כפי שציין הפילוסוף ראסל בלקפורד, שנת 2009 בבלוגוספירה האתאיסטית התאפיינה לא מעט בוויכוח גדול על מה שמכונה "פייסנות" (accomodationalism). זו עמדה של כמה אתאיסטים, שטענו, בניסוחו של בלאקפורד, ש"אין זה נאות ואין זה חכם לתומכי-המדע לבקר את הדת, אפילו באופן מתון ונימוסי". בלאקפורד יוצא כנגד הפייסנות, אך לא מספק נימוק רציני מדוע טקטית היא אינה נכונה. הוא מסתפק בלומר שמבקריה לוקים בנאיביות לגבי "המשכיות הכוח והשליטה של הדת במרחב הציבורי".
כנגד עמדה זו, אני רוצה להציג מעט היסטוריה, בבחינת "אלו שלא לומדים את ההיסטוריה נדונים לחזור עליה". אפנה שוב לפסיכיאטר שכבר הפניתי אליו בעבר, פראבהאקאר קאמת'. במאמרו " המרד הנסטיקי הגדול", מתאר קאמאת' את המרידה כנגד הבראהאמיניזם שעברה על הודו באזור המאה ה-6 לפנה"ס, מהפכה שהובילה ברבות הימים לדתות כגון הבודהיזם והג'איניזם. פלג ידוע פחות מאותה תקופה הוא הלוקאיאטה, או החארוואקאס (מטריאליסטים). תנועה זו יצאה בגלוי כנגד יסודות הדת, ולא היססה לומר את דעתה. הם לא היו אתאיסטים מהאסכולה הפייסנית. כך, למשל, מצטט קאמת' את הפילוסוף בריהספטי, שחי בערך ב- 600 לפנה"ס:
אולם, הטקטיקות הללו לא עבדו היטב. כותב קאמת':
האם, אם כך, עלינו לתמוך בפייסנים? האם הם צודקים? אני לא חושב כך. אנטי-פייסנות לא הביאה למהפכה בהודו במאה ה-6 לפנה"ס, אבל זה לא אומר שהיא לא שיפרה את המצב. יותר אנשים ראו את האור והאמינו בבהירות מאשר אילו היו הלוקאיאטה סוכרים את פיהם, ואני רואה בכך חשיבות. אבל אני כן חושב שעלינו להציב את דוגמת הלוקאיאטה לפנינו כתמרור דרך. הם מראים לנו כי מאבקים רטוריים ונימוקים יכולים להשיג רק מעט מול אמונה דתית, וכי יש לחפש ולפעול בדרכים אחרות במקביל. בעיקר, יש לפעול למען חברה צודקת, הן בגלל שצריך לעשות כך בלי קשר והן מכיוון שאי-יציבות וודאות חברתיות וכלכליות הן הדוחפות חברות אל הדת. יש ליצור חברה חילונית הדואגת לחבריה, ושאינה מספקת את הדברים שהחברה הדתית יכולה לספק (לא צריך לחפש באוויר - אני מדבר על חופש, ביטוי עצמי, מדע ומימוש סקרנות, תרבות עולמית, וכן הלאה). אז יזלגו יותר ויותר אנשים אל הנאורות, שכן לא יהיה להם צורך לחפש מקלט בעלטה.
נימוקים לוגיים וראיות יוכלו להביא רק את מתי המעט שניחנים באותה מודעות עצמית וכוח מחשבה שקאמאת' מצביע עליהם, וכן בכוח רצון והזדמנות ללמוד, ומשיכה עזה לאמת; ויכולים לשמור רק במעט מדילול המאמינים באמת. אין לראות בהם מכשיר להמרת ההמונים, אלא בראש ובראשונה כלי ללימוד ובדיקה עצמית, ובדרך אגב גם מכשיר להגברת הבהירות במידה קטנה בקרב אלו שעדיין דתיים. לכן, על אף חומרי האפולוגטיקה החילונית שבה, נועדה הספרייה הבהירה בראש ובראשונה לבהירים (נטורליסטים), על מנת שיוכלו להעמיק את הבנתם את הבהירות ולמה יש להחזיק בה - ולא ככלי תעמולה.
כנגד עמדה זו, אני רוצה להציג מעט היסטוריה, בבחינת "אלו שלא לומדים את ההיסטוריה נדונים לחזור עליה". אפנה שוב לפסיכיאטר שכבר הפניתי אליו בעבר, פראבהאקאר קאמת'. במאמרו " המרד הנסטיקי הגדול", מתאר קאמאת' את המרידה כנגד הבראהאמיניזם שעברה על הודו באזור המאה ה-6 לפנה"ס, מהפכה שהובילה ברבות הימים לדתות כגון הבודהיזם והג'איניזם. פלג ידוע פחות מאותה תקופה הוא הלוקאיאטה, או החארוואקאס (מטריאליסטים). תנועה זו יצאה בגלוי כנגד יסודות הדת, ולא היססה לומר את דעתה. הם לא היו אתאיסטים מהאסכולה הפייסנית. כך, למשל, מצטט קאמת' את הפילוסוף בריהספטי, שחי בערך ב- 600 לפנה"ס:
אין גן עדן, ואין שחרור סופי, וגם לא נשמה בעולם אחר, וגם לא יוצרים המעשים הנאותים של ארבעת המעמדות, מצוות, וכדומה שום תוצאה של ממש. האגניהוטרא, שלושת הוודות, שלושת המקלות של הנזיר, ומריחת אפר על הגוף הומצאו כולם בדרך הטבע כמחייתם של אלו החסרים בידע וגבריות. אם חיה המוקרבת בטקס הג'יוטיסומה מגיעה לגן העדן, מדוע לא מציע המקריב מיד את אביו? .... אם אשר הלך מעמנו הולך לעולם אחר, איך זה שאינו חוזר, חסר מנוחה בשל הגעגועים לאהוביו? ברור אם כן שזה רק כאמצעי מחייה שהבראהאמינים קבעו כך את כל הטקסים לכבוד המת - אין עוד פרי בשום מקום.
אולם, הטקטיקות הללו לא עבדו היטב. כותב קאמת':
כפי שיכול הקורא לראות, הפילוסופים מאסכולת הלוקאיאטה לא חסכו במילים. הם עסקו בהתקפות ישירות נגד מה שהם החשיבו למעשה רמייה של הברהאמינים. אולם, התקפות ישירות, כגון אלו שהטילו הלוקאיאטה כנגד האמונות הלא-רציונליות למעשה של הבראהאמינים, משיגות את התוצאות הרצויות רק לעתים נדירות, אם בכלל. הגיון, עובדות, ונימוקים אינם משתווים לאמונות מושרשות-היטב בעלות היקף הזייתי, שרוב ההינדים ניחנים בהן.ומוסיף,
רמה גבוהה מאוד של מודעות עצמית וכוח חשיבה נחוצים לאדם כדי להשתחרר מאמונותיו הלא רציונליות. כפסיכיאטר, אני יכול להעיד על העובדה כי רוב לקוחותיי בעלי החינוך הגבוה אינם מסוגלים לשנות אתהתנהגויותיהם המושרות למרות הרבה ניסיונות ותזכורות ואפילו בהקשר של יחסי אמון.
האם, אם כך, עלינו לתמוך בפייסנים? האם הם צודקים? אני לא חושב כך. אנטי-פייסנות לא הביאה למהפכה בהודו במאה ה-6 לפנה"ס, אבל זה לא אומר שהיא לא שיפרה את המצב. יותר אנשים ראו את האור והאמינו בבהירות מאשר אילו היו הלוקאיאטה סוכרים את פיהם, ואני רואה בכך חשיבות. אבל אני כן חושב שעלינו להציב את דוגמת הלוקאיאטה לפנינו כתמרור דרך. הם מראים לנו כי מאבקים רטוריים ונימוקים יכולים להשיג רק מעט מול אמונה דתית, וכי יש לחפש ולפעול בדרכים אחרות במקביל. בעיקר, יש לפעול למען חברה צודקת, הן בגלל שצריך לעשות כך בלי קשר והן מכיוון שאי-יציבות וודאות חברתיות וכלכליות הן הדוחפות חברות אל הדת. יש ליצור חברה חילונית הדואגת לחבריה, ושאינה מספקת את הדברים שהחברה הדתית יכולה לספק (לא צריך לחפש באוויר - אני מדבר על חופש, ביטוי עצמי, מדע ומימוש סקרנות, תרבות עולמית, וכן הלאה). אז יזלגו יותר ויותר אנשים אל הנאורות, שכן לא יהיה להם צורך לחפש מקלט בעלטה.
נימוקים לוגיים וראיות יוכלו להביא רק את מתי המעט שניחנים באותה מודעות עצמית וכוח מחשבה שקאמאת' מצביע עליהם, וכן בכוח רצון והזדמנות ללמוד, ומשיכה עזה לאמת; ויכולים לשמור רק במעט מדילול המאמינים באמת. אין לראות בהם מכשיר להמרת ההמונים, אלא בראש ובראשונה כלי ללימוד ובדיקה עצמית, ובדרך אגב גם מכשיר להגברת הבהירות במידה קטנה בקרב אלו שעדיין דתיים. לכן, על אף חומרי האפולוגטיקה החילונית שבה, נועדה הספרייה הבהירה בראש ובראשונה לבהירים (נטורליסטים), על מנת שיוכלו להעמיק את הבנתם את הבהירות ולמה יש להחזיק בה - ולא ככלי תעמולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה