1. תומר פריסקו
הפנה את תשומת ליבי לביקורת של
אבי לבקוביץ על ספר חדש, "זכרון ונשיה", מאת פרופ’ רחל אליאור. כפי שאומר לבקוביץ,
התורה שבעל פה היא המצאה מאוחרת שתיקנו חכמים החל מתקופת הזוגות, שחזרו ויסדו כביכול מסורות ישנות שלא היו מעולם, ... כשגם במישור הפוליטי וגם במישור הדתי נשקפת סכנה להגות הצדוקית, מצבה הופך אנוש עד לרמה שהיא נאנסת למלט מירושלים את כתבי הקודש שלה, מחשש שמא יישרפו. מה שעדיין לא היה כתוב, נכתב בחפזון ונקבר מיד, בכלי חרס במדבר יהודה. אולי, קיוו הצדוקים, כשוך הסערה יום אחד יהיה לכתבים האלה שימוש, כמו לדוגמה שחזור הפולחן המקורי לאחר שיישכח ח”ו. ... לאורך מאות עמודים פורשת פרופ’ אליאור את משנת הצדוקים המיסטית, משווה אותה לספרות המרכבה המקובלת וגוזרת מאחת לשניה - מה סילפו, מה השמיטו, מי גנב למי את מה ובעיקר למה.
בהחלט נשמע שווה קריאה. אולי אני אקנה אותו לדוד החרדי שלי.
2. יוסי גורביץ
הסב את תשומת ליבי למאמר של הארץ שמראה עלייה בהתגייסות הציבור הערבי. כך גורביץ,
כ-2,000 צעירים ערבים העזו השנה לצאת נגד גל ההתבדלות המשולב לתנועה האיסלמית ולתנועה הנאצריסטית, וביקשו לשרת שירות לאומי. המדינה דחתה אלף מהם. "מחסור בתקנים" הוא התירוץ הרשמי. משהו משונה מאד קורה כאן. ב-2005-2006 היו רק 240 מתנדבים כאלה; ב-2006-2007, 289; ב-2007-2008, זינוק חד, של יותר מ-100%, ל-628; השנה, 2008-2009, יש כבר כ-1000; ובשנה הבאה, שתתחיל רשמית בקיץ, היו אמורים להיות כ-2,000. נרשמה גם עליה קטנה במספר המתגייסים הערבים לצה"ל. מאיפה באו כל אלה? איזה זרם מעמקים שלא סוקר הניע אותם?
זה לא משנה, כי זה יישאר בגדר "אמורים היו", כי למנהלת השירות הלאומי – שמאחר ועד לאחרונה היה נחלתן של בנות דתיות בלבד, מאוישת במספרים גדולים של חובשי כיפות ועוטות שביס – אין תקנים לעוד אלף צעירים ערבים שידפקו את הרטוריקה של ליברמן. תקנים ל-3,000 צעירות דתיות, 2,700 מהן בחינוך החילוני – דווקא היו להן, עד שמשרד החינוך אמר לא.
כלומר, יש גל התנדבות והתחברות ערבי, והמדינה – באמצעות שלוחיה חדורי האמונה, אלה שמאמינים שצריך להתנחל גם בישובים המעורבים - אומרת להם "לא". ...משהו דומה לזה, לדברי ב. מיכאל, כבר קרה פעם: באמצע שנות החמישים, הדפיס צה"ל קריאת גיוס לצעירים הערבים, ככל הנראה במגמה להוכיח שהם אינם עושים זאת. להפתעת הקצונה, כ-4,000 איש התייצבו וביקשו להתחייל. הם פוזרו במהירות והצו נגנז.
מדובר ללא ספק בזרזיף, אבל זה משהו. אילו רק היה ליברמן נאמן למילותיו, במקום לגזענות, היה פועל מייד לקבלת כל אותם מתנדבים וקירובם למדינה. בכך היה יכול לתרום רבות למדינה. במקום זה, הוא עסוק בקידום חוקים פשיסטיים האוסרים על אנשים להתאבל על גורלם וגורל בני עמם מכיוון שזה חג למדינה. כמה עצוב.
3. אמנם לא בעברית, אבל מאמר מעניין ב
New Scientist על וודו וכוח הפלסבו להזיק. מעניין במיוחד הוא סיפור על כישוף שהם פותחים בו,
Late one night in a small Alabama cemetery, Vance Vanders had a run-in with the local witch doctor, who wafted a bottle of unpleasant-smelling liquid in front of his face, and told him he was about to die and that no one could save him.
Back home, Vanders took to his bed and began to deteriorate. Some weeks later, emaciated and near death, he was admitted to the local hospital, where doctors were unable to find a cause for his symptoms or slow his decline. Only then did his wife tell one of the doctors, Drayton Doherty, of the hex.
Doherty thought long and hard. The next morning, he called Vanders's family to his bedside. He told them that the previous night he had lured the witch doctor back to the cemetery, where he had choked him against a tree until he explained how the curse worked. The medicine man had, he said, rubbed lizard eggs into Vanders's stomach, which had hatched inside his body. One reptile remained, which was eating Vanders from the inside out.
Doherty then summoned a nurse who had, by prior arrangement, filled a large syringe with a powerful emetic. With great ceremony, he inspected the instrument and injected its contents into Vanders' arm. A few minutes later, Vanders began to gag and vomit uncontrollably. In the midst of it all, unnoticed by everyone in the room, Doherty produced his pièce de résistance - a green lizard he had stashed in his black bag. "Look what has come out of you Vance," he cried. "The voodoo curse is lifted."
Vanders did a double take, lurched backwards to the head of the bed, then drifted into a deep sleep. When he woke next day he was alert and ravenous. He quickly regained his strength and was discharged a week later.
לכישוף יש אכן כוח אמיתי - אם מאמינים בו.
