יש לי דוד דתי, ואתמול בערב ביקרתי אצלו כדי להשתתף בכינוס לרגל יום השואה. הזוועה היתה נוראית מידי בשבילי, ובשלב כלשהו פשוט קמתי ועזבתי.
שני דברים חרו לי במיוחד.
הקריאו את מכתבו של יוסל ראקובר, שכתב ממש לפני מותו בגטו ווארשה. יוסל מכיר היטב בכך שהשואה אינה צודקת, ורושם " לומר שמגיע לנו המכות אותן אנו סופגים, הרי היה בזה משום חילול עצמי וחילול שם שמיים". אבל הנה בא לו זב חותם אחד ומנסה לצדק את השואה, באומרו שהיא היתה כמו "דור המדבר", כלומר שאלוהים היה צריך לנפות אותנו. אמנם, ניסו להעמיד אותו על טעותו, ואף ציטטו את דברי הרב מלובביץ שאמר שאפילו השטן לא יוכל להמציא חשבון עוונות שיצדיק את השואה. אבל מתחת לכך מתחבאת גם ההצדקה, שכן באותה נשימה אחת הם מודים שאכן יש הצדקה, שאכן השואה גם היא היתה לטובה. וכך אף יוסל ראקובר עצמו יוצא שהוא מרעיף שבחים על אותו האל שהוא מאמין שאחראי לעוונות כבדים אלו, "ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה,אלוקי האמת והמשפט אשר יאיר שוב את פניו לעולם ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר". כך מעוותת הדת היהודית את הרע לטוב, את העוון לצדק, ומזהה את יוצר העוון עם מהות הטוב. במקום לזהות את הטוב עם הטוב, הדת מזהה אותו עם דברים הבליים ואף לא נכונים כגון האמונה באל; כך ראקובר
עוד סיפור שהעלו היה זה של הרב צ"ה מייזליש, שמספר על אב ששמח להקריב את בנו:
ללא ספק, עיוות המוסר הוא הנורא שבתוצאות הדת. כל באי הכנס היו אנשים טובים, אנשים שבאו לזכור את השואה וללמוד ממנה. באו לברך, ויצאו מקללים. לא באשמתם, אלא באשמת הדת, אשר עיוותה את השקפת עולמם ומוסריותם.
על שלושה דברים עומד המוסר: על הכרה עצמית, על הכרת העולם, ועל חישול האופי. הדת עיוותה את הכרתם העצמית, עד כי הם מזהים את הטוב עם הרע ואף עובדים את הרע כמהות הטוב. פחיתות כבוד יש בכך שכן גדולת האדם משויכת לאל וכל הגרוע משויך לאדם הנקלה; לכן ראקובר מסביר את השואה בכך שהאל "הסתיר את פניו מעולמו ועל ידי כך הקריב את הבריות ליצרהם הפראיים". הדת עיוותה את ידיעותיהם על העולם, עד כי הם אינם מבינים את הסיבתיות שבעולם, ורואים דברים שלא כהוויתם. כך אותו זב חותם עלוב קם וטען שאילו היו היהודים מתפללים לאלוהיהם, היה זה עושה נס; לא היה כל צורך להיאבק, אלא להתפלל. הוא חי בעולם דמיוני שבו יורים התנאים קרני לייזקר מעיניהם ושורפים את עוכרי ישראל. ואף האופי אמנם מחושל הוא בדת, אך באופן מעוות, וכך יוצא שככול שעולות העדויות לאי-נכונותה כך עולה מדרגת ההשארות באמונה. עולם הפוך.
אינני רוצה להשתמש בשואה כדי לטעון כנגד הדת. יש בכך פגיעה בכבוד המתים, ואין בכל כל צורך - הדת פסולה וגרועה מתוקף סיבות פרוזאיות יותר. אבל הלילה הקודם הסעיר אותי, ועודנו מסעיר אותי, ולא יכולתי אלא להתוודות על כך. אם פגעתי במשהו בטהרת זכר הנופלים - הריני מתנצל על כך. אך אינני יכול לעמוד בשקט בעוד זכר השואה מנוצל לקידום מוסריות נחותה ונוראית כל כך.
שני דברים חרו לי במיוחד.
הקריאו את מכתבו של יוסל ראקובר, שכתב ממש לפני מותו בגטו ווארשה. יוסל מכיר היטב בכך שהשואה אינה צודקת, ורושם " לומר שמגיע לנו המכות אותן אנו סופגים, הרי היה בזה משום חילול עצמי וחילול שם שמיים". אבל הנה בא לו זב חותם אחד ומנסה לצדק את השואה, באומרו שהיא היתה כמו "דור המדבר", כלומר שאלוהים היה צריך לנפות אותנו. אמנם, ניסו להעמיד אותו על טעותו, ואף ציטטו את דברי הרב מלובביץ שאמר שאפילו השטן לא יוכל להמציא חשבון עוונות שיצדיק את השואה. אבל מתחת לכך מתחבאת גם ההצדקה, שכן באותה נשימה אחת הם מודים שאכן יש הצדקה, שאכן השואה גם היא היתה לטובה. וכך אף יוסל ראקובר עצמו יוצא שהוא מרעיף שבחים על אותו האל שהוא מאמין שאחראי לעוונות כבדים אלו, "ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה,אלוקי האמת והמשפט אשר יאיר שוב את פניו לעולם ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר". כך מעוותת הדת היהודית את הרע לטוב, את העוון לצדק, ומזהה את יוצר העוון עם מהות הטוב. במקום לזהות את הטוב עם הטוב, הדת מזהה אותו עם דברים הבליים ואף לא נכונים כגון האמונה באל; כך ראקובר
"אם עולה על ליבך כי יעלה בידך בנסיונותיך אלה להורידנו מן הדרך הישר, מודיע אני לך אלוקי ואלוקי אבותי, כי לא יעלה בידך כלל וכלל. יכול אתה לדכאני, יכול אתה לקחת מעימי את היקר לי והטוב ביותר בעולם,יכול אתה לייסרני עד מוות - אני תמיד אאמין בך".בעיניו של ראקובר, נאמנות למסורת ולאל היא היא מהות הטוב. כלל לא עולה על דעתו שאין כלל שום דבר טוב בכך שהוא יציית לאל רשע כל כך. הוא נצמד לאמונה הדתית למרות כל העדויות שכנגדה, כיוון שדווקא האמונה בניגוד לעדויות היא היא הטוב בעיניו. עד כדי כך מסיטה הדת את האדם מן המוסר והאמת.
עוד סיפור שהעלו היה זה של הרב צ"ה מייזליש, שמספר על אב ששמח להקריב את בנו:
זה מספיק בשבילי וילדי יישרף אפוא על פי התורה וההלכה ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו משום שכך ציוותה עלי תורתנו... והיה כל יומא דראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה הוא להקריב את בנו יחידו ל- ה',כמה נורא, שאב שמח על קורבנו של בנו! והנה בעיני באי הכנס זה היה דבר טוב. קידוש השם הוא דבר נפלא, טוב למות בעד אלוהנו. פשוט לא יאומן כי יסופר.
ללא ספק, עיוות המוסר הוא הנורא שבתוצאות הדת. כל באי הכנס היו אנשים טובים, אנשים שבאו לזכור את השואה וללמוד ממנה. באו לברך, ויצאו מקללים. לא באשמתם, אלא באשמת הדת, אשר עיוותה את השקפת עולמם ומוסריותם.
על שלושה דברים עומד המוסר: על הכרה עצמית, על הכרת העולם, ועל חישול האופי. הדת עיוותה את הכרתם העצמית, עד כי הם מזהים את הטוב עם הרע ואף עובדים את הרע כמהות הטוב. פחיתות כבוד יש בכך שכן גדולת האדם משויכת לאל וכל הגרוע משויך לאדם הנקלה; לכן ראקובר מסביר את השואה בכך שהאל "הסתיר את פניו מעולמו ועל ידי כך הקריב את הבריות ליצרהם הפראיים". הדת עיוותה את ידיעותיהם על העולם, עד כי הם אינם מבינים את הסיבתיות שבעולם, ורואים דברים שלא כהוויתם. כך אותו זב חותם עלוב קם וטען שאילו היו היהודים מתפללים לאלוהיהם, היה זה עושה נס; לא היה כל צורך להיאבק, אלא להתפלל. הוא חי בעולם דמיוני שבו יורים התנאים קרני לייזקר מעיניהם ושורפים את עוכרי ישראל. ואף האופי אמנם מחושל הוא בדת, אך באופן מעוות, וכך יוצא שככול שעולות העדויות לאי-נכונותה כך עולה מדרגת ההשארות באמונה. עולם הפוך.
אינני רוצה להשתמש בשואה כדי לטעון כנגד הדת. יש בכך פגיעה בכבוד המתים, ואין בכל כל צורך - הדת פסולה וגרועה מתוקף סיבות פרוזאיות יותר. אבל הלילה הקודם הסעיר אותי, ועודנו מסעיר אותי, ולא יכולתי אלא להתוודות על כך. אם פגעתי במשהו בטהרת זכר הנופלים - הריני מתנצל על כך. אך אינני יכול לעמוד בשקט בעוד זכר השואה מנוצל לקידום מוסריות נחותה ונוראית כל כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה