נניח שהדתיים צודקים – חלק ב

הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש", והרשומה שלהלן פורסמה לראשונה ב"חופש" (בגרסה קודמת).

בחלק א ליאור הסביר את הבעייתיות של הטיעון כטיעון רציונלי. חלק ב מתרכז ביסוד האמוציונלי, הלא-רציונלי, של הטיעון.

---

בקשר לרגש הפחד, ואולי אפילו רגש הנחמה החמים שחש האדם המאמין, המשכך את פחדיו מן המוות בעזרת אותו אופיום להמונים, כל שאני יכול לקוות הוא שתבין, שמידת הנחמה או הרגשת המשמעות שמספקת דת כלשהי אינה מהווה שום תימוכין לנכונותה.

מחזירים בתשובה, כמו אמנון יצחק למשל, פונים בהרצאותיהם לכיוון הרגשי באופן מופגן, ואינם בוחלים במיני הפחדות שונות, כמו למשל גוג ומגוג מתקרב, הצל את נשמתך. הפחדות מאש הגיהינום ועוד. אינני מזלזל בהרגשה זו. זה באמת מפחיד. אבל זה מה שזה - הפחדות ותו לא - בסך הכול זו עוד שיטה של מניפולציה רגשית. הוא פונה אל הפחד של המאזינים, ואולי דווקא בגלל זה הוא מסוכן פי כמה מכל אותם המחזירים-בתשובה, המנסים לפנות אל ההיגיון. בקרב שבין הגיון למול הגיון - מי שצודק הוא זה שינצח, והתשובה מי יהיה האדם הזה היא פשוטה, בהנחה ויש לו מספיק כלים כדי להתמודד למול שפע הטיעונים הגזורים מאינספור תחומים. אבל מה קורה בקרב שבין הפחדה למול רגש?

עד כה לא מצאתי אדם שהגדיר את הדבר בצורה טובה יותר מהפילוסוף היהודי, ענק הרוח, ברוך שפינוזה (1):

ברוך שפינוזה

"אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת שווא. אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טובות המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד מאוד להאמין לכל דבר. וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך...ולפי שכך הם פני הדברים, אנו רואים בראש ובראשונה, כי הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים, וקוראים לתבונה-עיוורת ולחכמת אנוש הבל. לעומת זאת הם מאמינים, כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובות אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאווילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית.

הנה עד איזו מדרגה של טירוף-דעת מביא הפחד את בני האדם. נמצא שהסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד... בני אדם אינם נתפסים לאמונות תפלות אלא בשעה שהם שרויים בפחד; ושכל אותם הדברים שכיבדו לפנים מתוך יראת שווא אינם אלא יצירי הדמיון, הזיות רוח נכאה וחרדה; ואחרון אחרון, ששלטונם של החוזים על ההמון גדל ביותר בעתות הצרה הקשות ביותר למדינה...

עוד יוצא מזה, כי אמונת שווא מן המוכרח הוא שתהיה שונה ומשתנית ביותר ולא יציבה, ככל תעתועי הרוח והתפרצויות השיגעון... וברור מן האמור כי אין לך דבר השולט בהמון ביתר יעילות מאשר אמונה תפלה; ומכאן שניתן בנקל להניע את ההמון באמתלה של דת...כדי שילחמו על עבדותם כאילו הייתה תשועתם... ושיא העוול הוא, שדווקא אלה הבזים לתבונה מכל וכל ודוחים את השכל בטענה שהוא נפסד מטבעו, הם הם הנחשבים בעלי אור אלוהי...לא זו בלבד שמזלזלים באור הטבעי אלא שרבים אף מנדים אותו בתור המקור של פריקת עול שמים; כי דברי כזבים מעשי אדם נחשבים כלקח אלוהים; כי פתיות נחשבת כאמונה... הלא ידעתי בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משנתקבלו על הלב במסווה של יראת שמיים, ועוד ידעתי כי ממש כשם שאי אפשר לעקור מלב ההמון את הפחד, כך אי אפשר לעקור מלבו אמונת שווא. ואף זאת ידעתי, כי עקיבות ההמון אינה אלא עקשנות, ולא התבונה מכוונת אותו כי אם קנאות דוחפתו, לשבח או לגנות. לכן אין אני מזמין את ההמון ואת כל הלוקים באותן הפעלויות שלוקה בהן ההמון, שיקראו את דברי אלה."

(ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני – הקדמה).

כאן באה מצדי אליך הקורא קריאה להעדפת התבונה על הרגש. בחן את הדברים בצורה רציונלית ככל שתוכל. בקש נתונים, בקש ראיות, בחן את מושא האמונה ללא חשש, בחן את שורשי האמונה בכלל ואת האמונה בעולם הבא/גן עדן/גיהנום בפרט. תוכל לעשות זאת בתשובה שנתתי בעבר בפורום תפוז: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=570&MessageId=133181415

ואת הודעת ההמשך שלה כאן: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=570&MessageId=133181752

ראה כמה גלגולים ושינויים עברו על אמונות אלו במשך השנים. מושג העולם הבא וגן העדן הלך והשתנה במהלך השנים בצורה מטורפת ממש, וכל הערה שנייה של חז"ל בנושא סותרת הערה אחרת שלהם. וכשאתה יודע את כל זה, האם באמת נשארת לך סיבה רציונלית לפחוד?

אגב, אני מציע לך ללכת לסניף "צומת ספרים" הקרוב לביתך ולהזמין ב-25 ש"ח את הספר "ציידי הנפשות" של צופיה ודן מלר. תמצא שם פרק רחב מאוד שדן בדיוק בנושא הזה - הפחד, והשימוש שעושים בו לרעה (עמ' 101 בספר), ובאותה המידה אתה יכול להתחיל ולקרוא ישר מאותו קטע, בלי שזה יפגע לך ברצף הקריאה. תמצא בספר הזה עוד חומר מעניין רב.

הסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד....בני אדם אינם נתפסים לאמונות תפלות אלא בשעה שהם שרויים בפחד (ברוך שפינוזה)

בברכת חופש מפחדים ואמונות תפלות

ליאור הלפרין

---

(1) (1)   דבריו של ברוך שפינוזה הם מתוך ההקדמה לספרו "מאמר תיאולוגי מדיני", ראה בספר אחרים/ברוך שפינוזה, שלמה מימון, מאת ימימה חובב, בסדרת עם הספר - במסגרת 'להחזיר את העם לספר', הוצאת ידיעות אחרונות. המאמר ראה אור גם בירחון "נקודה", ינואר 2009 

שינוי דת הוא תהליך רב דורי

הגעתי בדרך-לא-דרך לאתר של פורום פיו, ושם מצאתי את אחת ההמחשות היפות ביותר שראיתי לשינוי הדתי שעובר על אמריקה:

הגרף מראה את אחוז האנשים שמשויכים דתית (לקבוצה כלשהי), ואיך הוא משתנה עם השנים. אבל מה שחשוב זה שהוא לא מראה סתם ממוצעים עבור כלל האוכלוסייה, אלא מחלק אותה על פי דורות. זה מראה יפה שהירידה באחוז הלא-משויכים דתית לא נובעת מכך שאנשים מחכימים ככול שהם מתבגרים ונוטשים את הדת, ולהפך - אנשים גם לא נעשים דתיים יותר ככול שהם מתבגרים, בניגוד למיתוס.  מה שקורה הוא שבכל דור ודור יותר אנשים נוטשים את הדת הממוסדת כבר בגיל צעיר, ואחוזם באותו שנתון לא משתנה עם השנים. זה נובע מכך שבניהם של חסרי-הדת כמעט לעולם לא יאמצו את הדת, אך בכל דור מתווספים עוד מתי מעט אנשים שמאסו בדת הוריהם.

ניתן גם לראות מתוך הגרף שלמרות שקצב השינוי הוא די מהיר, זה תהליך שנמשך על פני הרבה דורות, לא זבנג וגמרנו.

גרפים כגון אלו תמיד חוזרים בכל החברות המערביות. אין נתונים מקבילים בישראל, אבל אני משער שהנתונים יהיו דומים בקרב הציבור היהודי, מלבד בתת-ציבור אחד - החרדים. ככול כת, החרדים מגינים היטב על הנוער שלהם, ולכן אם יהיה אפקט כזה הוא יהיה קטן. חרדים בוגרים יכולים יותר להגיע למקורות ידע חלופיים, אבל דעותיהם כבר קבועות ורק יחידי סגולה ישכילו לשנות אותן לנוכח המציאות. ורק יחידי סגולה מהם יצליחו גם לברוח מהכת שכולאת אותם בכלוב החברתי.

לראשונה בתולדותיה, הספרייה הלאומית מפרידה בין ספרדים לאשכנזים

לראשונה בתולדותיה, הספרייה הלאומית מפרידה בין ספרדים ואשכנזים. גדרי הגזענות מגיעים גם לספרייה הלאומית בגבעת רם בירושלים, כשתערוכה חדשה שמוצגת במקום, תוצג בחלקה בהפרדה לאשכנזים בלבד.

התערוכה עוסקת בראשית תנועת החסידות, במלאת 250 שנה לפטירתו של הבעל שם טוב ו-200 שנים לפטירת נינו, הרבי מברסלב. הפריט שמושך את תשומת הלב העיקרית בתערוכה, הוא מכתב בכתב ידו של הרבי מברסלב, שאותו כתב לבתו, אדל, שלושה חודשים וחצי לפני מותו. המכתב נמצא על ידי אוצרת התערוכה ד"ר אסתר ליבס, והוא עוסק בענייני חול - הרבי מבקש מבתו לגבות עבורו חובות.

המכתב הלא מוכר מושך תשומת לב רבה במגזר הליטאי, ומנהלי הספרייה קיבלו פניות רבות מליטאים, המבקשים לראות את התערוכה, אך הדבר נבצר מהם בשל הסכנה של עירוב עם ספרדג'וקים. לאחר דיונים, הוחלט בספרייה להיענות לבקשה: התערוכה תיפתח לציבור הליטאי, בהפרדה, רק לאחר שעות הפעילות של הספרייה.

לכאורה קל לתקוף את הספרייה ואת הביקורת ניתן לנסח במהירות: "מעוז הנאורות שנכנע לתכתיבים קלריקאליים חשוכים". אבל במחשבה שנייה, אפשר לראות בהחלטה הזאת גם צעד של התחשבות בקהילה גדולה, הרלוונטית למוסד כמו הספרייה, שהיא אחד האתרים היחידים באוניברסיטה, שליטאים מגיעים אליו לכל אורך השנה.

"מדובר אמנם בהחלטה לא שגרתית, אך בהחלט מתבקשת", אומרת יועצת התקשורת של הספרייה, ורד ליון-ירושלמי. "לא סביר שציבור כה גדול, לא יוכל לבקר בתערוכה. ההחלטה אינה פוגעת בציבור הקוראים והלומדים בספרייה, אך יש בה אמירה של כבוד, סובלנות והתחשבות בגזענות של קבוצה גדולה מאוד בישראל".

 הבהרה: להד"ם. לא היו דברים מעולם. הספרייה הלאומית מפלה על בסיס מין, לא גזע. אז הכל בסדר, נכון?

נניח שהדתיים צודקים – חלק א

הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש". 

ביהדות המוקדמת לא היה שכר ועונש בעולם הבא. לכן אין אזכור של העולם הבא במקרא, אלא כל השכר והעונש הוא בעולם הזה (גם אם בדורות הבאים), ובספר קהלת כתוב במפורש "..המתים אינם יודעים מאומה, ואין-עוד להם שכר כי נשכח, זכרם” (קהלת פרק ט פסוק ה). הגיהנום כנראה הגיע ליהדות בהשפעת הדת הזורואסטרית, החל מתקופת גלות בבל (597-538 לפנה”ס). זו המצאה גאונית, המשרה פחד וציות על המאמינים ותורמת רבות לשרידת הדת.

כך יוצא שגם חילונים, או דתיים לייט, נתפסים לעתים בפחד מפני המחשבה - “מה אם באמת יש גיהנום? לא כדאי לקיים את מצוות הדת, שמא הדתיים צודקים?” אז זהו, שלא. להלן ההסבר של ליאור הלפרין, שמראה בדיוק מדוע הטיעון הזה לא תופס. התוכן פורסם לראשונה ב"חופש" (בגרסה קודמת), וכדי שלא ייצא ארוך מדי אני חילקתי את הנאמר לשני חלקים – החלק הזה, הראשון, עוסק בהפרכת הטיעון מבחינה אינטלקטואלית.

---

הנקודה מזכירה לי את טיעון "ההימור של פסקל". מתחילים בפחד מפני עונש, ומיד אחר כך נשאלת השאלה "אז מה בעצם יש להפסיד?". אסביר מעט מהו אותו "הימור":

המתמטיקאי בלייז פסקל (Blaise Pascal) העלה את הסברה, שגם אם הסיכויים שאלוהים אינו קיים גדולים מאוד, יש א-סימטריה גדולה עוד יותר כשחושבים על חומרתו של העונש, אם יתברר שהניחוש שגוי. עדיף שתאמינו באלוהים, כך אליבא דפסקל, כי אם הצדק אתכם יש סיכוי שתזכו באושר לנצח נצחים, ואם טעיתם, ממילא זה לא משנה. לעומת זאת, אם לא תאמינו באלוהים ויתברר שטעיתם תהיו ארורים בגיהינום לנצח, ואם תימצאו צודקים, זה לא ישנה דבר. על פניו ההחלטה היא לכאורה ברורה: האמינו באלוהים. 

  בלייז פסקל

יש משהו מוזר בעליל בטיעון זה. אמונה אינה משהו שאפשר להחליט עליו כמדיניות פעולה. לכל הפחות זה לא משהו שאני יכול להחליט כפעולה של רצון. אני יכול להחליט למשל ללכת לבית הכנסת, ולדקלם את 13 הפסוקים של חסידי חב"ד, ואני יכול להחליט להישבע על ערימת ספרי תנ"ך שאני מאמין לכל מילה שכתובה בהם. אבל שום דבר מכל אלה לא יגרום לי להאמין באמת אם איני מאמין. ההימור של פסקל יכול לשמש - אם בכלל - טיעון בזכות העמדת פנים של אמונה באלוהים. לא כל כך נחמד לחשוב על זה במונח זה, נכון? מוטב שאותו אלוהים שאתה מתנהג כאילו אתה מאמין בו לא יהיה הטיפוס של האל הכול-יודע, כי הוא יגלה מיד את העמדת הפנים שלך.

אבל למה בכלל אנחנו מקבלים בנכונות שכזאת את הרעיון, שהדבר היחיד שצריך לעשות, אם מבקשים לרַצות את אלוהים, הוא "להאמין" בו? מה כל כך מיוחד במעשה האמונה? האם אין זה סביר באותה מידה שאלוהים יגמול על טוב לב, על נדיבות או התחשבות? או על כנות? ומה אם אלוהים הוא מדען, שבעיניו חיפוש כן של האמת הוא המידה הנעלה ביותר? לאמתו של דבר, האם המתכנן של היקום אינו חייב להיות מדען?

ברטרנד ראסל (Bertrand Russell) נשאל מה יעשה לאחר מותו אם ימצא את עצמו עומד נוכח אלוהים התובע לדעת מדוע הוא (ראסל) לא האמין בו. "אין מספיק ראיות, אלוהים, אין מספיק ראיות", הייתה התשובה שנתן. האם לא ייתכן שאלוהים יכבד את ראסל על הספקנות האמיצה שלו הרבה יותר מכפי שיכבד את פסקל על ההימור הפחדני שלו? האם היית מתערב על כך שאלוהים יעריך אמונה שפוברקה במרמה על פני ספקנות כנה? או אפילו אמונה כנה על פניה?

 

ברטרנד ראסל

וכאן אנו חורגים לסוגיה אחרת. מה יקרה אם יתברר לך, שהאלוהים שיפגוש אותך במותך הוא בעל - אל הסופות והסערות הכנעני, ונניח שבעל הוא קנאי בדיוק כפי שמספרים על יריבו הוותיק יהוה? האם לא עדיף היה לפסקל להמר על כך שאין שום אלוהים יותר מאשר על האלוהים הלא-נכון?(1). אתה, הקורא הישראלי, במקרה נולדת בקרבת דת היהדות, וספגת אותה מילדותך, ואתה יודע מה זה להיות אתאיסט כלפי מערכות אמונה אחרות כי אינך מוסלמי, אינך נוצרי ואינך הינדואיסט. מדוע אינך הינדואיסט? משום שבמקרה נולדת בישראל ולא בהודו. לו היית נולד בהודו היית הינדואיסט; לו היית נולד באיראן היית מוסלמי; לו היית נולד בדנמרק של תקופת הוויקינגים היית מאמין בווטן ובת'ור; לו היית נולד ביוון הקלסית היית מאמין בזאוס; לו היית נולד במרכז אפריקה היית מאמין בג'וג'ו הגדול של ההר. אין שום סיבה לבחור ספציפית את האל העברי-יהודי שלתוך החברה האוחזת בדתו נולדת, ולהחליט שכל זה מה שקיים. אם כל דת חושבת ומאמינה שהיא הדת הנכונה האחת והיחידה - מי מהן אפוא היא הנכונה באמת? התשובה שנצפה לקבל מכל אדם שיישאל את השאלה הזו תהיה אחת - "שלי" - אבל הרי תשובה זו לא תקדם אותנו לשום מקום. נכון?

כל אחד משתדל לחשוב שהאמונה שלו נעלה על כל האמונות האחרות, שאם לא כן לא יהיה הרבה טעם באמונתו. אבל אולי הגיע הזמן לקבל את העובדה הפשוטה, שכל הדתות שוות ערך הן, ולדתו של אף אדם אין ערך מיוחד ועדיף על האחרות. כולן תקפות (או שמא לא-תקיפות?) באותה מידה ממש. האם אין במספר הגדול של אלים ואלות פוטנציאלים שאפשר להמר עליהם כדי להפריך לחלוטין את ההיגיון של פסקל? 

כל אדם דתי שתדבר אתו יסביר לך שאמונה לבדה אינה מספיקה. אתה צריך גם לקיים את פולחני אותה דת ולשמור את מצוותיה ולהשקיע את מרצך וזמנך בשינון עקר של תורתה בחינת "והגית בו יומם ולילה". אתה צריך לנהל את כל חייך על פי הדרך שקובעת אותה דת החל מחיי האישות וכלה באיך לקשור את שרוכי הנעליים. אתה צריך לבטל את עצמך ואת שכלך ואת אישיותך ואת מחשבותיך ואת רצונותיך ולא לסור מתורתה ימין או שמאל, וכמו שכתוב בספר דברים יז יא ומביאו רש"י: "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו מראים בעינך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם".

אתה אולי חושב שבהתערבות זו שאתה מציע אין לך מה להפסיד, או כמאמר פסקל "אם תטעה זה לא ישנה דבר", אבל זה בהחלט ישנה, ועוד איך! כי בינתיים תפסיד את חייך עלי האדמה. מה אם תחייה חיים טובים יותר, מלאים יותר, אם תהמר על אי-קיומו וכך לא תבזבז את זמנך על עבודת האל והקרבת קרבנות לכבודו (ביטוי), על לחימה רדיפת השונה למענו וכו'? שהרי החיים שניתנו לנו הם מהות ידועה, ברורה וקיימת, בעוד 'אלוהים' נותר מאז נולד כרעיון ללא כל הוכחה מעשית-עובדתית. בהימור שאתה מציע אתה מוותר ביודעין על הדבר הבטוח למען דבר חסר כל בסיס פרט לאמונה.

חשוב על כל אלו, ובינתיים אני מציג בפניך כמה מאמרים מאתר 'חופש', בו אני חבר, הדנים בהימור תוך מתן הדגשים שונים. 

מאמר "הקזינו של החיים"http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/claims/casino.html

אינדקס טיעוני המחזירים בתשובה בסעיף "ההימור על האל"http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/index.html

בתשובות לטיעונים נוספים בסעיף "פסקל מכה שנית"http://www.hofesh.org.il/articles/god/claims2.html#Claim12

---

1. 
   
   דבריי לגבי ההימור של פסקל, ברטראנד ראסל והאל הכנעני בעל, מבוססים על הכתוב בספרו של ריצ'ארד דוקינס "יש אלוהים?", בפרק "ההימור של פסקל" מעמ' 155 והלאה.

קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: חלק 1 - הלכות נימוס

[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

מה הקשר בין איינשטיין ופגיעה ברגשות דתיים? אין קשר. אז למה דוקינס מדגיש את הפרק הראשון בספרו לשתי סוגיות אלו? לאלוהים, אם תסלחו לי על המליצה, פתרונים. אני אתעלם מבחירה מוזרה זו של דוקינס, ואקדיש רשומה זו דווקא לחלק השני של הפרק הראשון - הדיון בחסינות הדת מפני ביקורת.

דוקינס מבכה על כך שבחברה שלנו מקובל כי "האמונה הדתית פגיעה לעלבונות, ויש להגן עליה בקיר מגן עבה מהרגיל, של כבוד מסוג מיוחד לעצמו, שונה מן הכבוד שכל אדם אמור לגלות כלפי כל אדם אחר". כלומר, הוא מוחה על כך שהדת נתפסת כשונה מדעות אחרות, שאין להעביר עליה ביקורת ולעג כפי שעושים לאמונות בתחום הכלכלה, האומנות, המדע, וכדומה. כנגד, דוקינס מצטט באהדה את דברי המבקר אמריקאי ה. ל. מנקן: "עלינו לכבד את דתו של האחר, אבל רק באותו מובן ובאותה מידה שאנו מכבדים את התאוריה שלו שאשתו יפיפייה וילדיו חכמים". בפועל, למרות שדוקינס מצהיר שהוא לא יצא מגדרו כדי להעליב מישהו, בהחלט נראה שהוא מתאמץ כדי להציג את הדת כמגוחכת, ולהראות קבל עם ועדה את קלונה.

אך רוב רובו של חלק זה של הפרק מודגש לציון מספר רב של מקרים שבהם הדת זכתה למעמד מיוחד, או שרגשות הדתיים נפגעו. רוב הדוגמאות של דוקינס הם מארה"ב, ולכן פחות מרשימות לקורא הישראלי - ואולי גם פחות ידועות לו. אז החלטתי שכדאי למצוא חלופות ישראליות לנאמר.

דוקינס פותח בכך שקל יותר להשיג מעמד של סרבן מצפון בשל סיבות דתיות מאשר בשל סיבות מהותיות, רעיוניות. אין מקום בו זה יותר רלוונטי מבישראל. מספיק שתגיד שאתה לומד בעדה האורתודוקסית הנכונה, ומיד תקבל פטור משירות צבאי כדי לקיים את לימודי התורה. לימודי חול - תצטרך להשלים בזמנך הפנוי, אחרי הצבא. רק לימודי קודש ראויים לכך שיפטרו אותך משירות צבאי. גם "תלמיד" תורה הטיפש ביותר, ששבב תורה לא נכנס אל מוחו העמום, יקבל פטור, ואילו גאון הדור שעומד על סף פיתוח הבנה חדשה של המציאות או פתרון בעיה שהעסיקה מתמטיקאים מאות שנים יצטרך לשרת כמו כולם, כי הרי יש שוויון. סרבני מצפון אמיתיים, שלא מוכנים לשרת בצה"ל או בצבא בכלל, כגון יונתן בן-ארצי, משוחררים רק לאחר חודשי ושנות מאסר אם בכלל. אין כל מקבילה חילונית ל"תורתם אומנותם". שחרור נשים דתיות משירות קל אפילו יותר - הן צריכות רק לומר ש"הכרתן הדתית" אינה מאפשרת להן לשרת בצה"ל. שחרור נשים חילוניות משירות קשה כמעט בו-במידה כמו שירות בנים (מלבד נשים נשואות או בעלות ילדים - וזה כבר נושא אחר וסבוך יותר). בקיצור, האמונה בדת ה"נכונה" מאפשרת לבת לפטור את עצמה משירות צבאי כלל, ובן יכול לפטור את עצמו בשל לימודי אותה דת. זכויות היתר שהחברה - החילונית ברובה - נותנת לדת ה"נכונה" עולים בהרבה על אלו שדוקינס נדבר עליהן.

הדוגמה השנייה שדוקינס מעלה הוא הסירוב לקרוא לעימותים עימותים דתיים. בארץ הלא-מתורבתת שלנו זה פחות נפוץ, אבל גם לכך ניתן למצוא הקבלות - למשל בהפגנה האחרונה למען שלטון החוק ונגד הגזענות בעמנואל. מארגני ההפגנה - אגודות הסטודנטים - נזהרו מאוד שלא להצטייר כאנטי-חרדיים, ואמרו "חשוב לציין שמהות האירוע היא לא לצאת נגד החרדים, אלא לתמוך במערכת המשפט בפרט ובשלטון החוק והדמוקרטיה בכלל". זו, כמובן, היתממות - נכון שמהות האירוע היא שמירה על שלטון החוק והדמוקרטיה, אבל מי שמאיים עליהם הם החרדים ולכן לתמוך בדמוקרטיה זה  לצאת נגדם. אבל נוח יותר לאגודות הסטודנטים, שמכילות סטודנטים רבים שמכבדים את החרדים כיהודים ה"אמתיים" (שטות מוחלטת), ולכן לא רוצים "לצאת נגדם". כך מתעלמים מהעובדה הפשוטה שזו הכת החרדית, הדת החרדית-יהודית, שהיא באופן מהותי הבעיה פה - זו מסורת היהודית שמובילה את הכת החרדית לאנטי-דמוקרטיות וריבוי טבעי גבוה, ובכך מסכנת את הדמוקרטיה במדינת ישראל.

אני אדלג על שאר הדוגמאות, ואגיע ישירות לדוגמה השישית , שלה מקדיש דוקינס הכי הרבה מקום, והיא הדוגמה של הקריקטורות הדניות - כמה האסלאם אלים, ואין לפגוע ברגשותיו. אבל דוקינס יוצא במיוחד נגד ה""כבוד" ו-"הבנה" ל"עלבון" העמוק ול"פגיעה" ש"סבלו" המוסלמים". בהקשר זה יש לציין שגם בישראל פגיעה ברגשות הדת היא עבירה פלילית. חוק העונשין קובע (פרק ח - פגיעה בסדרי הממשל והחברה - סימן ז, סעיף 170 והלאה):

עלבון דת

170.[א/146]

ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים.

הפרעה לפולחן
[תיקון: תש"ם]

171.[א/147]

המפריע במזיד אסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי, או תוקף במזיד אדם הממלא תפקיד באסיפה כאמור או את אחד מבאיה, ואין בידו להוכיח צידוק או הצדק כדין, דינו – מאסר שלוש שנים.

כניסה ללא רשות למקום פולחן או קבורה

172.[א/148]

הנכנס שלא ברשות למקום פולחן או קבורה או למקום שיוחד לצרכי לוויית המת או לשמירת עצמותיו של מת, או נוהג במת שלא בכבוד, או גורם הפרעה לאנשים שנתקהלו ללוויית המת, והכל בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, או כשהוא יודע שהדבר עשוי לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, דינו – מאסר שלוש שנים.

פגיעה ברגשי דת
[תיקון: תשמ"ח]

173.[א/149]

העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שנה אחת:

(1)

מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים;

(2)

משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים.

פגיעה בבניני ציבור ובמצבות

174.[א/150]

ההורס, משמיד או מפיל בנין או מצבה שיוחדו לשימוש הציבור או לנוי או גורם להם נזק, דינו – מאסר שלוש שנים.

מתן הטבות כפיתוי להמרת דת
[תיקון: תשל"ח]

174א.

הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו – מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות.

קבלת הטבות תמורת המרת דת
[תיקון: תשל"ח]

174ב.

המקבל או מסכים לקבל כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת תמורת הבטחה להמיר דתו או לגרום לכך שאדם אחר ימיר דתו, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס 300,000 לירות.

כלומר, גם במדינת ישראל כנראה שאלוהים הוא מאוד רגיש וצריך שיגנו עליו, המסכן, והדת נורא שבירה ולא יכולה לעמוד בביקורת, חס-וחלילה. והעברת אדם על דתו - הרי זה פשע! העברתו על דעתו הקודמת בנוגע לאיך צריך לנהל את הכלכלה, או האם תורת האבולוציה הנכונה היא הדרגתית או לא - זה בסדר. אבל שישנה את דעתו בענייני דת?! תועבה. את זה אי אפשר להרשות.

בקיצור, למרות שיש באופן יחסי הרבה אתאיסטים בישראל, המצב בה גרוע יותר מאשר מה שמציג דוקינס. בעוד הקהל המערבי שדוקינס פונה אליו שכח, ברובו, מדוע אנשים דתיים חושבים שדתם חשובה כל-כך, הרי שבישראל עבור רבים הדת היא הזהות העצמית של החברים בה. בעוד במערב הדת אינה אלא רעיון או זהות חברתית, בישראל היא זהות עדתית ולאומית, היא משהו חי וגדול יותר מהאדם, שפגיעה בה היא כמו פגיעה במשפחתו או מדינתו. בעוד שבמערב חופש הביטוי מתרחב והכבוד לדת קטן,  בישראל חופש הדת והביטוי קטן בהתמדה ככול שגדל אחוז הדתיים, והדת מקבל יותר ויותר כבוד בלתי מוצדק.