יום שני, 5 בינואר 2009

לשחרר את יהודה ושומרון - עכשיו

בעוד גל האלימות שוטף את עזה, על ממשלת ישראל לשחחר את הלחץ מיהודה ושומרון. יש להקטין את מספר המחסומים, עכשיו, באמצע הלחימה. יש לאותת כי ישראל מתרשמת מיכולתה של הרשות הפלסינאית למנוע אלימות, ולכן מרגישה בטוחה יותר לאפשר לאנשיה להסתובב ללא מגבלות. יש לאותת כי דרך האי-אלימות היא המובילה להישגים. יש אף לשבח את ההישגים הכלכליים של הרצועה ולפתוח עם בריטניה מגעים לשדרוג העזרה שהיא מגישה לרשות.

במקביל להענשת האלימות על ידי אלימות, יש לגמול ללטון הלא אלים והדמוקרטי (יותר) בחופש, זכויות, ושגשוג.

ייתכן שזה יגרום לפיגוע. כמובן, שזה יביא לחידוש החסימות. בטווח הארוך, אף לקח זה יהיה לקח חשוב - גם זו תהיה דווקא התקדמות, ולא נסיגה, הדגמה נוספת של כדאיות הדרך הלא-אלימה.

אסור לעבות מטרות

אני מודאג ממה שאני שומע בתקשורת. יותר ויותר קולות מקווים להפלת החמאס. כולם אומרים כי זה לר מציאותי, אבל יש להם את הניצוץ הזה בעיניים. "כן", מנצנץ שביב עכור, "זה לא סביר, אבל אולי אם נמשיך עוד קת, אם נלחץ עוד קצת..."

אני חושש שיראל עלולה לעקב את הנסיונות להגיע להפסקת אש סבירה כדי להשיג עוד רגע קט, עד לאותה "הכרעה" מיתולוגית. חמ"ן מלעיט את הממשלה בדיווחים על ירידת קרנה של החמאס (אני בספק גדול - זהו לא תהליך סביר בטווח זמנים זה), אלי ישי קורא לבני זרים לרדוף את החמאס עד השמדתו, וראש הממשלה מכחיש דיווחים על מה שאמר בישיבות סגורות. אני דואג. אני כבר רואה את ישראל מסרבת להסכמים וממלאת את לוח הזמנים בישיבות אינסופיות. ובינתיים אנשים מתים בעזה, וגם במקומותינו, ומה שגרוע מכך (כן, כי בסופו של דבר דווקא מתים מעט והחיים חשובים מהם) אני חושש שנגיע להסכם גרוע יותר ועמדה ציבורית טובה יותר לחמאס מכל הסחבת הזאת.

את החמאס אפשר לשבור בכח. זה דורש הרג של אלפים מאנשיו, ולפיכך גם אלפי אזרחים חפים מפשע. אולי עשרת אלפים ויותר. אני מקווה מאוד שלא נגיע לזה. גם זה לא יבטיח את כניעת הרעיונות של החמאס בציבור הפלסטיני, ואולי אף יחזק אותם. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה דרוש בשביל זה. כולי תקווה שלא נתקרב אפילו למצבים נוראיים כאלו.

יום ראשון, 4 בינואר 2009

לתת להם מקלט

יש מליון וחצי תושבים בעזה, ברובם המוחלט חפים מפשע. כשהקרבות מתקרבים אליהם, אין להם ברירה אלא להישאר בבית תחת איום מוות או לברוח לאזור מסוכן, ללא כל ביטחון וללא קורת גג ושלווה, שלא לדבר על חימום ונוחיות.

יש להציע להם מקלט כפליטים. במקום לשלוח אותם למקום לא ידוע, יש להקים אזורי מקלט - אולי בנגב, אולי בדרום אפריקה, אולי באזור מטוהר בתוך רצועת עזה. כל מי שיבקש מקלט יוכל לגשת למעברים המפורסמים, להישבע לכבד את הכנסת האורחים ולא לפעול כנגד ישראל או אף אחד אחר במשך זמן היותם פליטים, ולהבטיח מראש - כולל ערבות בינלאומית - כי יאפשרו להם לחזור לביתם בסוף הלחימה. כך תאפשר ישראל לתושבים החפים מפשע לברוח מאזור המלחמה.

אני ממליץ דווקא על הקמת ערי אוהלים במדינה אחרת, המוכנה לקבל את הפליטים זמנית. לא, אינני מאמין שאף מדינה ערבית או אירופאית תסכים לכך - אבל לדעתי אפשר לרכוש את הזכות להקים עיר פליטים זמנית בכסף במדינות אפריקאיות מסוימות. המשטרים שם והמרחק הגאורפי יבטיחו ביטחון לישראל, וכן את חיסול המחנות עם סיום העברת הכספים.

אך פתרון סביר יותר הוא שהאזור יהיה בתוך ישראל או השטחים. במקרה זה יהיה קשה יותר למנוע את השתלטות החמאס על אזורים חדשים אלו והפעלת טרור מהם. אולם, אם יערכו נכון, גם זה ניתן לפתרון. העברה של אנשים בלבד, ללא ציוד, והפקדת הטיפול בהם בידי הרשות הפלטינית (לא כוחות ישראל) יאפשרו זאת. כל מי שלא ישתף פעולה לחלוטין עם האירוח - כגון חוסר גילוי נאות של אכסון נשק - יגורש בחזרה לעזה. טביעות אצבעות ישמשו לזיהוי, אמצאי זול ויעיל שלא דורש מסמכים.

הקמת מחנות כאלו לכל 1.5 מליוני העזתים, ותמיכה בהם, היא כמובן משימה בלתי אפשרית בטווח זמנים מועיל. אך ניתן, וצריך, לאפשר לתושבי אזורים מסוימים לברוח בצורה כזו. למעשה, מסע של ספינות והקמת עיר אוהלים - אפילו כזו המספיקה לאלפי ואף מאות אלפי פליטים - זה לא יקר כל-כך, וישראל מסוגלת בהחלט לעמוד במחיר כלכלית. את המזון יספק האו"ם, אשר בין כה וכה מאכיל את תושבי עזה למעשה. גם הזמן אינו מהווה מכשול - הקמת מחסות ארעיים יכולה להעשות תוך ימים ספורים, על ידי סיפוק חומרי גלם פשוטים (כגון יריעות בד, פטישים, יבלים, ולומי פלדה) והדרכה לפליטים שיקימו את ערי האוהלים בעצמם. הבעיה העיקרית היא דווקא החום, אולם תכנון נכון של האוהל יאפשר לאש פשוטה לעשות את העבודה עד שיימצאו תנורים וחומרי דלק להם. הספקת תנאים מינימליים למחייה, לא כולל אוכל ומים, אינה דבר יקר כלל וכלל.

זהו פתרון יקר. אולם הוא יאפשר לפליטים החפים מפשע לחיות בתנאים טובים כל עוד נמשכת המלחמה. הוא גם יוכיח שישראל אינה נלחמת כלל בעם העזאתי אלא רק בשלטונו. אולי הוא אפילו יאפשר את הקמתם של תאים או אף קהילות אנטי-חמאסניות בקרב תושבי עזה. מעבר לחשבון הכלכלי הקר, הוא כדאי בטווח הארוך ומנקודת ההשקפה ההומאנית.

[פתרון דומה הוא טיהור אזור בעזה וומתן אפשרות לתושביו לחזור אליו תחת שלטון צבאי ישראלי. אולם ישראל אינה מוכנה לשלם את המחירים הפוליטיים וארוכי הטווח המעורבים בו.]

חוסר האחדות פוגע בלגיטימיות

איך היה נראה המאבק הצבאי היום אם לצד החיילים היהודיים היו חיילים מוסלמיים? גם פעולת צה"ל היתה אולי שונה יותר, באמת הומנית יותר, וגם הראיה של כל העניין ברמה הבינלאומית היתה שונה. אולם זה לא המצב.

אלו המתנגדים לפעולה מתחלקים לשתי קבוצות: אלו המתנגדים לכל מלחמה, ובפרט לצד המנצח בה, ואלו המתנגדים ללגיטימיות של ישראל, ובפרט מצדיקים את ההתנגדות לכיבוש. בהפגנות ברחבי תבל, הסיסמה העיקרית הינה "Free Palestine", לא "Stop the Violence" - המניע העיקרי בפועל הוא ראיה של ישראל כמדינה לא לגיטימית, והשסיבה העיקרית לכך במערב היא ראייתה כמדינה לא דמוקרטית. הכיבוש הוא הביטוי החריף ביותר של זה, אך דווקא היחס אל ערביי ישראל הוא העולה. ההתנגדות האלימה נתפסת כלגיטימית כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, דווקא בתוך גבולותיה, ובכך היא גזענית, ורעה, וראויה רק לתבוסה.

זה כמובן פשוט לא נכון. עם כל כמה שהערבים בישראל לא נהנים משוויון זכויות פועל, זה לא פחות באשמתם מאשר באשמת הציבור היהודי, וזה לא מגיע לכדי אפרטהייד או הבדל תהומי בשוויון האזרחי - אף כי בהחלט יש לתקן את המעוות, ויש הרבה מעוות. אבל זו לו הנקודה. הנקודה היא כי חוסר יכולתה של ישראל להעניק לאזרחיה הערבים תחושת שייכות ואחדות עם המדינה מחלישה את ישראל מבחינה אסטרטגית, מחלישה אותה לעומת אויביה כדוגמת החמאס וגבירתו, איראן.

יום חמישי, 1 בינואר 2009

מלחמת עזה הראשונה

בעוד התותחים רועמים, לי יש שאלה - מה האסטרטגיה של ישראל? נראה לי כי הנהגת המדינה עדיין עובדת תחת הקונספציה השגויה שהפעלת כח על החמאס תביא לשבירתו, או לירידת קרנו. המציאות ככל הנראה הפוכה - היא תביא לחיזוקו. במקום לעזור לעצמה מדינת ישראל מגדלת חמאסטאן גם בגדה ומחזקת את מעמדו וכוחו של החמאס ברצועה. זאת מכיוון שכל הפעלת הכח הזה היא ללא אסטרטגיה.

אני רואה שתי אפשרויות לטובת מדינת ישראל:
1) הפסקת אש "חד-צדדית", על פי התנאים שישראל הכתיבה מראש. ברגע שהחמאס יפר את הפסקת האש - בירי, פיגוע, מנהרה, וכיוצה בזה - ישראל מודיעה מראש שהיא תחזור מיד להפצצה מסיבית של הרצועה. יש לתת לחמאס זמן קצר - אולי שש שעות - להפסיק את האש, ולהבהיר מראש כי הגברת האש בתקופה זו תגרור תגובה קשה עוד לפני תום התקופה. אני מעריך שכמה סבבים של מדיניות זו יכריחו את החמאס להפסיק את האש אל עבר ישראל, ללא הישגים של ממש בשבילו, מה שעלול, אולי, להוביל לירידת כוחו.

בישראל קיוו לאופציה הפוכה מעין זו - שהחמאס יתקפל מן האלימות, ויכריז הוא על הפסקת אש. גם זו אופציה מנצחת מבחינת ישראל.

2) כיבוש מחדש של רצועת עזה, לאט לאט ובשלבים, כולל שלטון צבאי השולט בעזרת משטרה חשאית וחיוב התושבים לשתף פעולה עם החוק. במסגרת פתרון זה תוקם למעשה אוטונומיה ברצועה, שתאפשר חופש רב לתושבים הפלסטינאים, כולל חופש לעיבוד אדמתם, חופש מסחר, חופש תנועה בתוך הרצועה ואל הגדה, וכן הלאה. ללא חופש זה, פתרון זה לא יפעל, ורק יקיז דם. על ישראל לקבל אל שטח האוטונומיה חברים בחמאס, בתנאי שאלו יצירו (בצילום) על דחיית האלימות והחמאס; במקרים של השתייכות למנגנוני הביטחון, אולי יש בנוסף לדרוש עונש סימלי, אך לא יותר מכך. אם ישראל תצליח להקים משטר כזה, הבחירות לאוטונומיה בו יבואו באופן טבעי לאיחוד עם הרשות הפלסטינית בסופו של דבר. לחלופין, ישראל יכולה להודיע שהרצועה תהפוך לעצמאית עוד X שנים. בכל מקרה, מדובר בפתרון ארוך וקשה, שאינני חושב שישראל מוכנה להשקיע בו את המשאבים הדרושים.

כרגע, לעומת זאת, ישנם מספר תרחישים אחרים:
3) הסכם בינלאומי עם החמאס, בו ישיג החמאס הישגים משמעותיים כגון פתיחת המעברים ואולי אף הסרת המצור לחלוטין מרצועת עזה, וזאת בתמורה לרגיעה זמנית בלבד. זה כמובן יחזק את החמאס ולכן גם את האלימות בטווח הארוך.

3.5) היכנסות עם כוחות קרקע לרצועה למבצעים מוגבלים בהיקף ובזמן, מה שרק יביא ל"נסיגה" של צה"ל מפני החמאס ושוב לחיזוק האלימות. אבל זה לא פתרון כלשהוא, זהו רק שלב בדרך למיצוי התהליך.

לישראל, עדיפה אופציה 1. אני מעריך שבפועל תתרחש אופציה 3. אני אישית בעד אופציה 2.

כיבוש הדרגתי של הרצועה פירושו בדיוק זה - אין צורך לכבוש בבת אחת את הרצועה. להפך, עדיף לכבוש שטח קטן, לבדד בו את השלטון הצבאי ותוך לימוד מהנסיון להמשיך הלאה לאט לאט. איבוד קרקע מעין זה הוא גם הדרך היחידה שסה ייתפס החמאס כאילו באמת הפסיד משהו בתודעה הפלסטינאית והערבית - רק קרקע היא מה שחשובה בטווח הארוך, כפי שהם מבינים היטב. זה לא יהיה קל ולא יהיה זול בחיי אדם, אבל אני מעריך שזה אפשרי, ושזה חיוני על מנת לאפשר לתושבי עזה לצאת מן המצור לחיות חיי חופש מחד ולישראלים לחיות חיי שלום ובטחון מן הצד השני. למרבה הצער, לא נראה לי כי איזה צד מעוניין בתנאי חייו של הצד השני מספיק כדי לשלם את מחיר הדמים או לקיים את שלטון הצדק וההגינות שידרוש פתרון זה, ולכן הוא נדון להיות חלום באספמיה.

יום רביעי, 3 בדצמבר 2008

מדינה יהודית ודמוקרטית: חוק פסול

מפלגת אור רואה בעצמה מפלגה ציונית. מה זה אומר? נראה כי שורש העניין הוא במדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". אסור על פי חוק לאף רשימה לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ופירש בית המשפט העליון (אהרון ברק) את יהדותה כ-
זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית
אולם עצם הנסיון לקבוע את יהדותה של המדינה בחוק הוא מגוחך.

אסור אם כך לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה עם רוב יהודי. מה יעשה, אם כך, לאותו תינוק אומלל שביוולדו יפר את הרוב היהודי? האם ישליכוהו לים? ומה עם אמו, האם ישליכו אותה לכלא כי העזה להפר חוק יסוד? ומיהו בכלל יהודי? אם חילוני אינו יהודי (כפי שקובע היום למעשה חוק השבות), הרי שכבר עוברת מדינת ישראל על חוק היסוד! שטויות.

אני בעד קיום העברית כשפה הרשמית של ישראל, שפה שנוצרה מחדש למעשה לצורך זה. שימשיכו הדתיים ללמוד יהדות ביידיש. אולם אם יישתנו הנסיבות והעברית לא תהיה עוד שפת הרוב כלל וכלל, מדוע לקבוע את השפה הרשמית כמשהו שאסור בכלל להצביע כנגדו? מדוע לשלול אפשרות לשנותו? אני בעד זכותו של כל יהודי לעלות לישראל, אך גם בעד זכותו של כל אדם אחר לעשות כן אם רצונו הוא אכן להשתלב בחברה הישראלית. אני בעד שיקוף המסורת שעל פיה נוצרה המדינה, היא המסורת היהודית, בסמליה וחגיה. אך נגד השימוש בסמלים וחגים ממלכתיים יהודיים ממש, שיהוו פגיעה בחופש הדת. מורשת היהדות הינה מרכיב חשוב ועיקרי במורשת מדינת ישראל, אך זה מגוחך להגן עליה על פי חוק, ואל אחת כמה וכמה בחוק יסוד.

מנגד, החלק של ה"דמוקרטית" הינו
הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות; הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן כבוד ושוויון, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית
זהו סיכום אומלל מאוד של מהות הדמוקרטיה. השימוש במלה "עם" כאן מזיק מאוד, ואני מאמין ומקווה שלא הכוונה לעם היהודי, שכן זו היא שלילתה של הדמוקרטיה.

בחירות לא יכולות להיות חופשיות אם נשללת הזכות לבחור נציגים של עמדות מסוימות, ולכן הגבלת הרשימות בכל דרך שהיא עומדת בניגוד לדמוקרטיה. במדינות דמוקרטיות מגבילים לפיכך את הזכות לבחור והיבחר רק על מנת להגן על הדמוקרטיה עצמה. כאשר מוסיפים הגבלות על בסיס דתי, הרי שהמדינה נהפכת לתאוקרטיה, כדוגמת איראן. אין היא עוד דמוקרטיה. כך גם כאשר ישראל מוסיפה הגבלות על בסיס אתני, נהפכת היא לאתנוקרטיה.

אין לי ספק שרוב היהודים במדינה מעדיפים לחיות באתנוקרטיה היהודית, על פני הדמוקרטיה הישראלית. אינני שותף לעמדה זו. אני מעוניין לחיות בדמוקרטיה חופשית, וההעמדה של היהדות כמשהו שלא ניתן להצביע עליו פוגע בריבונות העם. הוא פסול.

על פי הגדרת בית המשפט, אינני פסול מלהיבחר. להיפך - אני תומך בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כפי שפירש בית המשפט. אני אפילו בעד רב יהודי במדינה בשלב זה, במובן שאני מעדיף את חברת בני עמי החילוניים ואינני רואה טעם בצירוף הפלסטינאים כאזרחים וביטול הרוב היהודי - זה יהיה לרועץ, זה לא יקדם את החופש והשוויון. אבל אני מתנגד בתוקף לכפייה של היהדות של המדינה בחוק בלתי ניתן לשינוי. אסור לחשק את הדמוקרטיה, ואם יבוא היום בוא מדינת ישראל תרצה להחליט בצורה דמוקרטית שאינה רוצה היא להיות יהודית הרי שיש לאפשר זאת.

ציונות - כפי שהרצל התכוון?

אחת הסיסמאות של מפלגת אור היא "ציונות - כפי שהרצל התכוון". אני לא יודע רבות על היסטוריה ועל ההיסטוריה של הציונות בכלל, ולכן אני לא יודע כלל למה הרצל התכוון. אולם לעניות דעתי, הציונות נמנעה ככלל להתעמת באופן עמוק עם בעיות יסוד כגון התושבים הערבים בארץ ישראל, מבנה הארץ והשלטון בה, ומקור הזכות של עם למדינה. זאת לא מכיוון שלא היו בה בוגי דעות שעמדו על בעיות אלו, אלא מכיוון שהיו בה השקפות רבות וחוסר אחדות דעים, וכן כיוון שאותם רעיונות שהתהוו ונוסו הלכה למעשה לרוב נכשלו בדיעבד. התפיסות האידיאולוגיות לא הצליוחו להבין כהלכה את התהליך הפוליטי בפועל והלשפיע עלוי בכיוון הרצוי להם.

בעיית היסוד אשר עמדה כנגד הציונות היתה בעיית היישוב הערבי. מצאתי מאמר טוב בנושא, כאן. סקירת התהליך ההיסטורי מראה שהיו מגוון דעות, אולם בפועל התהליך שדחף את ההיסטוריה היה עליית אחוז היהודים בארץ עקב עלייה מסיבית וכן, בעקבות מלחמות, יציאת פליטים פלסטינאים ממנו. כך נוצר, הלכה למעשה, רוב מכריע בתוך גבולות ארץ ישראל. מכיוון שתהליך זה לא הספיק ליצירת רוב מכריע גם ב"שטחים" שמעבר לגבולות 67', ומסיבה זו בלבד, לא הרחיבה המדינה את ריבונותה המלאה לשטחים אלו. המדיניות נשארה מדיניות של זכויות והצבעה לאזרחים יהודיים, תוך דחיקת ואי-עידוד תושבים לא-יהודיים מקבלת אזרחות ושותפות מלאה.

כך, מתאפשר הפרדוקס - המדינה יכולה להיות דמוקרטית ויהודית כאחד אם רובה המכריע הוא יהודי.

בעיית היסוד עומדת בזכות הציונות הינה הזכות של עם למדינה. גם כאן היו חילוקי דעות רבים, למין קומוניסטים שרצו לברוא אדם חדש ועד רבנים ציונים השללו זכות זו מכל וכל; פשוט לא קיימת אידיאולוגיה "ציונית" סדורה. בפועל, נמצא שהלאומיות (האתנית ותרבותית בעיקר) דחפה את התהליך, ללא קשר להצדקתו. הבידול בין החברות העמיק עם כל משבר, עד ליצירת הנגשות חזיתית בין זכותו המוחלטת של העם הפלסטיני על כל ארץ ישראל לבין זכותו המוחלטת של העם היהודי על אותה הארץ. כל עם דוחק את רגלי השני, ומעניק לו זכויות של אזרח מסוג ב' בשם הדמוקרטיה והשוויון. כך למשל מסמך "החזון העתידי" קובע כי
אימוץ שיח חדש בענייני הקרקע והתכנון, שיכלול דרישה לאי אכיפת חוק התכנון והבניה הנוכחי על האזרחים הערביים ויישוביהם, עד אשר יושג שוויון בינם לבין האזרחים היהודים ויישוביהם.
ובכך (כדוגמא) רוצה להפוך את הערבים הישראלים לאזרחים סוג א' במדינה, אזרחים שאינם כבולים בחוקים שכל אזרח אחר צריך לציית להם.

כך, אינני מוצא שאני לא מאושר מהפתרונות שהעמידה הציונות בפועל לאף אחד מן הסוגיות הללו. אני רוצה משהו אחר. פתרון טוב יותר, הומני יותר, צודק יותר. פתרון שתי הסוגיות הינו הומניזם מלא.

בעיית הערבים הישראלים תפתר מאליה כאשר תהפוך המדינה לבעלת רוב הומני, במקום רוב יהודי. אזי לא יהיה כל מכשול בין קיומה של ישראל כמדינה יהודית במובנים החילוניים ובין קיום הישוב הערבי בה. גם הערבים הם, אחרי הכל, בני אדם.

זכותו של העם היהודי לחזור לארצן למצוא בה בית ללאום שלו הינה זכות הומנית, זכות הנוסעת מתוקף התנועה וההתארגנות של אנשים בודדים הרואים בעצמם חלק מן העם והתרבות היהודית. אין צורך ברוב יהודי לשמור על זכות זו, אלא ברוב הומני. בשלב זה, אין בקרב הפלסטינאים - או אף ערביי ישראל - רוב הומני, ולכן אינטגרציה הינה בלתי מעשית; לכן, לצערי, לא נראה לי שניתן כרגע לקיים זכות זו לעם הפלסטינאי על ידי קבלת זכות השיבה. אולם מההומניזם נובע כי אין כלל זכות לעם כלשהוא למדינה. כל מה שיש הוא זכויות לאדם, לא לעם. בכך מתאיידת בעיית הלאומנות, משני הצדדים.

החזון העתידי שלי הוא של מדינה הומנית, אשר הוקמה על יסודות יהודיים ומקיימת לפיכך סממנים יהודיים ממלכתיים אך ביסודה היא אינה אלא איחוד של בני אדם, לא של עמים. מדינה זו מאפשרת לכל הרוצה לבוא בשעריה ודורשת מכל אזרחיה להיות חלק פעיל ושווה בה.

האם חזון זה אפשרי? אני מאמין שזה מן האפשר. התהליכים של המשך יהוד הארץ נפסקו למעשה; אזל זרם העולים, ואין סיבה להאמין כי ישנם מקורות משמעותיים חדשים של עלייה. תהליך מרכוז הכלכלה ואדמות המדינה בידי יהודים בלבד נחלש, אם כי הוא עדיין נמשך בעוז. ותהליכים של חילון וקבלת ההומניזם גואים ועולים, עפי שמדגים מס השפתיים להומניזם שמראה מסמך ה"חזון העתידי". נמשכים התהליכים של גדילת הלאומנות היהודית והערבית והעמקת הבידול ביניהם מחד, ונסיונות לאיחוד ויצירת תרבות מאוחדת הומניסטית מאידך. אינני נביא ואינני יודע אלו תהליכים ינצחו, אך יש מקום לתקווה.

האם זה מה שהרצל רצה? אינני יודע, ולא אכפת לי למעשה. די להערצת העבר! הרצל אמר גם ש

הדמוקרטיה, אשר מלך לא יעמוד בראשה, אינה יודעת כל מעצור לרוחה, אם תהלל או תקלל, תרבה להג בבתי המחוקים ... החכם מונטסקיו היה אומר: Le resort dune democratie est la vertn” לאמור: הדמוקרטיה תצלח רק בהיות דרכה ישרה, ואיה אפוא תמָצא הדרך הישרה הזאת בחיי המדינה? אינני מאמים בישרת דרכנו המדינית, יען כי לא שונים אנחנו מכל העמים החיים אתנו, ויען כי, בהנתן לנו החפש, נלבש גאה וגאון. "ההצעות" (Referendum) לפני העם ללא הועיל הנה, לפי דעתי... עניני המדינה צריכים להיות נחתכים מפי גבוה מעל גבוהים... אשר על כן שויתי לנגד עיני את הריפובליקה האריסטוקרטית.
האם לכן עלינו לנטוש את הדמוקרטיה, כיוון שזה מה שהרצל רצה? הבל הבלים. עלינו לשאוף לעתיד טוב יותר, לא למימוש חזון היסטורי כזה או אחר פשוט משום שהוא הנחה את אבותינו.