יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

נתונים, רבותי, נתונים!


כבר שנים שאני מקטר שאין נתונים טובים על האתאיזם והדתיות בישראל, אז כנראה שמישהו שם למעלה (בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) שמע אותי, כי בסקר החברתי האחרון (2009) הכניסו "נושא מיוחד" של דת. אז יש נתונים! היאח, הידד! טוב, זה עדיין לא ממש נתונים טובים, אבל זה לפחות נתונים - אז בואו נראה מה הם אומרים.

אבי "הידען" בליזובסקי בוכה על כ-100,000 האנשים שהלכו למשק הישראלי, נעלמו במחשכי הכת החרדית. החישוב מבוסס על כמות החוזרים בתשובה שגדלו בבית חילוני או מסורתי לא-דתי. אבל האמת, אני מאוכזב. בליזובסקי מסתפק בהקאת ההודעה לעיתונות שמספקת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בלי אפילו לספק הפנייה למקור, והניתוח שלו מסתכם באמור לעיל. אני מצפה לקבל תת-רמה מ-Ynet (אם כי חוסר ההבנה בסטטיסטיקה ובחשיבה ביקורתית של ידידיה מאיר באמת מרשים). מבליזובסקי, אני מצפה ליותר. והלמ"ס דווקא בסדר פה - כל הנתונים זמינים ברשת באתר שלה וכל מה שצריך לעשות זה להריץ כמה שאילתות ואפשר להעמיק יותר. טוב, אז בואו נראה - מי הם החוזרים בתשובה האלו?


ובכן, כפי שניתן לראות יש אמנם כ-90,000 חילונים ומסורתיים לא דתיים שחזרו בתשובה, אבל רק כ-28,000 מהם נהפכו לחרדים. השאר מפוזרים בין שאר שאר דרגות הדתיות - כולל כ-12,000 שבכלל נשארו בציבור הלא-דתי. כך שאפשר להירגע - המשק לא נפגע אנושות.

אם נתמקד בציבור שלנו, החילוני, הרי שאפשר לראות שסה"כ כל החוזרים בתשובה שאכן יצאו מהציבור הלא-דתי מונים כ-48,000 איש; לא ניתן להעריך כמה מהם עשו זאת בשל תעשיית ההחזרה בתשובה, אבל רק כ-27,000 איש שגדלו בבית חילוני וחזרו בתשובה אמרו שהתחזקו בדתם בגלל "לימוד" (מצטער, זה מטבלה אחרת - תסמכו עלי). אני חושב שזהו מדד טוב להשפעתה האמתית של מכונת ההחזרה בתשובה המשומנת היטב: כ27,000 נפש. זו, אולי, הכמות שהמחזירים בתשובה הצליחו לשכנע מתוך הציבור החילוני העצום (כ-1.5 מליון) - כ-2%. 

יש משהו מוזר בשורה של החילונים בטבלה - יש כ-2,000 איש שחזרו בתשובה אבל הם חילונים. אני מניח שהם מתכוונים שהם חזרו פעם בתשובה (בשל משבר אישי או בן\בת הזוג, אגב - לא "לימוד"), ומאז חזרו בשאלה. זה מעלה את הפיל שבחדר- מה עם החוזרים בשאלה? הסוקרים לא שאלו על כך. אבל עצם הסוגיה מצביעה על כך שאיננו מעוניינים בחוזרים בתשובה דווקא - מה שמעניין הוא המעבר בין קבוצות האוכלוסייה, בין דרגות האמונה. אז בואו נעזוב את החוזרים בתשובה המבולבלים, ונעבור לשינויים בדת באוכלוסייה הכללית היהודית.


קצת קשה לראות מתוך זה מה קורה, אבל החרדים והחילונים הם הקצוות היציבים, כלומר כמעט כל מי שמתחיל חרדי או חילוני נשאר כך (אחוז היציאה מהקבוצה עומד על 13% ו-17%). שאר הקבוצות הרבה פחות יציבות. כל קבוצה זולגת בעיקר לזו שפחות דתית ממנה בדרגה אחת: החרדים זולגים בעיקר (8%) לדתיים, הדתיים בעיקר (40%) למסורתיים, המסורתיים הדתיים בעיקר (32%) למסורתיים הלא-דתיים, והמסורתיים הלא-דתיים בעיקר (31%) לחילוניים. החילוניים זולגים בלאו-ברירה בעיקר למסורתיים הלא-דתיים (11%). סה"כ כ-473,000 אנשים עברו לדרגת אמונה גבוהה יותר ואילו 881,000 איש עברו לדרגת רציונאליות גובהה יותר. הציבור החילוני גדל כתוצאה מהמרות הדת בכ-130,000 נפשות, המסורתי הלא-דתי ב- 214,000 (גידול הנובע מכך שהוא מקבל הן מהציבור הדתי והן מהמסורתי-דתי), ואילו החרדי בכ-72,000 נפשות. הציבור הדתי והמסורתי-דתי נשחקו קשות (איבדו כ-200,000 כל אחד).

בקיצור - השינוי בדת בהחלט היה לכיוון של פחות דתיות בחברה, עם "זרימה" לכיוון החילוניות. חשוב להבין שלא מדובר כאן במגמה עכשווית או אפילו מגמה מסוימת בעבר - זוהי תמונה של רגע בחיי האומה, ההבדלים בין האמונה הדתית בבית ילדותם לבין אמונתם העכשווית של כלל הבוגרים בישראל בשנת 2009. 

לא הכל וורוד בסקר - הכותרות בעיתונות מדברות למשל על כך שיש יותר ש"במהלך חייהם" מרגישים שהפכו ליותר דתיים מאשר כאלו שאמונתם נחלשה. אני לא רואה בזה אינדיקטור טוב - "התחזקות" היא תחושה סובייקטיבית של אדם דתי, יכול להיות בהחלט שהוא ירגיש שהוא "התחזק" אבל מדדים אובייקטיביים כגון דרגת אמונה, עשיית מצוות, וכן הלאה לא ישתנו. אני גם לא מרוצה כלל מרמת השימור של הדת בקרב החילוניים - היא צריכה להיות גבוהה יותר, לרדת לכיוון ה-10% זליגה. זה השיעור בחברה חילונית שמקבלת חינוך נאות.

יש עוד דבר בסקר שראוי להזכיר - כל הנתונים הנ"ל לא כוללים אתאיסטים. הסוקרים משתמשים בטריק סטטיסטי כדי להפחית את מספרם - שואלים קודם כל באיזה דת אתה, "יהודי, מוסלמי...". רק אם אתה עונה "אף אחת", שואלים "אה, אז אתה אתאיסט או שאתה מאמין בדת אחרת?". התוצאה היא שרוב החילונים יענו שהם בדת היהודית ולא דתיים - פרדוקס שנשמע הגיוני רק לישראלים. אותו מיעוט (כ-107,000) שמצליחים לחשוב ללא סתירה ולענות שהם לא מאמינים בשום דת, הם אלו הנחשבים בסקר לאתאיסטים - ומוקצים מפאת מיאוס. הסקר לא שואל אותם הלאה כמעט כלום, אז אנחנו לא יודעים מה הייתה הדת בבית הוריהם למשל. כך מצליח הסקר להעלות את מספר היהודים, ולהעמיד כנגד החרדים (שבסה"כ מונים פי שלוש מאלו שלא התבלבלו) ציבור "חילוני" דתי-יחסית ולכן יותר שומר מצוות, עם זליגה גבוהה יותר, וכן הלאה. אה, נפלאות הסטטיסטיקה.

ניתן להעמיק בסקר הזה עוד הרבה, ובהרבה נושאים מלבד הדת - אבל דיינו.

יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

פייסנות

ד"ר יגאל פת-אל פרסם מאמר אומלל הקורא לאתאיסטים להפסיק לנסות להוכיח דברים כי אי אפשר לדעת כלום. למה שד"ר באסטרונומיה, השוקד על הנחלת ידע אסטרונומי לציבור, יחזיק בעמדה משונה שכזו? ובכן, קוראים לזה "פייסנות " (accommodationism).

אחד מהוויכוחים הגדולים בקרב קהילת האתאיסטים ההולכת וגדלה היא על פייסנות. מצד אחד יושבים הפייסנים, שככלל חברים ב- ומנהלים ארגונים שונים לקידום המדע בציבור. כך גם יגאל פת-אל, שהוא יו"ר האגודה הישראלית לאסטרונומיה ושוקד על הנחלת הידע ואהבת האסטרונומיה בציבור. מנגד, יושבים כל ה"אתאיסטים החדשים", מנהיגי האתאיסטים במידה שיש דבר כזה - אנשים כגון ג'רי קוין, פ.ז מיירס, ריצ'רד דוקינס, ועוד.

הטיעון העיקרי של הפייסנים הוא שהדת אינה סותרת את המדע - הנה, יש מדענים דתיים! וכך גם פת-אל,

בקנשטיין הוא יהודי מאמין, חובש כיפה. יש עוד דוגמאות של מדענים העוסקים בתחום האסטרונומיה, האסטרופיזיקה וחקר מערכת השמש שהם יהודיים מאמינים, דתיים, חלקם אף מה שאנו קוראים – יהודים חרדים...
אמרו כבר גדולים ממני שזה שקול ללומר שפדופיליה והדת לא סותרים זה את זה, שהרי יש פדופילים דתיים. אני תוהה אם ד"ר פת-אל יסכים.

הדת והמדע סותרים זה את זה ברמה עמוקה, ברמה של צידוק ודרכי מחשבה. הדת בפועל, כגון הדת היהודית, האורתודוקסית, גם עומדת בסתירה לעובדות המדעיות. אין לי מושג איך בקנשטיין יכול ליישב בפני עצמו את העובדה שהוא מקיים מסורת דתית המבוססת על יציאת מצריים שלא הייתה, מעמד הר סיני שלא היה, כיבוש הארץ שלא היה, ועוד; או איך הוא יכול לכבד דת שספר הקודש שלה פותח בתיאור הבריאה של עולם שטוח וממשיך בתיאור אל לא-מוסרי המבצע רצח-עולם ומנחיל מורשת של רצח עם ושאר מעשי נבלה; או איך הוא יכול להקדיש את חייו לבירור ספקני של המציאות מחד ולהעריך את האמונה מאידך. זו - בעיה שלו. אך הסתירה בין הדת למדע עומדת בעינה.

הפייסנים רוצים להגיד לדתיים במה לאמין. כך גם ד"ר פת-אל מתעקש שאם אתה מאמין בדת שסותרת את המדע, אז הוא, אתאיסט, יטיף לך לשנות את דתך לדת אחרת (שגם בה הוא אינו מאמין).

לו אני אדם מאמין הייתי תובע את עלבונו של האל. האם לא יותר פשוט לטעון כי האל ברא בששה ימים, או בארבעה ימים או במשך שתי שניות, את חוקי הטבע שהניעו את הבריאה? איזה מהאלוהים גדול יותר? זה הבורא את העולם במו ידיו והולך לנוח או זה הבורא חוקים אלגנטיים שמניעים את הטבע וכל אשר בו, כולל את התהליכים לפיהם המוח האנושי חושב?
האתאיסטים החדשים, לעומת זאת, רוצים להתעמת מול הדת כפי שהיא קיימת ברבים, לא בקרב מיעוט זניח או כפי שהפייסנים מדמיינים שהיא יכולה להיות. הם מדברים על אותה הציונות הדתית ה"מודרנית" ששעלה בה קול צעקה בגלל שה"מדען" הראשי העז לרמוז שאולי האבולוציה נכונה ומתאימה ליהדות - אותה העמדה שהפייסנים דוגלים בה. אותה הדת שרק לאחרונה חגגה 5,771 שנה לבריאת העולם. אותה הדת שגורסת שלא, אלוהים מרוחק שמזניח את עולמו להפקר אינו גדול יותר, שלא, אלוהים שיוצר חוקים כל-כך לא מסובכים אינו מרשים דווקא, שלא, אלוהים שמשקר למאמיניו בכותבו ספר קודש מטעה אינו ראוי לפולחן.

השורה התחתונה היא שהאמונה באל והדת עומדות בסתירה לפילוסופיה ולמדע. הניסיונות הפייסניים ליצור דת חדשה ואל חדש שלא סותרים את המדע הם לא יותר ממגוחכים.

אבל פת-אל קיצוני אפילו בקרב הפייסנים, שכן הוא כורת את הענף שעליו הוא עומד. רוב הפייסנים מסכימים לפחות שהמדע צודק, הם רק אומרים שלא כדאי לצעוק את זה בחוצות העיר כי זה יעצבן את כל הדתיים האלו. אבל מבחינת פת-אל, המדע הוא הבל הבלים. הוא אולי לא-מאמין, אבל הוא בכל זאת מאמין ש"קיומו של האל נובע, בראש ובראשונה, מעצם האמונה בקיומו" (כמה חבל שאני לא יכול להביא לידי קיום מליון דולר בחשבון בנק שלי בצורה כה פשוטה!), ואילו במדע, נו...

הויכוח אם קיימת או לא קיימת סתירה בין ספר בראשית לידוע לנו על בריאת העולם מיותר ... [כי] ...המדע מתחדש תדיר. כנראה שלעולם לא נגיע לתשובה סופית ומוחלטת על מהות היקום ויתר השאלות שהמדע מציב לפנינו. זו תמצית יופיו של החקר המדעי.

מה יקרה אם נוכיח באותות ובמופתים כי יש סתירה מוחלטת בין הידוע לנו על בריאת העולם לבין המתואר במקורות האמונה שלנו ומחר יבוא מדען דגול שיראה שמה שהיה ידוע לנו אינו מדויק?
אבל אני מבולבל. אם הוויכוח מיותר כי אנו עלולים לטעות, מדוע מתעקש פת-אל כנגד "אנשים דתיים המבקשים לקבל את הכתוב בספר בראשית ככתבו וכלשונו"? כן, אנו יודעים שהעולם עתיק, בן מיליארדי שנים ולא אלפים - אבל הרי "מחר יבוא מדען דגול שיראה שמה שהיה ידוע לנו אינו מדויק". אז גם הוויכוח אם העולם אכן עתיק - טענה בסיסית באסטרונומיה שד"ר פת-אל מלמד - גם הוא מיותר. ולמה בכלל לעסוק בלימוד והנחלת הידע המדעי לציבור אם הוא כה רעוע?

ובכל זאת, פת-אל ממשיך ללמוד את האסטרונומיה המדעית וללמדה. אולי בכל זאת, הוא יודע שיש הבדל בין "אינו מדויק" לבין "ממש לא נכון". אולי הוא יודע שלא משנה כמה גדול יהיה המדען, בפועל הוא לא יראה ששביל החלב אינו אלא ציור על כיפת השמיים העשויה מקריסטל, כפי שהאמינו היהודים הקדמונים. גלקסיית אנדורמדה תמשיך להיות במרחק של כ-2.5 מליון שנות אור מאיתנו, ולכן 2.5 מליון שנים בעבר, הרבה לפני ש"נברא העולם".

אז למה פת-אל מנסה כל-כך להתעלם מהסתירות בין הדת למדע? הציניקנים יאמרו שזה בגלל שכמו כל הפייסנים הוא רוצה "למכור" את המדע לציבור דתי ברובו, ולכן חייב להימנע מעימותים, אולי ברמה תת-הכרתית. אבל אני חושב שיש כאן עוד משהו. התשובה העיקרית, אני סבור, נעוצה בסוף המאמר.

...האמונה בקיומו של אלהים או ישות עליונה אחרת – תהיה נכונה או שגויה – נעוצה באמונתו של האדם בלבד, היא אינה ניתנת להפרכה מדעית, היא ככל הנראה נצחית והיא תחיה כל עוד המוח האנושי ימשיך לחשוב וינסה להבין את הטבע וחוקיו.
אתם מבינים, ד"ר פת-אל לא מאמין באלוהים. והוא גם אדם. אבל הוא לא אדם כשאר האדם - לא, הוא מיוחד. רק אנו, המעטים, בני המזל, האתאיסטים, לא מאמינים באלוהים. זה לא בגלל הראיות, זה כי אנחנו לא נורמליים. בני אדם נורמליים מאמינים באלוהים, לא בגלל שזה נכון אלא כי ככה הם בנויים.

זהו מיתוס מסוכן. האפיקורסים אינם שונים משאר בני האדם. אל דאגה ד"ר פת-אל, האמונה בקיומו של האלוהים אינה טבועה בטבע האדם. כבר עתה דוחים 74% מהאסטונים כל "ישות עליונה" - מה, הם לא בני אדם? המוני האדם הדתיים מאמינים בדת לא מסיבות טובות או בגלל מטבעם, אלא מסיבות תרבותיות. הגורמים העיקריים לאתאיזם הם ביטחון כלכלי, וחינוך הומני רחב. אין סיבה שגם בישראל לא יפרחו אלה, ובעקבות כך יכפור רוב-רובו של הציבור באלוהים - ויפה שעה אחת קודם.

יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

מחלת הדתיות - חלק ב

הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותיי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם אני נותן במה לכותב אנונימי, שפרטיו לא שמורים במערכת.

מאמר זה הינו מאמר סאטירי, הדן בדתיות כמחלה בהיתול יותר מאשר ברצינות. הוא משמש תגובה הולמת למאמר השטנה רצוף הבורות "חיידק האתאיזם" מאת דניאל בלס. רשומה זו ממשיכה את התיאור של הדתיות כמחלה, שעל הקשר בינו לממטיקה הערנו כבר בחלק א של המאמר. בקשר לחלק ב אעיר רק שההמלצה שלא לדבר עם "חולים אקטיביים" נחוצה בשל ההתבססות על המאמר המקורי של דניאל בלס, אבל חשוב במיוחד לא לקחת אותה ברצינות – כמובן שיש להיות פתוחים לכל דעה, והבעיה אינה בקריאת ספרים של מטיפים או משהו כזה אלא רק בדיון שמבוסס על רטוריקה, לחץ רגשי, ובורות (מסיבה זו, בין השאר, עדיף לא להתווכח לעולם באופן אישי, אלא בדיונים כתובים – בשיטה המדעית, קוראים להם “מאמרים”).



מאפייני המחלה:

1)
החולה בדתיות חושב שיקום
, העולם וכל אשר בו, נבראו במיוחד עבורו. אמונה זו גורמת לדתי להתייחס לטבע ולעולם החי כהפקר, מתוך מחשבה שמותר לו לפגוע בהם ככל שתאבה נפשו.

2) החולה בדתיות חושב שכל בני האדם בעולם נחותים לו ולבני עמו, ושהוא חבר בעם הנבחר על ידי האלוהות מהזיותיו. אמונה זו גורמת ליצירת הפרדה רעה של "אנחנו מול הם", הסתגרות ומגלומניה. הדבר גורר מיידית את הפליית החילוני והפליית הגוי, גם בדיני נפשות.

3) מחלת הדתיות גורמת לעיוורון נפשי ומוחי, ולא מאפשרת לחולה בה לראות ולהתפעל מנפלאות המדע והידע האנושי, ומשפע היצירות והתרבויות שיש לעולם להציע, למעט תרבותו הצרה ודתו הצרה עוד יותר.

4) האמונה הדתית מוחדרת למוחם של ילדים מרגע לידתם והלאה באופן אינטנסיבי: כל ילד הגדל בבית הנגוע במחלה מקבל חינוך לדת כבר מגיל 0, בין אם בלימוד שירים, מנהגים, סיפורי אבות וברכות שונות שיש לומר. לאחר מכן, הדת היא כוח מרכזי בחייו הן בבית והן בבית הכנסת והילד נחשף אליה באופן אינטנסיבי יותר ויותר ככל שהוא גדל. בכל יום מחזקים בך את תחושת צדקת הדרך שאליה חונך, בין היתר בהעלאת שאלות שהתשובות להן מוכנות מראש, המובאות בדיוק להנחתה (גם בנצרות יש את זה, ושם זה נקרא קטכיזם).

5) החולה בדתיות יקדיש את עיקר יומו לפרקטיקות חסרות טעם, כשבכל יום הוא חוזר על כל הפעולות הטקסיות הכרוכות בתפילה שלוש פעמים ביום או יותר, ושוב לפני ואחרי שהוא מכניס משהו לפה, ושוב, אחרי שהוא מוציא אותו החוצה מהצד השני – ובכך הופך את זה לחלק בלתי נפרד מחייו ומתפיסת המחשבה שלו. אחרי כל זה, לא יהיה נפלא בעינינו הדבר שהאיש שחונך חינוך שכזה יהיה משוכנע עד עמקי נשמתו שהדת אליה הוא חונך היא אמת ויעביר אותה הלאה גם לילדיו שלו
 
6) החולים בדתיות מתאפיינים באמונה שקיום אותן פרקטיקות ריקות מתוכן הוא הדבר החשוב מכל. במקרים מסוימים הם יקבעו נחרצות ששינון הטקסט הדתי הא שמחייה את העולם ומנחיל לעמנו ניצחון במלחמות, ולכן יש לפטור אותם משירות צבאי למען יוסיפו לעסוק בפרקטיקות הללו ובדקדוקי עניות, וכן ימנעו מלעבוד למחייתם כדי שיהיה להם יתר פנאי לשינון טקסטים מתים. אמונה זו גוררת חלוקה לא שווה של הנטל בהגנה על המדינה ומאלץ את ציבור האנשים הנורמליים וכן את הדתיים המתונים לממן את טפילותם של החולים הקשים.

7) החולים בדתיות מסתגרים מפני העולם החיצון, ומרבים לפתות ולאיים בשיטת המקל והגזר על חבריהם. בין הדוגמאות לאטרקטיביות נמנית האמונה חסרת הבסיס שלאחר מותך עוד תוסיף להתקיים, ושלו תתמיד ללכת בדרך הדת תקבל שכר נפלא הן בחייך והן לאחר מותך. בין הדוגמאות לאיומים נמנות ההפחדה המתמידה מפני חמת זעמו של האל, איומי הגיהינום, האיסור החד להתבוללות, האיסור הגורף להתקרב לכל דבר שעלול לערער את אמונתך ("ספרים חיצוניים", כפי שהם נקראים) והתפיסה שככל שאדם מאמין חזק יותר תוך הסתמכות על ראיות מעטות יותר כך הוא גם יותר צדיק וראוי ליותר כבוד. הדבר הזה הוא שהוביל להתבדלות הגלותית של קהילות חולים רבות, ויצר חממה של בורות ועיוורון לעולם החיצון.

