אתמול בערב נכחתי בכנס קטן בשם "חופש הביטוי - קורבן הדת?", או לפחות זו היתה הכותרת באנגלית. במוקד האירוע היתה הרצאה של פלמינג רוז, מי שפירסם את הקריקטורות המפורסמות של מוחמד בדנמרק. כמעט ארבע שנים לאחר מכן, הוא גיבש לעצמו כמה תובנות מענייניות מכל הסיפור.
ראשית, פלמינג מזכיר לנו כי המילה סובלנות (tolerance) מגיע מ"לסבול" (tolerate), כלומר לשאת בכאב. כל הרעיון של הסובלנות התגבש באירופה לאחר מלחמות הדת, כקריאה לאנשים לשאת בסבל של החיים ביחד עם אנשים שמבקרים ולא מסכימים עם הדת שלהם. עם הזמן התעמעם המושג, עד שהיום הקריאה לסובלנות נהפכה לקריאה לא לבקר, ההפך הגמור מהמקור ומהצודק.
עוד תובנה שהוא הגיש נגעה לכך שבעבר היה הסר החברתי באירופה מבוסס על הדת. לפיכך, כפירה דתית נחשבה כמערערת על הסדר החברתי ועל הבטחון והצדק של כולם - ולכן נענשה חמורות. היום, קהילות מוסלמיות באירופה המוסלמים מנסים ליצור משהו חדש, לשלב את שני הערכים. הם רוצים חברה מבוססת דת, מבוססת-שריעה, אך באותו זמן הם גם רוצים חברה מודרנית, למשל בעלת חופש דת. אני לא בטוח כמה זה נכון, עד כמה באמת החברות המוסלמיות החדשות חדשות ומטמיעות ערכים מודרניים בנוסף לערכים עתיקים, אבל זו בהחלט נקודת השקפה חדשה ומעניינת על המצב.
נקדה מעניינת שהוא העלה היא ש חוקים כנגד חילול הקודש יוצרים פוליטיקה של הצדקת טרור. אם משהו הוא אסור, ובייחוד אם הוא פשע חמור, איפה שאתה חי, הרי שזה יוצר לגיטימציה להנגד לו גם במקומות אחרים, "מושחתים" יותר, שבהם אין חוקים שכאלו.
פלמינג העלה שלושה רעיונות שיש להתנגד להם, העומדות בבסיס הבעיה.
א. הרעיון שיש למישהו זכות שלא להעלב, שאין לאף אחד את הזכות להכעיס או להעליב אותך. זהו כמובן רעיון מגוחך שיחסום כל אפשרות לשיח ביקורתי ושיפור הרעיונות שלנו. מה שהעציב אותי היה שבחורה מוסלמית עלתה ואמרה שלימדו אותה את זה בבית הספר - שהזכות שלך להבטא נעצרת כאשר אתה פוגע במישהו אחר. איזו הוראה גרועה יש בארצנו. כמובן שהיא גם לא התכוונה לכל עלבון... לא, למעשה, למרות שהיא לא ניסחה את זה כך, היא דיברה על העלבה של הרגשות הדתיים שלך. יש כאן ניסיון להשתיק ביקורת על הדת, להוציא אותה מחוץ לתחום הדיון הציבורי. לא - עוד מהמהפכה הצרפתית החופש נגמר כשהוא מפריע לחירות של מישהו אחר, לא כשהו פוגע ברגשותיו. יבל שלא לימדו אותה את זה.
ב. הרעיון שזכויות אדם הם זכויות של דתות, תרבויות, כדומה, במקום של אנשים. אני חייב להגיד שיש משהו בכך שלמכלול של אנשים יש זכויות שאין לפרטים, למשל הזכות להינשא היא של זוג והזכות להתקבץ היא של ציבור וכן הלאה; אבל כל הזכויות הללו נובעות מזכויות של פרטים, לא של מערכות אמונה או אפילו מוסדות, ובכך אני מסכים עם פלמינג לחלוטין.
ג. הרעיון השלישי הוא שמיעוטים תמיד צודקים. אכן, הבחנה מדויקת וקולעת. יש איזה ריון אווילי בשמאל שבגלל שמישהו הוא מיעוט הוא ישר צודק, ישר מגיעות לו זכויות יתר, וכדומה. כמובן שזה בדיוק להפך - לכולם מגיעות אותן זכויות, והמיעוט צודק רק אם הוא מנושל מהזכויות בשל היותו מיעוט.
פחות התרשמתי מהמסקנות האופרטיביות של פלמינג. הוא טוען בעד חופש דיבור בסגנון אמריקאי, כלומר לאסור (חוץ מאיסור על דיבה והפרת פרטיות) רק מה שגורם לנזק מיידי (immanent danger). אני לא ממש מסכים - לבטח יש לאסור גם נזק פחות מיידי, כגון הסבר כיצד לבנות פצצה, אימון מליציה, וכדומה. אני גם משתעשע באיסור הפרסום בציבור של פסאודו-מדע; אם אתה טוען לנכונות טענות כאילו-מדעיות שלא נבדקו, הרי שיש כאן פרסום דבר שקר. בכלל גם יש לאסור פרסום דברי שקר וכזב, כגון פרסום לקוי, וכיוצה באלה סוגים של הגבלים שפלמינג לא דיבר עליהם. אני לא משוכנע שהוא חשב עליהם כהלכה.
אבל הבעיה היותר גדולה היתה שהוא לא באמת הציע תוכנית אופרטיבית כלשהי. מישל קישקע, עוד דובר באירוע, דיבר על פעילותו במסגרת "קריקטוריסטים למען השלום", ארגון שבעצם מטיף ליצירת קריקטורות שלא פוגעות ברגשות העדינים של אנשים אחרים. אני לא ממש מאמין בגישה זו, אבל הוא לפחות עושה משהו אמיתי. כל מה שפלמינג מציע זה משהו רעיוני. אילו לפחות היה מקים אגודה לקידום הרעיון באירפה או משהו....
בגדול, ברור שפלמינג צודק. אסור להרשות לשלושת העקרונות שהוא הצביע עליהם להשתרש. אבל נצטרך יותר מלדבר בכנסים שאף אחד לא שומע עליהם בכלל כדי לעשות זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה