מחקר חדש בבריטניה מראה כי הידע בתנ"ך (כלומר, בברית החדשה והישנה, ככלל) פוחת אפילו מהר יותר מכפי שחשבו עד כה. פחות מ-5% מהציבור בבריטניה ידעו את עשרת הדיברות, 60% לא ידעו מיו השומרוני הטוב, וכן האלה. אין לדאוג יותר מידי - התנ"ך עדיין "חשוב" בחייהם של שליש התושבים של האי הבריטי, ונמצא בבעלות של 3/4. אבל לאור ההידרדרות, נשמעות הקינות המוכרות, ואני מוצא שבאחת מהן כמעט יש טעם:
תרבות מבוססת על מיתוסים, אבל אין צורך במיתוסים שקריים הנתפסים כאמיתיים. ישנן שתי דרכים ליצור מיתוסים בתרבות חילונית.
ניתן ללמוד מן ההיסטוריה, במקום ממיתוסים שקריים. למרבה הצער, לימודי ההיסטוריה שלנו אינם בנויים לשם כך. כפי שאומרים פרופ' אייל , הד"ר גדי ראונר, ואריה קיזל בחינות הבגרות בהיסטוריה (וכל הלימוד השואף אליהן) הן על ידיעת החומר, ולא על הסקת ערכים ולקחים היסטוריים ממנו. בניגוד לדעתם, שיטת לימוד כזו אינה משוללת יסוד, אלא היא מתחייבת מהמערכת: בשל האופי המשתנה של השר והווכחנות בכנסת, מה שמלמדים זה גרסאות עובדתיות יבשות שלא מנחילות ערכים שמישהו עלול להתנגד להם. אם תוסיף לזה תוכן מצומצם, העוסק במיוחד בהקמת הארץ (נושא טעון פוליטית), תקבל בדיוק את המתכון למצב הנוכחי.
יש לעבות את הליבה בלימודי היסטוריה המשקפים את לקחי האנושות בחתך רחב יותר, שלא יהיה כה טעון פוליטית. במקום ללמוד את המיתוסים השקריים של התנ"ך כגון חורבן הבית בשל עבודת אל זר, יש ללמוד על חורבן הבית בשל אסון אקולוגי, התעלמות מכוחה של מעצמה, וכדומה. לימוד משותף שכזה, לכל תלמידי ישראל, יכול ליצור "מיתוסים" שסביבם יסוב הדמיון הציבורי. במקום לצטט את עמוס, יצטטו את ג'פרסון; במקום לדבר על כבשת הרש, ידברו על כתבי המחילה הקתוליים.
אידיאלית, יש ללמד את ההיסטוריה של ישראל מנקודה זהה; הן של עם ישראל העתיק (למשל, חורבן בית שני, השלטון הסורי על ממלכת המכבים, וכן הלאה), הן של הדת היהודית (הכנסת הרעיונות על עולם הבא מהתרבות הפרסית, המצאת התורה שבעל-פה על ידי הפרושים כנגד כוהני בית המקדש, וכדומה), והן של הקמת מדינת ישראל (החזון החילוני, הוויתורים לדתיים, ההשתלטות המעשית על הקרקע לאחר המלחמות, וכדומה). אך אידיליה זו תהיה קשה למימוש, והישגים בה יהיו זמניים, עד לעליית מפלגה חדשה ושר חדש לשלטון - אלא אם כן תמודר מערכת החינוך, תבודד מהמערכת הפוליטית על ידי העמדתה על יסודות מקצועיים ומבחנים אובייקטיביים שיאפשרו לה לפעול בעצמאות רבה יותר.
עוד מקור טוב למיתולוגיה הוא המדע. הסיפורים על בריאת העולם, התפתחות היקום, והאבולוציה של החיים הם מיתולוגיה לכל דבר - מבחינת היכולת שלהם ללכוד את הדמיון ולהעשיר את התרבות בסיפורי מוסר, סיפורים הנותנים ערך ומקום לאדם בעולם, וכן הלאה.
דרך נוספת ליצירת מיתוסים משותפים היא על ידי לימוד סיפורים דמיוניים ביודעין. יש הרואים את לימודי התנ"ך כך, אך אלו לעולם יהיו נגועים, כלומר יילקחו כאמיתיים על ידי חלק מהשומעים, ולכן הם לא טובים למטרה זו - מה גם שרובם פשוט אינם סיפורים שראוי לבנות את התרבות עליהם. במקום זאת, יש לבנות מיתולוגיה אחרת, חילונית. היא בהחלט יכולה לכלול סיפורים מדתות שלא קיימות יותר, כגון סיפורי האלים היווניים. אל על עיקרה להיות פשוט סיפורים טובים מודרניים, שמהם אפשר לשאוב מוסר השכל, חכמת חיים, הבנת האדם, ועוד.
אין לרתום את לימודי ההיסטוריה, הספרות, או המדע ליצירת מיתוסים. אך יש בהחלט, באופן מפורש וברור, לנצל חלק מהשיעורים בנושאים אלו ובנושאים אחרים דומים להם למטרות אלו. בכיתות נמוכות יש להתמקד בערכים ופחות בדיוק המקצועי הטהור, ובכיתות גבוהות יותר יש לספק יותר מצבים שיספקו קרקע רגשית ורקע.
מאידך, אין לצפות שסיפורים אלו יהפכו לתרבות מהר או ללא תמיכה. על מנת שתהיה אפקטיבית, על ליבה תרבותית להופיע לא רק בתוכניות הלימוד אלא בציבור. יש להשתמש בכוח שיש למדינה בזכות המונופול שהיא נותנת לאמצעי התקשורת (רשות לפרוס ולהשתמש בכבלים, לשדר ברדיו, וכדומה) להטמעת התכנים בציבור בכל האופנים. כאשר עולה מחזה המבוסס על האודיסיאה בתיאטרון (מכיוון שאז יש לו יותר סיכוי לקבל סבסוד ממשרד התרבות), ובמקביל משודר סרט עליה בערןץ הסרטים (שכן הוא מהווה חלק מחבילת התרבות שהערוץ התחייב עליה כדי לזכות בחוזה), ובחדשות מזכירים את "מעשה יאנוס" (שכן זה נותן נקודות לטובת ההתחייבות התרבותית של ערוץ החדשות), וכן הלאה - אז באמת ייווצר שיח ציבורי, תרבות, המבוססת על הליבה התרבותית.
יש לפיכך לגבש ליבה במשרד התרבות, שתיושם בכל המשרדים, כולל במשרד החינוך. על ליבה זו לכלול מאורעות היסטוריים, מדעיים, וסיפוריים שיהוו את הבסיס שהממשלה תפעל לבסס עליו את התרבות הישראלית.
לרבה הצער, כרגע נראה שכל בסיס כזה יכלול בעיקר מוטיבים רעים כגון "טוהר נשק" ללא-רבב של צה"ל, כיבוש הארץ על ידי יהושע, וכדומה. אולי טוב שהממשלה שלנו לא אפקטיבית.
הכומר בראון אמר... אנחנו חייבים להכיר בכך שזה [התנ"ך] היסוד של החברה שלנו, שעליו תרבותנו מבוססת.כמובן שהכומר הטוב טועה - היסוד של החברה המערבית, כולל הבריטית, הוא פילוסופיה ופרקטיקה פוליטית, ולא התנ"ך, דת, או מסורה אחרת. אבל בכל זאת, יש תרבות משותפת שנוצרת על ידי ידע בתנ"ך, תרבות שהציבור המודרני אינה מחובר אליה.
תרבות מבוססת על מיתוסים, אבל אין צורך במיתוסים שקריים הנתפסים כאמיתיים. ישנן שתי דרכים ליצור מיתוסים בתרבות חילונית.
ניתן ללמוד מן ההיסטוריה, במקום ממיתוסים שקריים. למרבה הצער, לימודי ההיסטוריה שלנו אינם בנויים לשם כך. כפי שאומרים פרופ' אייל , הד"ר גדי ראונר, ואריה קיזל בחינות הבגרות בהיסטוריה (וכל הלימוד השואף אליהן) הן על ידיעת החומר, ולא על הסקת ערכים ולקחים היסטוריים ממנו. בניגוד לדעתם, שיטת לימוד כזו אינה משוללת יסוד, אלא היא מתחייבת מהמערכת: בשל האופי המשתנה של השר והווכחנות בכנסת, מה שמלמדים זה גרסאות עובדתיות יבשות שלא מנחילות ערכים שמישהו עלול להתנגד להם. אם תוסיף לזה תוכן מצומצם, העוסק במיוחד בהקמת הארץ (נושא טעון פוליטית), תקבל בדיוק את המתכון למצב הנוכחי.
יש לעבות את הליבה בלימודי היסטוריה המשקפים את לקחי האנושות בחתך רחב יותר, שלא יהיה כה טעון פוליטית. במקום ללמוד את המיתוסים השקריים של התנ"ך כגון חורבן הבית בשל עבודת אל זר, יש ללמוד על חורבן הבית בשל אסון אקולוגי, התעלמות מכוחה של מעצמה, וכדומה. לימוד משותף שכזה, לכל תלמידי ישראל, יכול ליצור "מיתוסים" שסביבם יסוב הדמיון הציבורי. במקום לצטט את עמוס, יצטטו את ג'פרסון; במקום לדבר על כבשת הרש, ידברו על כתבי המחילה הקתוליים.
אידיאלית, יש ללמד את ההיסטוריה של ישראל מנקודה זהה; הן של עם ישראל העתיק (למשל, חורבן בית שני, השלטון הסורי על ממלכת המכבים, וכן הלאה), הן של הדת היהודית (הכנסת הרעיונות על עולם הבא מהתרבות הפרסית, המצאת התורה שבעל-פה על ידי הפרושים כנגד כוהני בית המקדש, וכדומה), והן של הקמת מדינת ישראל (החזון החילוני, הוויתורים לדתיים, ההשתלטות המעשית על הקרקע לאחר המלחמות, וכדומה). אך אידיליה זו תהיה קשה למימוש, והישגים בה יהיו זמניים, עד לעליית מפלגה חדשה ושר חדש לשלטון - אלא אם כן תמודר מערכת החינוך, תבודד מהמערכת הפוליטית על ידי העמדתה על יסודות מקצועיים ומבחנים אובייקטיביים שיאפשרו לה לפעול בעצמאות רבה יותר.
עוד מקור טוב למיתולוגיה הוא המדע. הסיפורים על בריאת העולם, התפתחות היקום, והאבולוציה של החיים הם מיתולוגיה לכל דבר - מבחינת היכולת שלהם ללכוד את הדמיון ולהעשיר את התרבות בסיפורי מוסר, סיפורים הנותנים ערך ומקום לאדם בעולם, וכן הלאה.
דרך נוספת ליצירת מיתוסים משותפים היא על ידי לימוד סיפורים דמיוניים ביודעין. יש הרואים את לימודי התנ"ך כך, אך אלו לעולם יהיו נגועים, כלומר יילקחו כאמיתיים על ידי חלק מהשומעים, ולכן הם לא טובים למטרה זו - מה גם שרובם פשוט אינם סיפורים שראוי לבנות את התרבות עליהם. במקום זאת, יש לבנות מיתולוגיה אחרת, חילונית. היא בהחלט יכולה לכלול סיפורים מדתות שלא קיימות יותר, כגון סיפורי האלים היווניים. אל על עיקרה להיות פשוט סיפורים טובים מודרניים, שמהם אפשר לשאוב מוסר השכל, חכמת חיים, הבנת האדם, ועוד.
אין לרתום את לימודי ההיסטוריה, הספרות, או המדע ליצירת מיתוסים. אך יש בהחלט, באופן מפורש וברור, לנצל חלק מהשיעורים בנושאים אלו ובנושאים אחרים דומים להם למטרות אלו. בכיתות נמוכות יש להתמקד בערכים ופחות בדיוק המקצועי הטהור, ובכיתות גבוהות יותר יש לספק יותר מצבים שיספקו קרקע רגשית ורקע.
מאידך, אין לצפות שסיפורים אלו יהפכו לתרבות מהר או ללא תמיכה. על מנת שתהיה אפקטיבית, על ליבה תרבותית להופיע לא רק בתוכניות הלימוד אלא בציבור. יש להשתמש בכוח שיש למדינה בזכות המונופול שהיא נותנת לאמצעי התקשורת (רשות לפרוס ולהשתמש בכבלים, לשדר ברדיו, וכדומה) להטמעת התכנים בציבור בכל האופנים. כאשר עולה מחזה המבוסס על האודיסיאה בתיאטרון (מכיוון שאז יש לו יותר סיכוי לקבל סבסוד ממשרד התרבות), ובמקביל משודר סרט עליה בערןץ הסרטים (שכן הוא מהווה חלק מחבילת התרבות שהערוץ התחייב עליה כדי לזכות בחוזה), ובחדשות מזכירים את "מעשה יאנוס" (שכן זה נותן נקודות לטובת ההתחייבות התרבותית של ערוץ החדשות), וכן הלאה - אז באמת ייווצר שיח ציבורי, תרבות, המבוססת על הליבה התרבותית.
יש לפיכך לגבש ליבה במשרד התרבות, שתיושם בכל המשרדים, כולל במשרד החינוך. על ליבה זו לכלול מאורעות היסטוריים, מדעיים, וסיפוריים שיהוו את הבסיס שהממשלה תפעל לבסס עליו את התרבות הישראלית.
לרבה הצער, כרגע נראה שכל בסיס כזה יכלול בעיקר מוטיבים רעים כגון "טוהר נשק" ללא-רבב של צה"ל, כיבוש הארץ על ידי יהושע, וכדומה. אולי טוב שהממשלה שלנו לא אפקטיבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה