיבי בהם, ובפרט העלתם כמקור לתובנות וחכמה הומניסטית, תורם למעמדם הציבורי. כפי שלא נכון לצטט איזה משפט חכמה שאולי אפשר למצוא במיין קאמפף, שכן זה יקדם ויהלל את הספר האיום הזה, כך בדיוק אין לקדם את התורה או התלמוד, על המוסר הכמעט תת-אנושי שהם משקפים. בשני המקרים יש להיזהר מלקדם את המקורות הללו כיוון שיש חשש שמא, חלילה, זה יגרום לאנשים ללכת בעקבותיהם ולנסות ליישמם. אמנם, לא חסרים מקורות שמעודדים אנשים ללכת בעקבות התורה והתלמוד. אבל זה לא אומר שצריך להצטרף למקהלה נוראית זו, ויש בהחלט להימנע מלעודד ולו אדם אחד ללכת בדרך האופל הזו.

לפיכך אני לא בדיוק חסיד של "יהדות חילונית" במובן זה. לרבנים חילונים יש תפקיד חשוב בחברה החילונית, של הנחיית טקסי חיים (בעיקר חתונות). צריך מישהו שיעשה את זה, והם מתאימים לכך בגישתם הפתוחה. הם גם יכולים לספק רעיונות לחגיגת חגים יהודיים וכן הלאה. אבל אין הם ממלאים את כלל התפקידים שהרבנים ממלאים בחברה האורתודוקסית, ממש כפי שהכוהנים כבר לא ממלאים את כלל התפקידים שהם מילאו בעבר בחברה היהודית הטרום-רבנית. הסמכות המשפטית הועתקה לבתי המשפט, הדעת למדענים, והסמכות הרוחנית די רוסקה, ורק מעט ממנה הועבר לאנשי רוח - וטוב שכך.

עוד מובן של "יהודי חילוני" הוא יהודי מאמין שלא מקיים את המצוות. קשה לדעת כמה כאלו יש בעצם. סקר של הלמ"ס מ-2009 מצא כי מבין אלו המגדירים את עצמם כחילוניים, 2% נוהגים להתפלל, 10% מקפידים לאכול כשר, ו-24% ביקרו בשנה האחרונה בבית כנסת בראש השנה או יום כיפור; אני מניח שאלו סדרי הגודל. אנשים מאמינים בעיקרי היהדות האורתודקוסית, ורואים ברבניה את הפרשנים המוסמכים של ספרות הקודש - אבל בכל זאת, לא מקיימים את מצוות הדת. אני רואה בכך צביעות, וכמובן גם טעות.

כך שגם יהדות חילונית זו אין בה ממש.


אבל יש עוד מובן ל"דת יהודית חילונית". דת אינה רק אמונה, אלא גם מנהגים, טקסים, ומסורות. כ-29% מהחילוניים מדליקים נרות בשבת, אבל עבור חלקם (רובם?) זה לא נעשה בטקס הדתי המסורתי. המסורת מתקיימת, אבל המשמעות משתנה כדי לשקף את האמונות שכבר לא כפי שהיו בדורות הקודמים, והמילים המלוות את הטקס משתנות בהתאם (או נעלמות כליל). זה לא משהו חדש - כמעט כל טקס דתי, בכל דת, מוצאו בטקס של דת קדומה יותר או מנהג עממי שנוכס לדת בשינוי אדרת. כך דתות פועלות. במובן זה, הדת היהודית-חילונית אינה שונה מכל דת אחרת.

גורס א.א. יהדות, ובצדק, שיש בכך סכנה.

אתיאיסט אנטי-דתי אמיתי, שחושב שהדת היא דבר רע ומקור הרוע בעולם, לא יעז לסובב סביבון בחנוכה, לא יחשוב אפילו לאחל "שנה טובה" בראש השנה, ואפילו לא יתחפש בפורים. משום שאם הוא עושה את כל אלו, ואפילו בתור מה שהוא מגדיר כ"אקט תרבותי", הוא-הוא עוזר בלשמר את "הרוע" הדתי בעולם (ואפילו בשכונה שלו).

אמנם אין שום דבר רע כשלעצמו בלהיתחפש בפורים. ויש אפילו יסוד סביר לסברה שהתחפשות בפורים כשלעצמה אינה אלא אימוץ של מסורת לא-דתית, עממית, על ידי היהדות. אבל בכל זאת, מכיוון שההתחפשות מזוהה עם הדת היהודית השתתפות בה מקדמת את הדת הזו, ולו במעט. וזה, כמובן, אכן רע מאוד.

אין לי תשובה חדה וברורה בסוגיה זו, אבל אני חושד שהדרך הראויה לנהוג היא "לא להיות פאנאטיים". לא במקרה דתות מנכסות טקסים קודמים במקום לאסור עליהם - זה הרבה יותר יעיל. הטקס הפורימי החילוני שונה מאוד מזה המסורתי - בכל עדלאידע שמכבדת את עצמה יש חוסר בצניעות, שילוב של אגדות רבות מעבר לאגדת אסתר שמוצגות כשוות-מעמד לה, וכן הלאה. לכן, הטקס לא באמת מהווה תמיכה של ממש ביהדות האורתודוקסית. לעתים קרובות, דווקא שינויים קטנים בטקס - כגון הדלקת נר לזכר עוולות החשמונאים בחנוכה, לצד החנוכייה, או של מצעד גאווה בעדלאידע - משמשים להבדלה בין הדת הקודמת לחדשה, וכך מקדם קיום הטקס החדש את הדת החדשה דווקא.

אבל הנימוק העיקרי לשימור המנהגים הוא ללא ספק פשוט שאנשים רוצים לקיים את המסורות מכיוון שאלו המסורות שלהם, וכי מסורות אלו כיפיות וטובות כשלעצמן. החילוניים לא רוצים, ובצדק, לזרוק את כל התרבות שלהם רק כי היא הושפעה ממגע הדת. זהו שיקול חשוב, ולא צריך להתעלם ממנו בשקלול. הרוע שיצמח מקיום מנהגים דתיים מסוימים, בצורה חלקית ומעוותת המשקפת את ערכינו שלנו, קטן ביותר; ולעומת זאת הטוב שיצמח בגין קיומם, כגון הרגשת השייכות וההמשכיות ההיסטורית והעונג הצרוף של חגיגת החג, אינו מבוטל. 

לכן, שוב - לא להיות פאנאטיים. אפשר בהחלט לקיים את הדת היהודית החילונית, ולסבול בנחת את העובדה שכמו כל דבר, עלולות להיות לזה גם תוצאות שליליות. אך בניגוד לדתות הפונדמנטליסטיות כגון הדת היהודית האורתודוקסית, יש להכיר באנושיות שבמנהגים שאנו מקיימים, ולפיכך יש לברור ולשנות את המסורות בצורה מודעת, כך שישקפו את ערכינו ואמונותינו.