שתי גישות לפייסנות

כפי שציין הפילוסוף ראסל בלקפורד, שנת 2009 בבלוגוספירה האתאיסטית התאפיינה לא מעט בוויכוח גדול על מה שמכונה "פייסנות" (accomodationalism). זו עמדה של כמה אתאיסטים, שטענו, בניסוחו של בלאקפורד, ש"אין זה נאות ואין זה חכם לתומכי-המדע לבקר את הדת, אפילו באופן מתון ונימוסי". בלאקפורד יוצא כנגד הפייסנות, אך לא מספק נימוק רציני מדוע טקטית היא אינה נכונה. הוא מסתפק בלומר שמבקריה לוקים בנאיביות לגבי "המשכיות הכוח והשליטה של הדת במרחב הציבורי".

כנגד עמדה זו, אני רוצה להציג מעט היסטוריה, בבחינת "אלו שלא לומדים את ההיסטוריה נדונים לחזור עליה". אפנה שוב לפסיכיאטר שכבר הפניתי אליו בעבר, פראבהאקאר קאמת'. במאמרו " המרד הנסטיקי הגדול", מתאר קאמאת' את המרידה כנגד הבראהאמיניזם שעברה על הודו באזור המאה ה-6 לפנה"ס, מהפכה שהובילה ברבות הימים לדתות כגון הבודהיזם והג'איניזם. פלג ידוע פחות מאותה תקופה הוא הלוקאיאטה, או החארוואקאס (מטריאליסטים). תנועה זו יצאה בגלוי כנגד יסודות הדת, ולא היססה לומר את דעתה. הם לא היו אתאיסטים מהאסכולה הפייסנית. כך, למשל, מצטט קאמת' את הפילוסוף בריהספטי, שחי בערך ב- 600 לפנה"ס:

אין גן עדן, ואין שחרור סופי, וגם לא נשמה בעולם אחר, וגם לא יוצרים המעשים הנאותים של ארבעת המעמדות, מצוות, וכדומה שום תוצאה של ממש. האגניהוטרא, שלושת הוודות, שלושת המקלות של הנזיר, ומריחת אפר על הגוף הומצאו כולם בדרך הטבע כמחייתם של אלו החסרים בידע וגבריות. אם חיה המוקרבת בטקס הג'יוטיסומה מגיעה לגן העדן, מדוע לא מציע המקריב מיד את אביו? .... אם אשר הלך מעמנו הולך לעולם אחר, איך זה שאינו חוזר, חסר מנוחה בשל הגעגועים לאהוביו? ברור אם כן שזה רק כאמצעי מחייה שהבראהאמינים קבעו כך את כל הטקסים לכבוד המת - אין עוד פרי בשום מקום.

אולם, הטקטיקות הללו לא עבדו היטב. כותב קאמת':

כפי שיכול הקורא לראות, הפילוסופים מאסכולת הלוקאיאטה לא חסכו במילים. הם עסקו בהתקפות ישירות נגד מה שהם החשיבו למעשה רמייה של הברהאמינים. אולם, התקפות ישירות, כגון אלו שהטילו הלוקאיאטה כנגד האמונות הלא-רציונליות למעשה של הבראהאמינים, משיגות את התוצאות הרצויות רק לעתים נדירות, אם בכלל. הגיון, עובדות, ונימוקים אינם משתווים לאמונות מושרשות-היטב בעלות היקף הזייתי, שרוב ההינדים ניחנים בהן.

ומוסיף,

רמה גבוהה מאוד של מודעות עצמית וכוח חשיבה נחוצים לאדם כדי להשתחרר מאמונותיו הלא רציונליות. כפסיכיאטר, אני יכול להעיד על העובדה כי רוב לקוחותיי בעלי החינוך הגבוה אינם מסוגלים לשנות אתהתנהגויותיהם המושרות למרות הרבה ניסיונות ותזכורות ואפילו בהקשר של יחסי אמון.

האם, אם כך, עלינו לתמוך בפייסנים? האם הם צודקים? אני לא חושב כך. אנטי-פייסנות לא הביאה למהפכה בהודו במאה ה-6 לפנה"ס, אבל זה לא אומר שהיא לא שיפרה את המצב. יותר אנשים ראו את האור והאמינו בבהירות מאשר אילו היו הלוקאיאטה סוכרים את פיהם, ואני רואה בכך חשיבות. אבל אני כן חושב שעלינו להציב את דוגמת הלוקאיאטה לפנינו כתמרור דרך. הם מראים לנו כי מאבקים רטוריים ונימוקים יכולים להשיג רק מעט מול אמונה דתית, וכי יש לחפש ולפעול בדרכים אחרות במקביל. בעיקר, יש לפעול למען חברה צודקת, הן בגלל שצריך לעשות כך בלי קשר והן מכיוון שאי-יציבות וודאות חברתיות וכלכליות הן הדוחפות חברות אל הדת. יש ליצור חברה חילונית הדואגת לחבריה, ושאינה מספקת את הדברים שהחברה הדתית יכולה לספק (לא צריך לחפש באוויר - אני מדבר על חופש, ביטוי עצמי, מדע ומימוש סקרנות, תרבות עולמית, וכן הלאה). אז יזלגו יותר ויותר אנשים אל הנאורות, שכן לא יהיה להם צורך לחפש מקלט בעלטה.

נימוקים לוגיים וראיות יוכלו להביא רק את מתי המעט שניחנים באותה מודעות עצמית וכוח מחשבה שקאמאת' מצביע עליהם, וכן בכוח רצון והזדמנות ללמוד, ומשיכה עזה לאמת; ויכולים לשמור רק במעט מדילול המאמינים באמת. אין לראות בהם מכשיר להמרת ההמונים, אלא בראש ובראשונה כלי ללימוד ובדיקה עצמית, ובדרך אגב גם מכשיר להגברת הבהירות במידה קטנה בקרב אלו שעדיין דתיים. לכן, על אף חומרי האפולוגטיקה החילונית שבה, נועדה הספרייה הבהירה בראש ובראשונה לבהירים (נטורליסטים), על מנת שיוכלו להעמיק את הבנתם את הבהירות ולמה יש להחזיק בה - ולא ככלי תעמולה.

נא לגנוב בשבת

בנו של הרב עובדיה יוסף כתב ספר בו הוא מפרט איך להתייחס לתופעה החדשה הזו, חילונים, ביומיום. הפסיקה המשעשעת ביותר היא שאסור לקרוא למשטרה כנגד גנב בשבת, כדי לא לחלל את השבת - גנבים, הפנימו. זה מה שקורה כשבסיס המוסר מעמידים דברים אחרים במקום את האדם.

כמובן שכדי לשים את האדם במרכז צריך קודם כל להכיר בו כאדם. עובדיה הצעיר לכוד עדיין בתפיסה הרואה גברים, נשים, יהודים, וגויים - לא בני אדם. כך למשל צריך לעזור לחילונים יהודים בתאונת דרכים בשבת - אבל באשר לגויים, שתיקה. נקווה כולנו שיום יבוא ויתעשת. אוקיי, לא סביר - אבל אפשר לקוות.

אבשלום קור הוא בחור רומנטי

האויבת הגדולה של הנאורות אינה הדת, כי אם הרומנטיות. במאות ה-17 וה-18, עת הקימו גדולי הרוח האנושית את הנאורות, קמה גם תנועה מתחרה - הרומנטיות. רומנטיות אינה רק התרפקות על יופי השקיעה - היא התרפקות על עבר מיתי, היא נאמנות לעם, היא פטריוטיות לאומנית, היא התאהבות ביופי המלחמה והערצת המנהיג הדגול. פירותיה הבאושים ביותר עלו במאה ה-20 - הפשיזם, הנאציזם, והסטאליניזם בשלהי מלחמת העולם. אבל למרות שיקוצים אלו, יש לרומנטיות חסידים רבים - ואחד מהם הוא אבשלום קור.

לאחרונה הגיש אבשלום קור הצעה למתן שמות לתחנות הרכבת הקלה בירושלים - שאף כי תבושש, נוסיף ונאמין בבואה. כמובן שד"ר קור מבטל במחי קולמוס את ההיסטוריה והקיום הערבי באזור, ומקנה להכל שמות יהודיים כשרים, בניסיון אורוולי ליצור דיבור-חדש, או אולי בניסיון פטרוני לחנך את העם. כמובן שהוא גם בוחר בשמות המהללים את הגבורה, את העבר המיתי, את המוות ואת המלחמה באופן שהיה גורם למשוררי החצר של סטאלין להסמיק בגאווה. אבל כל זה לא מענייננו - מה הקשר לישראל חילונית? אפילו חברי בפורומים כנגד כפייה דתית לא מתרגשים מהצעותיו - חלקם אפילו מסכימים עמן. אבל אני סבור שזו טעות, הצעות אלו לא רק שאינן נאורות אלא שהן גם אינן בהירות. אני אנמק.

אך לפני שאנמק - ברור שלא כל הצעותיו פסולות. למעשה, רוב ההצעות אינן אלא קבלה של השמות המוצעים בין כה וכה. כך למשל לא צריך נימוקים לאומניים מחרידים כדי לקבל את המסקנה שלתחנה בגבעת התחמושת יש לקרוא "גבעת התחמושת"; מה שכמובן לא מונע מד"ר קור לספק נימוקים כאלו. אבל יש לפחות שני מקרים שבהם קור מכוון למטרות לא בהירות.

לתחנה באזור תל אל-פול מציע אבשלום קור לקרוא "גבעת בנימין", "לכבוד בירת שאול המלך". כמובן שאין כל יסוד היסטורי לקיומו של המלך שאול, או שבט בנימין, ובטח שלא לקשר כלשהו של שבט בנימין לגבעה זו - יש רק מיתוסים. אבל לקור לא אכפת לחגוג מיתוסים כאילו היו אמת לאמיתה - וזוהי לא רק התרפקות רומנטית על העבר המיתי, זוהי גם מחשבה לא בהירה (כמובן, שהרומנטיות וחוסר הבהירות קשורים זה בזה).

עוד יסוד בעייתי בהצעתו של ד"ר קור היא קריאתו לשלב בכל תחנה ציטוט מהתנ"ך, "עומדים היינו בשעריך ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו". זה לא פסוק רע, אבל הוא ממקור רע. בדיוק כפי שלא צריך לצטט את הספר האדום של מאו, באופן שמראה הערכה אליו, כך אין לצטט בחיוב את התנ"ך, העומד בשורש כל כך הרבה רעות חולות במדינתנו. שוב, כמובן, יש כאן הערצה ל"ספר היסוד" בתרבות היהודית העתיקה, הערצה רומנטית של העבר, העתיק, הישן, של יצירתו של העם שלנו פשוט בגלל שהוא שלנו. אבל, שוב, יש כאן גם חשיבה לא בהירה - הסמכות על תרבות דתית פרימיטיווית במקום תרבות המערב שעליה באמת מושתתת חברתנו.

אין לי ספק שיעבור עוד זמן רב עד שישראל תפסיק לחגוג את "ספר הספרים". אנשים יצמדו, בחוסר בהירות, למיתוסים שלהם. גם לאחר שייפרדו מהם בקינה, יוסיפו להעריך אותם ואת ה"שפה" וה"תרבות" העשירה שהם הפריכו. רק לאחר זמן רב ישכילו לצאת אל האור, ולראות שזוהי תרבות מעוותת וגרועה, מיתוסים משחיתים ומושחתים היוצרים שפה מלאת אסוציאציות מחרידות המחריבות את המחשבה הבהירה. דחייה שכזו דורשת דחייה של חלק ניכר מהתרבות היהודית, כתרבות רדודה וגרועה - וזה, עוד רחוק מאיתנו. אבל גם זה, בוא יבוא.

נגד צו פיוס

צו פיוס הוא יוזמה ליברלית, פלורליסטית, המקדמת את החזון של "חברה בה חיים זה לצד לזה, בהבנה ובכבוד הדדי, יהודים בעלי גישות שונות למסורת, ומתקיימים ביניהם קשרי גומלין מתוך תחושת שותפות וערבות הדדית." לכאורה, למה יש להתנגד? הרי זוהי בעצם תנועה ליברלית, ולפיכך הומניסטית. אז זהו, שזה לא מדויק.

צו פיוס מנסה לעשות את הבלתי אפשרי - הידברות וכבוד הדדי בין בהירים (הנמצאים ב"קצה" הקשת החילונית-דתית) וחרדים (הנמצאים בקצה השני). זה בלתי אפשרי, מכיוון ששני הציבורים חלוקים בשלושה סוגיות יסוד, שהן הבסיס לכל דיאלוג חברתי פורה: הסכמה על דרך השגת האמת, על האופן שבו העולם פועל, ועל היעדים הרצויים. ללא הסכמה שכזו, לא תיתכן הידברות פרודוקטיבית. כל הידברות והכרה אמיתית עם השני רק תעמיק את הקרע, שכן היא תחשוף את מידת אי-ההתאמה שבין החזונות.

הדת היהודית, כמו כל הדתות, מושתתת בראש ובראשונה על עיוות ההכרה. היא מטמיעה בחבריה דרכים לא-טובות להשגת האמת, כגון בלבול בין שכנוע פנימי עמוק לבין ידע, בין אינטואיציה ותחושת ה"איאוריקה" לבין אמת בעולם, חשיבה סמכותית ולא-ביקורתית, וכן הלאה.

המאמין היהודי חי בעולם שונה מעולמנו שלנו. עולם זה מתקיים בשל לימוד תורה, יש בו חיי נצח בגן עדן או גיהינום, יש בו ניסים ואל השומר על העם היהודי, ועוד.

ומעל הכל, המוסר הדתי מושתת על ציות וקביעת עובדות מוסריות על ידי האל, בעוד המוסר הבהיר מושתת על עצמאות וקביעת המוסר למען האדם. אין תהום עמוקה יותר.

אין כל הצדקה מוסרית להתפייס עם מי שאינו מקבל את המוסר ההומניסטי. אין לקבל גזענות בבתי ספר, בהגשת סעד רפואי, או בכל תחום אחר. לא ניתן לקבל בצורה דמוקרטית, במלוא מובן המילה, חוקים שאין בהם שוויון לנשים או
למיעוטים - וכל ההלכה מבוססת על הבדלים אלו, החל בעזרת הנשים וכלה בזכות הקניין על המדינה. במאבק העקרוני בין האמת והצדק לבין היהדות, אין בסופו של דבר מקום לשלום - על הנטורליזם לנצח.



בפועל, רוב האנשים אינם כה קיצוניים. יש כאלו שדתם מדוללת מספיק, כך שהם אינם מאמינים בעולם הבא (או לפחות לא נותנים לאמונתם להשפיע עליהם בפועל), ומאמצים בפועל את המוסר ההומניסטי, ואף (לפחות בדיונים לא-דתיים) את דרך הידיעה המדעית. עמם, ניתן לקיים דיון פורה, ולהגיע להסכמות על מה שראוי. מצד שני, ישנם חילוניים רבים שאינם בהירים, שמאמינים בחלק ניכר מעקרונות הדת ובעיקר בחשיבות הדת והאמונה והמנהגים הדתיים. צו פיוס פועל בעצם על ידי מפגש של שתי קבוצות אלו - חילוניים החלשים בחילוניותם, ודתיים החלשים בדתם. כך נוצרת אשליה של שותפות גורל בין הקבוצות.

פעילויות צו פיוס תיצור לכן התקדמות מה בטווח הקצר. אנשים יטפחו זה לזה על השכם על כמה שהם נאורים וסובלניים, דתיים יצאו מהפגישות עם הבנה שיש לחילונים עקרונות מוסריים והחילונים ייצאו מהפגישה בהערכה גדולה יותר לרגשות הצד השני, וכן הלאה. אבל זו התקדמות מדומה. זו התקדמות האפשרית רק לאור הבורות של שני הצדדים בהבנת היסודות האינטלקטואליים שלהם עצמם. בטווח הארוך, היא מעודדת "סימפתיה" לדת מצד החילוניים ודתות עמומות, ולפיכך מחשבה עמומה, מצד הדתיים. זוהי נסיגה רוחנית המתעטפת בהילה של נאורות.

ניתן לראות זאת כבר בפירות המעשיים של פעילות צו פיוס. ביסוד ה"שותפות" וה"שוויון" נעוצה העליונות של הדת, הנלקחת כמובנת מאליה בעיני הדתיים והדתיים-לייט המתכנים חילונים המשתתפים באירועים כאלו. כך קורא צו פיוס לחילונים לקיים משחקי כדורגל לא בשבת - ברור שהדתיים לא יכולים לוותר על העקרון שאסור לשחק בשבת! הפיוס לא חשוב עד כדי כך. שהחילוניים, חסרי כל העקרונות, יוותרו על העונג הרדוד-רוחנית שלהם. מסע בדרך-ישראל מלווה בתפילת הדרך, שאליה מוזמנים החילונים כמובן להצטרף - עוד לחץ חברתי לקידום הדת. עיון בסוגיות היומיות נעשה על פי פרשיות ומובאות מהדת הליברלית, וגם כאשר טורחים להביא טקסט חילוני בשם השוויון מביאים טקסט יהודי-חילוני, לא טקסט דורסני או מלב הקורפוס החילוני, כלומר הספרות המערבית של הגויים (יימח שמם).

באופן יסודי, ההומניזם לא יכול להסכין עם מוסר לא-הומניסטי, ולכן גם עם מציאות לא נטורליסטית (כגון חיים לאחר המוות) שיש לה השלכות מוסריות אנטי-הומניסטיות. פיוס הוא בלתי אפשרי, לא ניתן אלא לקיים מלחמה. מלחמה הומנית, כמובן - מלחמת מילים. כל מה שניתן לקוות לו הוא שהדתיים הנאמנים להשקפות אנטי-הומניסטיות יוכלו להסכים לעקרון פעולה הומני זה באשר להתנהלות החברתית בפועל. זהו ה"פיוס" היחידי האפשרי, ולא ניתן להגיע אליו על ידי דו-שיח והיכרות מכיוון שאין בסיס משותף שעליו ניתן לבנות את העמדה המשותפת הזו. לכן על כל ציבור להגיע לעמדה זו בנפרד, לא מתוך התדיינות משותפת. פיוס אינו אפשרי, המיטב שאפשר לקוות לו הוא דו-קיום בשלום.

(פוסט זה הוא תגובה לפוסט "למה יש לי תקווה" באתולוגיקה, בלוג שאני דווקא מסכים עמו בדרך כלל.)

במדינת יהודה

הרשויות השלטוניות של מדינת יהודה עסקו, מזה מספר שנים, בהקמת מתקן טיהור שפכים ליד ההתנחלות עפרה. בעלות של 7.8 מליון שקל לתושבי ישראל - לא כולל הוצאות בירוקרטיות, שגם הן על חשבון ישראל. המבנה אמנם בלתי חוקי על פי חוקי ישראל, והוצא נגדו צו הריסה, אבל אין כל כוונה לשוטרי מדינת יהודה לבצע את הצו של מדינת ישראל. במקום זאת, הבירוקרטים של מדינת יהודה (במימון ישראל, כמובן) כבר עומלים במסדרונות השלטון הישראלי על הכשרת המחטף הלא-חוקי בדיעבד. ללא שום פיצוי לאותם תתי-אדם פלסטינים, כמובן. כסף, משאבי תכנון - את כל אלו ועוד הם יקחו ממדינת ישראל; לא את חוקיה.

וכי למה יקיים הנוער המזהיר הזה, נוער הגבעות והציונות האידיאליסטי, את צווי תל אביב המושחתת וירושלים הנרקבת בצילה? כפי שמסכם יאיר שלג,

איך בכלל מעיזה התרבות התל אביבית ההדוניסטית והמנוונת, זו ששיעורי הפונים בקרבה לשירות קרבי הולכים ופוחתים כל הזמן, לשפוט את המחנה האידיאליסטי. אותו מחנה שלמען יישוב הארץ מוכן לא רק לגור שנים ארוכות בקרוואנים, אלא ממשיך - גם אחרי ההתנתקות - להתנדב בהמוניו למיטב היחידות הקרביות, וגם למשימות לאומיות אחרות כמו סיוע לערי פיתוח, שירות במד"א וכדומה.

בתי הספר הגזעניים וישיבות ה"הסדר" והאחרות מקיאות מדי שנה - במימון מדינת ישראל, כמובן - את הדור הבא, אשר פרי מצוות פרו ורבו המוסיף ומעלה עוד ועוד את היכולת של מדינת יהודה לרכב על מדינת ישראל עד סופה, עד כלות החמור. מדי שנה גדל הלחץ הדמוגרפי המאפשר לשבץ עוד ועוד מאנשי אמונם בבירוקרטיה הישראלית. מדי שנה עוד ועוד תקציבים מופנים, בדרכים לא דרכים, להקמתה של מדינת יהודה. מדי שנה עוד ועוד בני ישיבות מיוצרים, מוחם מפוסטר, נקי מחשיבה ביקורתית ועצמאית, מוח כשר למהדרין המכוון רק לציות לרבנים. ועוד לא ירחק היום בו יגדל העול על מדינת ישראל עד בלי שאת, ותגדש שיאת הגזענות והכפייה הדתית - ומדינת ישראל המשוקצת, אותה מדינה חילונית מנוונת, תקרוס ותיפול. ובמקומה יקום גוי גאה, טהור גזע, ובצדק אלוהי ימחק את הטינופת הערבית מישראל, את הבג"ץ המשוקץ מירושלים, וישיב עטרה ליושנה ודין תורה לארץ. אולי גם נעלים את מזרחיים, נראה. אז תקום הסנהדרין החדשה, ומציון תצא תורה!


אז זהו - שלא. הבחירה העומדת בפני ישראל היא אם להיהפך למדינה חילונית או למדינה דתית חשוכה ממש כמו איראן תחת שלטון האייטלות. מאבק זה אינו בעתיד, אלא בהווה - כבר כיום חבלי ארץ רבים נמצאים במדינת יהודה, נשמות רבות נאמנות למדינת יהודה. אך אפילו איראן מתקשה לעמוד בפני המודרנה (מי ייתן והמהפכה החדשה תצלח) - אני משוכנע שלמרות הכל, בסופו של דבר כוחות האור ינצחו.

אסטרטגיה

התנועה הרציונלית בהודו עומדת בפני אתגרים דומים לאלו הישראלית. גם שם, הדת (הינדואיזם) היא דת לאומית לא פחות מדתית, גם שם הדת פועלת כנגד המדע והמוסר, גם שם היא מקדמת חשיבה גרועה המובילה לאמונה בקסמים ותופעות על טבעיות - וגם שם כוחות האור נאבקים כדי לקדם את הבהירות. ויש להם תוכנית. טוב, יש לאחד מהם תוכנית, שאני החלטתי לתרגם אותה בפוסט זה.

פראבהאקאר קאמאת' הוא פסיכיאטר הודי העובד בארה"ב. בסדרת מאמרים באתר נירמוקוטה הוא מציע ניתוח פסיכולוגי\היסטורי של ההינדואיזם. אבל המאמר העיקרי, אולי, הוא "גישה רציונלית לבעיית הדת האובססיבית כפייתית", שבו הוא בונה על ניסיונו הקליני על מנת להציע אסטרטגיה כדי למשוך את הקהילה הדתית ממחלת נפש האובססיבית-כפייתית שהיא הדת. הדגש של קאמאת' הוא שצריך להתקדם במספר כיוונים ותוך כדי אמפתיה על מנת להשיג שינוי חיובי. להלן הטקטיקות שהוא מציע:

1. הזדהה רגשית: איננו יכולים לשנות את הדתיים על ידי עימות, טיעון, איומים, או גינויים. אנו חייבים להפגין אמפתיה למצבם. אין הם שונים מהחולים שאני רואה, הלכודים בטקסים משוללי מחשבה. אנו חייבים להימנע מלשים ללעג את אמונותיהם, אליהם, ומנהגיהם. אף אחד לא ישתנה בשל שיטות שכאלו. אנו חייבים לזכות בכבוד ואמון שלהם על שום הגישה המדעית שלנו, כנותנו, והתנהגותנו הרציונלית. על הדתיים להאמין בכנות כוונותינו והגינות גישתנו. בנוסף, עלינו לקבל את המציאות שאמונות המושרשות היטב ותבניות פעולה הן קשת מאוד לשינוי, ולגן עלינו להיות סבלניים.

2. חנך: אנו חייבים לנסות להאיר את האנשים המשכילים לגבי אי-הרציונליות של התנהגותם על ידי מאמרים הגיוניים, ספרים, סמינרים, ודיונים פומביים. פעילים למען התבונה חייבים להיות מצוידים בידע ניכר אודות השורשים ההיסטוריים של הפעולות הלא-רציונליות הנוכחיות של האנשים. איננו יכולים פשוט לומר להם "הפסק להתנהג בדרך זו!" עלינו להראות להם מדוע זה האינטרס שלהם לעשות כך. פעמים רבות רק הידע של הבסיס לפעולות הלא-רציונליות של אדם הוא מספיק כדי שהוא יפסיק לעשותן. לאחר מכן, אנו חייבים לספק להם מערכת אמונות חלופית מציאותית, והתנהגויות רציונליות המעוגנות בה. חשיפת רמאויות ברהאמיניות כנגד ספרות אנטי-ברהאמינית תהיה חלק ממאמץ זה.

3. הדגם: על רציונליסטים לערוך הדגמות פומביות למען תועלת ההינדואיסטים הפחות משכילים כדי להפריך קסמים ונוכלות שעל ידם "עושי-נסים" מרשימים אנשים ומרמים אותם מכספם. רציונליסטים רבים עושים זאת מזה זמן רב בהצלחה רבה בכל רחבי הודו.

4. קדם את החוקה: על הרציונליסטים לחנך את האנשים באשר לעובדה שהחוקה של הודו היא הדהארמה החדשה ויישומה טמון בהגנה עליה וחיזוקה על ידי השימוש בזכויות וחובות האזרח. אם יש ארגון המיועד להגנה על זכויותיהם החוקיות של האנשים, כגון איחוד החירות האזרחית, עלינו לתמוך בו בכל ליבנו.

5. הלחם באי-צדק: עלינו להכיר בעובדה שהשחיטות הנפוצה שאנו נתקלים בה בקרב הביורוקרטים (הבראהאמינים המודרניים) והפוליטיקאים (הקאשאטיריאנים המודרניים) מקורה בשחיתות הניכרת ברשת שפרסו הבראהאמינים והקאשטיריאנים לפני שלושת אלפי שנה. רציונליסטים צריכים להיות בחוד החנית של התנועות שחושפות רמייה ושחיתות בקרב הנבחרים, ביורוקרטים, שופטים, והמשטרה, שכולם אמורים להיות מגיני החוקה ההודית. שחיתות ומשטר לא תקין מערערים את מאמץ הרציונליסטים להחדיר אמונה בחוקה. זוהי הערה עגומה על המצב שאנשים נותנים יותר אמון ברמאים הבראהאמינים מאשר במשרתי ציבור אלו. תנועות צרכנים כנגד שחיתות ביורוקרטית ושלטונית ותנועות למען זכויות אדם להילחם ברודנות צריכים להיות חלק מהתנועה הרציונליסטית.

6. קדם פעילות חברתית: עלינו לשכנע אנשים להשקיע את האנרגיות שלהם במאמצים חברתיים מתאימים, כגון שיפור התשתיות הציבוריות, מערכות הביוב, האשפה, אספקת המים, חשמל, וכדמה במקום לבזבז אותם על טקסים חסרי טעם. שירות אנשים הוא שירות הדהארמה החדשה.

7. חינוך מוסרי: לבראהאמיניזם יש יתרון אחד על החוקה של הודו: יש לו ספרות, כגון המהאבאראטה, אשר מלמדת את האנשים מוסר. מאחר שהחוקה לא מלמד אנשים מוסר, אלא רק מענישה אותם על עבירה על החוק, יש לפתח מערכת לא-דתית לחנך אנשים להבדיל בין טוב ורע. ההיסטוריה מלמדת אותנו שללא יסוד מוסרי איתן כל החברות קורסות. על הורים ומחנכים להתחיל וללמד את ילדיהם מוסר בגיל צעיר. יש צורך דחוף ב"ספר מידות טובות", "ספר מוסר", ו"ספר נימוס" עבור הודים צעירים. הצלחה של כל חברה מתורבתת נשענת על שלושת יסודות אלו. לזכותו, להינדואיזם הייתה מסורת חזקה של לימוד מוסר, אשר נשכחה לאחרונה בשל העיסוק האובססיבי בטקסים. עלינו לזהות את העוגנים המוסריים של הודו העתיקה ולהכיר בהם. אל לנו לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה המלוכלכים.

8. הלחם בשיטת המעמדות: עלינו לחשוך את האי-רציונליות והאנכרוניזם שבשיטת המעמדות. עלינו להגיש עזרה לאלו שסבלו אי-צדק בשל מוצאם ה"נחות".

9. זהה את החכמה בעבר הודו: נאמר שהחכמה באמה מהניסיון, וניסיון בא מטיפשות. כולנו תוצרים של העבר של הודו. עלינו לדחות את הטקסים מדוללי השכל ואת הרמאויות הקשורות בהינדואיזם, אך עלינו לחפש בקפידה בעבר הודו אחר כל חכמה שאנו יכולים להשתמש בה בהווה במקום לדחות את הכל כמיושן ופג תוקף. למשל, החכמה שביסוד האופינישדות, שכוונה כנגד הבראהאמינים והקשאטיריאנים, שהאובססיה והתלות שלהם בעושר, כוח, אנשים, כבוד, תארים, העולם הבא, וכדומה הובילו להרס העצמי שלהם ולמעשים רעים - זו נכונה כיון כפי שהיא הייתה לפני עשרים וחמש מאות שנים, ותהיה נכונה גם בעוד עשרים וחמש מאות שנים מהיום.

10. הזהר: בעוד הם מנסים לשנות את החברה, על כל הרציונליסטים לזכור את ההיגד שכל הפתרונות לבעיות החברתיות, לא משנה כמה אצילית הייתה כוונתן מלכתחילה, נהפכו לבעיות בעצמם במוקדם או במאוחר. זה נכון במיוחד בהודו. אל תהיו מופתעים אם מתי שהוא בעתיד הרציונליזם יהפך להיות דת מרובת לים וטקסים חסרי דעת! אנשים מביאים לארגונים את האמונות הלא-מודעות שלהם ואת ההתנהגות המושרשת בהם, והורסים את המטרות המקוריות של הארגון. זה בדיוק מה שקרה לבודהיזם, אשר נולד ממרד כנגד הבראהאמיניזם המוצף בטקסים. בראהאמינים חדרו לשורות הבודהיסטים והפכו את הבודהיזם לדמות מראה של הבראהאמיניזם.

האופי ההודי של הפתרונות והבעיות ניכר, אבל הבעיות (ואולי גם הפתרונות?) חלים לא פחות על המדינה שלנו. גם אצלנו חסרה לפעילות הבהירה מסר מוסרי ברור, גם אצלנו השחיטות פושה, גם אצלנו הדת היא בת בריתה של הגזענות, וכן הלאה.

אני לא בטוח שאני מסכים עם כל הטקטיקות שמציע קאמאת' - אני מבין את חוסר-התועלת שבלגלוג על מאמינים, אך יש בכך תועלת כלפי מאמינים-לייט וכשחרור לחצים, למשל. איני רואה שום יכולת מעשית לספק ספר מוסר שיספק דוגמה מוסרית - זה מנוגד לכל הרעיון של הנאורות, שכן על כל אחד לכתוב את הספר שלו. אבל אולי ניתן לספק חומר גלם. וכן הלאה. אבל לא הבאתי את הכתוב כדי לבקר אותו, אלא כדי להאיר אותו - הקוראים יוכלו להסיק את מסקנותיהם בלי העזרה שלי, אני בטוח.

---

ובלי קשר לכלום, עוד כתבה על המכונה הכלכלית האיומה של הבד"ץ. כל פעם שאתם קונים מוצר עם חותמת של בד"ץ - אתם תומכים בזרם החשוך ביותר ביהדות.

.

פלסטינאי בורח לתאוקרטיה היהודית

עדיין לא ברור לי עם הכתבה של אלון עידן "נשמה של יהודי" אירונית או לא. זה נראה יותר מדי הזוי, מקבל יותר מדי את הדה-הומניזציה של הפלסטינאים ווהחילונים מכדי להיות רציני.

אלון מספר על כתבה שמספרת את סיפורו של היימן אבו סובוח, שנולד בחאן יונס וכעת הוא יהודי טוב בשם דוד שחר, לאחר שאומץ על ידי משפחה דתית מראשון לציון. היימן מתואר כמי שבורח מהרשות, שמצטיירת כממלכת הרוע שבה מסיתים כנגד האנושיות של היהודים - למשל אומרים שיש להם רגל שלישית, ומטיפים להרוג אותם. יש לו "נשמה של יהודי", אז הוא לא רוצה להרוג, והוא בורח ומכיר בשקרים. בדרך הוא עובר עינויים, אבל בסופו של דבר משפחה דתית מראשון לציון מאמצת אותו, ו"ברוך השם" הכל בסדר. אלון מסכם: "ולשאר הפלסטינים שצפו בנו כעת: שחר הוא הוכחה חיה לכך שגם אתם יכולים להפוך לבני אדם. קפצו לראשון לציון מתישהו".

הסיטואציה והשפה כל כך מגוחכות שאין לי אלא להניח שאלון לא רציני. אבל אני תוהה אם הוא גם אירוני בכך שהוא טוען, בעצם, שרק היהודים הם בני אדם - רק בעל "נשמה של יהודי" לא ירצה להרוג ויכיר בהומניות של היהודים, רק כיהודי הוא יכול להצטרף לישראל ולהיות בן אדם.

מצד שני, זו ביקורת טלוויזיה. הוא מדבר על כתבה אמיתית, שבה לכאורה נאמרו הדברים הללו. היימן\דוד הוא בן אדם אמיתי, כנראה. ואם כך המצב, הרי שהמציאות יותר אירונית מהכל. במקום להציע מקום לבני אדם המכירים ביהודים כבני אדם, ולפליטים כגון היימן המעונה, המדינה מציעה מקום רק למי שמקבל על עצמו את היהדות (האורתודוקסית, כמובן). משפחה חילונית לא היתה יכולה לאמץ את היימן, רק משפחה דתית - לה יש זכויות יתר. עוד נדבך בעיצוב התאוקרטיה היהודית.