אמנם לא קשור לחילוניות ישירות, אבל קשור לחופש, אז בטח קשור:
בארצות נאורות יש חוקים המרשים עבירה על חוקי והסכמי סודיות כדי לחשוף אי-סדרים בשלטון או מעשים בלתי חוקיים. בישראל, אין חוק כזה. אז יש בעיה. נגיד שיש מישהי, אולי פקידה לשעבר של אלוף פיקוד, שחשודה בכך שהדליפה מידע סודי לאויב - אה, סליחה, לתקשורת. לא מידע על מיקום כוחותינו (כפי שעשו כתבים רבים במלחמת לבנון השנייה), לא - מידע על הפרת צו בית משפט על ידי אלוף הפיקוד וצמרת צה"ל. לכאורה, היא עוברת על החוק וצריכה להיענש - אסור לחשוף חומר סודי. אבל ברור שהחוק לא צודק. זכות הציבור לדעת שהצבא המוסרי ביותר בעולם שלו מתעלם מפסיקות בג"צ, ובגדול (נו, מה חדש - נראה שכולם היום או מתעלמים מבג"ץ, או זורקים עליו נעליים).
אז נניח שהסיפור על המעל מתפרסם בעיתון "הארץ" (כמובן שלא עושים עמו כלום; מה שמעיד כי הקשר בין שקיפות שלטונית לשלטון טוב לא כל-כך חד וחלק), ומאוחר יותר מגיע הצבא לחיילת הזו ואוסר אותה במעצר בית. עכשיו מגיע עוד שלב מעניין - מה קורה כשבית משפט מחליט על איסור גורף של פרסום הפרשה? זה טוב ויפה, אבל בעידן האינטרנט, לא קשה למצוא כתבות בחו"ל שעוסקות בנושא. כך שמצד אחד צו איסור הפרסום מגוחך, כיוון שכל מי שרוצה בכך יכול למצוא מידע. עד שש"ס תחיל את חוק הצנזורה, לפחות. אבל מצד שני, הרבה לא ירצו בכך, כך שבפועל הרבה לא ידעו מה קורה. למה בעצם נועד צו איסור פרסום - למנוע מכלל הציבור לדעת מה שכל מי שרוצה לדעת וכל מי שאולי חשוב שלא יידע יודע בין כה וכה?
והנה עוד שאלה מעניינת - האם זה טוב לצבא לבקש להעניש את המדליפים משורותיו? האם זה עוזר לתדמיתו? האם זה עוזר לראשיו וקציניו? נראה לי שרדיפת החיילת רק מעלה שוב את המעל בפני הציבור והעולם, ולכן רק גורמת נזק לאותם אנשים ולמערכת. (הדלפה לכאורה - היא מכחישה כל הדלפת מידע סודי.)
בקיצור, יש כאן שתי בעיות גדולות של מניעת חופש מאזרחי ישראל. יש את הבעיה של צו איסור פרסום, שנראה כי היד קלה מדי על ההדק שלו. אבל חמור מכך, יש את הבעיה של איסור פרסום של חומרים מפלילים על אנשים רק בגלל שהחומרים היו חומרים מסווגים רשמיים. זו בעיה חוזרת, שכבר נכוונו בה עם פוליטיקאים בעבר, ואיכשהו הפוליטיקאים שלנו לא ששים למצוא לה פתרון. מעניין למה.
הערה: יהיו מי שיגידו שהבעיה הגדולה כאן היא דווקא מדיניות החיסולים של ישראל, ושחשיפתה ושאלות החופש העולות בעניין החשיפה הן דבר שולי יחסית. זה לא נכון. גם אם נקבל את ההנחה שמדיניות החיסולים בעייתית, חוסר חופש הוא בעיה עמוקה וחמורה יותר. בסופו של דבר, החיים מושפעים הרבה יותר מחוסר החופש מאשר ממדיניות כזו או אחרת. ללא יכולת לבקר את המדיניות ולחשוף אותה, גם יש סיכוי נמוך יותר להבין את מגרעותיה ואולי, אולי, לשנות אותה. אז כן, החופש העיתונאי חשוב יותר.
בארצות נאורות יש חוקים המרשים עבירה על חוקי והסכמי סודיות כדי לחשוף אי-סדרים בשלטון או מעשים בלתי חוקיים. בישראל, אין חוק כזה. אז יש בעיה. נגיד שיש מישהי, אולי פקידה לשעבר של אלוף פיקוד, שחשודה בכך שהדליפה מידע סודי לאויב - אה, סליחה, לתקשורת. לא מידע על מיקום כוחותינו (כפי שעשו כתבים רבים במלחמת לבנון השנייה), לא - מידע על הפרת צו בית משפט על ידי אלוף הפיקוד וצמרת צה"ל. לכאורה, היא עוברת על החוק וצריכה להיענש - אסור לחשוף חומר סודי. אבל ברור שהחוק לא צודק. זכות הציבור לדעת שהצבא המוסרי ביותר בעולם שלו מתעלם מפסיקות בג"צ, ובגדול (נו, מה חדש - נראה שכולם היום או מתעלמים מבג"ץ, או זורקים עליו נעליים).
אז נניח שהסיפור על המעל מתפרסם בעיתון "הארץ" (כמובן שלא עושים עמו כלום; מה שמעיד כי הקשר בין שקיפות שלטונית לשלטון טוב לא כל-כך חד וחלק), ומאוחר יותר מגיע הצבא לחיילת הזו ואוסר אותה במעצר בית. עכשיו מגיע עוד שלב מעניין - מה קורה כשבית משפט מחליט על איסור גורף של פרסום הפרשה? זה טוב ויפה, אבל בעידן האינטרנט, לא קשה למצוא כתבות בחו"ל שעוסקות בנושא. כך שמצד אחד צו איסור הפרסום מגוחך, כיוון שכל מי שרוצה בכך יכול למצוא מידע. עד שש"ס תחיל את חוק הצנזורה, לפחות. אבל מצד שני, הרבה לא ירצו בכך, כך שבפועל הרבה לא ידעו מה קורה. למה בעצם נועד צו איסור פרסום - למנוע מכלל הציבור לדעת מה שכל מי שרוצה לדעת וכל מי שאולי חשוב שלא יידע יודע בין כה וכה?
והנה עוד שאלה מעניינת - האם זה טוב לצבא לבקש להעניש את המדליפים משורותיו? האם זה עוזר לתדמיתו? האם זה עוזר לראשיו וקציניו? נראה לי שרדיפת החיילת רק מעלה שוב את המעל בפני הציבור והעולם, ולכן רק גורמת נזק לאותם אנשים ולמערכת. (הדלפה לכאורה - היא מכחישה כל הדלפת מידע סודי.)
בקיצור, יש כאן שתי בעיות גדולות של מניעת חופש מאזרחי ישראל. יש את הבעיה של צו איסור פרסום, שנראה כי היד קלה מדי על ההדק שלו. אבל חמור מכך, יש את הבעיה של איסור פרסום של חומרים מפלילים על אנשים רק בגלל שהחומרים היו חומרים מסווגים רשמיים. זו בעיה חוזרת, שכבר נכוונו בה עם פוליטיקאים בעבר, ואיכשהו הפוליטיקאים שלנו לא ששים למצוא לה פתרון. מעניין למה.
הערה: יהיו מי שיגידו שהבעיה הגדולה כאן היא דווקא מדיניות החיסולים של ישראל, ושחשיפתה ושאלות החופש העולות בעניין החשיפה הן דבר שולי יחסית. זה לא נכון. גם אם נקבל את ההנחה שמדיניות החיסולים בעייתית, חוסר חופש הוא בעיה עמוקה וחמורה יותר. בסופו של דבר, החיים מושפעים הרבה יותר מחוסר החופש מאשר ממדיניות כזו או אחרת. ללא יכולת לבקר את המדיניות ולחשוף אותה, גם יש סיכוי נמוך יותר להבין את מגרעותיה ואולי, אולי, לשנות אותה. אז כן, החופש העיתונאי חשוב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה