אתיקה 1: הגדרות ואקסיומות

סדרת פוסטים זו היא יומן-קריאה שלי של ה"אתיקה" של שפינוזה. אני גם מעיר, אבל גם לפעמים מנסח-מחדש בהתאם להבנתי ונטיותי.

הסדרה מבוססת על סדרת הרצאות של ד"ר אבישי גלילי, אבל כל הטעויות הן שלי, לא שלו.

פרק 1: הגדרות ואקסיומות

שפינוזה מעט מבלבל בין הגדרות ואקסיומות (במובנן המודרני). אנו נתחיל בכמה הגדרות (גם אם הוא מונה אותן כאקסיומות), ולא בדיוק לפי הסדר של שפינוזה. אשאר עם המספור של שפינוזה (אקסיומה 6, הגדרה 1, וכד'), כדי להקל על ההתייחסות אל אמירות אלו בהמשך.

אקסיומה 6: אידאה אמיתית (מושג נכון), חייבת להתאים למושא שהיא האידאה שלו.

זוהי הגדרת האמת הקלאסית: מושג הוא אמיתי (או משפט הוא אמיתי), אם קיימת התאמה בין המושג במחשבה (או בין היחסים המתוארים במשפט) לבין המציאות. כך "כדור הארץ" הוא אידאה אמיתית (מושג נכון, שריר, וקיים) אם באמת קיים במציאות משהו שהוא כדורי, יש עליו אדמה ואוקיינוסים, וכו הלאה.

שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זו הגדרה.

הגדרה 1.1: במהות או טבע של דבר, אני מבין את הדבר, אשר כפי שהוא נתפס בידי השכל, הוא אידאה אמיתית ברורה ושלמה של הדבר כשלעצמו, כגון תיאורו במסגרת חוקי הטבע. מהות זו תמיד תכלול תכונות ומצבים.

אחת מהתובנות הגדולות של הפיזיקה היא שניתן להשיג מושג ברור של משהו רק על ידי הגדרה מתמטית שלו. רק שפת המתמטיקה מאפשר הגדרות שאין חולק על פירושן והשלכותיהן. יישארו עדיין שאלות של פירוש בשל המטאפיזיקה, כלומר ההבנה של מה הפיזיקה אומרת על העולם, אולם לפחות בתוך הפיזיקה-פנימה, במתמטיקה שלה, המושגים וההשלכות הם ברורים ולא נתונים לפרשנות כזו או אחרת.

מושג מתמטי כזה חייב לכלול תכונות ומצבים, שכן הוא יהיה מבוסס על מושגים בעלי תחום-הגדרה וכדומה. כך למשל בפיזיקה קלאסית (ניוטונית) נוכל להגדיר "גוף נקודתי" כבעל מסה מסוימת (תכונה שלו) בעזרת מספר חיובי, והמיקום של הגוף (מצב שלו) יהיה נתון על ידי שלושה מספרים ממשיים.

שפינוזה לא מגדיר מהות או טבע, ונראה שהוא מתייחס אל אלו כ"קופסה שחורה", כמשהו שפועל ללא מבנה.

הגדרה 1.2: בקיים-בהכרח אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, כלומר את שטבעו לא יכול להיות מושג אלא כקיים.

הדבר היחיד שאולי קיים-בהכרח הוא המציאות עצמה, שהיא קבוצת כל הדברים הקיימים. אם משהו אחד קיים, לכל הפחות, אז קבוצה זו קיימת. בהתעלם מאפשרות-דחוקה זו, אם כך (ששום דבר לא קיים), המציאות בהכרח קיימת.

הגדרה 1.3: בסיבת-עצמו אני מבין את מה שמהותו קובעת את קיומו כפי שהוא.

הכוח-הסיבתי של המציאות (חוקי הטבע, כולל תנאי-ההתחלה או השפה וכד'), מחייב את קיומה כפי שהיא, במובן שבהנתן שקיימות תבניות מסוימות במציאות (חוקי הטבע ותנאי השפה), המציאות נובעת כפי שהיא. כך חוקי הטבע, כלומר הסדירויות שבתוך המציאות, קובעים את המציאות כולל את עצמם (את הסדירויות בתוך המציאות). במובן זה המציאות היא סיבת-עצמה.

זוהי סיבתיות במובן הפנימי, כלומר של הקבעות פנימית, בניגוד לסיבה חיצונית, כלומר הקבעות על ידי משהו אחר.

המציאות אינה סיבת-עצמה במובן שהיא מסבירה את קיומה בניגוד לאי-קיומה. בלתי אפשרי להסביר את המציאות הסבר חיצוני.

שפינוזה עצמו איחד את כל אלו להגדרה אחת: "בסיבת עצמו אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום". אך הגדרה זה קובעת זהות בין קיים-בהכרח ובין סיבת-עצמו, מה שממש לא נכון (כשל אקוויויקציה) כי המציאות יכלה להיות אוסף חסר-חוקים, שעדיין היה קיים-בהכרח (כקבוצת הדברים הקיימים) אך לא היה סיבת-עצמו הפנימית. הגדרה-אחת זו מחביאה את תפיסת הסיבתיות החזקה של שפינוזה, ומשאירה את הרעיון של "מהות" או "טבע" עמום. מוטב לפרק לשלוש הגדרות.

אקסיומה 7: מה שאפשר להשיגו כלא-קיים, מהותו אינה כוללת קיום.

שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זוהי בעצם מסקנה מתחייבת מהגדרת קיים-בהכרח.

הגדרה 3: בעצם אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו ומושג מתוך עצמו. כאשר ב"מושג מתוך עצמו" אני מבין שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שממנו הוא צריך להתעצב.

כך לדוגמה ציר המספרים השלמים מושג מתוך עצמו, שכן הוא מעוצב ונפרס על ידי המספרים שמהווים את חלקיו, ועל ידי התבניות האריתמטיות שמגדירות אותו.

שפינוזה עצמו מתכוון למציאות. המציאות אכן מושגת ומעוצבת מתוך עצמה, במובן שחוקי הטבע, שהם התבניות של חלקי המציאות, מעצבים ויוצרים אותה הן מושגית (מבינים את המציאות מהם) והן פיזית (הכוח הסיבתי שלהם הוא הכוח הסיבתי ש"יוצר" את המציאות על פיהם).

זה שעצם מושג ומעוצב מתוך עצמו, זהה לסיבתיות-הפנימית שכבר עמדנו עליה במושג של "סיבת-עצמו".

המציאות גם "נמצאת בתוך עצמה" פיזית, שכן היא נמצאת פיזית במרחב והיא כל מה שקיים כלומר היא אינה בתוך דבר אחר. זאת בניגוד לציר המספרים שרק "מושג מתוך עצמו", שכן הוא מושג רק במחשבה. לכן אנו זקוקים לשני החלקים: גם משהו שנמצא בתוך עצמו, וגם שמושג מתוך עצמו. בלי חלק זה בהגדרה, ה"עצם" היה כולל דברים שאינם קיימים במציאות, כגון ציר המספרים.

מושג "עצם" זה אינו מושג העצם של אריסטו. אצל אריסטו העצם הוא אינדקס, שעליו תולים פרדיקטים (תארים). העצם האריסטוטלי אינו מושג (כלומר מובן) כלל, גם לא על ידי עצמו.

 

הבנה זו של "עצם" כנראה די שונה מזו של שפינוזה עצמו. עבור שפינוזה וכותבי ימי הביניים, "נמצא בתוך עצמו" הוא שם-קוד להגדרות אריסטוטליות של עצם. משהו "נמצא במשהו אחר" במובן שאומרים אותו על משהו אחר, כגון "אדום" במשפט "הטוש הזה הוא אדום". משהו "נמצא בתוך עצמו" כלומר לא נמצא בדבר אחר, במובן שלא אומרים אותו על דבר אחר; כגון "הכלב הזה", שלא אומרים אותו על דבר-אחר.

בניסוח "נמצא בתוך עצמו ומושג מתוך עצמו" שפינוזה כנראה התכוון להקבלה, כלומר לכך ש"נמצא בתוך עצמו" זהה ל"מושג מתוך עצמו". הקטע האחרון ("מושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שממנו הוא צריך להתעצב") אמור לפרש את שניהם, ולא רק את "מושג מתוך עצמו" כמו אצלי.

אך אלו אינן הגדרות טובות. יש להבדיל בין שני הרעיונות – ציר המספרים מושג מתוך עצמו, אך אינו קיים פיזית ולכן אינו נמצא בתוך עצמו פיזית.

הגדרה 7: חופשי נקרא אותו דבר, הנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו כפוי, או לא-חופשי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר לפעול בצורה קבועה ומסוימת.

כאן יש להבין "לפעול" כשינוי מצבו (או, כמקרה-גבולי, השארות במצבו).

המציאות היא הדבר היחיד הנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד. כל חלק מהמציאות, נקבע לפעול גם על פי דברים אחרים, המשפיעים עליו, וגם על פי טבעו.

יחד עם זאת, נוכל בהמשך לדבר על הדרגה בה פעולות האדם נקבעות על ידי סביבתו לעומת טבעו-הוא, וכך על מידת החופש שלו.

יש קשר הדוק בין חופש, לבין היותו של משהו סיבת-עצמו, והיותו עצם. כל הדברים הללו הולכים ביחד.

אעיר כי זהו מושג נכון של חופש-כאוטונומיה, בניגוד לחופש כרצון חופשי, שהוא מושג לא קוהרנטי.

 

את שתי ההגדרות הבאות כדאי להבין ביחד:

הגדרה 4: בתואר אני מבין את מה שהשכל תופס על אודות העצם, בתור מה שמכונן את מהותו, כלומר בתור המצבים שמשמשים במושג טבעו.

הגדרה 5: באופן אני מבין אפשרות מתוך דבר-אחר, שמתוכו הוא מושג; כגון המצב, שהוא ערך מסוים של טווח-המצבים האפשריים.

כך לדוגמה בפיזיקה קלאסית (ניוטונית), המרחב, כלומר כל האפשרויות של המיקום האפשרי של גוף, הוא "תואר". זהו סט המצבים שבהם אנו משתמשים כדי לתפוס את טבעו של הגוף; גוף הוא הדבר-הזה שיכול להימצא במקום מסוים.

ואילו המיקום בפועל של הגוף הוא אופן. המיקום בפועל של הגוף הוא האופן שבו הוא קיים ביחס לתואר המיקום.

מושג האופן אמור לכלול גם אפיונים רחבים יותר מאשר מצב-אחד, כגון למשל מצבים מאקרוסקופיים. חשוב למשל על עצם הנמצא בטמפרטורה מסוימת. הוא מאופיין על ידי טמפרטורה זו, כלומר זה האופן שבו נמצא העצם. אבל מה המשמעות של כך? ובכן, יש סט מסוים של מצבים מיקרוסקופיים, שבהם נגיד שהעצם הוא במצב המאקרוסקופי של טמפרטורה זו. האפיון של העצם כבעל הטמפרטורה הזו, זה למעשה האמירה שהמצב המיקרוסקופי של העצם נמצא בתוך סט-המצבים המיקרוסקופיים הזה. הסט של כל המצבים המיקרוסקופיים האפשריים (לא רק בטמפרטורה זו) הוא ה"דבר-האחר", שמתוכו מושגת החלוקה לכמה אפשרויות שונות (טמפרטורות שונות) של העצם.

נראה שמושג האופן אמור גם לכלול תבניות-שינוי של הדבר-האחר. שוב דוגמה במכניקה קלאסית: מהירות היא קצב שינוי המיקום (בזמן). כך מהירות היא אופן, המבוסס על מושג המיקום, שממנו היא מחושבת. נשים לב שבמכניקה הקלאסית, תיאור המצב של חלקיק (האופן שבו הוא נמצא) דורש קביעה גם של המיקום וגם של המהירות (קצב שינוי המקום).

נראה שגם תבניות-שינוי אחרות או תבניות אחרות בכלל ייכנסו תחת הרעיון של "אופן".

 

התואר מכונן את מהות הגוף, במובן שהוא מבנה מתמטי שאנו משתמשים בו כדי לתאר את המהות. חשוב שהוא יכונן את כל המהות, כלומר יספיק כדי ללכוד אותה. אך הוא אינו זהה למהות הגוף, כי הוא אינו מושג (אידאת) העצם אלא הוא רק המבנה הדרוש לשם ניסוח המושג. כך לדוגמה המושג "גוף" במכניקה ניוטונית כולל לא רק מיקום, אלא גם את הרעיון שהתנועה (שינוי המיקום) נשמעת לחוקי הטבע (חוקי ניוטון).

אולם, ניתן להבין את המהות של העצם או את מצב העצם דרך התואר. כך לדוגמה מבינים את זה שהגוף נמצא במקום מסוים, את מצב העצם, בעזרת הרעיון של המיקום. תפיסה מלאה של הגיאומטריה של מיקומי הגופים ואיך הם משתנים עם הזמן, היא במובן מסוים תמונה מלאה של המציאות. תפיסה של התבניות בגיאומטריה זו, של חוקי הטבע, מהווה תפיסה של המהות של המציאות (והעצמים בתוכה).

תואר ואופן מסוימים הם דרך לתאר את קיומו האובייקטיבי של העצם (כגון להגיד שהגוף נמצא במיקום מסוים), אך זו רק דרך אחת להבין את העצם ולכן שפינוזה מדגיש את "מה שהשכל תופס". קיימות דרכים אחרות לתפוש שכלית את אותו העצם.

כך לדוגמה בפיזיקה קלאסית (ניוטונית) לגוף יהיה מיקום שונה ביחס לצופה שונה (קיים או מדומיין). זה לא אומר שהמיקום אינה תכונה של הגוף, אלא שפריטת המיקום למספרים מסוימים (אופנים מסוימים) היא סובייקטיבית, ואין חלוקה אחת "נכונה".

דוגמה קיצונית יותר היא החופש לבחור בסיס לתיאור המציאות, כלומר לבחור תואר. כך לדוגמה במכניקה קוונטית (לא-יחסותית), ניתן לתאר חלקיק באמצעות המיקום שלו, או באמצעות התנע (כמות התנועה) שלו, או בשילוב כלשהו של שניהם. אין בסיס אחד, צורת תיאור אחד, תואר אחד, ש"נכון" יותר מהאחר. כך, קיימים אינסוף תארים לחלקיק במכניקה קוונטית. אינסוף דרכים לתפוס מושגית את מהותו, על ידי מצבים (אופנים) של אינסוף השילובים האפשריים של מיקום-תנע (תואר).

 

שפינוזה מכיר רק שני תארים: התפשטות, שהיא תפיסת-מקום במרחב, ומחשבה, שהיא תודעה וחשיבה. לא אעיר על תואר המחשבה כרגע. באשר לתואר ההתפשטות, הרי שהפיזיקה הסתבכה מאז ימי שפינוזה, ואולי כדאי לחשוב מה המצב היום. יש שלוש נקודות מענייננות.

ראשית, יש את התארים הנוספים. כפי שכבר אמרנו, המכניקה הקוונטית מאפשרת מעבר רציף בין ייצוג על ידי מיקום וייצוג על ידי תנע, וכך מאפשרת אינסוף תארים. יש גם מקרים נוספים בפיזיקה, בהם אפשר לראות את המערכת בתיאורים שונים, שקולים, כך שהבחירה בייצוג היא בחירה שרירותית; או, במילים אחרות, ניתן לתאר את המציאות דרך תארים שונים (לרוב אינסוף תארים, שכן יש אינסוף אפשרויות תיאור).

שנית, יש את הרעיון שה"תואר" הוא מורכב יותר מרק התפשטות (תפיסת מקום). התואר אמור להיות מספק בכדי לכונן את מושג העצם, כלומר ללכוד את מהותו. אולם צריך יותר מרק מיקום לשם כך.

בפיזיקה המודרנית אין גופים נפרדים אלא קיימים שדות, הנמצאים בכל נקודה במרחב. יש כמות שונה של השדה בנקודות שונות במרחב; לדוגמה כאשר יש כמות גדולה של השדה-האלקטרוני בנקודה מסוימת במרחב, אנו אומרים שיש שם אלקטרון. כך שאין זה למעשה נכון להבין התפשטות כתפיסת-מקום במרחב ריק, אלא כתפיסת-מקום במובן של נוכחות גדולה באזור מסוים במרחב.

קיימים מספר שדות, כך שלמעשה קיימים מספר "גופים" במציאות, התופסים-מקום (התפשטות) בנפרד זה מזה (בכל מקום, כל השדות קיימים). כך שאולי לא נכון לדבר על התפשטות-אחת, אלא על כמה סוגי התפשטויות, כמה סוגי תפיסת-מקום (אחת לכל שדה יסודי).

לבסוף, קיימות גם תכונות פנימיות, כגון הספין של האלקטרון. אלו מצבים במרחב-פנימי של השדה, במקום במרחב-החיצוני (המרחב התלת-ממדי הרגיל) המשותף לכל השדות.

רק כל אלו ביחד (כל סוגי השדות, על מצביהם הפנימיים), וביחד עם התכונות הגיאומטריות של המרחב-זמן עצמו, מהווים את התואר המלא של העצם, כלומר הם ביחד סט מספיק כדי לכונן את מהותה של המציאות (חוקי הפיזיקה, כלומר התבניות השוררות במציאות).

לבסוף, כדאי להעיר שהפיזיקה המודרנית מכירה ביחסיות (על פי איינשטיין), כך שההתפשטות (תפיסת המיקום) והתמדה (תפיסת פרק-הזמן) של הגוף אינן תכונות אובייקטיביות אלא הן יחסיות לצופה (אמיתי או מדומיין). זה רק מדגיש את כך שהתואר והאופן הם כפי שהם נתפסים על ידי השכל, כלומר מהווים רק ייצוג אחד של המהות האחת של העצם וקיומו האובייקטיבי כפי-שהוא.

 

נקודה אחרונה: ההגדרה של שפינוזה ל"אופן" שונה למדי. הוא מגדירו כ-

"באופן אני מבין את הפעלות העצם, או את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג."

בחלק השני, יש להבין את "מה שנמצא בתוך" לא פיזית אלא במובן האריסטוטלי, כלומר כ"הוא תכונה של-". לדוגמה, שפינוזה מסביר כי התנועה היא אופן של מיקום הגוף, כי מושג התנועה מבוסס על ("נמצא ב-") מושג המיקום.

לא ברור לי מהי משמעות החלק הראשון. בלטינית שפינוזה מדבר על ה affectiones של העצם, שזה ההשפעות שלו על הגוף או הנפש. לכן תרגמו בעברית "הפעלות", כלומר איך שהוא מפעיל דברים אחרים.

אולם זה לא איך שמתרגמים זאת באנגלית. באנגלית, ההגדרה היא By mode, I mean the modifications of substace. נראה שהכוונה היא שהעצם יכול לקבל מצבים שונים – כאן נראה שהמחשבה היא על מושג המקרה האריסטוטלי, שבו העצם מקבל "מקרים" כלומר תכונות.

גם שפינוזה בעצמו, בקטע המדובר על התנועה, מקביל את ה"אופן" ל"מקרה" אריסטוטלי.

לכן הגדרתי כפי שהגדרתי למעלה. בדומה לכך שהעצם מקבל "מקרים" תחת המטאפיזיקה האריסטוטלית, כך העצם מקבל "מצבים" תחת הפיזיקה המודרנית, כולל אפיונים אחרים של המצב כגון שינוי המצב (תנועה) או אפיונים מאקרוסקופיים שלו (לחץ).

מכיוון שהמצב של הגוף גם קובע איך הגוף משפיע על גופים אחרים, הרי שיש כאן קשר כלשהו למושג בלטינית. אך נראה שזהו עדיין רעיון שונה מאוד!

 

הגדרה 8: בנצחי אני מבין את הקיום בכל הזמנים של סיבת-עצמו.

מאחר שהמציאות, סיבת-עצמה, פורסת את עצמה בהתאם לחוקי הטבע, הרי שציר הזמן שחוקים אלו ייפרסו יהיה כל ה"נצח". בין אם הוא יהיה סופי או אינסופי, או אפילו סופי לצופים מסוימים ואינסופי לאחרים וכדומה.

 

שפינוזה עצמו, הגדיר מעט-אחרת, אך מעגלית, את הנצח כ"קיום עצמו" שנובע מהגדרתו של "דבר נצחי".

"בנצח אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו של דבר נצחי".

שפינוזה מיד טוען שקיום כזה לא יוכל להיות מוסבר על ידי התמדה או זמן, גם אם אלו חסרי התחלה או סוף, כי הוא "אמת נצחית". זה לא קוהרנטי ואין מה להתייחס לכך.

אקסיומה 5: אבין ב "דברים שאין ביניהם שום דבר משותף", כדברים שאי אפשר להבין אותם זה באמצעות זה, כלומר שמושגו של האחד אינו כולל בתוכו את מושגו של האחר.

שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זו הגדרה.

אקסיומה 6: הכרת התולדה תלויה בהכרת הסיבה וכוללת הכרה זו בתוכה.

כאן שפינוזה אומר שמבחינתו, להבין משהו זה כולל להבין איך הוא נוצר ולמה הוא קיים כפי שהוא.

זו תפיסה די-קיצונית של "הכרת" משהו, אבל זו ההגדרה. למרות ששפינוזה בכלל מונה אותה כאקסיומה.

 

הגדרה 2: סופי בסוגו נקרא דבר, שדבר אחר יכול להיות גדול ממנו באותו היבט של תואר

כך למשל גוף הוא בגודל סופי אם ייתכן גוף אחר שיהיה לו יותר גודל-התפשטות (נפח). נשים לב ש"יכול להיות" זה במחשבה כאן – גם אם אין במציאות משהו גדול יותר, העובדה שמושגית יכול להיות גדול יותר אומרת שהגוף סופי.

נעיר שמושג זה קשור מאוד למושג ה"חסום" במתמטיקה; אזור הוא חסום אם כל הנקודות בו נמצאות במרחק סופי אחת מהשניה, כלומר אם קיים מספר ממשי  שהמרחק בין כל שתי נקודות באזור קטן ממנו. כך, בכל מקרה, קיום של סופיות דורש קיום של מידת-גודל בעלת יחס גדול-מ.

 

אולם, שפינוזה נותן הגדרה אחרת, שאינה הגיונית. הוא כותב,

"סופי בסוגו נקרא דבר, שדבר אחר מאותו טבע יכול להגבילו. למשל, גוף נקרא סופי מכיוון שתמיד אנו משיגים גוף אחר גדול ממנו. וכך מחשבה מוגבלת על ידי מחשבה אחרת. אולם גוף אינו מוגבל על ידי מחשבה, ולא מחשבה על ידי גוף."

יש כאן מושג מעורפל של "הגבלה", שאינו מוגדר-היטב ושהדוגמה הראשונה בעצם מפירה. הסיבה שגוף מסוים הוא סופי אינה שגוף אחר מגביל אותו, אלא שגוף-דמיוני אחר גדול ממנו.

מה לגבי מיקום (תלת-ממדי) של גוף, שעבורו אין גדול-מ (אין יחס גדול-מ בין מיקומים), אבל הוא כן מוגבל במובן שהחלל מקיף וכך מגביל את מיקום הגוף?

לא ברור לי כלל איך מחשבה אמורה להיות מוגבלת על ידי מחשבה אחרת. ולא מדוע מחשבה אינה מוגבלת על ידי גוף או להפך.

הגדרה זו בעיני רעה מאוד, והיא בעצם מסתירה רעיון של "מושלמות", כלומר זיהוי (אקוויוויקציה) של גדול-יותר  עם טוב-יותר, מושלם-יותר.

מושלמות זה רעיון פסול מאוד. זו אינה תכונה של המציאות, אלא שיפוט ערכי שלנו.

 

 

הגדרה 6.1: באלוהים-זוטא אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר אינסופי בכל הסוגים.

שפינוזה אומר שמה שהוא אינסופי רק בסוגו (או לא בכל הסוגים), יש ביכולתנו לשלול ממנו אינסוף של תארים. אבל לא ברור מה בעצם רע בכך, ייתכן שהכוונה שזה לא משהו מספיק "אינסופי" בכדי להחשב אלוהים. אז נקרא לו אלוהים-זוטא.

הגדרה 6.2: באלוהים אני מבין עצם בין אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות (אחת) נצחית ואינסופית.

הדגשתי מהות אחת, כי כל התארים הם רק דרכים שונים לתפוס את אותה המהות האחת.

כזכור, העצם הוא "נצחי" כאשר הוא סיבת-עצמו ויוצר בעצמו ציר זמן. המציאות יכולה בקלות להיות גם אינסופית, במובן מרחבי או זמני (לשני הכיוונים או לכיוון אחד), ועוד. כך שהמציאות היא נצחית ואינסופית. ויש לה כאמור אינסוף תארים לכל-הפחות כצירופים שונים של בסיסי התנע והמיקום (בתורת הקוונטים). כך שהמציאות עונה להגדרת שפינוזה ל"אלוהים"!

שפינוזה עצמו מתכוון לאינסוף תארים שאנו איננו מכירים, ושהם שונים מהותית-יותר מאשר צירופים שונים של שני תארים (מיקום ותנע). והוא מתכוון לאינסופיות ברמות-מושלמות בניגוד לאינסופיות מרחבית "גרידא". אולם, העובדה שהמציאות טכנית עונה להגדרות אך לא סביר לקרוא לה "אלוהים" מצביעה לדעתי על הפגם בתפיסת המושלמות שנמצאת מאחורי הגדרת שפינוזה לסופיות.

נבדוק זאת בהמשך. כרגע, אני אחליף בכל מקום שבו שפינוזה אומר "אלוהים" או "הטבע" את המילה "מציאות".

 

אלו היו ההגדרות. נוכל עכשיו לעבור לאקסיומות.

אקסיומה 1: כל מה שנמצא, נמצא בתוך עצמו או בתוך זולתו.

אני אבין זאת פיזית: כל מה שנמצא, אכן נמצא פיזית (כלומר במרחב) בתוך עצמו או בתוך זולתו.

שפינוזה מתכוון דווקא למובן המושגי: כל דבר שקיים, מושגו מובן מתוך עצמו או מתוך משהו קיים אחר, שהדבר קיים ומובן רק על בסיסו. כגון המהירות של גוף, שמובנת וקיימת רק בשל כך שהגוף קיים ובעל מיקום (המשתנה עם הזמן).

שני המובנים נכונים.

אקסיומה 2: כל מה שאינו יכול להיות מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.

זה זהה למעשה למובן השני של אקסיומה 1.

אקסיומה 3: מתוך סיבה נתונה וקבועה מסוימת, נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה.

כאן שפינוזה מנסה לנסח עקרון סיבתיות חזק ושגוי: שמתוך סיבה זהה, תמיד תבוא אותה התולדה. בפועל, אנו יודעים ממכניקת הקוונטים (בפירושי עולם-אחד שלה) שאין זה נכון.

אולם, כדאי להבין את שפינוזה בפירושי עולמות מרובים, כלומר מתוך הרעיון שחוקי הטבע הם דטרמיניסטיים ולכן אכן מצב אחד של הטבע יביא תמיד לאותו המצב בהמשך (אותה תולדה). אולם, גם בהבנה זו, אקסיומה זו מטעה כי ה"תולדה" במקרה זה תכיל (בתורת הקוונטים) עולמות מרובים, שבכל אחד מהם ייראו תוצאות שונות לאותה ה"סיבה" (מצב התחלתי).

לחלק השני של האקסיומה אין שום מובן, ואני אתעלם ממנו.

 

זהו, סיימנו את ההגדרות והאקסיומות. הלאה, למשפטים!

פנימה צריכה לזוז מרב-תרבותיות לליברליזם

"פנימה" היא יוזמה של שי-פירון (שר-החינוך לשעבר) לגבש הסכמות-חברתיות בנושאי ליבה, שבסופו של דבר יובילו לחקיקה. עכשיו הם מוציאים את התוכנית הראשונה שלהם, תוכנית לשינוי חוק הגיוס. אני חושב שזה זמן טוב לליברלים בישראל לעמוד על הרגליים האחוריות שלהם ולהסביר ל"פנימה" שיש לנו עקרון-יסוד שלא נסכים לוותר עליו - שוויון בפני החוק. כי הפתרון של "פנימה" לא מקיים שוויון אלא רב-תרבותיות, וזה שונה.

עוד לא פרסמו את הפתרון רשמית, אבל מכינים את הקרקע לפרסומו עם ספוילרים - זה בדיוק הזמן לעמוד על הרגליים האחוריות ו, אולי, לשנות אותו. יש לו סיכוי להפוך לאמנת גביזון-מדן הבאה.

על פי הספויילר בכתבת וואי-נט, עקרונות התוכנית הם:

כל אזרח בישראל יחויב בשירות לטובת החברה באחד משלושה ערוצים: צה"ל, ביטחון פנים והצלה או רווחה וחינוך.
בחורי ישיבה, מדענים, אמנים וספורטאים יוכלו לשרת במסלול מיוחד בתחום הצטיינותם.
לצה"ל זכות בחירה ראשונה מקרב אזרחי ישראל היהודים.
מקום השירות ואופיו, הגיל וכו' ייקבעו על פי הצרכים התרבותיים של כל קהילה.
כל משרת יעבור הכשרה שתהפוך את מסלול השירות למקצועי ואפקטיבי.
כל משרת יזכה לתמריץ בהתאם לעצימות השירות: סכנת חיים, מרחק מהבית ועוד.
משך השירות בשלב הבסיסי שווה בכל הערוצים. המעוניינים להתקדם במסלולי שירות הדורשים הכשרה ארוכה יותר, יאריכו את שירותם ויתוגמלו בהתאם. 

אני לא אוהב תוכניות לשירות-לאומי. לדעתי הן פתח לשחיתות ובזבוז כספי ציבור - כספי המיסים שלנו! - ולוקחות את הנוער שלנו לעבודות מיותרות והזויות בדיוק בתקופה בו הוא צריך ללמוד ולהתפתח ולהתחיל את הקריירה והחיים שלו. אבל - זה לא עקרון יסוד שלי. אני מוכן להתפשר על קיום שירות לאומי, במידה וזה מה שצריך כדי להשיג יותר גיבוש לאומי, שוויון, וכדומה בחברה. 

אני גם מאוד-חושש ממתן פטור למצטיינים. צה"ל צריך מפקדים מצטיינים. גאונים. לתת דווקא לטובי בנינו פטור משירות בצה"ל, עלול להיות הרה-אסון. אבל נו, זו התוכנית, והיא בהסכמת ראשי מערכת הבטחון, אז נניח שאני מפריז בסכנה זו.

אבל - כפי שאומרים ב"פנימה" עצמה - די לישראבלוף. מה שהתוכנית הזו עושה הוא להעביר את חובת הגיוס מחובת גיוס חילונים בחוק, לחובת גיוס חילונים בתקנות צבא/ממשלה שייקבעו את מי צה"ל ייבחר. 

על מנת שהתוכנית תהיה קבילה, היא חייבת להיות שוויונית. לא יכול להיות שהתוכנית תתייחס בצורה שונה לאזרחים שונים בגלל ה"קהילה" שהם שייכים אליה! יש להתייחס לכל אחד כאינדיבידואל. זה לא להתעלם מזה שיש קהילות - אפשר ליצור מסלולים המיועדים לקהילות מסוימות, אבל עדיין לאפשר לכל אחד ללכת למסלול שהוא רוצה. 

אז הנה התוכנית בשינויים שלדעתי, הופכים אותה לקבילה. לא "טובה", כי עדיין יש שירות לאומי שהוא לדעתי בזבוז עצום של כספי ציבור והון אנושי וייפגע קשות בשגשוש המדינה והאזרחים, אבל לפחות עומדת בעקרון היסוד של השוויון, שעליו בנויה החברה הדמוקרטית.

ההבדלים מודגשים:

כל אזרח בישראל יחויב בשירות לטובת החברה באחד משלושה ערוצים: צה"ל, ביטחון פנים והצלה, או רווחה וחינוך.
בחורי ישיבה, מדענים, אמנים וספורטאים וכדומה יוכלו לקבל פטור למצטיינים בתחום הצטיינותם, וזאת בפרופורציה למספר התלמידים ברשתות החינוך המתאימות.
לצה"ל זכות בחירה ראשונה מקרב אזרחי ישראל [למחוק "היהודים"].
מקום השירות ואופיו, הגיל וכו' ייקבעו על פי רצון המתגייס, בהתאם לתוכנית שאליה הוא מתגייס ולגמישות שהיא מציעה.
כל משרת יעבור הכשרה שתהפוך את מסלול השירות למקצועי ואפקטיבי.
כל משרת יזכה לתמריץ בהתאם לעצימות השירות: סכנת חיים, מרחק מהבית ועוד.
משך השירות בשלב הבסיסי שווה בכל הערוצים. המעוניינים להתקדם במסלולי שירות הדורשים הכשרה ארוכה יותר, יאריכו את שירותם ויתוגמלו בהתאם.

השינוי הראשון הוא שכמות ה"מצטיינים" תקבע באופן פרופורציונלי לכמות הלומדים. כך אם נקבע ש-10% מצטיינים, אז כל מוסד לימודי שלומדים בו עד גיל 18 יוכל לסמן עד 10% מהלומדים בו כ"מצטיינים". ישיבה, בית ספר תיכון, מה שלא יהיה. מצטיינים אלו יקבלו פטור מלא משירות. השאר, חייבים בנקודה זו לסור ללשכת הגיוס. [אני מדבר רק על הקווים הכלליים, לא נכנס לכל הפרטים של חוק הגיוס כגון דחיית שירות מסיבות שונות.]

ושום מריחה על "לשרת בתחום הצטיינותם". זה בתכלס הרי אומר לתת פטור לבחורי ישיבות. אז יאללה, לתת פטור לכל המצטיינים.

שינוי זה מאפשר פטור-משירות בצורה שוויונית. ללא העדפה של מישהו על פני מישהו אחר כי הוא דווקא ספורטאי, אמן, מדען (מי מדען בגיל 18?!) או בחור ישיבה. אין צורך ולא נכון שהממשלה תתערב ותקבע שזה שמישהו הוא דווקא עילוי בתור מהנדס לא מגיע לא פטור, או שיש לתת פטור לבחורי-ישיבה מצטיינים אבל לא לחכמי-אסלאם מצטיינים.

השינוי השני הוא למחוק את זה שלצה"ל יש זכות בחירה רק מקרב היהודים. בזמנו צה"ל פתח את האפשרות לגיוס ערבים, וכמות גדולה-במפתיע ביקשה להתגייס. עד שצה"ל סגר את האפשרות הזו. יש לפתוח אותה מחדש, ולאפשר לצעירים ערבים להתגייס אם הוא רוצים בכך, גם אם זה למורת רוחה של הנהגת הציבור הערבי. 

עכשיו, זה לא שהציבור הערבי או החרדי יתחיל להתגייס בהמוניו, או שייכפו עליו גיוס. חלק מהקריטריונים של צה"ל בהחלטה את מי לגייס צריך להיות מוטיבציה לשרת - ולכן מן הסתם הוא לא יגייס את הרוב המוחלט של החרדים והערבים. אבל לא צריך לקבוע קהילות בחוק או בתקנות, אלא פשוט להשאיר את זה ברמת קריטריון המוטיבציה. ככה אותו קריטריון גם ייפסול פציפיסטים, למשל, או אנשי שמאל-קיצוני. לא צריך לקטלג אנשים, צריך לתת שוויון. 

השינוי האחרון הוא שמקום השירות, אופיו, גיל תחילת השירות, וכד' ייקבעו לא לפי הקהילה אלא לפי המסלול שאליו האינדיבידואל בוחר להתגייס. ושוב, בפועל יהיו מסלולים שמכוונים לאוכלוסיות מסוימות כך שזה לא יהיה הבדל גדול. אבל עדיין, יש לאפשר לכל אדם לבחור כרצונו. לא לקטלג אותו כשייך לקהילה כזו או אחרת. לכל אזרח מגיעות זכויות וחובות שוות, זה הבסיס לשלטון החוק שהוא מעקרונות הדמוקרטיה.

כל השינויים האלה הם קטנים. חלקם אולי אפילו נכללים בפירוט התוכנית (נתנו לנו רק ראשי פרקים, כך שאי אפשר לדעת). דווקא משום כך, יש לעשותם. אלו שינויים קטנים שיכולים לעשות את ההבדל בין תוכנית רב-תרבותית שמטבעה תטה עם הזמן להעדפת תתי-חברות מסוימות (חרדים, דתיים-לאומיים, ואז חילונים, ורק בסוף ערבים), לבין תוכנית שמראש מיוסדת על מצע של שוויון ולכן תוכל יותר להתנגד למגמות כאלה ולהפוך את הגיוס מנושא שמחלק את החברה הישראלית, לרק עוד חלק מהחיים בה.

זהו לגבי התוכנית של "פנימה". אוסיף רק הערה מה אני הייתי מעדיף - הייתי מעדיף פשוט להוריד מהתוכנית את כל הקטע של השירות הלאומי. שהוא לדעתי ישראבלוף לא פחות קטן מהשוויון בנטל (הגיוס), ורק ייגדל לממדים מפלצתיים תחת תוכנית זו. (שירות לאומי של שלוש שנים לכל אזרח במדינת ישראל?! אמאל'ה.)

זה משאיר את העקרון של פטור משירות צבאי עבור מצטיינים, את השוויון בזמן השירות, את מתן החופש לצה"ל לא לגייס, ואת ההגבלה לתגמל בהתאם לעצימות השירות (כיום צה"ל מתגמל גם עבור ילדים, למשל). לכך יש להוסיף רק את זה שהקריטריונים השונים צריכים להיות שוויוניים, וזהו. 

בכך מתקבלת תוכנית שוויונית, שפוטרת משירות את המצטיינים ואת אלה שצה"ל אינו מעוניין בשירות שלהם (מה שיכלול את אלה שמאוד לא רוצים לשרת בצה"ל), ונפטרת מכל המסלולים הפריווילגיים כגון ישיבות ההסדר.

החשש הגדול שלי הוא מירידת מוטיבציה לשירות ואיכות כוח האדם. אני הייתי לכן מחיל את התוכנית מאוד בזהירות, ועם מעקב, ומאפשר לצה"ל לפתוח מסלולים עם תנאי שירות מוטבים כדי למשוך את המצטיינים. עוד חשש הוא שצה"ל לא יירצה לנצל את זכות הסירוב שלו, ולכן יש גם ללוות את יישום התוכנית עם יעדי צמצום כוח-אדם.

חבל שגם הרפורמים, נו... דתיים

אני בגדול מסמפט את התנועה הרפורמית. היא מלאה באנשים שלא רוצים לכפות את הדת שלהם על אחרים, שדוגלים בערכים הומניסטים, ושמנסים לפחות להתרחק מאמונות בהבלים ודחיית המדע.

אבל הם עדיין דתיים, לפחות ברובם הגדול. אז הם עדיין עושים דברים טיפשיים, כמו להאמין בניסים. מה שמצחיק הוא שהם יודעים שזה לא הגיוני, אבל לא נותנים לזה לבלבל אותם.

למה אני מזכיר זאת? כי נתקלתי בפרסום שלהם (בפרסום בפייסבוק) על "ניסים". המאמר מנסה ללכת בין הטיפות - מצד אחד להיות רציונלי, ומצד שני לא באמת לכפור בניסים. כך הוא פותח בכך ש

בעידן המודרני הניסים הודרו לעולמם של ילדים, לסרטי דיסני וספרי הפנטזיה. להאמין בניסים זה קצת כמו להאמין לפיית השיניים, מתי שהוא צריך להתבגר ולהפסיק עם זה.

​

ומעט לאחר מכן מוסיף

אכן כיום קשה להחזיק באמונה בנס כפשוטה, בהתערבות אלוהית ישירה אשר לרגע אחד תשנה את מסגרת חוקי הטבע כפי שקרה בחציית ים סוף. 

נכון לחלוטין. לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר.

​

אבל כל המאמר כולו הוא נסיון למרות זאת כן לתת משמעות חיובית ל"ניסים". כבר בתחילתו הם אומרים
אך לאמיתו של דבר הוויכוח התאולוגי האם קיימים ניסים בעולם או לא, קיים כבר מאות בשנים. זאת אינה המצאה מודרנית, היה זה כבר אריסטו שטען שאין ניסים בעולם. ורבים מההוגים היהודים כגון הרמב"ם התפתלו סביב השאלה הזאת והתמודדו איתה בדרכים מורכבות.

אלו לא "דרכים מורכבות" אלא התפתלויות עלובות של אדם שרואה שאכן ניסים הם לילדים, אבל מנסה בכל כוחו לא לדחות אותם בכל זאת. לא באמת. כל המאמר שלהם הוא ניסיון לעשות את אותו הדבר.

הרעיון העיקרי של המאמר הוא שאנו יכולים להבין נס לא כדבר הנוגד את הטבע באמת, אלא כמשהו הנוגד את מה שאנו כרגע מבינים ומצפים, לאור הידע הפגום והחלקי שלנו.
הבנה זו מאפשרת לנו להכיר בכך שאנחנו עוד לא באמת מבינים את העולם עד הסוף ושניסים, חריגות ממה שנראה לנו כטבע, הם חלק מובנה מההיסטוריה של כל תחום. 

הרעיון הוא שיש להאחז בתקווה ש"נס" ייקרה והדברים ייקרו לטובה. בפוליטיקה, בכלכלה, בחיים הפרטיים - יש תקווה, גם אם נראה שב"דרך הטבע" אין מקום לתקווה, כי אנו לא באמת יודעים מה ייקרה.

כשלעצמו זה רעיון סביר, אבל הבעיה היא הכריכה שלו עם העל-טבעי. כך למשל הם מעלים את העובדה שאנו לא יודעים-הכל בפיזיקה כדי להצדיק את כך ש
 יש בעיות שבשביל להבין ואותן ולפתור אותן אנו זקוקים לחרוג מהמובן מאליו שלנו ולהציע פתרונות שנראים בתחילה לא מציאותיים או "על טבעיים" . 
(על טבעיים!)

והם מציעים "תוספת לברכה"
ברוך אתה ה' אלוהינו אורו של עולם נותן תקווה מתוך המסתורין.

זו התייחסות ילדותית לחוסר הידע שלנו, וגם לנס ולאל. ממש כמו ההתייחסות הילדותית לאל אותה הם לכאורה פסלו בתחילת המאמר.

זו הבעיה העיקרית שלי עם הרפורמים - הם רוצים ללכת בלי, ולהרגיש עם. הם לכאורה משילים מעצמם את האמונות הילדותיות, אבל לא באמת. הם עדיין מתייחסים לדת כאילו שהיא אמיתית, עדיין נושאים תפילות לאל שלא קיים, אפילו מקיימים את התפילות הרבניות ואת חוקי התורה האנאכרוניסטים. הם מן יצור כלאיים שכזה, לכוד בין ההכרה האינטלקטואלית בכך שזה הכל ילדותי ושטויות ורצון לכפות על צורות המחשבה הילדותיות הללו איזשהו עומק למרות זאת.

זהו נסיון נואל, שעדיף לא להתחיל בו כלל. אפשר בהחלט לקיים יהדות חילונית, רציונאלית, אבל לא על זה מדובר כאן. זוהי אינה יהדות חילונית, המשוחררת מהבלי ההעבר; זוהי יהדות דתית, המתחפשת להיות רציונלית בשלל רציונליזציות שרק מבזות את הנוקטים בהן.

כאמור, אני בגדול מסמפט את התנועה הרפורמית. הוויכוח איתם הוא וויכוח "לשם שמיים" - וויכוח על מהי המציאות, איך כדאי להתייחס למסורת, וכדומה, מתוך כבוד הדדי לזכותו של האחר לדעתו; וזאת בניגוד לבנט ודרעי, שהוויכוח עמם הוא על האם האם יכפו עלינו לקיים את השבת האורתודוקסית, לחנך את ידלינו לאמונות הדתיות שלהם, ולממן את שגיונותיהם הדתיים. אבל, עדיין.

שכר המורים אכן נמוך

לאחרונה נחשפתי לפרסום של יוסי יונה (העבודה) בפייסבוק על זה ששכר המורים נמוך. הוא מראה תלוש משכורת של כ-5300 ש"ח ברוטו - זה מסתבר השכר שמקבלת מורה מתחילה בחינוך מיוחד. אז כמובן שהלכתי לבדוק את הנתונים. אז ככה.

נתחיל בזה שההוצאה על החינוך בארץ גבוהה יחסית. ביחס למדינות ה-OECD, ישראל ממוקמת די גבוה בהוצאה על חינוך (עד וכולל תיכון) ביחס ל-GDP,

וגם ביחס להוצאה ציבורית (הגרף נראה דומה, אז לא אראה אותו). ההשקעה בהשכלה גבוהה לעומת זאת נמוכה מאוד, כפי שאפשר לראות, אבל זה נושא אחר.

שכר המורים לעומת זאת אכן נמוך בהשוואה למדינות OECD,

אפשר לראות שהפרש השכר בין שכר מורה מתחיל לשכר מורה מנוסה (15 שנה וותק) בישראל לא כזה גבוה כפי שעושים ממנו; בהרבה מדינות אחרות ההפרש הרבה יותר גדול. זה הפתיע אותי. בכל מקרה השכר הממוצע די נמוך בהשוואה למדינות האחרות.

אבל, גם השכר הממוצע בישראל בכלל נמוך בהשוואה למדינות האחרות.

אז בואו נסתכל על השכר הממוצע של מורה מתחיל ביסודי בכל מדינה, ביחס לשכר הממוצע באותה המדינה. לאתר ה-OECD (שממנו לקוחים הגרפים הנ"ל) אין פונקציה להציג גרף כזה, אז עשיתי אחד לבד:

בהשוואה זו נראה שהמצב אכן לא מזהיר - ישראל די בתחתית הטבלה, ומורה מתחיל ביסודי מרוויח כ-0.6 משכורות ממוצעות, בעוד במדינות מתקדמות יותר הוא מרוויח כנראה קרוב יותר ל-0.8 ממשכורת ממוצעת. זה הבדל משמעותי, ההבדל בין לקבל כ-6200 ש"ח לבין לקבל כ-8200 ש"ח ברוטו בחודש. שניהם אגב גבוהים יותר מה-5300 ש"ח שהוצגו, שאני מניח שהוא די מקרה קיצון.

המסקנה שלי מכל זה - בישראל יש יותר מדי ילדים. אנו משקיעים יותר ממדינות מפותחות אבל שכר המורים פחות, מה שאומר שהכסף הזה הולך על בירוקרטיה ו\או מתפזר על יותר מורים. אני חושד שהגורם העיקרי לשכר הנמוך הוא ריבוי הילדים, בעיקר במגזר החרדי אך במידה מסוימת גם הדתי והערבי, שגורר בעקבותיו ריבוי מורים ולכן חלוקת תקציב החינוך בין מורים רבים יותר.

אני באופן כללי לא מאוד סוציאליסטי, אך במקרה זה אני חושב שהדבר הנכון לעשות הוא אכן להגדיל עוד יותר את תקציב החינוך, כי ישראל צריכה תקציב חינוך גדול יותר בהתאם לכמות הילדים הגדולה ביותר בה. יש אכן צורך בהגדלת משכורות המורים, לא רק המורים עם הוותק (שלהם דואגת ההסתדרות) אך גם להם.

אגב אומרים לי פעמים רבות ששכר המורים לא קשור לביצועים שלהם. כך שבהחלט ייתכן שהגדלת השכר של המורים לא תתרגם לביצועים טובים יותר בחינוך. לא יודע, לא ראיתי את הניתוחים בקשר לזה. אבל גם אז זה נכון, עדיין צריך לתגמל מורים באופן הולם. מגיע להם מקבל משכורות סבירות וכרגע בהשוואה בינלאומית הם מקבלים מעט מדי.

כמובן שהגדלת המשכורות תדרוש מקורות תקציב. יש לי רעיונות משלי מאיפה כדאי לקצץ, אבל זה כבר סיפור אחר. 

בואו נדבר על הקוד האתי

אסא כשר פרסם קוד אתי מיועד לאקדמיה, בשירות בנט וביבי, ואני כמו כל העולם ובן דודו כעסתי על כך. אבל רק לאחרונה יצא לי לקרוא את הקוד. ואז התברר לי שהוא לא נורא כמו שאומרים - הוא גרוע יותר. מה שהכי הדהים אותי בקוד האתי הזה הוא שהוא, מעל הכל - לא מקצועי. ככה לא אמור להראות קוד אתי שכותב מומחה לאתיקה. זה נראה יותר כמו תרגיל נכשל של סטודנט גרוע במדעי החברה. ככה לא נראה קוד אתי שנכתב על ידי מקצוען.

נתחיל רגע מהערה כללית לגבי קודים אתיים, מעין קריטריונים לשיפוט: הקוד האתי אמור לעזור למוסד לקבע קודי התנהגות מקצועית בתחום. ככזה, הבעיה הגדולה ביותר שיכולה להיות לקוד אתי זה משפטיזציה שלו. אסור שהקוד האתי יוכל לשמש בידי קבוצות לחץ מחוץ למקצוע כדי לקבוע לבעלי המקצוע איך להתנהג, או אף לתבוע אותם על כך שלא התנהגו בהתאם לקוד האתי. עוד בעיה חמורה שיכולה להיות לקוד אתי זה חוסר בהירות. אם הקוד האתי לא בהיר וסותר את עצמו, זה יכול להוביל לוויכוחים קשים בתוך המקצוע ולהקשות מאוד על קיבוע התנהגות מסוימת. לכן גם עדיף להמעיט מאשר להרבות - יש לכתוב קוד המנסה לקבע את ההתנהגות שהמקצוע מסכים שיש לקבע, במקום לנסות ולכתוב דברים כלליים או גורפים מדי כך שלא יהיה קונזצנזוס במקצוע על אכיפתם. לבסוף, בכתיבת קוד אתי (כמו בכל מערכת חוקים) חשוב להבין את ההשלכות הלא-טריוויאליות של החוק. לחוקים יש לעתים קרובות השפעה שאליה לא כיוון המחוקק, וחשוב להבין את הדינמיקה של השימוש בקוד האתי ואת ההשלכות שיהיו לו למעשה.

אז בואו נדבר על הקוד האתי שכתב אסא כשר לאקדמיה בישראל. נתעלם מכך שקוד אתי אמור להכתב, מכל מה שאמרתי למעלה, על ידי המוסד ולא על ידי גורם מהחוץ, כך שמראש היה זה לא אתי מצד כשר לכתוב קוד אתי. מה אומר הקוד למעשה?

מטרת הקוד היא שירות המשטר

זה קוד מעט ארוך, אבל הוא מתחיל בהגדרת פעילות אקדמית ופעילות פוליטית. בולטות שתי נקודות:
   1. הקוד מגדיר "פעילות אקדמית" בין השאר ככל פעילות בה איש סגל אקדמי מציג את עצמו ככזה.
   2. הקוד מגדיר "פעילות פוליטית" בין השאר ככל פעילות התומכת\מתנגדת לעמדה הנמצאת במחלוקת ציבורית מוכרת, כגון כזו הבאה לידי ביטוי בשיח הציבורי.

אלו הגדרות מוזרות, שבאות לשרת את מה שאסא כשר רוצה לאסור - זיהוי פעילות פוליטית עם מוסד\איש אקדמיה. כפי שנראה בהמשך זו מטרת הקוד, וזו מטרה הזויה - קוד אתי בא לקבע התנהגויות מסוימות של אנשי המקצוע על ידי עצמם, לא ליצור מראית-עין כזו או אחרת בעיני הציבור! במקום לשרת את אנשי המקצוע בקביעת נורמות לעצמם, הקוד הזה בא לעזור למדינה, שלמענה הוא נכתב, לבטל את ההשפעה הציבורית של אנשי אקדמיה.

דיסציפלינות ככלי למשטור האקדמיה

הקוד מחלק את המחקר ל"דיסציפלינות" על מנת לקעקע את זכות המרצים לדבר על מה שמחוץ לתחום התמחותם.

כבר בכלל הראשון בקוד אנו נתקלים בהיבט מוזר: אסא כשר מדבר על חופש הפרסום של הסגל האקדמי, איש איש "בתחומי הדיסציפלינה" שלו.

מה בדיוק הדיסציפלינה שלי? אני בעל הכשרה בפיזיקה, אבל אני מנסה עכשיו לכתוב מאמרים גם בתחומים אחרים, כגון מדעי המחשב, דמוגרפיה, ותורת ההכרה. על פי סעיף זה, אין למוסד האקדמי שלי חובה אתית להגן על חופש המחקר והפרסום שלי בנושאים אלו. זה כמובן אבסורד מבחינה אקדמית - אף אחד לא אומר לשני איפה לפרסם ובאיזה "דיסציפלינה", החלוקה לתחומים שונים היא ממילא מלאכותית ולמרות שהיא לרוב נשמרת יש הפרות שלה וזה בסדר. זה בהחלט צריך להיות חלק מהחופש שלי לפרסם "מחוץ" לדיסציפלינה "שלי" - והמחיר שאני אשלם על כך, אם יהיה, יהיה מחיר אקדמי ולא אתי (= פחות קידום בתוך החוג שלי, ולרוב  גם פחות קבלה בתחומים אחרים). אין שום סיבה אתית לחלוקה לדיסציפלינות, והיא משמשת כאן רק בעצם לקעקע את ההגנה האקדמאית שזוכים לה חברי הסגל.

הקוד עמום ומשרת את הסטודנטים במקום את הסגל

נקפוץ לסעיף 3 (בפרק א): "מוסד להשכלה גבוהה יגן על הסטודנטים שלו מפני פעילות פוליטית או פעילות אחרת של חבר הסגל האקדמי שלו החורגת ממסגרת חופש ההוראה"

משפט זה בעייתי מכמה בחינות, אבל אולי העיקרית שבהן מבחינת בניית קוד אתי היא שהוא משרת את הסטודנטים במקום את המרצים. סעיפים כאלו גורמים לקבוצות לחץ מחוץ למקצוע לקבוע לבעלי המקצוע איך להתנהג. בהתאם לדינמיקה הידועה, הדבר יעשה לא באופן "חינוכי" כפי שאסא מדבר עליו במבוא לקוד אלא בתהליכים פסאודו-משפטיים ומשפטיים, ויוביל להגדרה דה-פקטו של הפרות סעיף זה על ידי אגודות סטודנטים וגופים דומים במקום על ידי הסגל האקדמי. זהו כשלון קולוסלי בבניית קוד אתי, בלי קשר לתוכן של הסעיף.

אבל אם כבר מדברים על התוכן - מה זה אומר בכלל, "יגן על הסטודנטים שלו"? הסטודנטים שלי צריכים "הגנה" מפני פעילות פוליטית או "אחרת" שלי? אני הייתי רוצה לחשוב שהם לא זקוקים להגנה מפני זה שהם ייקראו בבלוג שלי שאני, למשל, נגד ההתנחלויות, ושהמשטרה (ולא המוסד האקדמי) יספקו להם הגנה מפני מרצים שחס-וחלילה ייתנפלו עליהם עם גרזן. במקרה הטוב, הסעיף הזה מנוסח באופן מאוד מרושל ועמום, מה שמקשה מאוד על יישומו ואפילו הבנתו. שוב, כשלון קולוסלי בבניית קוד אתי.

מה שסעיף זה כנראה מנסה לעשות זה למנוע מרצה לנצל את ההרצאה כדי להרצות על דעותיו הפוליטיות במקום על חומר הלימוד. אבל במקום לקבוע ברורות מה אסור ומה מותר מבחינת התנהגות המרצים, הוא מעניק את הכוח לסטודנטים ומנוסח בצורה כה מרושלת שהוא מעניק להם כוח רב מאוד.

עוד הערה קטנה - בהמשך מבהיר הסעיף שדיון בצורה אקדמית ו"מכובדת" בנושא טעון פוליטית הוא דווקא תקין. אני חושב שבכך הוא דווקא עוקר את העוקץ מדבריו של יובל נוח הררי, למשל, שטוען שהוא יפר את הקוד האתי בכך שהוא ידון בנושאים כאלו. אולם, אותי מאוד מכעיס הרעיון הזה של לקבוע אתית שצריך להיות "מכובד". להיות מכובד זה נחמד, זה לא צריך להיות תנאי אתי.

עוד יותר מעצבן זה הצורה שבה הקוד מנסח זאת, "הצגה מקצועית ומכובדת של הטיעונים לכאן ולכאן". אין ולא צריכה להיות שום בעיה אתית לדון בצורה מקצועית ולא מכובדת או מכבדת בלמה כדור הארץ אינו שטוח, או למה הוא נוצר לפני מיליארדי שנים, ובלי שתהיה חובה אתית על המרצה לכבד את הדעה הנגדית או להביא את הטיעונים בשמה. יש לדון תמיד בצורה מקצועית, כן, אבל זה בדיוק אומר לא לתת כבוד לתאוריות שאולי רווחות בציבור אבל שאין להן רגליים אקדמית, וחלוטין לא אומר שחובה להביא א הטיעונים "משני הצדדים" כאילו שיש איזושהי לגיטימיות לעמדה רק בגלל שהיא מקובלת, או לפחות שנויה-במחלוקת, בציבור. סעיפים מסוג זה הם סעיפים שבריאתנים מנסים להגניב לתוכניות הלימוד כדי ללמד את הבריאתנות לצד האבולוציה, כאילו אלו היו שתי תאוריות לגיטימיות מתחרות.  שוב, הקוד נותן משקל לדעת הציבור ובכך נותן להם כוח ומשרת אותם במקום לשרת את בעלי המקצוע עצמם, את הסגל האקדמי. בכך הוא כשלון קולוסלי באיך לבנות קוד אתי נכון.

אעיר גם שלמרות שקוד אתי זה אמור לשרת את "אם תרצו", יש בו בסעיף זה דווקא פסקה חשובה ליברלית, שמאחוריה אני יכול לעמוד: "מוסד להשכלה גבוהה... ינקוט בצעדים מעשיים כנגד כל פעילות פוליטית כזו הפוגעת בחופש הביטו או חופש היצירה של סטודנטים ואגרונים אחרים". אני אוסיף על כך שמאחר שפעילויות אם-תרצו פוגעות בחופש הביטוי של סטודנטים ומרצים, הרי שבהתאם לסעיף זה יש לנקוט בצעדים מעשיים כנגדם, כגון למשל לסגור את תאי הארגון. (היפרבולה, היפרבולה!)

לב הקוד: איסור מראית-עין של זהות פוליטית

סעיף (4) הוא לב הקוד: "מוסד להשכלה גבוהה... יינקוט צעדים מעשיים כנגד כל התנהגות היוצרת מראית-עין טבעית של הזדהות המוסד ... או הסגל האקדמי... עם פעילות פוליטית"

סעיף זה משמעותו היא שאסור לחלוטין לכל איש סגל להתבטא בכל נושא טעון פוליטית. האמת שאני לא חושב שזה מה שאסא כשר כיוון אליו, אבל זה מה שיצא לו כי הקוד מנוסח כל-כך גרוע. כי הקוד מעניק את הבחירה מה מותר ומה אסור לציבור, בהתאם למה ששרוי בדיון ציבורי, במקום לקבוע על ידי ולמען בעלי המקצוע עצמם (המרצים) מה הם רוצים לאפשר ומה לאסור. השימוש במונחים פסאודו-משפטיים כגון "מראית עין טבעית" רק יגביר את המשפטיזציה סביב הקוד הזה, אם חלילה יאומץ.

האמת, שגם לא ברור לי איך אפשר לדרוש בישראל ממוסד שלא להיות מזוהה פוליטית, בייחוד על פי ההגדרות של אסא כשר. האם הוא יכול לומר לי בכנות שיש פעילות כלשהיא של אוניברסיטת אריאל שאינה מזוהה פוליטית? עצם קיומה שרוי במחלוקת ציבורית. גם הדת היהודית, למקרה שאסא כשר לא שם לב, שרויה במחלוקת, אז האם צריך לפרק את אוניברסיטת בר-אילן כי היא מזוהה-פוליטית, על פי הגדרותיו המוזרות? [אהם, לא, לפחות לא מסיבה זו.]

היבטים אלו לא מדאיגים את כשר ולא היו בראשו כי הדינמיקה של מימוש הקוד תהיה כזו שהם לא יעלו. מה שיעלה יהיה רדיפה לא של עמדות טעונות-פוליטית או שרויות במחלוקת באופן כללי, אלא תקיפה של עמדות פוליטיות מאוד-מסוימות, של השמאל. הקוד האתי הזה, אם ייתקבל, לא יישמש לניקוי האקדמיה מכל עמדה ציבורית (מעשה נורא בפני עצמו), כפי שהוא טוען על-פניו, אלא לניקויה מנקיטת עמדה שמאלנית.

מנגנון פיקוח פנימי

אני רוצה לציין כי שמעתי על הקוד הזה שהמדינה תאכוף אותו, אך לזכותו כשר אומר בפירוש שרק מוסדות המוסד הם שיאכפו אותו. זה דווקא בסדר.

"יחידות אקדמאיות" סובלות הכי הרבה

בפרק ב (יש רק שלושה פרקים, זה כבר נגמר) כשר מתחיל בלהחליט בשביל המוסדות האקדמיים ש"יחידה אקדמית" תעסוק במחקר רק בדיסציפלינה שלה, ואיך לעשות זאת. היא חייבת לקיים את "המתודולוגיה המקובלת בקהילה האקדמית הבינלאומית של הדיסציפלינה". נראה לי שזה מכוון כנגד חוגים כגון לימודי מגדר, כדי להכריח אותם לקבל נורמות מתודולוגיות מדעיות. רק שדוגמה זו רק מראה כמה כלל זה הוא לא רק דרקוני (תן למוסדות חופש לקבוע בעצמם איך ומה לחקור!) אלא גם נואל - הרי בדיוק חוגים אלו יוכלו להצדיק את המתודולוגיות הכושלות שלהם על ידי הסתמכות על הקוד הזה. הקוד הזה למעשה יגן עליהם מפני דרישת האוניברסיטה, אם תהיה כזו, לשפר את המתודולוגיה שלהם.

כשר קובע גם שהיחידה האקדמית תציג מגוון רחב של נושאים וזרמים בדיסציפלינה, וחובה על יחידות שלא עושות זאת להציג מעין אות-קלון, הודעת אזהרה, שהן מציגות את הדברים רק מתוך זרם צר באקדמיה. כי כנראה שהציבור צריך לדעת שהיחידה האקדמית הקודמת שלי עסקה אמנם בתרמודינמיקה קוונטית אבל רק מנקודת מבט של דינמיקה של מערכות פתוחות, ולא מנקודות המבט של גישות כגון טיפיקליות או הדרוויניזם הקוונטי. נו באמת. התמחות היא לחם חוקו של כל מרצה, חוג, ו"יחידה אקדמית". זה לגיטימי לדרוש, ככלל אתי, שההוראה תדבר גם על זרמים אחרים במחקר כדי לתת לסטודנטים אופק רחב יותר, אבל אות-הקלון שמנסה כשר להדביק על לימוד של נושאים מצומצמים הוא מגוחך.

עוד יותר בעייתית היא הדרישה שהיחידה תנקט "בצעדים ברורים" כנגד מראית-עין (רק מראית-עין!) של העדפת מבחר צר בשל "שיקולים הקשורים בפעילות פוליטית של חברי הסגל האקדמי של היחידה". וואללה. אז אם נגיד חברי היחידה מתנגדים לסחר בנשים ולכן עושים שיעור בלימודי מגדר בו הם מדברים על הנושא, אז אסור להם לעשות את זה כי זה מונע "רק [מ]שיקולים הקשורים בפעילות פוליטית" שלהם? הפעילות הפוליטית והאקדמית לעתים קרובות "קשורות" זו לזו, ואין בכך שום פסול אתית, כל עוד הפעילות האקדמית היא בסטנדרטים אקדמיים.

נושא זה חוזר על עצמו בסעיף 4 (כינוסים), 5 (פרסומים), 6 (קליניקות) ועוד. כשר באופן למשל כופה על האקדמיה לקיים כינוסים\פרסומים\קליניקות רק "במגוון רחב של נושאים וזרמים של הדיסציפלינה" (ומה אם המכון רוצה לקדם טכניקה קלינית מסוימת, או נושא או זרם מסוים? זה אסור, מסתבר.), או לחלופין לשאת אות קלון. ושוב גם חוזר כשר לרעיון שאם הכינוס "מתפרש באופן טבעי כפעילות פוליטית" אז הוא אסור - שוב, למרצים אסור לדבר בנושאים שיש בהם דיון ציבורי, אסור לאקדמיה להביע דעה בנושאים בדיון ציבורי. לפחות לא בלי אות קלון.

נושא זה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. ושוב. למשל, סעיף 8 קובע כי "יחידה אקדמית... ותנקוט בצעדים מעשיים כנגד כל התנהלות היוצרת מראית-עין טבעית של הזדהות ... הסגל האקדמי שלה עם פעילות פוליטית". זה כמובן לחלוטין בלתי אפשרי, לא תוך כדי מתן אפשרות לסגל האקדמי להתבטא באופן כלשהו, אי פעם, בנושא השרוי במחלוקת ציבורית (כגון, למשל, האם יש אלוהים, או האם לקיים מוסד אקדמי בשטחים זה בר-הצדקה).

ההגבלות המטיל החוק על היחידות האקדמאיות הן ההגבלות הדרקוניות ביותר שלו, שלחלוטין אי אפשר לקיימן בלי לסתום את הפה לחלוטין לאקדמיה.

מינויים אקדמאיים חייבים להיות לא-פוליטיים, ולכן פוליטיים

סעיף 3 מדבר על מינויים אקדמיים, ומתחיל דווקא טוב מאוד - בפירוט של השיקולים הרלוונטיים לבחירת וקידום מועמד (יכולת מחקר, פרסום, הוראה, ואיך אלו משתלבים במחקר והוראה ביחידה האקדמית). הוא בפירוש מזהיר לא לתת משקל לשיקולים של פעילות פוליטית; אני מסכים.

ואז הוא מיד סותר את עצמו, כשהוא אומר ש"היחידה האקדמית תיזהר אף מפני החשש שמינוי אקדמי חדש יתפרש באופן טבעי כנגוע בשיקולים של קירבה פוליטית". איך אפשר לעשות את זה, בלי לתת לשיקולים של פעילות פוליטית להשפיע על בחירת המועמד? אי אפשר. הקוד סותר את עצמו, מה שרק יוביל לוויכוחים ובעיות. ושוב, כמובן, השיקול של "מראית העין" נכנס, ובכך נותן כוח להמון במקום לתת לבעלי המקצוע להחליט בינם-לבין-עצמם מה נכון לעשות ומה לא.

העיקר בהוראה דווקא בסדר

הסעיף שאמור להיות העיקרי בקוד הוא סעיף 2 בפרק ג, הוראה בכיתה, שם אומר כשר שמרצה "לא ירשה לעצמו לסטות מן הסילבוס ... לא לשם פעילות פוליטית ולא לשם הטפה דומה, מעבר לסטייה רגעית של מה בכך. סטייה משמעותית, לשם פעילות פוליטית או הטפה דומה, היא בלתי ראויה..."

אני מסכים לכך. המרצה צריך בגדול ללמד את החומר שבסילבוס, ואין לבזבז את זמן השיעור על דברים אחרים. זה לא קשור כל-כך לפעילות פוליטית, אגב; גם אסור למרצה לעסוק בהרחבה בחיבתו לגינון ושתילי הפטוניה שלו. חובתו כלפי התלמידים היא ללמד אותם את החומר, ובזבוז זמן רב (מעבר ל"סטייה רגעית של מה בכך") על דברים אחרים אינה נאמנה לחובה אתית זאת. מסכים.

אגב, סעיף 4 (היחס לסטודנטים) מראה שוב את הגישה המוזרה של אסא כשר לשרת את הסטודנטים במקום את המרצים שלהם הקוד מיועד-לכאורה. הקוד קובע כי מרצה "יכבד את רצונם של הסטודנטים בכיתה שלו להרחיב את ההיכרות שלהם עם נושאים, מתודות ואסכולות". ואללה, והנה אני חשבתי שהוא צריך ללמד אותם את מה שנראה לו ולראש החוג וכדומה שחשוב, ולכן שמו אותו בסילבוס, במקום את מה שנראה לסטודנטים כחשוב.

שפיטות הסגל האקדמי בפני הסטודנטים ניכרת בציטוט הבא: "חבר הסגל האקדמי יכבר את בקשתו של סטודנט להבהיר את הקשר בין דבריו בכיתה, שיצרו בסטודנט מראית-עין של פעילות פוליטית, ובין [סיק]דיסציפלינה של היחידה והסילבוס של הקורס. חבר הסגל האקדמי יעשה זאת באופן ענייני, מפורט ומנומס או יודה בטעותו".

הפסקה האחרונה מראה כמה הטקסט הזה מעוות, ולא נועד לשרת את המרצים אלא קבוצות לחץ אחרות. קוד אתי אמיתי, שנועד לשרת את בעלי המקצוע, היה פשוט קובע שיש ללמד את חומר הלימוד במקום להשפיט את המרצה בצורה כזו.

חובת ההצהרה המוזרה

יש עוד סעיפים בקוד, אך הנושא הבעייתי העיקרי שחוזר הוא נושא ההזדהות. נראה שכשר חושב שחובה על כל פרופסור ללכת עם שלט שאומר "אני לא מייצג את המוסד האקדמי שלי". זה האמת יותר מסורבל מכל דבר אחר, ובפועל דרישה כזו תיצור רק פתח להאשמות-סלקטיביות בהפרת הקוד האתי.

כך למשל הקוד אומר שחבר סגל יכול להשתתף בהפכנה בקמפוס רק אם פעילות זו "לא תתפרש באופן טבעי בתור הזדהות של... [בין השאר] הסגל האקדמי ... עם פעילות פוליטית". מה?! איך אתה יכול להשתתף בהפגנה בלי שזה ייתפרש כתמיכה פוליטית בה? זהו סעיף מנוסח-ברישול שמנסה למעשה פשוט להקשות על כל פעילות פוליטית של חברי הסגל, באצטלא של שמירה על נייטרליות של המסד האקדמי.

(כדרך אגב, בסעיף 11 הקוד אומר שאסור לתמוך בחרם אקדמי. לא ברור לי מה דעתי על כך, אבל מוזר לי שזה לא עשה כותרות גדולות יותר.)

בדומה לכך, כתוב בקוד כי "חבר הסגל האקדמי ישמור על הבחנה חדה וברורה בין עצמו לבין המוסד להשכלה גבוהה". נראה שמה שכשר מכוון אליו זה שוב הקטע של ההזדהות, כי הוא כותב בפסקה הבאה שאם חבר הסגל מזכיר את שם המוסד הוא צריך לציין "באופן בולט" שפעילות זו אינה מייצגת את המוסד. למה חבר סגל אקדמאי צריך לציין שדעותיו לא בהכרח מייצגות את דעת המוסד שלו, ואילו פועל מפעל לא צריך לציין שדעותיו לא מייצגות את דעת המפעל שהוא מועסק בו? לאסא פתרונים. בפועל, זה נראה לי רק כלל שישמש למצוא אשמים-בדיעבד בהפרת הקוד האתי.

אגב, קטע מבדר הוא שפסקה זו אומרת גם ש"לפיכך, חבר הסגל האקדמי במוסד להשכלה גבוהה לא ישתמש בנייר המכתבים של אותו מוסד במסגרת הפעילות הפוליטית שלו". שזה בדיוק מה שאסא כשר עשה - המכתב שהוא שלח לבנט נושא בראשו את שם המוסד האקדמי שלו, וזאת למרות שפעילותו של אסא כשר בבירור נמצאת במחלוקת ודיון ציבוריים. לא רק זאת, אסא כשר גם לא הבהיר מייד ובבירור במכתב שלו שדעותיו אינן משקפות את דעות עמיתיו או את דעת המוסד שלו. אסא כשר מפר את הקוד האתי שלו עצמו. וזה פשוט כי הדרישה הזו לדיסקליימר היא דרישה דרקונית שאינה סבירה, אז הוא מראש אפילו לא באמת חשב ליישם אותה. ככה לא מדברים אנשים, דרישות כאלו הן דרישות דרקוניות שלא ימולאו וישמשו רק לסחיטה ואיומים.

סוף דבר

הקוד נגמר בעיקר, בציטוט נוסף (לא ברור לי מאיפה): ""לכן, [חברי הסגל האקדמי במוסד להשכלה גבוהה,] תמיד עליהם להיות מדויקים, לגלות איפוק מתאים, לבטא כבוד לדעותיהם של אחרים, ולעשות כל מאמץ להבהיר שהם אינם מתבטאים בשם מוסדותיהם"".

אחת מהרעות החולות של קודים אתאיים היא שהם מנסים לכפות על אנשים יותר מהדרוש. כותביהם לא עומדים בפיתוי להכניס כמה קודי מוסר "כלליים" ולכפות את המוסר האישי שלהם, במקום להתמקד במה שחשוב לארגון או למקצוע. אין שום סיבה בעולם לדרוש מהפרופסורים להיות תמיד מנומסים ומאופקים, לגלות כבוד לכל דעה, וכדומה. זו דרישה פוריטנית והרסנית, שאם היינו מקבלים אותה היינו מאבדים הרבה חברי אקדמיה מעולים.

אך זהו רק ספיח לשורה התחתונה של הקוד, שהיא מילולית השורה האחרונה בו - על חברי הסגל תמיד לעשות כל מאמץ להבהיר שהם אינם מתבטאים בשם מוסדותיהם. נראה שלשם בעיקר כיוון כשר, כעיקר הקוד. וזו דרישה מתמיהה מאוד. לא רק שהיא אינה אנושית (אינך יכול ללכת כל הזמן עם שלט שאומר שדעותיך הן אינן דעות המוסד שלך), אלא שגם אם תתקבל היא הרי לא תשיג דבר מעבר להצהרות דיסקליימר אלו. ומה נשיג בכך? כלום. זה שטותי.

במקום לבנות קוד אתי שישרת את הסגל, אסא כשר בנה קוד אתי שיכפה על הסגל אי-פעילות פוליטית. קוד שכפי שהוא כתוב הוא עמום, סותר את עצמו, בלתי ניתן ליישום, ולעתים קרובות לא-מועיל ואף מזיק. קוד שאם ייושם לא יחול על מקרים בולטים של הפרתו, כגון קיום אוניברסיטת אריאל ובר-אילן, אלא יישתמשו בו להטלת מורא על השמאל והשתקתו באקדמיה.

לאמיתו של דבר, זהו אינו קוד אתי. זהו לא קוד שבא למסד עבור חברי המקצוע איך להתנהג, אלא מסמך שמכוון לתת לציבור ולסטודנטים את הכוח להכריע איך הסגל האקדמי יתנהג.

למה אני לא שמאלני

כששואלים אותי אם אני שמאלני או ימני, אני לרוב אומר "שמאלני". אבל האמת היא שאני יותר מרכז. אני מכבד מאוד את מנהיגי השמאל, הרבה יותר מאת מנהיגי הימין, כולל את זהבה גלאון. אבל יש הרבה דברים שבהם אני יותר בימין.

הנה דוגמה קטנה ללמה אני לא באמת בשמאל: בפוסט שהיא פרסמה בפייסבוק זהבה גלאון כתבה

השבוע הגשתי הצעת חוק שתשנה את פני הדמוקרטיה בישראל - די לוועדות מסדרות, מועצות חכמים וקבלני קולות. הצעת החוק הזו נותנת לכל אזרחי ישראל את הכוח להחליט מי יהיו חברי הכנסת שלהם, בכל המפלגות, והם כולם ייבחרו בשיטת הפריימריז הפתוחים, שהיא הדמוקרטית ביותר מכולן.

(לפרטים, ראו כאן).

יש בשמאל נטייה מעצבנת להגיד לאנשים אחרים מה לעשות. זה שגלאון חושבת שזה טוב לבחור בשיטת פריימריז פתוחים, לא אומר שזה מה שאחרים חושבים. ואת יודעת מה דמוקרטי, גלאון? לתת להם להחליט. זכותם לבחור במפלגות שבוחרות את נציגיהן בפריימריז פתוחים, או סגורים, או שהן מפלגות-של-איש-אחד שעל פיו יישק דבר, או מה שהם יירצו. אם לבוחר חשוב שיהיו פריימריס פתוחים, המפלגות יקיימו זאת. ואם הבוחר יעדיף, נאמר, את "מפלגת יאיר לפיד" - נצטרך לכבד את רצונו. זה דמוקרטי.

עוד דבר שמעצבן אותי בסיפור הזה זה שנראה שגלאון מציעה הצעות חוק מתוך אידאולוגיה, במקום לשקול את העניין מדעית. לאידאולוגיה יש מקום חשוב - לקבוע את היעד שיש לשאוף אליו. אבל היא לא יכולה לקבוע איך אפשר להגיע אליו. אני די בטוח שגלאון לא שאלה מומחים למדעי-המדינה איך למנוע "וועדות מסדרות, מועצות חכמים וקבלני קולות" - ולו בגלל שאלו וודאי היו מספרים לה על העיוותים הלא-פחותים-מכך שיוצרת שיטת הפריימריס הפתוחים. במקום לבדוק עם המומחים איך להשיג את היעדים, נראה שהיא שולפת תוכניות אידאולוגיות מהבטן.

מקרים שכאלו גורמים לי להיות שמח שהמפלגה שלי [היא "שלי" כי אני כמעט החבר היחיד בה; אפשר לספור את חבריה על יד אחת, נראה לי], מפלגת "אור", מאדירה בראש ובראשונה את החופש. זה לא כל הסיפור, כמובן, יש סייגים לחופש (כגון שווין), אבל עדיין - הנטייה הבסיסית של "אור" היא לתת לאנשים לעשות מה שהם רוצים, במקום לכפות עליהם בכוח דברים.

מצד שני, באותו יום ממש כתב ראש המפלגה שלי, ירון ידען, פוסט נגד האוניברסיטה העברית שכן היא "אסרה" על השמעת ההמנון. [לא דובים ולא יער - זו סתם השמצה ימנית.] נו, מה אגיד, גם אצלנו יש מה לשפר.