האל העמום

רוב הדתיים חושבים שהאל "מצטמצם" - פעם הוא היה מאוד פעיל ומעורב בעולם, עשה ניסים גדולים, דיבר עם נביאים, וכדומה. אבל ככול שעובר הזמן, האל פועל פחות ופחות, עד שבימנו הוא ממש מתחבא - אתה צריך ממש לחפש כדי למצוא אותו.

אבל יש כאלו שהאל בשבילם הוא לא רק מתחבא, הוא עמום. הם דוחים את התמונה הכה-אנושית מחד, אך לא מוכנים לוותר על קיוןם האל ו"האמת" שבהתגלות הדתית מאידך. כך הם יוצרים לעצמם אל עמום ולא ברור, מעוותים את המילים עד שהן חסרות כל משמעות.

למשל, תומר פריסקו (בחור מבריק, ללא ספק) כותב ש-

...מהות היקום והדברים בו היא של שפע, של אור, של טוּבִיוּת. נכון שזה לא דומה למלך גדול שיושב בשמיים, אבל במובן עמוק יותר, מעודן יותר, קיום שהוא כולו אחדותי וטוב, קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?

אך כמובן שהטוביות הזו אינה טוב כפי שבני תמותה מבינים אותו ("כלומר הטוב המוחלט, למרות שהוא כאילו לא קשור לעולם היחסי, הוא בסופו של דבר העולם היחסי עצמו וכל מה שבו"), וגם האחדות הזו אינה באמת אחידות, וממילא אין בין המושג הזה לבין דמות האל המיתולוגית הרבה, כפי שהוא עצמו מודה. או לחלופין,

אבל מה זאת אומרת - "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים.

כך שהכל הוא אלוהים, הכי אלוהים שאפשר, אבל בכל זאת הצלם (שהוא מדבר עליו) הוא יותר אלוהים...

אי הבהירות המחשבתית והמושגית מאפשרת למאמינים מסוג זה לחיות תחת האשלייה שהם מביניםמשהו עמוק בעוד שלמעשה הם רק מבלבלים את עצמם (ואת האחרים). במידה שיש משמעות לדבריהם, הם בבירור לא נכונים - הצלם אינו האל, היקום אינו טוב- אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותך כשאפשר לשחק עם מילים ומשמעויות עד ששחור נהיה לבן.

צביעות היהדות המודרנית

כל אדם שיש בו שמץ אנושיות הזדעזע לנוכח הרצח הנתעב במועדון האגודה ההומו-לסבית, וארגונים דתיים מיהרו להוקיא את התועבה. וטוב שכך. אלא שבכך הם מכחישים את דברי הקודש שלהם עצמם. למשל,

"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם" (ספר ויקרא כ' 13)

אז כאשר "סיעת ש"ס [] המומה כואבת ומגנה את האירוע הרצחני כלפי בני הקהילה הגאה", את מה היא בדיוק היא מגנה? התורה קוראת לרצוח את הנרצחים, בקול ברור. זוהי המצווה הר"ט בתרי"ג מצוות. הבעיה ההילכתית היחידה פה היא שלא נעשה משפט מסודר על ידי הרבנים והוצאה לאור מסודרת (בסקילה), לא עצם הרצח עצמו. חלק גדול מתומכי ש"ס, ורבני ש"ס, לא יראו זאת כך - הם יראו את התורה כמגנה את מעשי הנרצחים, אך יפרשו את ההתניות הדתיות שהוספו כהופכות גזר דין כזה ללא אפשרי, ולכן את האל רק כמגנה, לא כקורא לרצח. בקיצור - הם מכחישים את דברי הקודש שהם מתיימרים להסתמך עליהם.

גם מעניין כי ארגון חברותא מגמה את הרצח מכיוון שהנרצחים "לא הזיקו לאיש" - מוסר הומני, חילוני, שלא קשור בכלום עם היהדות. מה זה משנה מי הזיק למה? מה שחשוב זה מה שהאל מצווה לעשות, והוא מצווה להרוג את הנרצחים. במקום לשאוב את המוסר מהיהדות כפי שהם מתיימרים, הם מושכים אותו מן ההומניזם. ההכחשה העצמית מדהימה.

הרב הרפורמי גלעד קריב אמר כי האירוע "מהווה תזכורת כואבת לכוחם ההרסני של השנאה וההסתה". נכון. כבוד הרב רק שכח להגיד שזו התורה עצמה, הטקסט שהוא מהלל ורוצה שילמדו עוד ועוד, שמסיתה לשנאה. אני עוד לא יודע מי רצח, אבל אני כבר מוכן להמר שהסתה זו היא שועומדת בשורש האירוע המחפיר. מתי כבר יפיק כבוד הרב את הלקח, ויפסיק לתמוך במסמך זוועות זה?

למה אנשים הגונים?

האם אנשים הגונים בגלל שהמצפון שלהם קורא להם להיות הגונים כנגד רצונם האנוכי, או בגלל שהם פשוט הגונים מטבעם ולא חשים משיכה לרמות? מחקר חדש של כרין ופקסטון בPNAS מצביע על כך שייתכן שדווקא האפשרות האחרונה היא הנכונה.

קודם כל, אנשים הם לא הגונים. במחקר התקשו אנשים לספר לחוקרים כמה הם הצליחו לנחש מראש מה תהיה תוצאות של הטלות מטבע (החוקרים התיימרו לחקור תופעות על-טבעיות). קבוצה של 14 נבחנים הצהירה על שיעור הצלחה של מעל 69%, ו-84% בממוצע; לעומת זאת, 14 אחרים הצהירו על כ-52%, כך שהם דיווחו בהגינות על ממצאיהם. כלומר, כחצי מהנבחנים שיקרו.

מה שמעניין הוא שהם עשו את אותם מבדקים תחת fMRI. השקרנים הראו פעילות מוגברת בחלקים במוח הקשורים לשליטה עצמית, וההוגנים לא. כלומר, קול המצפון - כנראה - עבד אצל השקרנים, אבל לא ממש הצליח, ואילו אצל האנשים ההגונים הוא פשוט לא עבד כי לא היה צורך לעבוד.

אי אפשר להסיק מכך יותר מדי, אבל בכל זאת - זה מרמז שלמצפון יש כוח חלש יחסית, לפחות בטווח קצר ובתנאים כאלו. בגדול, אדם טוב הוא אדם בעל דחפים טובים, ולא בעל מצפון חזק. אבל ההשפעה של המצפון בטווח הארוך ולגבי רמאויות קשות יותר אולי משמעותית יותר.

(דרך DLPFC)

על חינוך משולב

בבית הספר בשלומי יש בעיות. בית הספר אמור ללמד בשני מסלולים - מסלול ממלכתי ומסלול ממלכתי-דתי. לכאורה, אין מניעה ששני המסלולים יילמדו במוסד אחד; בפועל, זה לא עובד.

המנהלת והמפקחת דתיות, וכך למעשה גם הבית ספר. כאשר יש תפילה לתלמידים הדתיים, החילוניים לומדים תלמוד - לא, חס וחלילה, מ"העגלה הריקה" של התוכן החילוני-במובהק, כגון אבולוציה (תועבה!), פילוסופיה (מה, יש מוסר חילוני?), חינוך-מיני (תועבה בריבוע!), וכדומה. בצום גדליהו התלמידים כולם משוחררים הביתה, בניגוד לבתי ספר ממלכתיים אמיתיים. בשיעור מדע, המורה מלמדת את "האמת המדעית" שאי-נטילת ידיים מביאה קללה. שיעורי תנ"ך ותושב"ע אינם נעשים על פי הגישה הספקנית, הביקורתית, החילונית. לביה"ס לא מותר להביא עוגה כי הכשרות שלה לא מספקת (שהדתיים יתפשרו, בשם הממלכתיות? הצחקתם אותי). יש הפרדה נוקשה בין בנים ובנות וקוד לבוש דרקוני. וככלל בית הספר לא מטיף לכבוד לערכים הומניים, דמוקרטיים, רציונליים, אלא לערכים יהודיים, של עם-סגולה, זכות-אלוהית, ואמת-דתית.

לא ניתן לקיים מסגרת אחת שבה מלמדים לשתי מערכות ערכים שונות כל-כך. בבית ספר דתי החשיבה הדתית מפעפעת ומרעילה את איכות המחשבה בכל התחומים - מדע (כגון המורה המלמדת את "המדע" של נטילת ידיים), דת (כגון למידה בלתי ביקורתית של הדת, והימנעות מלמידת דתות אחרות ברצינות), היסטוריה (למה נחרב בית המקדש השני? האם היתה גלות בעקבות זאת?), ביולוגיה (תורת האבולוציה - כן או לא?), וכן הלאה והלאה.

היה מוטב לו לא היו בתי ספר דתיים כלל. אבל לפחות, שלא יאחדו וילמדו תכנים ומחשבה ירודה, דתית, את החילוניים!

יש זכות להורים לקבוע שילדם יתחנך חינוך דתי, אבל לא זכות שילדם לא יזכה לחינוך ליבה מעובה החושפת אותו לאמיתות המדעיות ונותנת בידיו את כישורי החיים לבחור את דרכו בחיים כשיגדל. על בתי ספר דתיים ללמד חינוך ליבה מעובה על ידי מורים מוסמכים, עם פיקוח הדוק, כך שתועבות כגון מורה למדע שמלמדת על הקללות שאי-נטילת ידיים גוררת לא יקרו. זה לא אומר שהמורים לא יהיהו דתיים בהכרח, אבל כן אומר שהמורים יהיו גם מורות, ולימודי הליבה יהיו בכיתות מעורבות, שכן הכנת הילדים נפשית לכבוד לדמויות סמכות נשיות ולשוויון חברתי וחופש בין נשים לגברים הוא יסוד חשוב ביכולת שלהם להשתלב בחברה החילונית, מרכיב מהותי בחופש שלהם שלא ניתן לוותר עליו כדי לרצות את זכות ההורים לשמור על הפרדה מינית.

כל זה בתאוריה. בפועל, במדינת ישראל, ההפרדה היא החוק. משרד החינוך חייב, בחוק, לספק לחילונים חינוך חילוני. והוא מועל בתפקידו.

כל הכבוד לגדעון סער?

גדעון סער הצליח לטרפד את חוק גפני, שתבע מימון מלא לרשתות החינוך החרדיות. זה לא הישג אמיתי, זהו הישג מתוכנן מראש - החוק לא היה עובר מעולם, וגם אם כן לא היה יכול להיות מיושם; הוא נועד ליצור עמדה "נוקשה" שממנה ניתן יהיה לגלוש לחוק נהרי, שאומר שיהיה מימון של 75% בתמורה ללימוד חלקי של הליבה. כך יכול להציג סער את קבלת חוק נהרי כ"נצחון" חילוני, בעוד שלמעשה זה הפסד.

אבל, בכל זאת כל הכבוד לגדעון סער, בגלל סיבה אחרת - בעת הישיבה שקיבלה את חוק נהרי, הדגיש סער שהוא מתכוון ליישם את הדרישות ללמד את תוכנית הליבה

השר סער הדגיש אתמול, כי משרד החינוך בראשותו מתכוון לוודא שהמוסדות החרדיים אכן עומדים בדרישה ללמד את "תוכנית הליבה", בשיעור שנקבע להם.

"ככל שיש אינדיקציה על בית ספר שאינו מקיים את חובת הליבה בהיקף שהוא נדרש לה - אנקוט צעדים שיוודאו כי הוא אכן מבצע זאת. לא יהיה מצב בו בית ספר מקבל תקצוב אך לא מלמד את הליבה, במידה שהוא נדרש", אמר השר סער.

במשרד החינוך ציינו אתמול כי הפיקוח על העניין יגיע עד כדי עצירת תקציבים למוסדות החרדיים המתחמקים מלימוד הליבה.

כמובן ש"הרחקת הלכת" הזו הזויה החולשתה. מה שצריך לעשות זה להפקיע תלמידים שלא מקבלים את תוכנית הליבה מהוריהם, ולהאשים את ההורים בהזנחת הילד. גם הפיקוח לא יהיה פיקוח, ושלילת התקציבים לא תהיה שלילת תקציבים - אנחנו מכירים את זה. אבל בכל זאת, זהו לפחות צעד בכיוון הנכון. אם יצליח סער לגבות את המילים אפילו במעט מעשים, זו תהיה התקדמות מסוימת (בצל הנסיגה הקשה שהיא חוק נהרי, אבל עדיין).

הרבי יקבע שאני לא חסר דת

אני התחתנתי בנישואין אזרחיים, בקפריסין. בשל אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, אין לה ברירה אלא לקבל את הנישואין הללו, למרות שהם לא היו "כדת וכדין". כך הצלחתי לעקוף את הרבנות - שנשארה ריבונית בגירושין, כמובן, אם חס וחלילה יהיו אי פעם.

בעקבות חוק הזוגיות המתקרב עלינו ל"טובה" - לא יהיה שום שינוי. כול מי שהמדינה מגדירה כ"יהודי" שרוצה להתחתן ללא הרבנות, יצטרך לעשות זאת בחו"ל. רק "חסרי דת" יוכלו להתחתן בארץ באופן אזרחי. וכל מי שירצה להתחתן כך, ישלחו את שמו לכול בתי הדין הדתיים בארץ שמה אחד מהם, מה לעשות, מתעקש שדווקא יש לבחור דת. כנראה שהוא פשוט לא ידע את זה.

אני חסר דת. מי המדינה שתקבע שאני לא? מי הרבי או המולה שינכס אותי לדת שלו, כנגד רצוני? אילולי הייתי נשוי, והיה החוק הזה, הייתי עותר לבג"ץ בדרישה שיכריזו עלי כחסר דת.

אין גבול לכפייה הדתית, אין גבול לחוצפה - אנשים זרים קובעים לבן-אדם מה דתו, ואין איש מתרגש! הרי אילו הייתה מדינה אחרת עושה רישום של מי הוא יהודי, היינו מזדעזעים.

עוד חוק המבזה את הדמוקרטיה וכבוד האדם בישראל. אחד מני רבים.

על חשיבות המיתולוגיה

מחקר חדש בבריטניה מראה כי הידע בתנ"ך (כלומר, בברית החדשה והישנה, ככלל) פוחת אפילו מהר יותר מכפי שחשבו עד כה. פחות מ-5% מהציבור בבריטניה ידעו את עשרת הדיברות, 60% לא ידעו מיו השומרוני הטוב, וכן האלה. אין לדאוג יותר מידי - התנ"ך עדיין "חשוב" בחייהם של שליש התושבים של האי הבריטי, ונמצא בבעלות של 3/4. אבל לאור ההידרדרות, נשמעות הקינות המוכרות, ואני מוצא שבאחת מהן כמעט יש טעם:

הכומר בראון אמר... אנחנו חייבים להכיר בכך שזה [התנ"ך] היסוד של החברה שלנו, שעליו תרבותנו מבוססת.

כמובן שהכומר הטוב טועה - היסוד של החברה המערבית, כולל הבריטית, הוא פילוסופיה ופרקטיקה פוליטית, ולא התנ"ך, דת, או מסורה אחרת. אבל בכל זאת, יש תרבות משותפת שנוצרת על ידי ידע בתנ"ך, תרבות שהציבור המודרני אינה מחובר אליה.

תרבות מבוססת על מיתוסים, אבל אין צורך במיתוסים שקריים הנתפסים כאמיתיים. ישנן שתי דרכים ליצור מיתוסים בתרבות חילונית.

ניתן ללמוד מן ההיסטוריה, במקום ממיתוסים שקריים. למרבה הצער, לימודי ההיסטוריה שלנו אינם בנויים לשם כך. כפי שאומרים פרופ' אייל , הד"ר גדי ראונר, ואריה קיזל בחינות הבגרות בהיסטוריה (וכל הלימוד השואף אליהן) הן על ידיעת החומר, ולא על הסקת ערכים ולקחים היסטוריים ממנו. בניגוד לדעתם, שיטת לימוד כזו אינה משוללת יסוד, אלא היא מתחייבת מהמערכת: בשל האופי המשתנה של השר והווכחנות בכנסת, מה שמלמדים זה גרסאות עובדתיות יבשות שלא מנחילות ערכים שמישהו עלול להתנגד להם. אם תוסיף לזה תוכן מצומצם, העוסק במיוחד בהקמת הארץ (נושא טעון פוליטית), תקבל בדיוק את המתכון למצב הנוכחי.

יש לעבות את הליבה בלימודי היסטוריה המשקפים את לקחי האנושות בחתך רחב יותר, שלא יהיה כה טעון פוליטית. במקום ללמוד את המיתוסים השקריים של התנ"ך כגון חורבן הבית בשל עבודת אל זר, יש ללמוד על חורבן הבית בשל אסון אקולוגי, התעלמות מכוחה של מעצמה, וכדומה. לימוד משותף שכזה, לכל תלמידי ישראל, יכול ליצור "מיתוסים" שסביבם יסוב הדמיון הציבורי. במקום לצטט את עמוס, יצטטו את ג'פרסון; במקום לדבר על כבשת הרש, ידברו על כתבי המחילה הקתוליים.

אידיאלית, יש ללמד את ההיסטוריה של ישראל מנקודה זהה; הן של עם ישראל העתיק (למשל, חורבן בית שני, השלטון הסורי על ממלכת המכבים, וכן הלאה), הן של הדת היהודית (הכנסת הרעיונות על עולם הבא מהתרבות הפרסית, המצאת התורה שבעל-פה על ידי הפרושים כנגד כוהני בית המקדש, וכדומה), והן של הקמת מדינת ישראל (החזון החילוני, הוויתורים לדתיים, ההשתלטות המעשית על הקרקע לאחר המלחמות, וכדומה). אך אידיליה זו תהיה קשה למימוש, והישגים בה יהיו זמניים, עד לעליית מפלגה חדשה ושר חדש לשלטון - אלא אם כן תמודר מערכת החינוך, תבודד מהמערכת הפוליטית על ידי העמדתה על יסודות מקצועיים ומבחנים אובייקטיביים שיאפשרו לה לפעול בעצמאות רבה יותר.

עוד מקור טוב למיתולוגיה הוא המדע. הסיפורים על בריאת העולם, התפתחות היקום, והאבולוציה של החיים הם מיתולוגיה לכל דבר - מבחינת היכולת שלהם ללכוד את הדמיון ולהעשיר את התרבות בסיפורי מוסר, סיפורים הנותנים ערך ומקום לאדם בעולם, וכן הלאה.

דרך נוספת ליצירת מיתוסים משותפים היא על ידי לימוד סיפורים דמיוניים ביודעין. יש הרואים את לימודי התנ"ך כך, אך אלו לעולם יהיו נגועים, כלומר יילקחו כאמיתיים על ידי חלק מהשומעים, ולכן הם לא טובים למטרה זו - מה גם שרובם פשוט אינם סיפורים שראוי לבנות את התרבות עליהם. במקום זאת, יש לבנות מיתולוגיה אחרת, חילונית. היא בהחלט יכולה לכלול סיפורים מדתות שלא קיימות יותר, כגון סיפורי האלים היווניים. אל על עיקרה להיות פשוט סיפורים טובים מודרניים, שמהם אפשר לשאוב מוסר השכל, חכמת חיים, הבנת האדם, ועוד.

אין לרתום את לימודי ההיסטוריה, הספרות, או המדע ליצירת מיתוסים. אך יש בהחלט, באופן מפורש וברור, לנצל חלק מהשיעורים בנושאים אלו ובנושאים אחרים דומים להם למטרות אלו. בכיתות נמוכות יש להתמקד בערכים ופחות בדיוק המקצועי הטהור, ובכיתות גבוהות יותר יש לספק יותר מצבים שיספקו קרקע רגשית ורקע.

מאידך, אין לצפות שסיפורים אלו יהפכו לתרבות מהר או ללא תמיכה. על מנת שתהיה אפקטיבית, על ליבה תרבותית להופיע לא רק בתוכניות הלימוד אלא בציבור. יש להשתמש בכוח שיש למדינה בזכות המונופול שהיא נותנת לאמצעי התקשורת (רשות לפרוס ולהשתמש בכבלים, לשדר ברדיו, וכדומה) להטמעת התכנים בציבור בכל האופנים. כאשר עולה מחזה המבוסס על האודיסיאה בתיאטרון (מכיוון שאז יש לו יותר סיכוי לקבל סבסוד ממשרד התרבות), ובמקביל משודר סרט עליה בערןץ הסרטים (שכן הוא מהווה חלק מחבילת התרבות שהערוץ התחייב עליה כדי לזכות בחוזה), ובחדשות מזכירים את "מעשה יאנוס" (שכן זה נותן נקודות לטובת ההתחייבות התרבותית של ערוץ החדשות), וכן הלאה - אז באמת ייווצר שיח ציבורי, תרבות, המבוססת על הליבה התרבותית.

יש לפיכך לגבש ליבה במשרד התרבות, שתיושם בכל המשרדים, כולל במשרד החינוך. על ליבה זו לכלול מאורעות היסטוריים, מדעיים, וסיפוריים שיהוו את הבסיס שהממשלה תפעל לבסס עליו את התרבות הישראלית.

לרבה הצער, כרגע נראה שכל בסיס כזה יכלול בעיקר מוטיבים רעים כגון "טוהר נשק" ללא-רבב של צה"ל, כיבוש הארץ על ידי יהושע, וכדומה. אולי טוב שהממשלה שלנו לא אפקטיבית.