אלוהים משחק בקוביות, אברהם לא משחק יפה

לאחרונה יצא עוד ספר מביב השופכין של אוניברסיטת בר אילן, של עוד דוקטור לפיזיקה שמנסה נואשות לשלב בין אמונתו הדתית ההזויה לבין המדע והרציונליות, בתוצאות מבישות. הפעם היה זה ד"ר מיכאל אברהם, שבספרו "אלוהים משחק בקוביות" מנסה להכיל את האבולוציה ועדיין להאמין באל. הפתרון שלו אינו מקורי - אלוהים מתערב ברגעים המתאימים, כדי "לכוון" את האבולוציה, תהליך שידוע כ"אבולוציה תאיסטית" ואין כמובן שום שמץ של עדויות מדעיות או רציונליות לקיומו.

לא קראתי את הספר, אז אולי זה לא הוגן מצידי לבקר אותו. אני גם לא אקרא אותו - עיון חטוף גרם לי לצחוק בקול רם בחנות ספרים, והנחתי אותו בחזרה על המדף. אבל מאחר שמיכאל אברהם הוא פיזיקאי, ומאחר שנראה שאת עיקר טיעונו כנגד האבולוציה הוא פרסם בווי-נט, אני ארשה לעצמי להעיר על משהו אחד: הרמה האקדמית המבישה.

נראה שלב הטיעון הוא הפסקה הבאה,

כל צעד אבולוציוני שיוצר מוטציה לא חיה מוליך להפסקה מוחלטת של התהליך, שקוטעת את כל השרשרת האבולוציונית. בתהליך האבולוציוני אין לנו [מנגנון] שדואג לזה שבכל פעם [המין] ישוב מחדש למסלול. אם באחד מהשלבים במשך ההיסטוריה לא נוצרת מוטציה שרידה, התהליך כולו נפסק סופית.

מה שאברהם מדבר עליו זה מודל של אבולוציה. במודל זה כמעט כל מוטציה יוצרת יצור שאינו בר קיימא, ולכן קוטעת את השושלת האבולוציונית שהוא אולי היה מוביל אליה. רק לעתים נדירות מאוד יש מוטציה שכן מצליחה ליצור יצור בר קיימא. לכן,

מדובר במסלול של מאורעות שבכל אחד מהם יש לתהליך סיכוי אפסי שלא להיכחד, ודרושה הצטברות של כולם בזה אחר זה ללא אף כישלון כדי להגיע למה שמוגדר כ"הצלחה".

אני שוב ושוב בשוק מהרמה הירודה שמרשים לעצמם אפולוגיסטים. יש מודלים מתמטיים מפורשים של אבולוציה - למה אברהם, שיש לו את הרקע להבין אותם, לא מתעמת עמם במקום עם קריקטורות עלובות? כמובן שבמודלים אלו, האבולוציה לא נפסקת רק בגלל שהתרחשה מוטציה הרסנית ביצור מסוים.


אבל אפילו במסגרת המודל שלו אין תוצאה כזו. ביסוד המודל נמצאת ההנחה שמוטציות כמעט תמיד יובילו לאבדון - ולכן, גורס אברהם, התהליך כולו יפסק. בואו נבנה מודל פשוט בהתבסס על הנחה זו ונראה אם זו אכן התוצאה. אבל, בניגוד לאברהם, נזכור שאבולוציה פועלת על אוכלוסיות, לא על פרטים.


נניח שקיימת בדור 0 אוכלוסיה בגודל N0. נניח שבממוצע מוליד כל פרט No צאצאים. נניח כי קיים סיכוי p לכך שתהיה לצאצא מסוים מוטציה קטלנית, שתמנע ממנו להוליד צאצאים. אם כך, בדור הבא יהיו

N1=(1-p) No N0

צאצאים. כלומר שהאוכלוסייה תגדל או תקטן בהתאם לא רק לסיכוי למוטציה קטלנית אלא גם לכמות הצאצאים הממוצעת. עבור מין שמוליד בממוצע שני צאצאים, האוכלוסייה תצטמצם רק אם הסיכוי של כל צאצא להיות בעל מוטציה קטלנית הוא גדול מ-50%! למותר לציין שבטבע רוב הילודים בריאים גנטית, וחסרים מוטציה כזו. המסקנה שריבוי מוטציות הרסניות יביא להרס התהליך כולו היא לפיכך מופרכת. (אגב, רוב המוטציות ניטרליות, וההרסניות נדירות, אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותנו.)


גם מודל זה גרוע ביותר להבנת האבולוציה, שכן הוא לא כולל את המרכיב העיקרי בה - ברירה טבעית. ברור שברגע שבו נוצרת מוטציה שמגדילה את כמות הצאצאים, היא תתפשט במהירות באוכלוסיה. לכן, גם אם מוטציות אלו הן נדירות הן יכולות להיבנות זו על זו. וכאמור שכיחות גבוהה של מוטציות הרסניות, גם אילו הייתה קיימת, לא הייתה (בהכרח) עוצרת את התהליך הזה.


הנקודה החשובה היא שמה שקורה תלוי במודלים, ובערכים של הפרמטרים במודלים. אי אפשר להסיק כך בפשטות שזה שיש המון מוטציות הרסניות יביא לעצירת האבולוציה או הכחדות האוכלוסייה. כדי לטעון את זה ברצינות, צריך להראות שזה המצב במודלים ראליסטיים. אברהם אפילו לא מנסה להתייחס למודלים האמתיים שביולוגים משתמשים בהם*, ולכן הטיעון שלו לא שווה אפילו תגובה רצינית. במודלים האמתיים, יש אחוזים מבוססים-אמפיריים של תהליכים מבוססים-אמפירית, ואין שם עצירה של התהליכים האבולוציוניים.


אברהם הוא, בין השאר, פיזיקאי מכובד. הוא לא היה מעז (או יכול) לפרסם מאמר (או ספר) שדן בצורה כל כך לא מדויקת ולא רצינית במודלים פיזיקליים. אבל כשזה מגיע לאפולוגטיקה, הכל מותר. הכל כדי להצדיק את האמונות הקדומות שלו. הוא מרשה לעצמו להתעלם מהמודלים האמתיים, ולהציב במקומם שלד שאפילו לא ראוי לתואר "דחליל".


וזו הבעיה עם הדת - שהיא מעוותת את המחשבה. היא מעלה את האמונה, במקום את דרך המחשבה, לאידאל. היא מעודדת את החולים בה לרציונליזציות עלובות ולזניחת הרציונליות לטובת פירושים מעוותים של הפילוסופיה וההגות. לכך יכולות להיות תוצאות הרסניות, כאשר רעיונות עוועים משתלטים על האידאולוגיה הפוליטית או החברתית.


נ.ב. הגעתי לקטע דרך פוסט אחר הקוטל אותו, בשפינוזה. מומלץ לקרוא עבור פרשנות אחרת של אותו קטע.


* כל זה, כאמור, בהתבסס על הציטוט. יכול להיות שאברהם מספק הסבר רציני בספר במקום אחר. אני, איך לומר, חושד שזה לא המצב.

דת זה לא תירוץ

אני רוצה להוסיף את תרומתי הצנועה לחיזוק ידה של משטרת ישראל, ולברך אותה על מעצרו של הרב דב ליאור. אף אחד לא מעל החוק, והעובדה שדעה נאמרת מתוך השקפה ואמונה דתית לא הופכת אותה לשונה מכזו הנאמרת מתוך כל נקודת השקפה ושיטת מחשבה אחרת. חפש המחשבה והביטוי הם ערכים חשובים, אך לא עומדים מעל לחופש החיים שהחוקים כנגד הסתה מגינים עליו, ואין לאפשר לרב יותר חופש ביטוי מכל אדם אחר או, חלילה, את החופש להסית. אני מחזק את ידי המשטרה ורשויות החוק להמשיך במאבקיהם בהסתה ובגזענות, וקורא להן להמשיך ולהפעיל את החוק גם כנגד רבנים אחרים המשתמשים ב"קדושת" דתם ובמעמד הציבורי שלהם כמגן מפני רשויות החוק.

טקסט זה שולח לדוברות המשטרה, בעקבות מעצרו של הרב דב ליאור. אני קורא לכל קוראי, דתיים וחילוניים, לשלוח גם הם טקסט דומה, ולפרסם את תמיכתם במהלך בכל פורום פומבי. בין אם אתם מאמינים באל או לא, אין מקום להסתה ואין מקום לזכויות יתר דתיות במדינה דמוקרטית.

הטעויות של אורבך: טיעון הכוזרי

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". כפי שהשם מרמז, המאמר אמור לדון בהתאמה לכאורה בין המדע לבין התורה. אלא שאורבך מתקשה שלא לסטות מהנושא, ומגיע לאחר כבוד לניסיונות להוכחת הדת היהודית. באופן מפתיע, אורבך מייחד רק חלק זעום ממאמרו לטיעון מהר סיני – אתם יודעים, הטיעון שלא יכול להיות שזייפו את סיפור ההתגלות על הר סיני, כי זה קרה לעיני כל העם והועבר מאב-לבן אז אנשים היו מתקוממים נגד המצאת סיפור שכזה על אבותיהם (טיעון זה ידוע גם כטיעון הכוזרי). זהו בדרך כלל הטיעון האהוב על מחזירים-בתשובה ודתיים רבים, אבל אורבך דווקא מתמקד בטיעון לנבואה היסטורית, שאליו נגיע בפוסט הבא. למרות זאת, אורבך כן מסכם את הטיעון מהר סיני, ולכן גם אני אתייחס אליו.

 עיקר הטיעון הוא שהתרחשו מספר ניסים פומביים מאוד על פי הדת היהודית, ניסים שכל העם העצום והרב ראה ונשתמרו בזיכרון הלאומי ככאלו – מכות מצריים, קריעת ים סוף, ומעמד הר סיני. לא ייתכן שאירועים מעין אלו יומצאו! הדרך היחידה שבה יכול היה להתקבע זיכרון היסטורי שכזה הוא אם הוא אמתי, אם הוא באמת התרחש.

כל הדתות בעולם זולת היהדות, נובעות ממעשיהם והגיגיהם של אנשים בודדים: ישו, שאול התרסי (פאולוס), מוחמד, בודהה, קונפוציוס ואחרים שרעיונותיהם אף הם הועברו לציבור ע"י אנשים מועטים. במקרה כזה, לא תתכן שום ביקורת אוביקטיבית לבחינת אמיתות הבשורה של מחוללי הדתות השונים.  המקור ליהדות לעומת זאת הוא התנסות המונית חוויתית של מליוני אנשים במשך עשרות שנים 

 האמת, מדהים אותי כל פעם מחדש שהדתיים באמת תופסים את ה"הסבר" שלהם כהסבר חלופי. אפילו אם, נניח, שלא היינו מבינים איך יכול להיווצר מיתוס כגון סיפור מתן תורה – למה זה אומר שהתשובה היא "אלוהים עשה את זה"? באותה מידה אפשר לקפוץ ישר למסקנה ש"מפלצת הספגטי עשתה את זה", או ש”גמד סגול עשה את זה”. זוהי תשובה פשוט מגוחכת. עדיף להרים ידיים ולהגיד "אנחנו לא יודעים" מאשר להאמין בתשובה כה עלובה.

אבל אני לא רוצה להתחמק מהטיעון עצמו. אז אנסה להתעלם מהגיחוך.

הצלחתו של הטיעון ממעמד הר סיני בקרב הציבור מלמדת לדעתי על חסך גדול בחינוך הדתי במדינה. אנשים רבים פשוט לא מבינים איך נוצרת ומשתנה דת. אבל נתחיל בנקודה שולית יחסית:

 הנצרות והאסלאם לא כופרים באירועי סיפור יציאת מצרים, אלא מקבלים אותו (לא פחות מהיהדות, בכל אופן). לכן, אין בפומביות הסיפור הזה שום קשר לנצרות ולאסלאם ואין מה להזכיר אותן.אין מה לדבר פה על ישו או פאולוס. נוצרי יכול באותה מידה (וכנראה די בצדק) להתייחס ליהדות הרבנית כיצירתו של רבי יהודה הנשיא, ולומר שאין "עדויות אובייקטיביות" שמאפשרות לקבוע שהתורה שבעל-פה שהוא קיבע היא הנכונה. הכנסת הנצרות והאסלאם לסוגיה רק מבלבלת, ואין בינה לבין הטיעון דבר.

“ביקורת אובייקטיבית" אפשרית כאשר יש גישה ישירה לראיות. חלק מהדתות שהוזכרו (בודהיזם, קונפוציוניזם) לא מבוססות על התגלות כלל, אלא על ה"אמת" שבהן – ברגע שבו אתה עושה מדיטציה כהלכה אתה אמור פשוט לראות שבודהה צדק, וכשאתה חושב על דברי קונפוציוס אתה אמור פשוט לראות, לאור התבונה, שהוא צודק. הראיות ל"נכונותן", לפיכך, נגישות הרבה יותר מאשר "התגלות המונית", שאין לנו שום ראיות ישירות לכך שהיא אי פעם אכן התרחשה. מדיטציה וחשיבה נגישים לנו בכל עת.

 נבהיר מעט את הטיעון - אנו אמורים למצוא "אובייקטיביות" בכך שקיימים, כיום, המוני בני אדם המאמינים ומספרים שאבותיהם, גם הם המון, ראו וחוו משהו. ברור שעצם העובדה שהמון אנשים היום מאמינים במשהו אינה עדות לכך שהוא נכון. אלא, גורס אורבך, שלא יכלה להיווצר אמונה מסוימת זו (אמונה בהתגלות המונית) אם היא לא היתה נכונה שכן אז היו האנשים מתקוממים כנגד שינוי הזכרון ההיסטורי.

במאמרים נוספים ניתן להראות שלא ניתן היה לזייף ולהמציא בשום תקופה מתולדות עם ישראל, את ספור מעמד הר סיני.

 זוהי, לכאורה, עובדה "אובייקטיבית" על טבע האדם, שמובילה למסקנה שהסיפור בהכרח אמיתי. נעיר שאם כך לא חשוב מספר האנשים, אלא האחידות באמונה. וזה שיש המון אנשים היום לא אומר שהיו המונים בעבר – כל מיליוני היהודים האשכזניים, למשל, הם צאצאים של ארבע אמהות (ימי-ביניימיות) בלבד. (בפועל, עדויות ארכאולוגיות מראות שאוכלוסיית ישראל מנתה עשרות אלפים, ולכל היותר מאות אלפים בודדים, בתקופות הרלוונטיות.) אז די לנפנף ב"מיליונים" – המספרים לא רלוונטיים לטיעון.

 בניגוד לדברי אורבך ודברי התורה עצמה, דווקא יש דתות עם "התנסות המונית חוויתית" שחווה כל העם, ולכן צריך לכאורה לזכור אותה. למרבה הצער, אנשים פשוט לא מודעים לכמות המגוחכת ולמגוון המגוחך עוד יותר של דתות ברחבי העולם. היהדות היא דת לאומית ולפיכך יש לה גם סיפור הגירה – סיפור שמספר איך העם הגיע לנחלתו. יש את זה כמעט לכל העמים (מה שלא מפתיע שכן עמים זזים לא מעט, ובסופו של דבר כולנו מהגרים מאפריקה), הרוב כבר פשוט שכחו את זה כי הם קיבלו על עצמם דתות אוניברסליות. הייחוד האמיתי של היהדות היא שהיא דת שבטית ששרדה. מטבע הדברים, בסיפורי ההגירה הניסים שמתרחשים על הדרך נגלים לעיני כל העם. גם המוטיבים בסיפורים אלו חוזרים על עצמם ועל המוטיבים במיתוסים אחרים. הנה, למשל, קטע מתוך סיפור של בני האקומה (שבט אינדיאנים), המתאר מעשים על טבעיים שבהם חזה כל השבט במהלך קטע במסע המזכיר את סיפור המבול – וגם את מגדל בבל.

וימשיך וירד הגשם. וינוסו כל בני העם מבתיהם, ויילקחו עמם רק מתי מעט אשר יצרכו, ואת המזבחים אשר להם. וינועו דרומה, אל ההרים הגבוהים. וכל הכוהנים, ואיש האנטילופה, והמנהיג הגדול, יתפללו כולם למען יפסיק הגשם, אך לא שעו לשוועתם. וכל חיית השדה נסה ההרה, ויאספו שם כל העמים, אף בני הסוס הלבן אשר נפרדו בקאשאך, וידברו שפות רבות, מי בשפה דומה ומי ברחוקה. וישהו כולם תחת עור האיל האלוהי, למען חסות מהגשם. ויראו התאומים כי הגשם מתחיל למלא את העולם, ועוד מעט קצת ויסחפו המים את האנשים מההר. ויאמרו: הנה הנה נחש המים, הבא להרגנו. וידברו אחד עם השני לאמור: הנה הגיעה השעה להשתמש בארבעת חצי הקסם שאבינו נתן לנו. ויצפו במים, והנה גל גדול עולה ומגיע אליהם. ויאמרו "הנה לבו!”, וירה כל אחד חץ לתוכו. אך זה ירו את חציהם, וישככו הגלים, ויהפכו לנחש ענק אשר ליפף את עצמו סביב ההר. ויהרגוהו התאומים, בשאר חציהם, ארבעה חצים האחד. ותשב השלווה לארץ, ולא ירד יותר גשם. ויקוו המים, אך לאט. נאמר כי לפנים היה ההר חלק ומעוגל למשעי, אך מבול זה והמים הנסוגים חצבו בו קניונים ונקיקים ועשו אותו לטרשי. זמן רב חנו האנשים בהר זה, אך תמיד היה להם מזון, והחיות שנלכדו עליו התרבו. כאשר הכל התייבש, התפזרו האנשים שוב, ולא ידעו לדבר זה עם זה. [תרגום חופשי, י.ר]

 האם דת האקומה נכונה? מה לגבי סיפורי נדודיהם של בני טיב האפריקאים, שמספרים שנחש נהפך לגשר כדי שהשבט יוכל לעבור את הנהר? ויש עוד דוגמאות רבות מספור (מילולית – לא היו די אנתרופולוגים כדי לתעד את כל אגדות ההגירה שנעלמו זה-כבר מהזיכרון האנושי).

אבל אפילו אם לא היו דוגמאות אחרות למיתוסי-נדידה עמוסי ניסים, הטיעון לא היה משכנע כל מי שלמד ומכיר ולו במעט את ההתפתחות ההיסטורית של דתות. זה בגלל שלימוד שכזה חושף את היכולת האנושית הלא מוגבלת להמציא מיתוסים ולהאמין בהם. למי שלמד על התפתחות הנצרות מכת יהודית לדת עמוסת-ניסים נפרדת אין בעיה לראות מיד שסיפורי ניסים הורכבו על גבי סיפור בנאלי יותר. לקורא שלמד על השינויים התאולוגיים האדירים שעברה הדת ההינדואיסטית והשתקפותם בספרי הקודש שלה אין בעיה להבין את הרכבת סיפור מעמד הר סיני (וקוד החוקים הנלווה אליו) בשלבים עם התפתחות התאולוגיה היהודית. לאדם שלמד על מיתוסי הנדידה של עמים אפריקאים ואמריקאים אין בעיה להבין איך מיתוס שכזה יכול לאחד שבטים שונים. בקיצור, כל מי שלמד מדעי הדתות מבין, באופן עמוק ומקיף, שהטיעון שמיתוס לאומי שכזה לא יכול להיווצר באופן טבעי הוא לא פחות ממגוחך.

לב הטיעון הוא הטענה שלא ניתן לשנות זיכרונות היסטוריים של עם. אבל טענה זו סותרת את עצמה ברגע שבודקים את אותו המיתוס עצמו – יציאת מצרים – בזיכרון המצרים. היו הרי, לפי מיתוס יציאת מצרים, אי-אלו אירועים ש, איך-לומר-זאת-בזהירות, היה על בני העם המצרי לזכור. אלא שהם לא עושים זאת. הדבר הקרוב ביותר שהאפולוגיסטים מצביעים עליו הוא פפירוס איפוור, שאמור לדעתם לספר את סיפור מכות מצרים מהזווית המצרית. אלא שהאירועים שם לא בדיוק מתאימים לסיפור היהודי. לא רק שמסגרת הסיפור שונה, אלא גם האירועים עצמם לא דומים ברובם וחסרים אירועים אדירים (כגון, למשל, מכת בכורות). אז מה, המצרים כן יכולים לעוות זיכרונות היסטוריים והיהודים לא? הבל הבלים. האמת הפשוטה היא שזיכרונות היסטוריים, בייחוד בתרבויות חסרות כתב, משתנים מאוד עם הזמן. מאוד.

עדות ברורה בעיני כל מי שקמצוץ שכל בראשו לכך שסיפור יציאת מצרים אינו אמין הוא המספרים העצומים של גודל העם – אותם המספרים עצמם שהאפולוגיטסטים מנופפים בהם, “מיליוני אנשים". מספר זה מגיע מספר בראשית עצמו, שגורס כי היו כ-600,000 גברים בוגרים (אין טעם לספור נשים נחותות...) במדבר סיני; ומכאן, שמיליונים יצאו את מצרים. אלא שכל אוכלוסיית מצרים באותו זמן מנתה פחות מ-3 מיליון. לא ייתכן שעזבו את מצרים יותר אנשים משהיו בה. לא ייתכן "להעלים" אפילו יציאה המונית קטנה יותר, יציאה של אחוז משמעותי של אנשים ממצרים – היינו רואים את זה בארכאולוגיה של החקלאות במצרים, בנתוני המיסים, ברשומות מצריות, וברשומות מהעמים הסובבים את מצרים. שוב, סיפור יציאת מצרים עצמו מהווה ראייה לכך שהזיכרון ההיסטורי אינו אמין.

 הטיעון צריך להיות גם תקף לכל דבר שנגלה לכל העם, לא רק להתגלות אלוהית. אך לכל העמים יש סיפורי אגדות שמדברים על מציאות, על עולם, שברור לכולנו שלא היה קיים. האירים האמינו בלפרקונים, בפיות, בעולמות אגדתיים שלמים שאבותיהם היו בקשר ישיר עמם. גם אלו, בעצם "התנסות המונית". אז איך יכול עם שלם להאמין בסיפורים על לפרקונים או על כך שאבותיהם ביקרו בממלכת הפיות? בגלל שהאנשים בעבר ידעו פחות והיו הרבה פחות ספקניים, וגם בד"כ לקחו את הסיפורים האלו הרבה פחות ברצינות ממה שאנחנו נוטים לחשוב. הכוהנים סיפרו את הסיפורים – לא האבות, הכוהנים – ושינו אותם בהתאם לקהל היעד, למטרות התאולוגיות והפוליטיות שלהם, וכן הלאה. כך נכתבו מחדש סיפורי האירים בידי כוהנים נוצריים כדי להתאים לדת הנוצרית. כך לא הייתה שום בעיה לאנשי מוסופוטמיה לדבר על השושלות האלוהיות שהשתנו תדיר עם עליית מלך חדש. כי הם מראש היו רגילים למגוון מיתוסים וסיפורים וראו בכוהן ובמלך סמכות דתית.

 התנ"ך עצמו מדגים לנו איך תהליך זה מתרחש. בספר מלכים ב מסופר על "מציאת" ספר תורה חדש בידי הכהן הגדול, שמאומץ על ידי המלך יאשיהו. העם, לאחר קצת "שכנוע" מידי חילות המלך, מיישר קו עם הכהן הגדול והמלך. הסיפור חוזר על עצמו בנחמיה, שם שוב "מקריאים" בפני העם את התורה, שעומדת בניגוד לזו שמכיר העם. העם, שוב, מיישר קו. בכל פעם הכוהנים והמלוכה מכניסים שינויים בדת, והעם מיישר קו – כי לא ליישר קו (באופן פומבי) זה דבר מאוד, מאוד מסוכן בנסיבות כאלו. דורות מספר של כפייה דתית שכזו, והדת ה"מקורית" [שגם היא מן הסתם פרי של שינויים כאלו] נדחקת להיות כת קטנה במקרה הטוב.

 הרעיון שמיתוס משומר על ידי זכרונות משפחתיים נוגד לא רק את על מה שידוע לנו על דתות, אלא גם את הניסיון האישי של כל אחד מאיתנו – הרי אין למשפחה שלנו מסורות משפחתיות ממעמד הר סיני. יש רק את הנוסח הרשמי. הרעיון שאי אפשר להכניס שינויים בנוסח הרשמי כי העם יתמרד הוא אווילי באותה מידה, ומתעלם מההיסטוריה של כל הדתות בעולם (כולל, כאמור, מה שהתנ"ך עצמו אומר על התפתחות הדת היהודית). היכרות עם התפתחות דתות בעולם מראה, אפילו מבלי לשקול את העדויות לגבי היהדות גופא, שהרבה יותר סביר שהסיפורים המכוננים של הדת (כגון מעמד הר סיני, יציאת מצרים, וכדומה) נערכו ושונו פעמים אין ספור, הסתובבו בכמה גרסאות, ולבסוף נבחר נוסח מסוים לשמש בקאנון שהתקדש מאז; ככה עובדות דתות. והסיפורים האלו בתנ"ך מראים סימנים של עריכה כזו (כגון סגנון סיפורי שונה בנוסחים השונים, התאמה של האמור לתאולוגיה שונה, קיום גרסאות חלופיות בטקסטים ותרגומים עתיקים, וכן הלאה).

לבסוף, כדאי להזכיר שוב שהמאמר אמור לעסוק בהתאמה בין הדת לבין המדע. חוסר ההתאמה כאן הוא מובהק – המאורעות המתוארים מפירים את חוקי הטבע באופן בולט. יש כאן, לפיכך, סתירה עצומה בין התורה למדע. יתרה מכך, מסכת הסיפורים לא מתאימה לעובדות הארכאולוגית וההיסטוריות (לא התרחשו מכות מצרים, לא היתה יציאת מצרים המונית, שום פרעה וצבאו לא מתו תוך רדיפת עבדים בורחים, ולא היה מסע המוני במדבר סיני, או כיבוש מהיר של הארץ בגל אדיר של מהגרים). אורבך מנסה, שוב, לומר שהמדע לא צודק – שהאירועים שמתוארים בתורה הם האמת. אלא שאין לו שום ראיה של ממש לביסוס טענה זו. יש רק אינטואיציה עלובה של איך משתנה דת ותפיסה היסטורית של עם, שלא מחוברת לאיך שבאמת עובדות דתות וחברות אנושיות.

הטיעון מהר סיני אינו אלא עוד טיעון של אלוהי הפערים - “בגלל שאני לא מבין איך זה יכול לקרות באופן טבעי, אלוהים עשה את זה!”. כמו רוב המקרים שבהם מופעל טיעון אל הפערים, אורבך לא מביא שום ראיות חיוביות לכך שדווקא התאוריה שלו היא הנכונה (אולי הסיפור הושתל על ידי חייזרים? מה, רק לאורבך מותר להמציא תאוריות הזויות?), ומתעלם מהעובדה שדווקא יש לנו תובנות איך דבר זה התרחש באופן טבעי. נראה שמסכת סיפורי יציאת מצרים הורכבה ממספר רבדים שהמוקדם שבהם הוא גירוש בני ההיקסוס ובני בריתם ממצרים במאה ה-16 לפנה"ס. מכאן סופר הסיפור מחדש בכנען ועורב בסיפורים אחרים עד שלבסוף הגיע לגרסה שבידנו. אחד מהחידושים האחרונים היה ההוספה של מעשה עגל הזהב, שכה מזוהה עם סיפור מעמד הר סיני – הוספה שהתרחשה כנראה לאחר עלייתו לשלטון של ירבעם בן-נבט (סוף המאה ה-10 לפנה"ס). זוהי לא רק הדעה של אתאיסטים – זוהי הדעה של הרוב הניכר של החוקרים, כולל נוצרים רבים וכן יהודים אורתודוקסיים כדוגמת ישראל קנוהל.

 לסיכום: הדת היהודית אינה ייחודית בכך שיש לה סיפורים מופרכים שכל העם היה אמור לראות (ולכאורה, לזכור). גם אילו היא היתה, היה די במדעי הדתות כדי להראות שיצירה של מיתוסים מוטעים שכאלו היא אפשרית, שכן יכולת ההמצאה האנושית אדירה וכל דת ייחודית בדרכה היא. בפועל, בסיפורים היהודיים הללו יש מאפיינים ברורים של מעשי טלאים, עריכה, וגיבוב נוסחים שמצביעים על כך שהם יצירה דתית רגילה. גם אילו לא היו מאפיינים כאלו, הסיפורים עומדים בסתירה לעדויות היסטוריות וארכאולוגיות, שלא לדבר על עקרונות וחוקים מדעיים. אין שום עדות חיובית לכך שהניסים בסיפורים האגדתיים המדוברים אכן התרחשו או שהסיפורים לא יכלו להיווצר בתהליך טבעי, וכל הטיעון אינו אלא טיעון אלוהי הפערים.

הדת שלי ואמונותיי אינן העסק של המדינה

אתר "חופש", מפלגת אור, ו"אני ישראלי" יצאו בקמפיין משותף חדש, למען מחיקת סעיף ה"דת" מכל רשומות המדינה.

בכך הם מצטרפים לפעילות הברוכה של "ישראל חופשית", והקמפיין שלהם "דוחסים אותנו למסגרת אחת". אבל יש הבדל - ישראל חופשית דורשים חקיקת חוק חדש שיאפשר מסלול אזרחי לנישואים וגירושים, ואילו "חופש" דורשים שהמדינה לא תרשום את הדת כלל.


מבחינה עקרונית, "חופש" כמובן צודקים - אין למדינה שום זכות בכלל לדעת מהי הדת שלי. בוודאי שאין לה זכות לקבוע עבורי מה העדה הדתית שלי, או לקבוע שיש רק עדות מסוימות, אבל גם אין לה בכלל שום שימוש לגיטימי במידע הזה ולכן הוא לא צריך להיות בידיה. אולם, בפועל מדינות רוצות לדעת את הדברים האלו ורשומות מסוג זה קיימות למעשה בכל מדינה מערבית. אני חושב שמחיקת סעיף ה"דת" ממרשם האוכלוסין וממפקד האוכלוסין הוא הדבר הנכון, אבל אני בספק אם אפשר יהיה לשכנע בכך את הציבור.

מה שהופך את הרישום בישראל לבעייתי במיוחד זה שהוא לא סתם משמש לאיסוף מידע, אלא להגבלות חוקיות. בניגוד לחופש הדת ולחופש מדת, האזרחים מושמים בתוך מסגרת דתית תחת חוק. את המצב הזה באה ההצעה של "ישראל חופשית" לתקן. אני סבור שיש לה יותר סיכוי, אך כמובן שגם זה מאבק קשה.

אבל מה שהמעשה של קניוק גרם לי לתמוה, זה כמה עוד אנשים היו רוצים לשות את המעמד של דתם מ"יהודי" ל"חסר דת"? שיהיה ברור - צעד זה הוא סמלי והצהרתי בלבד בנקודה זו, שכן הרישום במשרד הפנים "לא קובע". מי שקובע אם אתה יהודי או (או מוסלמי, וכן הלאה) או לא זה בית הדין העדתי; אם לדעת הרבי אתה דתי, אתה כפוף לחוקי הדת היהודית בכל הנוגע לנישואים, גירושים, קבורה, וכן הלאה סמכויות שיצליחו בדתיים להשיג ברבות הימים. אבל, אם יהיו מספיק אנשים "חסרי דת" שיקבלו על שיוכם לעדה דתית מסוימת, סביר להניח שמגבלה זו לא תעמוד במבחן הציבורי או החוקי, והיא תקרוס. לכן, יש טעם רב בשינוי הרשום.

כמה יש? כמה אנשים היו רוצים לשנות את הרישום ל"חסר דת"? לאו-דווקא יהודים - גם מוסלמים (למשל) - כלומר אנשים הרשומים כמוסלמים אך היו מעדיפים להיות רשומים כחסרי דת.

אדגיש כי אין הכוונה לשינוי סעיף הלאום, אלא לשינוי סעיף הדת. ושאין הכוונה לכך שאינך חבר בדת יהודית (או המוסלמית, וכן הלאה) כשלהי, אלא שאינך רוצה להיות מנוי בין האנשים שהמדינה מחייבת לעמוד בפני בית דין דתי מסוים. זה לא חייב להיות בגלל שאתה באמת "חסר דת", אלא ש"חסר דת" יותר מתאים לך מהאפשרויות האחרות שהמדינה מתירה לרשום. אנשים כאלו יכולים אפילו לכלול חרדים שלא רוצים לקבל את בתי הדין של המדינה, או דתיים "נאורים" שמעדיפים שדתם תהיה מתוך בחירה ולא בכוח החוק.

הטעויות של אורבך: בעקבות הזמן האבוד

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". במהלך המאמר מפריח אורבך תזה מוזרה ביותר שבאה להסביר מדוע נראה למדענים שההיסטוריה של בערך כל-דבר ארוכה יותר מהגיל שהיהדות משייכת לעולם. עיקרה הוא שיש שוני מהותי בין התהליכים וחוקי הטבע ששלטו בזמן הבריאה, ובין התהליכים וחוקי הטבע שמתקיימים מאז הבריאה. 

 

כח עליון לא זקוק למיליארדי שנה כדי לחולל בריאה ולהביא את העולם למצבו הביולוגי והגיאולוגי הנצפה מזה אלפי שנים.

לעומת זאת יציבות העולם המחזיק חיים, מחיבת שכל התהליכים הקוסמיים, הגיאולוגיים והגרעינים יהיו איטיים מספיק.

לכן עם סיום תהליך הבריאה וקיום חיים עלי אדמה, חייב היה הבורא להביא את כל התהליכים השונים לקצב האיטי הנמדד היום.

אכן, ישות כול-יכולה לא זקוקה למיליארדי שנה כדי להביא את העולם למצבו הביולוגי, גאולוגי, וכדומה הנוכחי. אבל, דע עקא, שהיא גם לא זקוקה לתהליכים פיזיקליים איטיים כדי לקיים את החיים ואת העולם. היא כל-יכולה, זוכרים? היא יכולה לעשות ניסים על ימין ועל שמאל וכך לקיים חיים. הטיעון, מר אורבך, לא עובד. שלא לדבר על כך שההנחה שהבריאה היא בשני שלבים שכאלו לחלוטין לא נאמרת בתורה. להיפך, בתורה במפורש כתוב שנוצרו צמחים, בעלי חיים, אור, וכן הלאה. לא "צמחים שחיו בתהליכים מהירים", אלא צמחים. נקודה. התאוריה של אורבך עומדת בסתירה לא רק למדע, אלא גם לתורה.

התירוץ העלוב הזה לא מראה שבריאה אלוהית היא ההסבר הטוב ביותר לקיומו של העולם שלנו, אלא מניח בריאה מראש ומנסה לתרץ מדוע היא נכונה למרות שהראיות הן כנגדה. אלא שהוא אפילו לא מתעמת כראוי עם אי-ההתאמה בין המדע לתורה. כפי שכבר הזכרנו במבוא, כל הבעיה היא שהראיות מצביעות על כך שהעולם עתיק (ושאר טענות שלא בהתאם לתורה), ואל שישתול ראיות כאלו אינו ראוי שיעבדו אותו. ה"הסבר" של אורבך לא מסביר מדוע העולם נראה עתיק, למרות שהוא לא, בלי שאלוהים ישקר. אורבך חושב שהמדענים מחשבים את הגילים על ידי אקסטרפולציה פשוטה,

המדע המודרני חוקר קצבי תהליכים ע"פ הנמדד היום. כשידוע קצב תהליך מסוים, ניתן לכאורה לעשות אקסטרפולציה וללכת אחורה לנקודת ההתחלה שלו.

ע"פ קצבי תהליכים גיאולוגיים וגרעיניים הנמדדים היום, אקסטרפולציה פשוטה עשויה אכן להצביע על אורך חיי עולם של מליארדי שנים.

אבל מדוע שהאקסטרפולציה תיצור גיל עתיק מאוד, מיליארדי שנים, דווקא? מדוע שאפיקי הנהרות, למשל, לא יתאימו לשחיקה של כמה אלפי שנים בודדות? מדוע שהם יציגו תבניות המתאימות לשחיקה בכלל? הם יכולים, למשל, להיות מבוססים על "פערים" על טבעיים-בסלע, מתווי נהר בראשיתיים שנוצרו ישירות על ידי האל במקום על ידי המים בשחיקה איטית. ה"נימוק" של אורבך שמדובר בשני שלבים בבריאה פשוט לא מסביר את התופעות.

מה שחמור עוד יותר זה שאקסטרפולציה פשוטה היא בדרך כלל רק השלב הראשון. ההשערות על הגילים השונים מקבלות אישוש מכך שמספר רב של קווי ראיות כאלו מצטלבים לכדי תמונה אחת. יש מספר שעונים, מספר תהליכים, שמתאימים זה לזה ומציירים ביחד את העבר. מדוע שכל ה"שעונים" השונים יהיו מתואמים? מדוע שתצטייר תמונה קוהרנטית מסוימת של העבר העתיק?

ועוד יותר חמור מכך – כל אותן הראיות על העבר מתאימות גם לראיות לא-קשורות על ההווה. הגיל הגאולוגי הרדיומטרי של כדור הארץ מתאים למודלים של יצירת מערכות שמש שמבוססים על פיזיקה בסיסית, ההתפלגות של יחסי היסודות השונים בטבע מתאימה ליצירתם בתהליכי מיזוג גרעיני, וכן הלאה, וכן הלאה..... התאמה זו חורגת מגבולות המדע ה"קשה", ומגיעה לכדי יצירת תמונת עולם עקבית כוללת שמציירים כל התחומים המדעיים ביחד (כולל תחומים על-גבול המדע, כגון היסטוריה). תמונה זו שונה מאוד מזו המקראית.

בורא כל-יכול בהחלט יכול היה ליצור את העולם כך שיראה כאילו הוא עתיק, עם אינספור "שעונים" וממצאים המפוזרים בו ומציירים תמונה של מציאות מסוימת שלא הייתה ולא נבראה. אבל זו לא סתם בריאה שבאה בשני שלבים (שלב מואץ, ושלב איטי). זוהי בריאה שמראש שותלת מכשולים והטעיות, שמראש מנסה להטעות את האנשים.זוהי בריאה שמתוכננת מראש להכשיל את האדם הנבון, המחפש את האמת ביושרה אינטלקטואלית. אכן – בריאה שכזו אכן אפשרית. אבל, אל רמאי שכזה לא ראוי שיעבדו אותו, ואינו ראוי לאמון כלל. כפי שהוא משקר לנו בספר הטבע, כך הוא יכול לשקר לנו בתורה, התגלות אישית, וכן הלאה. אין שום הגיון בלעבוד או אפילו להקשיב לאל שמשקר בצורה בוטה כזו.

אל רשע שכזה, אגב, ידוע בפילוסופיה כ"שד המתעתע של דקארט". כמובן שאין לנו כל סיבה להאמין שהוא אכן קיים. אין לנו כל סיבה שלא להאמין שאותן הסדירויות שחלות ללא יוצא מן הכלל בכל מקרה שיכולנו לבדוק זאת – חוקי הטבע – מתקיימות ללא עוררין בכל הטבע כולו. העובדה שמשהו הוא אפשרי לא הופכת אותו לסביר. וכל אל, בהיותו על-טבעי, הוא בלתי סביר לחלוטין.

הטעויות של אורבך: סוציולוגיה של המדע

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אחת מהבעיות שעמן הוא צריך להתמודד היא שהמדענים האחרים, נעבך, לא ממש מקבלים את הדעה שלו. איך יכול להיות שכל שאר המדענים, החל מהאתאיסטים הקומוניסטים וכלה בקתולים אדוקים, מאמינים בתורת האבולוציה, המפץ הגדול, ושאר "הבלים"? אורבך ממציא תירוצים.

התשובה היא שתורת האבולוציה מהווה לא יותר מאשר שוחד אינטלקטואלי, וצורך פסיכולוגי. תאור מיקרי של המציאות משחרר את האדם מכבלים מוסריים וממגבלות הנובעות מהאלטרנטיבה הדתית. שחרור זה מאוד מתאים לאורח החיים המודרני וההקלה האדירה בעול הקיום, עקב המהפכה המדעית/טכנולוגית.

פסיכולוגיה בגרוש, שכמובן ניתנת ללא שמץ של ראיה. די לתורות קונספירציה! אנשים לא מאמינים באבולוציה בגלל תסביכים נפשיים. הם מאמינים לאבולוציה בגלל שהראיות תומכות בה. כנ"ל לגבי הראיות לגאולוגיה, קוסמולוגיה מדעית, וכדומה. הרי הם יכלו להמציא אלף תורות אחרות כדי "להשתחרר מהכבלים" – למה דווקא תאוריות אלו מקובלות? ולמה הן מקובלות על המוני המדענים הדתיים, שמהווים אולי את רוב המדענים בעולם? האם גם פרנסיס קולינס, המדען הראשי של ארה"ב ונוצרי אוונגליסטי אדוק, תומך באבולוציה כנגד הבריאתנים כי הוא רוצה להשתחרר מהכבלים והמגבלות שמטילה הדת? הבל הבלים.

שחרור מהעול הנפשי הכרוך באמונה בעריצות האלוהית ומהעריצות הגשמית והעלובה אף יותר של הרבנים ושאר אלו המתיימרים לדבר בשם האל זה בהחלט יתרון. אבל אורבך עצמו גורס שבדת יש גם הרבה נחמה, הרבה תחושת משמעות, הרבה דברים שאנו רוצים. אז אולי מאמינים כל הדתיים בדת שלהם רק מסיבות אלו? אז זהו, שלא. הדתיים ככלל מאמינים בדת השגויה שלהם בגלל שלא חינכו אותם באופן רחב מספיק ובפרט לא לימדו אותם מספיק איך לחשוב ולא נתנו להם את הכלים והעידוד לקבוע בעצמם את דעותיהם. ולראיה, חברות שכן מעודדות פתיחות מחשבתית שכזו מובלות לכדי אתאיזם, גם אם הן לא התחילו כך (וראה את הרפורמים, למשל, שהתחילו בכלל כאורתודוקסים מבחינה הלכתית ויצרו בעיקר חילוניים). ולהפך – החברות שבהן האתאיזם אינו גואה ועולה הן בדיוק אותן החברות שבהן יש כפייה רעיונית וכיתתיות המדירה את השונה ובכך לא מאפשרת חופש לחפש את האמת (כגון, למשל, החברה החרדית). חלק מהדתיים מאמין לבטח מסיבות פסיכולוגיות, אבל ככלל האמונה היא פשוט מתוך שמרנות וסגירות מחשבתית, מתוך בורות ועצלנות אינטלקטואלית.

אורבך כנראה מרגיש שמשהו אינו כשורה בהסבר שלו, שכן הוא ממהר להוסיף ש

בהקשר הזה אני מוכרח לציין מהכרות אישית, שלא כל עולם המדע אמץ את תאורית 'החיים כמקרה'.ברחבי העולם יש אלפים רבים של מדענים, חלקם בכירים ביותר, שאין להם שום ספק בקיומו של כח עליון, כפועל יוצא מתפישת עולמם המדעית.

לא רק "אלפים רבים", אלא כנראה רוב ואם לא אז לא רחוק מכך. המדענים בעמם הם חיים, ומושפעים מהסביבה החברתית שלהם. מאחר שהם משכילים ונבונים יותר מהציבור ככלל, הם לעולם יותר אתאיסטים ממנו - אבל הם עדיין טבועים בתבנית נוף מולדתם. ככול שהרמה האינטלקטואלית עולה כך יורד מספר הדתיים, אבל שארית פליטה אכן נשארת גם ברמות הגבוהות ביותר. זה, מן הסתם, יהיה המצב עד היום שבו האמונה הדתית תהיה כה נדירה שהיא תהיה למעשה לא-קיימת בקרב המשכילים בחברה. זהו הטבע האנושי. איננו רציונליים לחלוטין.

אולם, חשוב לזכור שאנו לא עוסקים בקיום האל אלא בהתאמה שבין המדע לתורה. וקשה למצוא מדענים שמאמינים שהמדע תואם לתורה – בכך שתאוריית האבולוציה אינה נכונה וכן הלאה. ככול שעולה האינטלקט של האדם, ככול שהוא מדען בכיר ובעל הישגים גדולים יותר, כך נדיר יותר שלא יאמין באבולוציה. דווקא קיומם של כל אותם המדענים הדתיים שלא מאמינים בנכונות התורה מראה היטב שהתזה העיקרית של אורבך שגויה – התורה אינה מתאימה למדע. הרי הם היו שמחים להאמין שהמצב הפוך – אבל הם לא. הם לא כופרים באבולוציה וכדומה, בגלל שכמדענים טובים הם מודעים היטב לכך שאלו תאוריות מוצדקות היטב.

אורבך מנסה להסביר את נפוצות הדעות המדעיות על ידי הסבר סוציולוגי

...רב המדענים נמצאים במרוץ מטורף במשך רב הקריירה שלהם, תוך תחרות עצומה, ודרישה מתמדת מהם להעמיק חקור (עקב יכולת המחקר המשתכללת והולכת).מצב זה לא נותן ביד מדענים רבים זמן ואפשרויות להתבונן לצדדים ולהגיע למבט אינטגרלי כולל באשר למשמעות הקידמה המדעית, אלא מכריח אותם להצטמצם ולהעמיק מאוד בעבודתם.

זה נכון שההתמחות מקשה מאוד על לימודים שמחוץ לה. אבל, אורבך אינו המדען היחידי בעולם שהחליט להקדיש זמן מה ללימודים של נושאים אחרים. יש מדענים ואנשי רוח רבים שעושים כך. למעשה, חלק ניכר מאנשי הרוח מתמקד דווקא בזה – המבט הכללי הוא בדיוק ההתמחות של פילוסופים ואנשי הגות רבים. וכולם (טוב, רובם) מגיעים למסקנות ההפוכות מאלו של אורבך – הם מגיעים למסקנה שהתורה משקפת את הידע המדעי של זמנה, ואינה מתאימה לידע המדעי של זמננו. וזה לא בגלל שהם אתאיסטים – חלק גדול מהם דתיים ואף נוצריים או יהודיים. וזה לא בגלל תסביכים נפשיים. זה פשוט בגלל שהעדויות מעידות על כך.

הטעויות של אורבך: פיזיקה, הסתברות, ושאר ירקות

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". תזה מרכזית שלו היא שהמדענים מאמינים ב"אקראיות" כדי שיוכלו לא-להאמין בבורא-עולם. הפעם הוא מתמקד באמונה זו במסגרת הפיזיקה. נראה שהרעיון הבסיסי הוא שיש ביקום "איזון עדין של כוחות", ושעל פי האתאיסטים זה ב"מקרה" (?).

שאלות ותמיהות בסיסיות לגבי אמונת ה"מקריות" של חלק מהמערכת האקדמית / פילוסופית באות לא רק מכיוון הכימיה והביולוגיה אלא גם מכיוון האסטרופיסיקה והפיסיקה.

אני חושב שכדאי להקדים את הדיון בטענות עצמן בדיון במה זה בכלל "מקרה" או "אקראיות" בפיזיקה. אקראיות היא גיוון ללא סדירות שקובעת אותו. אני אסביר.

הסדירויות שבמציאות הם חוקי הטבע. אם אתה מתחיל ממצב פיזיקלי התחלתי מסוים, הסדירויות שבטבע (חוקי הטבע) מאפשרות לנו להסיק מה יהיה המצב לאחר זמן מה, המצב הסופי. אבל, אולי אין מספיק סדירות כדי שהמצב הסופי יקבע חד-ערכית – אם מתחילים באותה התחלה, פעם תהיה תוצאה אחת, פעם תוצאה אחרת. עדיין נוכל לתאר את הסדירויות בתבנית של תוצאות הניסויים – נוכל לתאר את מגוון התוצאות שיתקבלו, ומה הסיכוי לקבל כל אחת מהתוצאות. חוקי טבע שכאלו לא קובעים חד-משעמית את המצב הסופי, כלומר פרטי המגוון שנמצא בפועל בטבע לא ייקבעו לחלוטין על ידי הסדירויות (למרות שהתבנית – כמה יהיו מכל סוג, וכן הלאה – כן תיקבע). במצב כזה, כאשר הפרטים אינם נקבעים עד הסוף –אנחנו אומרים שהם "נקבעים אקראית" (זהו “אינדטרמינזם”).

תיתכן גם אקראיות-למעשה, אקראיות שנגרמת בשל חוסר ידיעה. כאשר אנחנו מחזיקים גז במיכל, למשל, אנחנו יכולים למדוד את הלחץ שלו, את הטמפרטורה שלו, וכן הלאה (תכונות "מאקרוסקופיות") – אבל אנחנו ממש לא יכולים למדוד את המיקום של כל מולקולה ומולקולה שלו (תכונה “מיקרוסקופית”). כדי לייצג בכל זאת את המצב הפיזיקלי של הגז אנחנו יכולים לכתוב אותו כ"סוג" מסוים של מצבים – אותם מצבים (מיקרוסקופיים) שייתנו את אותן המדידות (המאקרוסקופיות) שאנחנו יכולים לבצע. כשאנחנו עושים זאת אנחנו מייחסים הסתברות מסוימת לכל מצב מיקרוסקופי – אנחנו אומרים שאילו יכולנו למדוד את המצב המיקרוסקופי, אז היה לנו סיכוי כזה-וכזה למצוא שהמצב הוא המצב המיקרוסקופי המסוים הזה, סיכוי כזה-וכזה למצב מיקרוסקופי אחר, וכן הלאה. גם אם חוקי הטבע דטרמיניסטיים לחלוטין, קובעים לחלוטין את המעבר בין מצב מיקרוסקופי התחלתי נתון לסופי, הבורות שלנו לגבי המצב המיקרוסקופי תייצר אקראיות שכן מתנאים התחלתיים מאקרוסקופיים זהים נגיע למצבים מאקרוסקופיים סופיים שונים. זאת מכיוון שאותו תנאי-התחלה מאקרוסקופי יהיה בעצם בכל פעם מצב מיקרוסקופי אחר, שיתפתח לכן (אולי) בכל פעם למצב מאקרוסקופי שונה.

יש לשים לב ששני המובנים של אקראיות הם לגבי תבניות האירועים בעולם. בשתיהן האקראיות אומרת שהאירועים לא נקבעים (בעיקרון, או ברמה המעשית) על ידי אירועים אחרים (כגון מדידת או היווצרות מצב התחלתי מסוים).

עכשיו שהבנו מה זה "מקריות", בואו נפנה לדוגמאות שאורבך מספק ל"מקריות" שהמדענים מאמינים בה לכאורה.

היקום כולו נתון באיזון עדין של כוחות. גרעין האטום ארוז ע"י כוחות גרעינים קצרי טווח למרות כוחות הדחיה החשמליים בין הפרוטונים בעלי המטען החשמלי החיובי.

זוהי טענה מוזרה – מה בכלל "עדין" פה? נכון, יש כוחות גרעיניים חזקים וקצרי טווח וכוחות חשמליים חלשים וארוכי טווח, ולכן נוצרים גרעינים של אטומים. זה לא ממש עדין – אפשר לשחק עם החוזק ואורך-הטווח של הכוחות במידה גדולה מאוד, וכל עוד יישמר מצב זה יוצרו "גרעינים" כלשהם.

אבל חמור יותר מכך – מה הטעם במשחק האינטלקטואלי הזה? אין, למעשה, אפשרות לשחק עם החוזק של הכוחות. החוזק הוא מה שהוא בטבע, וזהו. אנחנו לא יודעים עדיין מדוע כוחות הטבע הם מה שהם ובעצמה שהם, אבל הניסיון ההיסטורי שלנו מראה שהבנה עמוקה יותר פיזיקלית מראה שהכוחות קשורים זה בזה. כך, למשל, חשבו בעבר שהכוח המגנטי והכוח החשמלי הם שני כוחות שונים, ולכן יכול היה לכאורה להיות הכוח המגנטי חלש או חזק יותר בעוד החוזק של הכוח החשמלי נותר בעינו (או איזה שילוב אחר של שינוי כוחות שתרצו). אבל כשהתקדמה הבנתנו הפיזיקלית (בעקבות איינשטיין), הבנו ש"כוח מגנטי" אינו אלא עוד היבט של הכוח החשמלי, ולכן אינו כוח נפרד ואי אפשר לשחק בעצמה שלו בנפרד. משחק בעוצמת הכוחות אינו אלא תרגיל בבורות – משחק בבניית יקומים דמיוניים שכל קשר ביניהם לבין מה שיכול להיות קיים או שאפשר בכלל לחשוב עליו בבהירות הוא מקרי בהחלט.

אורבך רומז שהמדענים מאמינים שהחוזק של הכוחות נקבע באופן "אקראי". כפי שהוסבר למעלה, הבנה אמיתית של מה זה "אקראי" מראה שאמונה של מדענים ש"החוזק נקבע אקראית" היא אמונה שיש בטבע מגוון של חוזק כוחות, והחוזק ביקום שלנו (לפחות) לא נקבע על ידי סדירויות כלשהן (אינדטרמיניזם). זוהי אכן אפשרות, ויש מדענים המאמינים שכך נקבע חוזק הכוחות ביקום שלנו. אבל זוהי לא תאוריה מדעית מוכחת, ויש רבים שלא מאמינים כך. אנחנו פשוט לא יודעים עדיין אם זה נכון. בכל אופן, לא נראה שזה מה שאורבך מכוון אליו.

נראה שמה שאורבך מתכוון אליו, בעילגות מדעית, זה שהמדענים מאמינים שעוצמת הכוחות היא "עובדה בסיסית", משהו ללא הסבר. ובכן, לא בדיוק. מה שהמדענים לא מאמינים בו זה שקוסם חסר-גוף המתקרא יהוה קבע את הסדירויות שביקום בדרך קסם. זה פשוט ילדותי. מה שהמדענים מאמינים בו זה לוגיקה. יש רק מספר אפשרויות, ואין בלתן. זוהי עובדה פילוסופית, לוגית – במציאות יכול להיות מגוון של חוזק-כוחות ולכן סדירות המאפיינת אותו, או שילוב-כוחות יחיד. אם יש רק שילוב-כוחות אחד בכל רחבי המציאות, ייתכן שהוא נובע מסדירות אחרת (כפי שלמשל שהכוח החשמלי נובע מהכוח האלקטרו-חלש), וייתכן שלא ואז הוא עובדה בסיסית במציאות. זהו, אלו כל האפשרויות שיש.

נניח שחוזק הכוחות הוא אכן עובדה בסיסית – מה בכך? האמונה שדווקא שילוב כוחות זה הוא מסתורי היא דעה קדומה. אם היינו מוצאים את עצמנו ביקום אחר, עם שילוב כוחות אחר – הוא היה "מסתורי" בה במידה. חוזק הכוחות האחידים (או כל אפיון אחר של המציאות) חייב להיות משהו – ומסתבר שהוא זה. מה בכך? אין בכך כלום. התמיהה הגדולה אודות ה"איזון העדין" אינה אלא שוביניזם, קצרות רואי שמעלה את הקיים למדרגת מופלא בעוד שכל מה שהוא זה מה שקיים. בעצם האיזון אין דבר מופלא יותר מסימטריה או איזון אחר.

יתרה מכך, זה שאורבך מתיימר להסביר את האיזון לא אומר שהתאוריה שלו אכן מסבירה את התופעה – הוא צריך להסביר מדוע התאוריה שלו (האל) מסבירה את הפרטים של התופעה (כגון מגוון הכוחות), וכמובן שאין לו הסברים כאלו. האל הכל-יכול חזק מדי, הוא לא צריך דווקא את מגוון הכוחות הזה כדי להשיג משהו (כל דבר). הוא אפילו לא צריך כוחות אחידים שאפשר בכלל לדבר על הכוח שלהם. אגב, למדענים גם יש רעיונות להסברים של הכוחות – ממנגנון היגס ועד הכרח לוגי, לא ניכנס לזה – אבל גם אלה לא משכנעים כרגע. אין לאף אחד הסבר טוב למדוע הכוחות הם כפי שהם, ואם מישהו אומר לכם אחרת – הוא מטעה אותכם.

ומסביב לגרעין האטום נעים במהירות הבזק אלקטרונים בתנועות סיבוביות בשיווי משקל עדין, מול כח משיכה צנטריפטלי חשמלי אל הגרעין. … גרמי השמים למיליארדיהם נמצאים אף הם בשיווי משקל עדין שבו תנועותיהם הסיבוביות מונעות את הקריסה שלהם אחד לתוך השני עקב כח המשיכה העולמי.

זוהי טענה אפילו יותר מוזרה מהקודמת. כל קיום של כוח מושך בין שני גופים ייצור תנועה סיבובית שמונעת קריסה על ידי שימור התנע הזוויתי, כפי שלומד כל תלמיד פיזיקה באוניברסיטה בשנה א. איזה אוניברסיטה – תיכון. שום איזון עדין ושום בטיח. אבל מה שבאמת מוזר פה זה שמה שמחזיק את האלקטרונים יציבים זה בכלל לא איזון הכוחות, אלא האפשרויות הפיזיקליות המוגבלות שלהם לשנות מסלול. את זה אורבך מלמד, אני בטוח, כל שנה את תלמידיו כשהוא מסביר להם על מודל האטום של בוהר. שמישהו שמבין משהו בתורת הקוונטים יגיד דבר כזה, שכימאי יגיד דבר כזה – זה פשוט מוזר.

ומה כל זה קשור לקביעת חוזק הכוחות הללו ב"מקרה", כלומר באקראיות? או לאלוהים? או לתורה ונכונות הדת היהודית דווקא? אני מזכיר שהנושא של המאמר הוא התאמת התורה למדע. איפה כתוב בתורה שהכוחות יהיו ב"איזון עדין"? אורבך פשוט מבלבל את הקורא.

האטומים, גורמי המבנה היסודיים של החומר מוחזקים למעשה במצב הנקרא מטה סטבילי עקב איזון עדין בין כוחות דחיה ומשיכה.

כאן כבר יש טענה נכונה יותר. העובדה היא שמבנה האטומים הוא "מטא-סטבילי", כלומר שבטווח הארוך הם יתפרקו, אם ישאירו אותם לנפשם. וזה אכן נובע מאיזון עדין יותר – צריך צירופים מסוימים מאוד של חוזק של כוחות כדי ליצור את המטאסטיביליות. כפי שכבר אמרנו, זה שיש "איזון עדין" לא אומר הרבה. אבל בפרט – איך זה מוכיח את קיום האל? אם כבר, העובדה שכל החומר בסוף יתפרק מעידה על חוסר משמעות קוסמית שאינו מתאים לתאולוגיה הדוגלת באל טוב, ופירוק החומר מעיד על תכנון לקוי, שפועל לזמן מוגבל, שאינו מתאים למתכנן מושלם. מנגד, כל מה שהנטורליזם דורש זה שהאטומים יהיו יציבים באותם הזמנים שאכן יש חיים ביקום – וזה בדיוק מה שהפיזיקה אומרת שהוא המצב, עם אטומים יציבים לפרק זמן סופי (שבמהלך חלקו יש גם חיים) ומפורקים לפרק זמן אינסופי (שכן הזמן, לפי הבנתנו כרגע, ימשיך לנצח). המטאסטביליות מתאימה לדרישות הנטורליזם, ולא מתאימה כל-כך לתאוריה התאיסטית.

האסטרופיסיקה המודרנית כבר הכירה למעשה ברעיון הבריאה יש מאין על פי תאוריה הנקראת "המפץ הגדול"

לא היא לא.

זוהי טענה שחוזרת שוב-ושוב, ואני באמת לא מבין למה.

בואו נעשה את זה פשוט: כדי שתאוריה מדעית "תכיר" בבריאה יש מאין התאוריה צריכה לכלול:

(א) “אין" בעבר, לפני שנוצר היקום,

(ב) בורא באותו זמן,

(ג) יצירה של היקום על ידי אותו בורא.

נראה כמעט מיותר לציין שזוהי לא התמונה שמציירת תאוריית המפץ הגדול. קשה להגדיר מה זה "תאוריית המפץ הגדול", יש בעצם כמה כאלו, ואורבך לא מפרט. יש שתי תאוריות שאורבך אולי מרמז להן.

ראשית, ניתן להתייחס ל"תאוריית המפץ הגדול" שנדונה במסגרת תאוריית היחסות הכללית. על פי תאוריה זו המרחב-זמן קיים כולו, כמין צורה ארבעה-ממדית. שלוש מהממדים הם המרחב הרגיל שאנו רגילים לחשוב עליו כקיים מסביבנו, והזמן הוא מה שאנחנו קוראים לממד הרביעי. העבר, ההווה, והעתיד אינם אלא חלקים שונים על פני אותו גוף ארבע-ממדי, כפי שאנו מחלקים אותו על פי המימד הרביעי הזה. אלא שהצורה הארבע-ממדית הזו אינה אחידה ביחס לזמן. ניתן לחשוב עליה כמעין קונוס, כשהמרחק מהקצה המחודד הוא הזמן מ"המפץ הגדול". כל הנקודות במרחב-זמן, כלומר כל האירועים הפיזיקליים, הם נקודות על גבי הקונוס, ונמצאים במרחק סופי מסוים – בזמן סופי מסוים – מהמפץ הגדול.

שימו לב שאין בתיאור הזה שום זמן שנמצא מעבר למפץ הגדול. זה לא שיש "אין" שקיים לפני המפץ הגדול, ואז יש לפתע מפץ גדול – אלא שהזמן "נגמר" בחוד. לדבר על זמן לפני המפץ הגדול זה כמו לדבר על מה נמצא צפונית לקוטב הצפוני. על פי תאוריית המפץ הגדול במסגרת היחסות הכללית לא קיים זמן לפני המפץ הגדול, וממילא לא קיים "אין" בעבר בזמן זה. טענה (א) אינה מתקיימת. כמובן שגם אין בורא ואין הוא עושה דבר, ולא (ב) ו-(ג) לא מתקיימות.

אורבך או דתיים אחרים יכולים להאמין, אם הם רוצים, שכל היקום הזה שמתארת תורת היחסות, כול הקונוס הארבע ממדי, נוצר על ידי האל. יצירה שכזו לא יכולה להתרחש בזמן שמתארת היחסות הכללית, שכן זמן זה מוגדר רק לגבי היקום עצמו – זהו הזמן כמרחק על גבי הקונוס מהשפיץ של הקונוס. אבל אולי הכל נוצר במעין "מטא-זמן" על ידי האל. אולי, אבל זה לא מה שאומרת תורת היחסות. אין בתורת היחסות הכללית שום תמיכה בטענה הזו. היא מתארת רק את המרחב-זמן של היקום שלנו, ולא מדברת כלל על איך הוא נוצר אם בכלל.

במסגרות מודרניות יותר, מעבר לתורת היחסות הכללית, יש השערות שהיקום שלנו הוא חלק מקיום גדול יותר והיקום אכן התחיל בו במובן מסוים. בחלק מההשערות אפילו התחיל מהוואקום, שזה קרוב ל"אין". אבל וואקום הוא עדיין לא "אין", כפי שאפשר ללמוד מהעובדה שהתרחיש המבטיח ביותר מסוג זה (יקומי בועה) מדבר על יצירת יקומים מתוך יקומים קודמים – כך שאין כאן ממש בריאה "יש מאין", אלא מתוך יקום אחר. ואפילו אם השערות אלו נכונות, הן אינן כוללות "בריאה" אלא היווצרות ספונטנית אקראית בהתאם לחוקי הפיזיקה, ללא שום כוונה או מתכנן.

שוב, אורבך יכול להוסיף השערות כרצונו על בורא שקיים במציאות ש"מעבר" שיצר את כל הקיום הרב-יקומי הזה – אבל אין בתאוריות על היצירה מהוואקום כשלעצמן שום תמיכה ברעיון זה. להפך, בכל אותם המקרים המציאות היא זרה כל כך והיקום שלנו חלק קטן כל כך ממנה שהאלוהים היהודי נראה לא הולם – זה לא היקום שאלוהים שחשוב לו מיהודים היה יוצר, ותפיסת הזמן של “בריאה” נראית נאיבית לעומת הקיום הרב-זמני המוזר שמציירות תאוריות אלו.

(ב"מקרה" תאור ראשית היקום ע"פ תאורית המפץ הגדול תואם להפליא את הנאמר בשורות הראשונות בתנ"ך, בספר בראשית, פרק ראשון).

לא הוא לא. הנה מה שאומר התנ"ך ומה שאומרת תאוריית המפץ הגדול העכשווית, לשם השוואה:

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ – כבר רש"י עמד על כך שזו הקדמה, שצריכה להיקרא כמו "והנה סיפור הבריאה של הכל: בהתחלה היה...”. תקרא "בראשית ברוא אלוהים את השמים ואת הארץ...". זוהי המשמעות האמיתית של הטקסט, בהקשר הספרותי וההיסטורי שבו הוא נכתב.

הקריאה הנאיבית של הטקסט היא שהאל יצר תחילה את השמים ואת הארץ. כפי שנראה עוד פסוקים מעטים, השמים הם מים שמעל הרקיע והארץ היא האדמה שאנו עומדים עליה.

מה אומר המדע: אם נתייחס לפירוש הנכון, הלוהו ראיית הפסוק כהקדמה, הרי שהוא לא אומר דבר. הוא רק הקדמה. אנחנו לא יודעים מה קדם ליקום. מה שאנחנו כן יודעים שהוא שיש לשים את היקום שלנו בהקשר רחב ומוזר יותר. ייתכן שלפני היקום שלנו קיים יקום אחר שהיקום שלנו הוא רק חלק ממנו ש"התנפח" באופן פתאומי; ייתכן שהיקום שלנו הוא רק חלק מרב-יקום רב-ממדי אדיר; ייתכן שהיקום שלנו הוא חלק משרשרת של יצירה והריסה של יקומים; וכן הלאה. לכל אלו אין זכר בפסוק הראשון של בראשית. גם כן הקדמה.

אם נתייחס לקריאה הנאיבית, אז ברור שלא. בראשית היקום כל המרחב של היקום שלנו מצומצם ביותר, ומלא בסוג חומר מוזר מאוד הנקרא "אינפלטרון". זהו חומר בעל "לחץ שלילי", כלומר שהוא דוחף את המרחב וכך גורם להתפשטותו. אין ארץ, וממילא אין שמים. מה שיש אחיד למדי ולא מכיל בתוכו שום דבר שניתן לקרוא לו "ארץ".

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום – בתחילה היתה הארץ (האדמה) שממה וישימון, וצפה בתוך מי התהום שאפפו אותה. זוהי התמונה הקוסמולוגית המצטיירת מכל אגדות הבריאה המסופוטמיות-מצריות.

אפשר אולי, אם אנחנו רוצים לאנוס את הכתוב, להאמין שהוא מדבר על כך שבהתחלה היה היקום במצב כאוטי, ללא אור, וכולו ריק אחד גדול (“תהום").

מה אומר המדע: לא הייתה אדמה, ובטח שלא צפה בתוך מים.

הפירוש הנדיב סותר את המשך הטקסט (שבפירוש מדבר על מים וארץ), אבל אפילו אם נתעלם מכך הרי ש"תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" זה תיאור רע מאוד של המצב הראשוני (שהוא כאמור קיום האינפלטרון). אינפלטרון המפוזר די באחידות זה לא בדיוק מה שעולה בראש למשמע "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". איזה תהום? למה דווקא חושך? למה לציין תוהו ובוהו ולא את האחידות והלחץ השלילי באינפלטרון? הפסוק הזה הוא פשוט לא מה שסופר מושלם היה כותב כדי לתאר את המצב הראשוני של היקום.

ורוח אלוהים מרחפת על פני המים –

מה אומר התנ"ך: לא ממש ברור, אבל כנראה משהו כמו "אלוהים מרחף לו במים הראשוניים, מעל האדמה". לא, נחמה, על פי התנ"ך אלוהים לא יצר את המים הראשוניים או את הארץ.

מה אומר המדע: נעשה לאורבך טובה ונניח שהפיזיקה לא מתארת את רוח אלוהים. היא בטוח לא "מתאימה להפליא" לתיאור שרוחו מרחפת או עושה כל דבר אחר, אבל ניחא.

מה שיותר צורם פה זה ה"מים" – איזה מים? מה מים פתאום? מים מופיעים הרבה, הרבה, הרבה אחרי זה על פי המפץ הגדול. אין שום מי תהום בראשיתיים כמו שיש בבראשית ובמיתוסים אחרים מהתקופה באזור.

ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור. התיאור בבראשית מדבר על בריאת מחזורים של אור וחושך לפני בריאת השמש על ידי דיבור אלוהי, ממש כמו מיתוסים רבים מהאזור בתקופה.

מה אומר המדע: שוב נתעלם מאלוהים, אבל מה עם "יאמר"? במפץ הגדול נשמרו חוקי הפיזיקה. אין שינויים פתאומיים באיך שהטבע עובד, אלא המשכיות. אין השפעה של אמירה אלוהית ברגע אחד שיוצרת את האור, ואחרי זה עוד נס שיוצר משהו אחר, וכן הלאה. אפשר אולי להאמין שאלוהים מראש יצר את הכל מראש, שלא מדובר כאן על מעשה אלא על התגלגלות העניינים. אבל זה לא מה שכתוב. בפירוש אין התאמה ליצירה במעשה\דיבור שלב אחרי שלב, תוך שינוי סדרי עולם, כפי שמספר ספר בראשית.

ובאשר ל"אור" – לא, האור לא היה הדבר הראשון שנוצר. בשלב הראשוני, הכוחות האלקטרומגנטיים (שהאור הוא חלק מהתופעות שלהם) אפילו לא נפרדו עדיין מהכוחות הגרעיניים ה"חלשים", כך שלא היה יכול להיות “אור”. וגם לא היו מקורות אור, ולא היו גלים אלקטרומגנטיים חזקים בתדירויות שאנו קוראים להם אור – בהתחלה, אפילו לא היה מספיק מקום כדי שגלים אלו יוכלו בכלל להתקיים. כל זה השתנה עם הזמן, אבל השינוי הראשון לא היה יצירת האור אלא ההתפשטות וההתקררות האדירה של היקום. התיאור התנ"כי גם משמיט את קריסת האינפלטרון לכדי פלזמה לוהטת וצפופה של פרוטו-חומר (פלזמת קווארקים), את ההיפרדות של הכוחות השולטים בטבע זה מזה, את יצירת החומר הבראשיתי מתוך פלזמת הקווארקים, ועוד.

האור הראשון נוצר עם היווצרות הכוכבים הראשונים, הרבה הרבה אחרי המפץ הגדול. גלים אלקטרומגנטיים (אור זה גלים כאלה בתדירויות מסוימות) נוצרו מוקדם יותר, אך עדיין כ-100,000 שנים אחרי המפץ הגדול, לאחר שהתרחשו ביקום דברים חשובים ושינויים רבים. כך שגם יצירת האור זה לא הדבר הראשון שהתרחש, ושוב התיאור לא מתאים כלל.

וירא אלוהים את האור כי טוב, ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך –

נהיה נדיבים ונאמר שההבדלה בין חושך לאור היא קליפת הפיזור האחרונה, שבה נוצר לראשונה "אור" במובן שהיה מספיק מקום בין החלקים השונים ביקום כדי שיהיו גלים אלקטרומגנטיים ו"חושך" במובן שהקרינה תתחיל להתפזר בחלל. עדיין, אין הבדלה של ממש בין האור לחושך – הכל מואר באותה מידה, הכל מאוד אחיד. ההבדלה נוצרה עם היווצרות הכוכבים הראשונים, שהפיצו לראשונה אור על פני חושך.

ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויהי בוקר ויהי ערב יום אחד –

נראה מיותר לציין שיום ולילה לא יתקיימו אלא לאחר שייווצרו מערכות שמש. אלא שבתנ”ך עוד לא נוצרה השמש. ניתן לפרש באופן נדיב שה”אור” של קליפת הפיזור האחרונה דעך עם הזמן, וכך עברנו מ”יום” ל”לילה”, אבל זהו פירוש בדיעבד ובכל אופן במקרה זה ה”ערב” של היום הראשון עוד לא תם – קרינת הרקע הקוסמית שהיא שיירי ה"אור" מאותה קליפת פיזור אחרונה עודנה דועכת, ותדעך עוד מליארדי שנים. וזה, כמובן, לא מתאים לתיאור המקראי.

ויאמר אלוהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדי בין מים למים. ויעש אלוהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלוהים לרקיע שמים. - המקרא שוב פשוט חוזר על הקוסמולוגיה הנפוצה בתקופתו – יש כיפת שמיים מוצקה שמעבר אליה יש מים (הרי משם יורד גשם!), ויש גם מים מתחת (מי תהום) – כך שהכיפה מפרידה בין המים שמעל לאלו שמתחת.

המדע, שוב, מספר סיפור שונה לגמרי. אין מים שעוטפים את הכל עד שמפרידים אותם, אין מים שמתחת ומים שמעל בשום שלב, אין רקיע שנוצר “בתוך המים” בשום שלב. השמים אינם כיפה מוצקה שמבדילה בין מה ש"מתחת" ומה ש"מעל", אלא אויר שעוטף את כדור הארץ ובחלל שמעבר אין "מעל" ו"מתחת" (וכמובן שהוא לא "מים").

ויש סיפור עשיר ומדהים בין קליפת הפיזור האחרונה ובין היווצרות כדור הארץ, שעליו מסתבר מדלג אלוהים לחלוטין. סיפור שמדבר על הלידה ומוות של כוכבים וגלקסיות שלמות, על יצירת האטומים הכבדים, ועל יצירת מערכת השמש והתגבשותה, על היווצרות הירח...

לא, אין התאמה בין שני הסיפורים.

ויאמר אלוהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ויהי כן. ויקרא אלוהים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים –

התנ"ך מדבר על כך שהמים שנותרו מתחת לכיפת השמים המוצקה זרמו אל מתחת לאדמה המישורית שמתחתיה, ובכך גילו אותה. המים ירדו מספיק כך שגילו את כל דיסקית הארץ, ויצרו בכך טבעת של מים מסביב לה, וזהו האוקיינוס. שוב, זוהי הקוסמולוגיה הסטנדרטית לתקופה.

ושוב חוסר התאמה מוחלט למדע. המים דווקא ירדו כגשם וכיסו את האדמה, לאחר שזו התקררה מספיק כדי שמים יוכלו בכלל להיקוות עליה. זה פשוט הפוך מהמקרא - הארץ לא הייתה מכוסה במים ואז נגלתה, אלא הייתה גלויה ואז כוסתה חלקית. המים גם ירדו על כל פני כדור הארץ, יוצרים כך ימות ואגמים רבים, ולא יבשת אחת ואוקיינוס אחד.

אבל פסוק זה מבהיר כי המים הם מים לכל דבר והארץ גם היא כדור הארץ, ושלכן הגענו כבר הרבה מעבר ל"תאורית המפץ הגדול". לכן יש להניח שאורבך לא מתכוון כבר לפסוקים אלו, אז זה מקום טוב להפסיק בו את הניתוח, בתוצאה ברורה – חוסר התאמה.

במקום לקרוא את הטקסט כפי שהוא וכפי שהבינו אותו אבותיו, אורבך מנסה לאנוס עליו פרשנות מודרנית שאינה מתאימה רק בגלל שהוא לא רוצה להודות שהטקסט הקדוש יכול שלא להתאים למה שנמצא למעשה בטבע. דתיים רציונליים יותר (דגש על "יותר") מכירים בסתירה, וגורסים שאלוהים לא התכוון ללמד אסטרופיזיקה אלא מוסר. גם זו טענה מגוחכת, אבל בסדרה הזו אנחנו מדברים על אורבך, לא עליהם, אז נניח לכך.

מה בעצם עומד מאחורי המציאות הנצפית והנמדדת והאם באמת יתכן שכל ההרמוניה שאנו רואים בטבע ...הם פרי התפתחות מקרית עיוורת? לגדול המדענים עד ימינו, אלברט איינשטיין ז"ל, היתה בענין הזה מסקנה ברורה: מאחורי חוקי הטבע עומד כח עליון. זו היתה גם דעתו הנחרצת של בן דורו של איינשטין, מקס פלנק, אחד מאבות הפיסיקה המודרנית.

זהו כמובן טיעון עלוב ביותר – זה שאיינשטיין האמין במשהו מבחינה דתית לא אומר כלום שכן הוא היה מומחה לפיזיקה, לא לקיום האל. למען הדיוק ההיסטורי נבהיר שאורבך כמעט צודק בקשר לאיינשטיין – איינשטיין לא האמין ב"כוח עליון" אלא באלוהים של שפינוזה, אלוהים שהוא העולם ולא עליון לעולם – אבל איינשטיין כנראה כן האמין שמאחורי חוקי הטבע עומדת "תבונה קוסמית", לא במובן הילדותי של מתכנן או בורא אלא במובן שהם משקפים את התבונה הטהורה והנשגבת שהיא מהות הטבע\אל. מקס פלנק היה מאמין מסורתי יותר.

אבל זכרו שאיננו דנים בקיום האל ככלל אלא בהתאמת התורה לספר הטבע. בנושא זה לשניהם הייתה דעה הפוכה לזו של אורבך – איינשטיין התייחס במפורש לסיפורי התורה כאגדות עמים, ופלאנק אמר במפורש שהאמונה בניסים (שמתוארים בתורה ודברי הקודש) תיעלם עם התקדמות המדע. שניהם היו בדעה נחרצת בעד המדע, והיו מגנים את אורבך על היצמדותו לפרשנות המילולית של התנ"ך ותומכים באביוגנזה, אבולוציה, ובהתפתחות הטבעית של היקום - אם כי היו כנראה מסכימים שחוקי הטבע משקפים תבונה אלוהית.

אין מה להרחיב לעצם טענה אחרונה זו, שכן כבר דנו בה. בסופו של דבר, אין לנו הבנה טובה למה חוקי הטבע הם בדיוק כפי שהם – לא תחת הנחת הנטורליזם, ולא תחת הנחת האל. כל מי שאומר אחרת, שרומז כמו אורבך שיש לו את התשובות – מטעה את עצמו ואת שומעיו.

מתגלה לעינינו עולם מתוכנן ומתוזמן לפרטי פרטים שבו כל המערכות משוכללות ומורכבות, שלובות זו בזו ותלויות זו בזו תוך איזון עדין ושברירי. לכל הוגי הדעות ואנשי המדע הטוענים שהיקום הוא פרי של התפתחות מקרית אין שום בסיס מדעי אמיתי בטענתם זו. הם במידה רבה אנשים המאמינים בצורה עיוורת ב"דת" המיקריות.

האמונה במקריות או אי מקריות בחוקי הטבע ובמודלים של היווצרות היקום, אבולוציה, וכדומה נובעת משיקולים אמפיריים, מכוח החיזוי וההסבר של תצפיות. כלומר היא נעשית על בסיס מדעי, ולא קשורה לקיום האל, כפי שמראות הדוגמאות של המדענים המאמינים באל שאורבך עצמו מעלה.

מעבר לכך, אין “התפתחות מקרית” של היקום. הקיום לא מתפתח, אלא קיים – חוקי הטבע הבסיסיים (כגון חוזק הכוחות, אם אין יקומים אחרים) לא נוצרו במקרה שכן לא היה שום תהליך ביקום גדול יותר שבו הם יוצרו. במקום זאת, הם פשוט קיימים – העוצמות של הכוחות הן מה שהן. לכן כל אותם הוגי רוח לא מאמינים כלל ב"דת" המקריות. הם מאמינים רק במודלים שהוכחו מדעית, ותו לא, בין אם אלו כוללים אקראיות ובין אם לאו.

נראה שהטענה העמוקה יותר של אורבך היא שלא ייתכן שהיקום המאוזן כל-כך שלנו לא מתוכנן, שהוא אינו משקף תבונה. תבנית שכזו בהכרח, אליבא אורבך, קשורה בתבונה. זוהי תמונה פשטנית, שלא מכירה במורכבות של התבונה – תבונה היא תהליך של עיבוד מידע, ולכן בין כה וכה לא יכולה לאפיין את כל הקיום או ליצור אותו, אלא היא רק תכונה של חלקים בו. אולם, בואו נשקול בכל-זאת את התאוריה ברצינות. הדרך היחידה שאנו יכולים לקבוע אם היקום שלנו טבעי און מתוכנן היא לבדוק את ההתאמה של תאוריות מסוימות על החייזר\אלוהים שיצר את היקום לתצפיות שאנו עושים מתוך היקום.

בהקשר זה, אין סיבה להאמין שהאל היהודי ייצור את היקום שהמדע מגלה בפנינו. התורה והמסורת היהודית לא מספקות שום תחזית משמעותית. יתרה מכך, כפי שהניתוח של בריאת העולם בבראשית לעומת המדע הראה, התורה היהודית כלל לא מתאימה לממצאים בשטח. וכפי שאורבך אמר למעשה במבוא, אין אל שראוי לעבוד (שלא משקר, למשל) שהיה נותן לספר תורה שמדבר בשמו לכלול הטעיות וטעויות כאלו.

אם הכוונה ב"אל" היא לישות תבונית היוצרת את היקום בכוונה – אזי אין ראיות לכזה דבר. במבנה היקום המתגלה לפנינו יש דברים רבים שנכון להיום איננו יודעים להסביר, ואולי לעולם לא נדע – אבל אין אלו מסוג הדברים שמזהים בבירור את היקום כיצירה תבונית. לפחות לא בלי עוד הנחות לא-סבירות ולא-מבוססות לגבי אופיו של המתכנן. למשל, האיזון העדין שאורבך עומד עליו – למה שאלוהים ירצה דווקא איזון עדין? למה לא איזון גס? או סימטריה מופלאה? אין תשובה דתית שלא מניחה את המבוקש, שאינה תשובה בדיעבד.

מנגד, אם יש תחזית שהנטורליזם מספק היא שהיקום יהיה אחיד ואינטואיטיבי למדי בסביבה המקומית, אבל מוזר ולא אנושי יותר ויותר כלל שנעמיק חקר למחוזות רחוקים ולקני מידה לא-אנושיים. וזה אכן מה שרואים. והתמונה המתקבלת היא בהחלט של יקום טבעי, יקום שמנוהל על פי חוקי טבע אדישים ולא תבוניים. כל פי עקרון אוקאם, לפיכך, יש בהחלט מקום להאמין פשוט ביקום זה, ותו לא. זוהי ה"דת" היחידה של אותם הוגי דעות – הם מאמינים במה שהוכח מדעית, ולא בהיפותזות פרועות ולא-מבוססות בנוסף ומעבר לכך.