יום שני, 14 במרץ 2011

הטעויות של אורבך: מבוא היסטורי

כפי שתיארתי במבוא לסדרה, אורבך מנסה במאמרו “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני" להסביר איך זה שכל האינטלקטואלים טועים כשהם חושבים שהראיות והטיעונים מצביעים על כך שאין אלוהים. לשם כך הוא צריך קודם כל להציג תרחיש היסטורי שיסביר איך הם הגיעו לטעות הזו, ולכך מוקדש החלק הראשון של המאמר שלו. זו משימה עדינה – הוא צריך להסביר למה המדע התנגד לדת הנוצרית, אבל למה הוא לא היה מתנגד לדת היהודית שהיא, מתוך הנחה, "אמת".

הוא פותח לכן בסקירה היסטורית של יחסי המדע והדת. אורבך אינו היסטוריון והוא כמובן לא טורח לבסס את טענותיו ע"י הפנייה להיסטוריונים של ממש. גם אני ארשה לעצמי את אותה רמת דיון, לאורך כל הסדרה על המאמר– עם סטיות קלות כלפי ציטוטים משיעלה לפני החשק, סתם כי לא בא לי לרדת כל-כך נמוך.

לאחר סקירה מהירה של העובדה הברורה ש"מזה כמה מאות שנים אנו נתונים בעיצומה של מהפכה מדעית", אורבך מציג תזה היסטורית מקורית. הוא טוען כי "במהלך מהפיכה זו יצרה לה הדת כמושג יחסי ציבור רעים ביותר אצל חלק מהציבור המשכיל, מהסיבות הבאות" – ומונה ארבעה סיבות.

א. עם שחר המהפכה המדעית רדפה הכנסייה הנוצרית מחדשים מדעיים...שכן תצפיותיהם לא תאמו את השקפת העולם של הכנסייה הנוצרית ... רדיפה זו הציגה את הממסד הדתי כגורם המעכב את הקידמה האנושית ובולם מחשבה מדעית יוצרת.

יש משהו מבדר בדתי שמנסה (כפי שנראה עוד רגע) לטעון כנגד המדע והשיטה המדעית הקובל על כך שהדת נתפסת כמעכבת את המדע. אבל לגופו של עניין, נכון שהכנסייה רדפה מדענים לעתים אך גם נכון שהיא תמכה במדענים ובמחקר מדעי במקרים אחרים ושחלק ניכר מהמדענים, כולל מובילים בתחומם, היו דתיים. לא ניתן לתלות את האשמה ברדיפה בלבד. הקרע היה עמוק יותר. הניכור נוצר בגלל הבדל מהותי יותר - ניסיון של הכנסייה לטעון לבעלות לא רק על הידע אלא על השיטה להשגת ידע. הבעיה הייתה שהמדענים החדשים הללו טענו שיש חוקי טבע וניתן להבין את הטבע דרך חקר החוקים הללו, במקום דרך חקר ספרי הקודש ופרשנותם המסורתית. כך, למשל, כתב הקרדינל בלרמיין, שהשפיע רבות על משפטו של גלילאו:

...מועצת טרנט אסרה על פירוש כתבי הקודש בדרך שעומדת בסתירה להסכמה המשותפת של אבות הכנסייה. … שקול בדעתך, בזהירותך, האם הכנסייה יכולה לתמוך בכך שכתבי הקודש יפורשו באופן הנוגד לזה של האבות ושל כל המפרשים המודרניים... ...אילו הייתה הוכחה לכך שהשמש היא מרכז היקום, שהארץ היא כוכב-הלכת השלישי, ושהשמש אינה סובבת את הארץ אלא הארץ סובבת את השמש, אז היה עלינו להמשיך בזהירות רבה להסביר את הפסוקים בכתבי הקודש שנראה שמלמדים אחרת, ועלינו להעדיף לומר שלא הבנו אותם מאשר להכריז כלא-נכון מה שמוכח שהוא נכון. אבל איני חושב שיש הוכחה שכזו מאחר ששום הוכחה כזו לא הוצגה בפני. להדגים את הצלת התופעות [קרי: הוכחה מדעית] על ידי ההנחה שהשמש היא במרכז והארץ בשמים אינו אותו הדבר כמו להראות שהשמש היא באמת במרכז והארץ בשמים. אני מאמין שההדגמה הראשונה אולי קיימת, אך יש לי ספקות גדולות לגבי השנייה; ובמקרה של ספק אסור לאדם לנטוש את כתבי הקודש הקדושים כפי שפורשו על ידי האבות הקדושים.

אי-ההסכמה לגבי עובדות אסטרונומיות וכן-הלאה היו חשובות, אבל חשיבותן באה להן בשל הערעור על סמכות הכנסייה ודרכי גילוי הידע הלא-דתיות שהן ייצגו.

החלף את "אבות הכנסייה" בטקסט שלמעלה ב"חז"ל", ולא ניתן לכמעט להבדיל בין טקסט זה לטקסט יהודי. אורבך, כפי שנראה בהמשך, חוטא בדיוק באותו חטא – הוא מתנגד לשיטה המדעית להגעה לאמת. הוא מטיף להבנת העולם דרך כתבי הקודש (היהודים, במקרה שלו) ופרשנותם המסורתית. לכן הוא עומד במרכז ההתנגשות בין הדת למדע בישראל של היום, התנגשות לא שונה בהרבה מזו בימי גלילאו וממשיכיו באיטליה. הנושאים התחלפו, אך המחלוקת הבסיסית נותרה בעינה.

ב. שתי הדתות הגדולות, הנצרות והאסלאם הן דתות מסיונריות... אידאל זה הביא למלחמות דת עקובות מדם שהציגו בפרספקטיבה היסטורית מערכות דתיות כאנטי-הומניות שהשפעתן הכללית על שלום האנושות עלולה להיות שלילית. בהקשר זה יש לציין שהיהדות איננה דת מיסיונרית, רודפת

מסעות הצלב והג'יהאד לא היו בדיוק בראש מעייניהם של אלו שדחו מעליהם את הדת עם שחר הנאורות. אלו חשבו יותר, מן הסתם, על המלחמות הדתיות באירופה, שהיו מלחמות סיעתיות, לא מיסיונריות. מלחמות מיסיונריות בהחלט כן הוכנסו במהלך התקדמות המהפכה המדעית אל שלל הטיעונים כנגד הדת, אבל הן תמיד היו רק חלק ממכלול רחב יותר של דה-הומניזציה ועוולות מוסריות שהדת הואשמה בהן (ובצדק). כך למשל בעלי העבדים בדרום ארה"ב החזיקו בנימוקים כבדי-משקל מהתורה בעד הזכות להחזיק עבדים, וכן השקפות תאולוגיות המבוססות עליה אודות נחיתות הגזעים השחורים (בדומה לשכיחות הגזענות בציבור הדתי היום). הפרספקטיבה ההיסטורית שמראה את הדת כדבר שלילי היא יותר רחבה מכפי שאורבך מנסה לטעון, ולא מוגבלת לדתות מיסיונריות בלבד.

בהקשר של הדת היהודית – נו באמת. אי אפשר לכרוך ככה בכפיפה אחת אלפי שנות היסטוריה.

הדת היהודית המוקדמת הייתה פוליתאיסטית בדיוק כמו שכנותיה, וכמוהן הייתה גם פלורליסטית וסובלנית. כך היה המצב לכל אורך שנות ממלכת ישראל (הצפונית), למשל, כולל ממלכת ישראל בשיאה, שכבשה שטחים נרחבים והותירה את הדתות האחרות על כנן. הכפייה הדתית נכנסה בשני שלבים. ראשית, רפורמת ריכוזיות הפולחן של יאשיהו, מלך ממלכת יהודה; כל מי שקורא את מה שכותב התנ"ך עליו באוזן רגישה ישים לב לכפייה הדתית המסיבית שהוא ביצע עם נסיגת אשור. [היה משהו דומה כבר בימי סבו חזקיהו, אבל בקושי.] אבל, כפייה זו הייתה מוגבלת עדיין ל"עם ישראל", בגבולות הממלכה המאוחדת המיתולוגית. כך המשיכה היהדות כדת כופה אבל מקומית עד לגלות בבל, אז התגבשה יהדות יהוה כאל אוניברסלי, ומכאן קצרה הדרך לדרישה לאחידות דתית מכל דרי העולם. אלא, שהיהודים חיו תמיד תחת כיבוש וכמדינת חסות, ולכן המסורות המיסיונריות שלהם תמיד היו מוגבלות וחלשות יותר מבנצרות או באסלאם. אפילו יאשיהו כפה רק עם נסיגת אשור, כאשר נפילתה סיפקה לו את ההזדמנות. בעקבות שיבת ציון קיימו לכן כפייה דתית רק על פי יכולתם המוגבלת במסגרת פחוות יהוד, שיש הדים לה במאבקים מול "עם הארץ" והשומרונים. ברגע שבו קיבלו, לרגע, עצמאות פוליטית בממלכה החשמונאית, אכן המיר יוחנן הורקנוס את האדומים בכוח, המכבים מלו יהודים-חילונים בכוח, הרבנים תלו (לטענתם) שמונים "מכשפות" באשקלון, וכן הלאה. הכיבוש הרומאי שם קץ למעט המיסיונריות שהיה ליהודים יכולת לפתח ולכפות בכוח, אם כי הוצאות להורג ובקשות להוצאה להורג בגין כפירה המשיכו ונמשכו גם בימי הביניים. מטבע הדברים בחברה הנוצרית המיסיונריות לא הייתה אפשרית והמיסיונריות הוחלפה ב"דרישה" רכה יותר שלא תוביל לחיכוך עם הנוצרים – קיום שבע מצוות נוח. מכ-ו-ל-ם. זו "דרישה" שקל לדרוש בעולם נוצרי. כך "ניצלה" היהדות ממיסיונריות אוניברסלית, אבל לא בגלל שהיא דת "מוסרית" יותר אלא פשוט בשל חולשתה ההיסטוריות. עד היום ישנם פוסקים על פי דעת הרמב"ם שיש לכפות את מצוות נח על כולם, ואף אלו הכופרים בכך מודים שעל כולם לקיים את מצוות נוח. היהדות המודרנית אולי לא ממש מיסיונרית, אבל זה לא בזכות, וזה לא אומר שהיא לא מנסה לכפות דת.

גם במסגרת מודרנית יותר, חוסר המיסיונריות כלל לא אומר שהיהדות אינה בעלת השפעות אנטי-הומניות בסכסוכים. מספיק, למשל, להזכיר את פסיקתו של הרב שלמה אבינר שמותר לאנוס פלסטינאיות. ניתן בהחלט לטעון שהדה-הומניזציה של האחר, האדרת הגזע-העליון (היהודי), והטענה לזכות אלוהית על המולדת שהם לחם חוקה של היהדות האורתודוקסית הם מהגורמים העיקריים להיבטים האנטי-הומניים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני (מצד ישראל). ברגע שהיהודים מקבלים כוח, הדת היהודית כבר לא נראית כל-כך הומנית.

ג. ...כשהחיים היומיומים הם קשים והעמל להוציא לחם מן הארץ הוא סוחט ומיגע, תוספת העול הדתי על החיים היומיומיים עשויה להיות זניחה. לעומת זאת, בתנאי החיים המודרניים שבהם רק חלק קטן מהאוכלוסיה דרוש בפועל כדי להוציא לחם מן הארץ וחלק גדול מזמן החיים מועבר בתרבות פנאי מפותחת, עול דתי / מוסרי הנדרש מהאדם המודרני הוא משמעותי ונראה כובל ומגביל הרבה יותר מכפי שנראה מאה או מאתיים שנים קודם לכן.

זוהי פסיכולוגיה בגרוש, זולה ומעליבה. החילונים אינם חילונים-לנוחות, פורקי עול, אלא עושים מה שהם חושבים לנכון – בדיוק כמו כל אדם.

היו תקופות רבות בעבר שבהן היה לאוכלוסייה יותר זמן ופנאי מבימנו, ולא הייתה נהירה לעבר אתאיזם. לאליטה ממילא תמיד היה הרבה זמן פנוי, והמשכילים הם די אליטה. מה שהשתנה בימנו היה בעיקר החופש של אנשים לנהוג אחרת, והאפשרות המעשית שלהם לכתוב ולקרוא ולשמוע אחרת מכפי שהמנהיגים הדתיים מצווים.

המשכילים לא נהיו חילונים כדי לפרוק עול או בגלל שהעול נהיה כבד יותר, אלא בגלל שהסד הדתי נהיה רופף יותר ולא הצליח לרסן את החשיבה החופשית שלהם. וזה התרחש בעיקר בגלל שני גורמים: (1) עלייה בסובלנות הדתית ותפיסתה כערך, ו-(2) הצטברות ראיות ונימוקים כנגד הדת. שני הגורמים הללו ליבו אחד את השני: התצפיות האסטרונומיות של גלילאו, למשל, היוו נימוקים טובים כנגד סמכות ולכן אפשרו מתן קול לרעיונות לא-שגרתיים, שבתורם הביאו לערעור גדול יותר של דוגמטיות וכן הלאה. ולראייה: תופעה דומה התרחשה ברומא ויוון כאשר אלו נהיו ליברליות (אך במידה קטנה יותר, שכן הראיות היו מעטות יותר), ההשכלה והרפורמה הגיעה ליהדות עם האמנציפציה, הדת האורתודוקסית נשמרת בישראל במידה שיש פתיחות לשמוע ולדון בדעות שונות (הכי הרבה בקרב החרדים המסוגרים, עם שיעורי עזיבה של אולי אחוזים בודדים; בקושי רב בקרב הקצה הפתוח יותר של הדתיים-לאומיים, עם שיעורי עזיבה שמגיעים אולי ל-40%), וכן הלאה.

ד.במצב התפתחות כה מואץ שבו היצירתיות האנושית קוצרת השגים כמעט יומיומיים... הדתות שנוצרו לפני אלפי שנים נראות פרימיטיביות, שייכות לאנשים שרמת הידע שלהם וההכרות שלהם עם היקום היתה פחותה בהרבה מזו שלנו...

שוב אורבך קושר בין שני דברים שונים שאין קשר ביניהם. הדתות שנוצרו לפני אלפי שנים נראות פרימיטיביות בגלל שרמת הידע שלנו גדלה, בלי קשר לקצב שבו היא גדלה בעבר או כרגע. גם אם לא יהיו תגליות מדעיות ופיתוחים טכנולוגיים משמעותיים מעתה והלאה (מה שלא סביר בהחלט), הפרימיטיביות של הדת היהודית תישאר בעינה. מאידך, קצב ההתקדמות המהיר אכן תרם לתחושה של קידמה והתפתחות שהיוותה – ועדיין מהווה – אידאולוגיה חלופית לאידאולוגיה של "להשיב עטרה ליושנה" וגדולת אבותינו שמאפיינת את הדת.

לאור האמור לעיל, אין זה מפתיע שאנשי מדע והוגי דעות למיניהם קראו תגר על המושג "דת" וחפשו דרכים להשתחרר ממנה, כגורם שליל[י], לא רלוונטי לחיי האדם המודרני.

ושוב אורבך מפשט יתר על המידה. היו אכן הוגי דעות שבשל הסיבות הנ"ל רצו להשתחרר מן הדת, אבל היו גם רבים אחרים שראו בדת גורם חשוב ומהותי ולא רצו להשתחרר ממנה כלל. המעבר הגדול של הוגי הדעות לכיוון האתאיזם חל רק בשלב מאוחר במהפכה המדעית, לאחר שכבר הצטברו מספר רב של טיעונים והבנות והתחלפו הדורות. שלילת הדת כלא רלוונטית לחיי האדם המודרני, כלומר לאדם הפשוט ולא רק למשכילים, הינה תופעה חדשה עוד יותר שרק מתחילה לתת את אותותיה בתרבות המערבית הדמוקרטית – עם העלייה של "האתאיסטים החדשים", ההצלחה החברתית של חברות בעלות רוב אתאיסטי כגון סקנדינביה, המעבר של בריטניה לכדי רוב לא-דתי בפעם הראשונה בהיסטוריה, וכן הלאה.

אז מה היה לנו כאן? אורבך מפריח תזות היסטוריות רעועות כדי להציג את היהדות כיוצאת מהכלל, כמתאימה למדע בניגוד לשתי הדתות האברהמיות הגדולות. ואורבך עושה את זה בדיוק במאמר שבו הוא מתנגח עם המדע, ומדגים בכך יפה מאוד שהסיבות האמתיות לנתק חלות גם חלות על היהדות. דיסוננס קוגניטיבי מרשים.

האמת הפשוטה היא שהאנשים הפסיקו להאמין בדת כי נראה להם שהיא אינה נכונה. במקום להתעמת עם הנימוקים שלהם, אורבך טווה פסיכולוגיה בגרוש כדי להסביר את המרת הדת במשהו – כל דבר – אחר.

2 comments:

  1. משעמם ומאכזב מאד. לא הפרכת ולא הפרחת כלום, סתם חפרת. אולי אני אכתוב תגובה מפורטת בהמשך.

    אגב, אני המשתמש שהעיר לך על זה שבאחד המאמרים הקודמים שלך לא הוספת את הקידומות 'ד"ר' לד"ר שרודר.
    לא היתה לי שום כוונה לדרוש כבוד לד"ר שרודר.
    אתה הצגת את זה במאמר הקודם (אינדקס לאורבך) כאילו זו הייתה הכוונה שלי.
    אני לא חושב שהבנת את כוונתי (ובמקרה הרע סתם סילפת אותה).
    בסך הכל רציתי שתציין את העובדות כמו שהן, כי כאשר התמונה השלמה מוצגת, אז מתייחסים לטענה של האדם באופן שונה. אתה בעצם עשית סוג של דה-לגיטימציה לדבריו של ד"ר שרודר.
    כולי תקווה שהמאמרים המדעיים שלך קצת יותר אמינים.

    השבמחק
  2. אנונימי - נראה שהיתה פה אי-הבנה, בהחלט לא התכוונתי לסלף את כוונתך. בכל אופן לא הייתי ממש מודע לתחום הדוקטורט של שרודר אבל הייתי די בטוח (ובצדק) שהוא לא קשור לפלאונטולוגיה, אבולוציה, וכדומה, כך שאין כאן שום עיוות בהסתרת התואר לעניות דעתי. אני ככלל מזכיר תוארים לא בעקביות, ולא רק לגבי בריאתנים והוזים דתיים למיניהם - אני גם לא מאמין שהצגתי את ריצ'רד דוקינס כד"ר, או פירטטי את ההסמכות שלו, או את העמדות האקדמאיות שהוא מילא. זה פשוט לא ממש רלוונטי בשבילי, אז אני לא מזכיר את זה. לעומת זאת, הזכרתי את זה שאורבך הוא ראש המחלקה לאלקטרוכימיה כי זה כן רלוונטי לדיון. הזכרתי שדוקינס הוא מהמובילים באתאיסטים החדשים, כי זה כן רלוונטי לדיון. הזכרתי, במאמר אחר, שאפולוגיסט מסוים הוא בין הפילוסופים המקצועיים הבודדים שכן מאמינים בטיעון אפולוגטי מסויים, כי זה כן רלוונטי לדיון. אני מנסה להציג תארים רלוונטיים (וגם בזה אני לא מבטיח להיות עקבי, רק לנסות).

    רק בקשה אחת לי אליך: בבקשה תחתום בשם עט (או בשמך האמיתי), כדי שאפשר יהיה להתייחס אל הדברים שלך כשל אדם אחד בניגוד לדברים של "אנונימי" אחר.

    השבמחק