8) החולים בדתיות נמצאו חולים גם במחלת האליטיזם, ולכן הם מגלים דחף בלתי נשלט ללעוג לחילונים ואנשים נורמליים. המחלה גורמת להוזים לחשוב את עצמם לאנשים המוסריים והנעלים ביותר על פני כדור הארץ, ומנגד ליצור דמוניזציה לחברה השפויה והכללת כל נגעי העולם עליה, תוך גילוי עיוורון גמור לדעות השונות משלהם.

9)
החולים בדתיות מתאפיינים בשנאה
. רק מוח נגוע יכול להמציא את הביטוי 'שנאת חינם - כאילו שישנה שנאה שאינה חינם – אשר היא מותרת ואף רצויה. הם שונאים את שאינם דתיים, ואת כל דתות העולם אשר שונות מהן. מקללים ומגדפים אותם עוד. אלו מהם שהפכו מטיפים לדתיות ומפיצים את המחלה אינם מסוגלים לכבד את השונים מהם ולדבר בנימוס במהלך ויכוחים עם אנשים נורמליים. במקום זאת הם יגלו עוינות, זלזול וחוצפה כלפי אנשים נורמליים ודעות חילוניות.

10) החולים בדתיות עשויים לגלות אחד או יותר מהסימנים הבאים: פתיינות בדרכי נועם, קביעות אבסולוטיות ונחרצות, דמגוגיה, שחצנות, בורות בעניינים שאינם דתיים, התעלמות מהביקורת על אותם עניינים דתיים, זלזול חסר מעצורים, שנאת חילונים, שנאת חילוניות, שנאת אנשי מדע, שנאת המדע עצמו, שנאת אומות העולם, שנאת הדמוקרטיה, אהבה לאויבי ישראל, ניסיון לכפות על אחרים את דרכם ואורחות חייהם, טקסים פגניים, העדפת בני דתם על פני "גויים", שיגעון גדלות, שנאת חופש, רצון עז להתבלט בכל דרך אפשרית ולפרסם את דעותיהם מעל כל במה אפשרית.

11) החולים בדתיות מגלים הערצה בלתי נשלטת לחולים קיצוניים מהם. אלו מתנהגים ככת, והחולים הקיצוניים יהפכו למטיפי הכת ומנהיגיה. נמצאה השפעה ישירה של החולים הקיצוניים על פני החולים הפסיביים. החולים בדתיות יתייחסו לחולים הקיצוניים כמנהיגים החכמים והנערצים ביותר בעולם, הם יפרסמו את דבריהם ביראת קודש של ממש, ויפגעו מאוד כאשר יפחיתו מהוד קדושתם.

12) בנוסף לכך, מחלת הדתיות גורמת לחולים בה להתכחש לבחירה החופשית, לטעון ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה לא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" (תלמוד בבלי, חולין ז ע"א). להסיר אחריות אישית. לא אתה אשם, אלא "יצר הרע". החולים בדתיות יתלו את המוסר והצדק בדברה של פיית השמיים בה הם מאמינים, ויחשבו שמה שהיא אומרת הוא מוסרי גם כאשר היא קוראת לרצח חורבן והרג בכל עובר עבירה פעוטה ובכל לא-מאמין. יש לטבוח בלא- מאמינים באמצע הרחוב ובחרב, והעונש על קטיפת פרח בשבת הוא מוות. הדתיות גורמת לחולים בה לחשוב שהם עושים "טובה" לאנשים שהם מצווים להרוג, משום שכך נעשה "תיקון" לנשמתם.

13) החולים המודרניים בפסיכוזה הדתית ינסו למצוא תכלית מיוחדת בדתיות, מלבד הקדושה שהם מוצאים במטיפים הקיצוניים לדתיות. החולים יטענו שבכוח הדת לרפא את כל בעיות העולם והחברה. מנגד זאת הם יטענו שהחילוניות והמדע גורמות לכל המלחמות והצרות בעולם, וזאת כמובן, תוך המעטה בערכן של מלחמות הדת הגדולות שהתחוללו בכל העולם. מסעות הצלב, האינקוויזיציה והטרור האסלאמי הן מטרות קלות מידי, וגם היהדות לא חסרה את להט בפנטיות. גם בתקופת החשמונאים, הורקנוס גייר את האדומים בכוח הזרוע ובנו אריסטובולוס המשיך במבצע זה וגייר בכפייה את ההיטורים, שחיו בצפון ישראל ודרום לבנון של ימינו. הדגם הפנטי הבסיסי: "תצטרף לדת שלי או תמות", משורש עמוק עמוק ביהדות.

* * *

מה יש לעשות אם נתקלים בדתי חולה?

מכיוון שדתיים הם קרבן של מחלתם, לא חייבים לשפוט אותם כל עוד הם מניחים לאנשים הנורמליים לחיות את חייהם. ברם, מטיפים דתיים נוהגים להתבלט כדי להפיץ את המחלה, ולכן יהיה זה שכיח להיתקל במטיף בתוך קהל גדול, כמו פורום אינטרנטי, מערכת תגובות באתר או הרצאה.
במקרה של מפגש עם דתי, יש לבדוק תחילה עד כמה הוא חולה. ישנם חולים פסיביים (רגועים/חיוביים), לעומת חולים אקטיביים (קיצוניים/שליליים). לחולים הפסיביים בדתיות רצוי לעזור, ויש מקום לרפא אותם. אך מן החולים הקיצוניים יש להתרחק. ההבדל בין דתי פסיבי לקיצוני, הוא שהדתי הפסיבי רוצה לשמוע (ואולי גם להבריא מהמחלה), בעוד המטיף הקיצוני רוצה רק להשמיע את טענותיו (וכך להוסיף ולהדביק אחרים).

כיצד מזהים חולה פסיבי (חיובי/רגוע)?

ישנם שלושה סוגים של אלו: "דתי חושב", "דתי חסר ידע" ו"דתי שמנסה לצאת מארון הקודש". חלקם של אלו האחרונים גדול באוכלוסיה מכפי המשוער. ברוב המקרים, החולים הפסיביים אינם מתכחשים לעובדות מדעיות, אך לא ממש מכירים אותן, ולא זכו לחינוך פורמלי בנושאים שעשויים היו לפגוע באמונתם הדתית (כגון אבולוציה), כך שהתחלת מאבקם להשתחרר מהמחלה לא תוכל להתקיים עד שיזכו להכיר את התחומים הללו. מחלת הדתיות דבקה בהם בשל חינוך דתי שוטף מוח מילדות, ונשארה שם בשל השפעות החברה בה הם חיים. ניתן לזהותם בקלות בתור אנשים שלא יודעים היכן נמצאת האמת, אך הם רציניים מספיק כדי לחפש שיטות ריפוי למחלה (רבים מהם ינסו לאתגר את אנשי החילוניות לרפא אותם ממחלת הדתיות, ולכן הם יהיו מוכנים לנהל שיחה ולשמוע דעות ועובדות שלא נחשפו להן עד כה). חולים פסיביים לא שונאים חילוניים, ובדרך כלל גם מעוניינים לשמוע תשובות מאנשים חילוניים. הם לא מזלזלים באנשים נורמליים, לא צועקים או מתחצפים לזולת, לא מתנשאים ולועגים, ולא מגלים הערצה עיוורת לחולים קיצוניים מהם.

כאשר נתקלים בדתי פסיבי (חיובי) שרוצה לדבר ולהקשיב, ניתן להציע לו להיכנס לאתר 'חופש' ולקרוא בנושאים שבין דת למדע. להיכנס לאתר 'דעת אמת' ולקרוא בנושאים של טעויות בתלמוד ובתורה, המורים שמדובר ביצירות אנושיות, וכן ברמת הגיחוך של דברי החולים הגדולים ביותר בדתיות. או אפילו למסור לידיו איש קשר שיכול לדבר אתו בנושא שיציע, כדי שיענה על כל שאלותיו, יטפל בו בדרך הטובה ביותר, ואף ייתן לו כתף תומכת במקרה הצורך

במקרה של חולים פסיביים
, המחלה דבקה בהם רק בשל החינוך אותו קיבלו וחוסר הכרת המציאות הלא-דתית, ולכן עם חשיפה למידע בנושאים אלו עשויים החולים הפסיביים להתרפא מיד. אך כדי שהרפואה תהיה שלמה - רצוי לשלוח את החולים הפסיביים למקומות בהם יזכו גם לתמיכה נפשית, כגון עמותת ה.ל.ל., שכן תהליך היציאה מהחברה החולה עשוי לא אחת להיות רב קשיים ולחצים נפשיים מהבית ומהסביבה הלוקה במחלה.

כיצד מזהים חולה אקטיבי (שלילי/קיצוני)?

חולים אקטיביים מחולקים לסוגים "דתי קיצוני" ו-"מטיף להחזרה בתשובה". החולים האקטיביים אינם מחפשים עזרה, ולא מעוניינים להתרפא ממחלתם. ניתן לזהותם בקלות כאנשים שמחפשים תשומת לב, מנסים להתבלט, בעלי אף מורם, מדברים במשלים ובציטטות מכתבי הקודש שנועדו להסתיר את רמת הידע האמתית שלהם בכל נושא אחר, בעלי בטחון במיליון אחוזים בצדקת דרכם, וכל האמצעים כשרים עבורם. הם חושבים את עצמם ליודעי כל וחכמים גדולים, הם לא יתביישו לזלזל בחילוניות ולהראות שנאה כלפי אנשים חילוניים, הם ידברו בחוצפה ובלעג כלפי כל מי שחושב אחרת מהם, הם יגלו דעות קדומות כלפי המדע וביקורת המקרא, ומנגד הם יגלו הערצה עיוורת ויראת כבוד לחולים קיצוניים מהם. דתיים שליליים יעסקו רבות בפרסום דעותיהם מעל כל במה אפשרית, יתארו את החילוניות כשורש כל הרע ויחשבו את עצמם למושיעי הדור. הם גם יתייחסו לתנ"ך ולדברי התלמוד כקודש הקודשים, ויטיחו האשמות חמורות בכל מי שמעז לבקר אותם, או אפילו רק להטיל ספק בנכונות הכתוב בהם.

במקרה של חולים מהסוג המטיף יש להיזהר במיוחד. מטיפים דתיים אינם פתוחים לשמוע דעות חדשות, והם ינהלו שיחה עם חילונים רק על מנת להדביקם במחלה. ישנו פסק הלכה האוסר עליהם לדבר עם חילוניים שלא למטרות החזרה בתשובה. כאשר נתקלים בדתי מטיף אקטיבי (שלילי), יש לשמור ממנו מרחק ולא להתווכח עמו. כל ייעודו הוא להפיץ את מחלתו, ולכן הוא מסוכן לשומעים אותו. כל האמצעים כשרים. מותר להם הלכתית לשקר במצח נחושה וביודעין כדי להחזיר בתשובה, והמטרה מקדשת את האמצעים. חילונים מקבוצת הסיכון שהתקרבו יותר מידי לדתיים שליליים סבלו בעצמם מהשפעות המחלה. הם ילכדו באסטרטגיית "דרכי הנועם" ויפותו למכוני ההדבקה, ההרצאות והסמינרים שעורכים המטיפים. באם לא ישמרו על חשיבה ביקורתית וימנעו ממתן מקום לפניות אל הרגש ולטפיחות על השכם – סופם שידבקו קשות במחלה בעצמם, ולהבריא ממנה שוב יהפוך לסיפור לא פשוט בכלל.

ההשפעה הרגשית של המטיפים היא בלתי נמנעת, וחילונים שהתווכחו תדירות עם דתיים קיצוניים הפכו בעצמם לחדורי אמונה פנטית. נהיו לאנשים מנותקים יותר, הפכו להיות קיצוניים יותר בדעתם, למדו ללעוג לזולת ולזלזל בעולם ממנו באו, הפכו למכורים להרצאות של החזרה בתשובה כדי להמשיך ולחזק את דעתם בכיוון שהולכו בו, התנתקו מהמשפחה, התחילו לשקר ולהפנות את האנשים בסביבתם למטיפים שהדביקו אותם, איבדו את אהבתם האישית לידע ולחקר העולם , חיפשו להתנצח ולנצח בוויכוחים שלא עבור האמת, איבדו את הכבוד לעובדות ולתצפיות, ופיתחו כבוד עיוור ל"רבנים" ואמונה דתית עיוורת.
מסיבה זו אין להתווכח עם דתיים קיצוניים, ואין לקרוא את מאמריהם הארסיים של מטיפים להחזרה בתשובה. כאשר מתווכחים עם אנשים שלא מחפשים אמת - מאבדים את אהבת האמת. אם אתה נתקל בדתי שלילי, אין להתווכח אתו. ניתן להפנותו לאתרים רלוונטיים ולמומחים, אך אין לשמור אתו על קשר. לא ניתן לעזור לחולה שאינו מעוניין בעזרה, וקיים סיכון להידבקות במחלה
 
חשוב לזכור שהדתיים הקיצוניים עוסקים בהפצת המחלה, הם מתווכחים רק כדי להצדיק את עצמם, ולכן יש לשמור מהם מרחק.