יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

סרבנות מימין ומשמאל

פוסט של שלום בוגוסלבסקי פותח במשפט "גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב." ואללה נכון, אבל מפספס את העיקר. העיקר הוא לא מה יסרב אדם כזה או אחר, אלא מה מקובל על המדינה שיסרבו ומה לא. מהו המוסר הציבורי שהמדינה כופה. והתשובה של המדינה הייתה, עד היום, מבוססת בעיקרה על ההומניזם. חייל יכול למחות על פקודות, לקבול על פקודה לא חוקית, או לסרב לפקודה בלתי חוקית ובעליל - בלתי חוקית על פי איזה חוק? על פי חוקי המלחמה, שחוקקו על פי מסורת רציונלית והומניסטית. וכך גם במרחב הציבורי - אדם יכול לעשות כרצונו, בתוך מגבלות המוסר ההומני הבסיסי. זה הבסיס. מעבר לזה תעשה כרצונך, אבל את הליבה אתה חייב לקיים.

הבישוף האנגליקני סטפאן וונר הסתבך לאחרונה כאשר אמר ש "ניתן להעריך את הטליבאן על נאמנותם לאמונתם וזה לזה". זה לא שהוא לא צודק, אלא שמוסר חלקי ומעוות גרוע לעתים ממוסר רופף ולא קיים. כך הדבר גם עם הסרבנות הדתית, מימין. ניתן להעריך את שבריר המוסר שבידיהם, אבל לא להעריך אותם. ולכן, אין לכבד את סרבנותם. פשוט לא נכון שיש לכבד את "הרגשות" שלהם, את עצם העובדה שהם לא מסכימים עם החוק. סרבנות על בסיס דתי וגזעני (הרי אין לאותם אנשים בעיה לפנות פלסטינים מבתיהם...) היא מעשה פסול מוסרית וראוי לגינוי, לא לשבח.

וזה לא שאני בעד פינוי התנחלויות. אני דווקא נגד. אני בעד העברת ההתנחלויות, על שטחן ותושביהן, לרשות הפלסטינית במסגרת הסכם עתידי. כל תושב התנחלות יוכל לקבל על עצמו אזרחות פלסטינית ולהמשיך לגור בפלסטין, או לחלופין לחזור לישראל. בכל מקרה הוא יקבל פיצויים על אבדן הדירה, אם יהיה כזה, ואם המשא ומתן יצלח, הרי שתושבי ההתנחלויות יוכלו גם לקבל חנינה על ההשתלטות על האדמות ויתאפשר להם להמשיך להחזיק בבתיהם במקום לקבל פיצויים, אם ירצו - לפחות לתושבים בגושי ההתנחלויות הגדולים. זה הכל. לא צריך להיאבק עם האנשים, ולא צריך לגרש אנשים מביתם - מי שרוצה להמשיך לגור שם ללא הגנת הצבא ובאופן בלתי חוקי, קרי לא לקבל עליו את הריבונות הפלסטינית - זבש"ו.

עוד טענה שעולה היא שלמעשה השמאל קורא לסרבנות חמורה יותר, מאחר שהוא קורא לא לשרת בצבא "הכיבוש" כלל. גם זו לא טענה נכונה. כל עוד הסירוב הוא לשרת בצבא כלל, הרי שזהו סירוב לחוק אזרחי - ודינו ככול סירוב לחוק אזרחי, כלומר לא חמור במיוחד מאחר שלא באמת נגרם פה נזק חמור לאזרחים אחרים. אבל מהרגע שבן אדם נכנס למערכת צבאית, זה כבר סיפור אחר. הצבא הוא לא דמוקרטיה, הוא בנוי על ציות. ולכן החומרה שבאי ציות חמורה הרבה יותר, ויש להתייחס אליה ככזו. ושוב, גם בתוך הצבא לא כל סירוב דינו אחד. יש שסירוב מוצדק ויש שלא - יש מוסר צדק, ויש מוסר מעוות.

אבל, עם זאת, צודק שלום בוגולובסקי שהבעיה היסודית כאן אינה הסרבנות אלא הקמת מדינת הלכה. יוסי גורביץ מביא ציטוט קולע ממכתב הרבנים,
"חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס".

זהו בדיוק המאבק - האם הצבא הוא צבא הקודש של עם ישראל, או צבא ההגנה של מדינת ישראל. הרבה מבאי הצבא מאמינים שהוא בעצם צבא קודש, ולא רק בני ישיבות הסדר. אבל אולי, אם אכן יממשו הרבנים את "איומם" לבטל את ההסדר, יפחת משקלם של בני ההסדר בצבא מצד אחד והשפעת הרבנים עליהם מצד שני, וכך ירחק הצבא ולו במעט מהדת וישוב להיות צבא של דמוקרטיה. בניגוד להתרברבות הרבנים, משיכת ההסדר לא תפיל את הצבא - ולו בגלל שיש להם שליטה הרבה פחות חזקה על בני ישיבותיהם ממה שהם היו רוצים לחשוב. היא כן, לעומת זאת, תרחיק מהצבא את אלו הלא נאמנים לו (אלא לרבנים), ותשיב מתי מעט מעקרון השוויון למקומותינו, ועשרות (מאות?) מליוני שקל בחזרה לקופת המדינה. ישר כוח - עזבו, עזבו את ההסדר!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה